אין לנו יכולת לשלוט במסע שלהם, רק ללוות. נירית ראוכברגר. צילום: אולפני חן

כמה מאתנו זוכרים את הקיץ הראשון שהמתבגר הכריז "אני יוצא לטיול בצפון שלושה ימים עם חברים", לצד ההלם (ואולי התרגשות?) איך הזמן כל כך מהר עבר, מגיעות הדאגות והמחשבות.
חופשת הקיץ מפנה מקום לשפע אפשרויות אבל גם יוצרת וואקום: הרבה זמן פנוי ומעט מידי מחויבויות. הצורך "לזרום", להרגיש משוחררים ממטרות ויעדים שהגבילו אותם כל השנה, לגמרי מובנים מצד שני איך מוודאים שהם מוגנים מפני פיתויים בעטיפות שונות המשווקות היטב "כמשחררי דאגות", איך שומרים על קשר כשנראה לנו, ההורים, שהם רוב הזמן בחוץ, חומקים לנו בין האצבעות. אנחנו מבינים שבוואצפ השכבתי החלטות מתקבלות במהירות ובצורה חד ערכית (אתה מגיע) מפעילים מנגנון לחץ מסוים. כמה חשוב לנו לגדל מתבגר שיהיה למבוגר בעל זהות עצמית ומגובשת ועם זאת לשמור שלא יתבלבל בדרך. כמה מחשבות ידועות ומוכרות שתמיד טוב שוב לשמוע.

הגל השקט

הרבה מהמתבגרים אוהבים לזרום. הבילוי דומה לאירוע מתפתח. כשהמתבגר יוצא מהבית לבילוי עם חברים וקורה משהו שגורם לו להרגיש לא נח (החברים החליטו לעשות משהו אחר שלא מתאים לי/ הסתבכתי/פגעו בי), ציר תקשורת פתוח עם ההורים הוא כמו אור בקצה מנהרה חשוכה ומפותלת. אלפי שיחות עם מתבגרים, במצבים שונים, לימדו אותי כמה חשוב שידעו וירגישו שהבית פתוח והנייד זמין לכל מצוקה. שאם מטרידים אותי ואני משתף/ת אז לפני הכל אני אמיצ/ה. דווקא אז כשהמתבגר בחוץ, אור דולק בבית הוא מקור יציבות הכרחי. מערכת יחסים טובה נבנית הרבה לפני הסמכות והגבולות: ליצור שיח לשם השיח בלי מטרה, לפנק באוכל טוב מידי פעם, לצחוק, לשתף, וגם לשתוק.  העיקר לתחזק קשר בכל צורה. כמה פשוט וכמה מורכב.

לפעמים זה קשה במיוחד מול מופע חיצוני של חוצפה/ תעוזה / הליכה על הקצה הגוררת אותנו להרגיש האשמה ולהגיב מתוך תסכול וכאב. הספרות המקצועית של גיל ההתבגרות מלמדת אותנו שהתנהגויות אלו הם חלק מהתפתחות ולא, בהכרח, מאשרות את ההצלחה או הכישלון שלנו כהורים.

דמות דיוקנו של אביו

יוסף מתמודד עם אשת פוטיפר. נתון למעמד חברתי מורכב, פיזית הוא לבד אבל מבחינה תודעתי הוא שואב את הכוח מהבית. זה נכון שהמציאות היום מורכבת מתמיד: זמינות הידע והמסרים, תרבות הבילויים, הניידים שמטשטשים את הגבול בין החוץ לבית. סקרים וקטעי עיתונות דואגים לתדלק את החששות שלנו מפני הפיתויים והסכנות שיש לעולם להציע. המתבגרים גדלים לעצמאות זה חלק טבעי מההתפתחות שלהם. במסע הזה אין לנו יכולת לשלוט או לבחור במקומם אבל יש לנו היכולת להתמיד וללוות אותם. פרופסור חיים עומר הגדיר זאת כ"נוכחות מנטלית". עצם הידיעה היכן הוא מבלה ומיהם חבריו מנכיחים את ההורה בתודעה של המתבגר. רובנו מבינים שמציאות הורית אינה יכולה להסתכם בדרישת "ככה אמרתי!" אבל סיכום עם המתבגר לשלוח סמס בשעה מוסכמת, הגדרת שעת חזרה יוצרת נוכחות הורית גם בהעדרם. מחקרים מראים קשר מובהק בין נוכחות הורית לירידה בהתנהגויות סיכון.

להקדים תרופה

"הבור ריק אין בו מים אבל יש בו נחשים ועקרבים" כל ריק נוטה להתמלא.
החופש מייצר הרבה זמן של ריק. ארוחת ערב משותפת, פרויקט מעניין, אתגר משותף, זמני תפילה, התנדבות במקום מעניין, הגדרת הספקים בתחומים שבמהלך השנה לא קיבלו מקום או הערכה (תחביב/ תחומי עניין), כל אלו עשויים להיות עוגנים במהלך היום או החופשה כולה. נסו לייצר אלטרנטיבה טובה שתמנע מהריק להתמלא בנחשים ועקרבים
שתהיה לכולנו חופשה נעימה ומקרבת.

הכותבת היא ראשת התמחות קידום נוער בסיכון במכללת 'אורות ישראל'

הפוסט ברוכים הבאים לחופש הגדול הופיע לראשונה ב-פנימה.

חיכיתי. כיבדתי את הצורך שלה לשתוק, לזעום.
ואז ירדו הדמעות, דמעה אחר דמעה. והעיניים עלו.

ונפגשנו. המבטים נפגשו.
אז ידעתי שהיא מוכנה לשתף אותי בעולמה. חייכתי קלות.

היא מביטה בי ופותחת: "הם שוב מעצבנים. כל כך, כל כך מעצבנים. כל כך לא מבינים אותי וכל כך עסוקים בעצמם". מבינה ש"הם" אלו הוריה.  "הם החליטו שבגלל שאני הבכורה אני צריכה לארגן את הבית כל יום בערב. כאילו שאין לי שיעורים, כאילו שאין לי חברות, כאילו שאין לי חיים" היא צועקת. אני נדהמת מעוצמת התחושות ושואלת את עצמי מה קרה. מה נועה מספרת לי שאני לא שומעת.

"את כועסת מאוד" אני אומרת לה.
"כן, כי הם מעצבנים. הם מחליטים עליי, על הכל". היא צועקת. מנסה להעביר לי את ההרגשה הקשה שמצויה בה.
"את מספרת שהם מחליטים החלטות שלא נוחות לך ואולי אפילו פוגעות בך" אני אומרת.

"כן. במוצאי שבת נזכרתי שיש לי למחרת מבחן שלא למדתי אליו. שכחתי. קורה, לא? אז התעצבנתי על עצמי כי כבר הייתי ממש סחוטה מבני עקיבא ומהחניכים  ואז הבנתי שאני צריכה ללמוד והתעצבנתי על מיכלי הקטנה כשנכנסה לחדר שלי. הרגשתי לא בסדר אבל לא שלטתי בעצמי. הרגשתי שאם אני עכשיו לומדת אני לא אקלוט כלום. אז ראיתי קצת סרטונים בפלאפון. ואז אבא בא ובדק מה איתי וכשהוא ראה שאני עם הפלאפון הוא  לקח לי את הפלאפון בכעס. ופתח במונולוג על הזבל שיש בפלאפון ועל בזבוז הזמן, כאילו שהוא ואמא לא מסתכלים בפלאפון שלהם כל שניה ורבע. ואז הוא אמר שידבר עם אמא ושהם יחשבו מה לעשות עם הפלאפון, אולי ישימו לי איזו תוכנת הגנה, מה אני צריכה הגנה? ממה? אה, וכמובן שהוא לא היה מסוגל להתאפק ולפני שיצא, אמר לי: ותורידי כבר את האיפור השחור הזה מהעיניים שלך, וטרק את הדלת של החדר שלי. שלי. אוף איתו.. אוףףף… יש לך תוכנת הגנה מהורים?"

מבינה את הפחד מחוסר המוגנות מהמכשיר הקטן הזה. תמונת אילוסטרציה

חייכתי אל נועה. מבינה כל כך את הפגיעות שלה, בתוך רכבת ההרים של גיל ההתבגרות, כשהכל כל כך מתקיף, רגיש ונפיץ. ובמקביל מבינה גם את הוריה של נועה, שרוצים שהבית יראה כמו בית ולא כמו רכבת הרים. ואת חוסר המוגנות והפחד הזה מהמכשיר הקטן ומלא ההפתעות שבתוכו, שאין לדעת מה הילדים יפגשו בו.

"נשמע לי נורא נורא מבלבל" אני אומרת לנועה, "מצד אחד את כבר גדולה, את מדריכה, תכף בגרויות, שומרת על מיכלי כשצריך ואז באים אבא ואמא ומחליטים עלייך בלי לשאול אותך, בלי לבדוק איתך."

"אוף אני פשוט.. נמאס לי מהם… אני לא יכולה איתם. מרגישה שהם לא סומכים עליי, כאילו שאני בת 6. ואת יודעת אני הכי אחראית והכי משתדלת בלימודים. מה הם רוצים ממני? אתמול רציתי לצאת בערב עם כמה חברות, עברתי בסלון, אבא ואמא ישבו עם עוד חברים ודיברו. פתאום אבא קורא לי ואומר: עם מי את יוצאת?  אז עניתי לו. הוא אמר לי אין מצב, את לא יוצאת איתן ואפילו אמר שהוא לא מבין מה אני מוצאת בהן. רצתי לחדר בבכי. הוא כל כך העליב אותי- סבבה אז תגיד לי, תביע את דעתך, תשאל אותי מה אני מוצאת בהן אולי אקשיב ואולי לא. אולי אפילו אשתף אותו. אבל למה מול כולם?"

אני שומעת את נועה וליבי מתכווץ. מתכווץ על המשאלה לקשר מכבד ועל ההחמצה והפיספוס. אני חושבת לעצמי איך לעיתים הדרך מתבלבלת לנו בצילה של הדאגה. כמה קשה זה לדייק את ההורות, באופן מכבד ומאוזן ולאפשר לילד להביע את עצמו, לחוש עצמאות וכל- יכולות אל מול החשש הגדול של כולנו מלחץ חברתי, ניצול, מפלצות בדמות אינסטוש ופייס שאורבות שם בחוץ.

"נועה, בואי נשים שנייה את אבא ואמא בצד. אני שומעת שאת נורא נורא כועסת. אולי את מרגישה שמחליטים עליך, שמצרים את צעדייך ובעיקר שלא סומכים עליך. ונשמע לי שאת עסוקה בהורים ומנסה להגן על עצמך מפניהם. כאילו שנכנסת למגננה מולם. אבל בואי שניה נשנה כיוון, מה איתך? את סומכת על עצמך?" אני שואלת את נועה.
"אני?" היא שואלת מופתעת. "אני? לא יודעת… כלומר כן.. לא.. לא יודעת.. למה את מתכוונת?" היא בודקת איתי.
"אני שואלת אם את סומכת על עצמך. בפלאפון, בבית, מול החברות, בכלל מול כל הפיתויים והבלבול הגדול".

היא שותקת ועונה: "אני יכולה לומר לך שלפעמים כן ולפעמים לא"
"אני חושבת שזו תשובה חשובה ובעיקר כנה. לפעמים אנחנו מצליחים ולפעמים לא. ואני שומעת שאת צריכה שאבא ואמא יאמינו בך. ויסמכו עליך. אולי קצת כדי שאת תוכלי לסמוך על עצמך".

***

הגיל בו נועה נמצאת מעורר לרוב תחושה של עצמאות ושל כל יכולות אצל המתבגר ואילו אצל ההורה עולות לא אחת חששות ודאגה למתבגר. אין ספק שזה גיל שטומן בחובו סכנות אך גם הרבה הזדמנויות.

בצמתים שנועה תיאלץ להחליט, היא לרוב תהיה לבד, הוריה לא יהיו שם בבחירות השונות. בחירות בדמות כניסה לפרסומת באינטרנט שנויה במחלוקת או קירבה לחבר או חברה שנויים במחלוקת. על מנת שנועה תוכל לעשות את הבחירות הנכונות כיוונתי את נועה להתחיל בתהליך של התבוננות פנימית כזאת שתאפשר לה לחוש באמת כל יכולה ועצמאית מתוך מודעות ואחריות על עצמה ועל גופה.

הפוסט רכבת ההרים של גיל ההתבגרות: מיומנה של מטפלת הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחת הבעיות הרציניות שלי מול הילדים היא עצם היותי אימא שלהם. כבר הבנתי שכתוב לי על המצח במקום שרק הם רואים “כבר התלוננת היום?". לא משנה מה אבחר לעשות, הם יתלוננו. הם מתלוננים מהיום שהגיחו לאוויר העולם, ומאז התלונות משתנות בהתאם לגיל. מרגע שהם נולדים עד שהם לומדים לדבר (גיל אפס עד
שנה) : “אהההההה". מרגע שהם לומדים לדבר עד שהם ממש לומדים לדבר (גיל שנה עד שנתיים) : “א ב א… א בא… אבא…". מרגע שהם ממש לומדים לדבר עד שהם הופכים לאושיית אופנה (גיל 2-5) : “לא בא לי את החולצה הזאת!" מרגע שהם הופכים לאושיית אופנה עד שהם מתבגרים (גיל 5-10): “למה אורז עם דג ולא שניצל עם צ'יפס?!" מרגע שהם מתבגרים עד שהם ממש מתחילים להתבגר (10-15):  “למה מבקשים תמיד רק ממני?!" מרגע שהם ממש מתחילים להתבגר עד שהם חושבים שהם כבר מבוגרים (15-20): “למה?!"
הם ימשיכו להתלונן עליי גם לבן הזוג שלהם, לפסיכולוגית שלהם, לאורחים שלהם, למשפחה המורחבת שלהם, לילדים שלהם, לחברים שלהם ולכל מי שיקשיב להם.
זה שלהם.

עושה כמיטב יכולתי

לא מפרידה כוחות אין לי כוח לחופש, לא לחופש של הילדים.
אני עושה כמיטב יכולתי ויכולתי מוגבלת. החופש מותח את יכולתי עד קצה הגבול שלה, ויש לכך כמה סיבות או הצדקות. כואב לי השכל רק מלהתחיל לחשוב על עיסוקים שמותאמים לגיל שנתיים עד עשרים, ואל תמליצו לי להפריד כוחות, אין לי כוחות לזה.
מהו חופש אידיאלי בשבילי? אז ככה, אחרי שבדקתי המון יעדים בארץ ובעולם, בחרתי בסוף – בסוף. סוף המסלול. היום שבו יוחלט שסיימתי את עבודות השירות פה ואחזור לחבק את השם יתברך.
הרגע שבו אשמע בת קול משמיים שתכריז בקול עמוק עם אפקט אקו מרגש: “הגעת ליעד!".
אחרי פרוצדורות מעוררות לתשובה אהיה מוכנה לקבורה, יגידו עליי אי אלו הספדים (תקצרו בבקשה, אתם מעכבים לי את תחילת החופש הכי גדול). הליכה איטית להניח אותי במקום השקט בעולם (למה אתם הולכים כל כך לאט?!) , ואז תהילים ועניינים ואחר כך יכסו בחול את מה שקוראים לו אני. כמעט שקט.
"בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שׁכְֹבֵי קֶבֶר" (תהילים, פ"ח, ו).
עכשיו הם יניחו עליי אבנים בלי לדעת למה ויתנצלו על זה שהם חיים (לכו הביתה כבר!), ורק אז הם ילכו – והחופש
שלי יתחיל. איזו שלווה, אימא'לה. איזה שקט. חופש.

ברור לי שרגע אחרי השקט אשמע קול רעש גדול. שופרות, בלגן ורעש. “כולם לקום! תחיית המתים!".
במתים חופשי.

מתוך הטור החודשי במגזין פנימה

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן!

הפוסט במתים חופשי? על החופש ועל המוות הופיע לראשונה ב-פנימה.