ברוכים הבאים לחופש הגדול

חופשת הקיץ מפנה מקום לשפע אפשרויות אבל גם יוצרת וואקום: הרבה זמן פנוי ומעט מידי מחויבויות. איך לעבור את החופש עם המתבגרים בשלום? רק על ידי פתיחת ערוצי תקשורת מקדימים

אין לנו יכולת לשלוט במסע שלהם, רק ללוות. נירית ראוכברגר. צילום: אולפני חן

כמה מאתנו זוכרים את הקיץ הראשון שהמתבגר הכריז "אני יוצא לטיול בצפון שלושה ימים עם חברים", לצד ההלם (ואולי התרגשות?) איך הזמן כל כך מהר עבר, מגיעות הדאגות והמחשבות.
חופשת הקיץ מפנה מקום לשפע אפשרויות אבל גם יוצרת וואקום: הרבה זמן פנוי ומעט מידי מחויבויות. הצורך "לזרום", להרגיש משוחררים ממטרות ויעדים שהגבילו אותם כל השנה, לגמרי מובנים מצד שני איך מוודאים שהם מוגנים מפני פיתויים בעטיפות שונות המשווקות היטב "כמשחררי דאגות", איך שומרים על קשר כשנראה לנו, ההורים, שהם רוב הזמן בחוץ, חומקים לנו בין האצבעות. אנחנו מבינים שבוואצפ השכבתי החלטות מתקבלות במהירות ובצורה חד ערכית (אתה מגיע) מפעילים מנגנון לחץ מסוים. כמה חשוב לנו לגדל מתבגר שיהיה למבוגר בעל זהות עצמית ומגובשת ועם זאת לשמור שלא יתבלבל בדרך. כמה מחשבות ידועות ומוכרות שתמיד טוב שוב לשמוע.

הגל השקט

הרבה מהמתבגרים אוהבים לזרום. הבילוי דומה לאירוע מתפתח. כשהמתבגר יוצא מהבית לבילוי עם חברים וקורה משהו שגורם לו להרגיש לא נח (החברים החליטו לעשות משהו אחר שלא מתאים לי/ הסתבכתי/פגעו בי), ציר תקשורת פתוח עם ההורים הוא כמו אור בקצה מנהרה חשוכה ומפותלת. אלפי שיחות עם מתבגרים, במצבים שונים, לימדו אותי כמה חשוב שידעו וירגישו שהבית פתוח והנייד זמין לכל מצוקה. שאם מטרידים אותי ואני משתף/ת אז לפני הכל אני אמיצ/ה. דווקא אז כשהמתבגר בחוץ, אור דולק בבית הוא מקור יציבות הכרחי. מערכת יחסים טובה נבנית הרבה לפני הסמכות והגבולות: ליצור שיח לשם השיח בלי מטרה, לפנק באוכל טוב מידי פעם, לצחוק, לשתף, וגם לשתוק.  העיקר לתחזק קשר בכל צורה. כמה פשוט וכמה מורכב.

לפעמים זה קשה במיוחד מול מופע חיצוני של חוצפה/ תעוזה / הליכה על הקצה הגוררת אותנו להרגיש האשמה ולהגיב מתוך תסכול וכאב. הספרות המקצועית של גיל ההתבגרות מלמדת אותנו שהתנהגויות אלו הם חלק מהתפתחות ולא, בהכרח, מאשרות את ההצלחה או הכישלון שלנו כהורים.

דמות דיוקנו של אביו

יוסף מתמודד עם אשת פוטיפר. נתון למעמד חברתי מורכב, פיזית הוא לבד אבל מבחינה תודעתי הוא שואב את הכוח מהבית. זה נכון שהמציאות היום מורכבת מתמיד: זמינות הידע והמסרים, תרבות הבילויים, הניידים שמטשטשים את הגבול בין החוץ לבית. סקרים וקטעי עיתונות דואגים לתדלק את החששות שלנו מפני הפיתויים והסכנות שיש לעולם להציע. המתבגרים גדלים לעצמאות זה חלק טבעי מההתפתחות שלהם. במסע הזה אין לנו יכולת לשלוט או לבחור במקומם אבל יש לנו היכולת להתמיד וללוות אותם. פרופסור חיים עומר הגדיר זאת כ"נוכחות מנטלית". עצם הידיעה היכן הוא מבלה ומיהם חבריו מנכיחים את ההורה בתודעה של המתבגר. רובנו מבינים שמציאות הורית אינה יכולה להסתכם בדרישת "ככה אמרתי!" אבל סיכום עם המתבגר לשלוח סמס בשעה מוסכמת, הגדרת שעת חזרה יוצרת נוכחות הורית גם בהעדרם. מחקרים מראים קשר מובהק בין נוכחות הורית לירידה בהתנהגויות סיכון.

להקדים תרופה

"הבור ריק אין בו מים אבל יש בו נחשים ועקרבים" כל ריק נוטה להתמלא.
החופש מייצר הרבה זמן של ריק. ארוחת ערב משותפת, פרויקט מעניין, אתגר משותף, זמני תפילה, התנדבות במקום מעניין, הגדרת הספקים בתחומים שבמהלך השנה לא קיבלו מקום או הערכה (תחביב/ תחומי עניין), כל אלו עשויים להיות עוגנים במהלך היום או החופשה כולה. נסו לייצר אלטרנטיבה טובה שתמנע מהריק להתמלא בנחשים ועקרבים
שתהיה לכולנו חופשה נעימה ומקרבת.

הכותבת היא ראשת התמחות קידום נוער בסיכון במכללת 'אורות ישראל'

אודות הכותב/ת

ראשת התמחות קידום נוער בסיכון. מכללת אורות ישראל

כתוב תגובה