אבל לי הייתה עסקה עם הקב"ה כבר מהרגע ששמעתי שאיתמר נרצח. אמרתי לו שאין מצב שהחיים הנפלאים שהיו לי יהפכו עכשיו לחיים סוג ב'. אני בוודאי אתרסק ואפול והכאב יהיה נורא – אבל בהמשך חייב להיות טוב. ממש טוב, לפחות כמו הטוב שהיה. לכן ממש לא הייתי מוכנה לקבל את האמירה הזו של אלעד. 

אז חשבתי קצת על המשפט הזה, והבנתי. חז"ל לא כתבו "אשתו הראשונה", הספציפית, בה"א הידיעה, אלא "ראשונה". זאת אומרת שאם ישכילו בני הזוג ליצור בקשר שלהם ראשוניות והתחדשות, כזאת שלא הייתה קודם – יוכלו גם בזוגיות שנייה למצוא קורת רוח.

וככה חזרתי לאלעד מרוצה: אל תדאג, הולך להיות לנו ממש טוב יחד. 

תמונה משפחתית מורכבת

אז נכון, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. בזוגיות ראשונה יש פשטות, ראשוניות ותנאים הרבה יותר קלים ונוחים להגיע לקורת רוח. בנישואין שניים, המורכבות האישית של בני הזוג, המורכבות של הילדים מהנישואין הראשונים והמורכבות של בני הזוג הקודמים ומשפחותיהם – יוצרים אתגר משמעותי. אבל בהחלט אפשרי – עם עבודה לא קלה – למצוא קורת רוח גם בזוגיות שנייה. ליצור משהו מדהים, עמוק ואיכותי מאוד. וכשמצליחים למרות כל זה – גם האיכות עולה בהתאם.

כבר בשבעה על איתמר (כבר אז הייתי בטוחה שאתחתן מתישהו שוב. ככה אני, שרוטה) היה לי ברור – מי שירצה להתחתן איתי, יצטרך להתחתן גם עם איתמר. הדבר הענק והמשמעותי שהיה בינינו הוא חלק בלתי נפרד ממני, ולא משהו שאני יכולה או רוצה לנעול באיזו מגירה צדדית. ובתור מאמינה גדולה בזוגיות, לא נראה לי רלוונטי לא לשתף את החבר הטוב שלי בחלק משמעותי ממני. וברוך ה', מצאתי את אלעד, אלמן גם הוא. דיקלה ואיתמר הם חלק בלתי נפרד מהבית שאנחנו בונים. חוץ מזה שהם ההורים של הילדים פה, הם קודם כול חלקים מאיתנו. חלקים שאנחנו בשום אופן לא רוצים לטשטש. 

אני זוכרת היטב, כמה שבועות לאחר הרצח של איתמר, הגעתי לגן של הבן שלי. סביב יום המשפחה היו תלויות על הקיר תמונות משפחתיות יפות של ילדי הגן. הסתכלתי על תמונה של משפחה אחת, משפחה ברוכת ילדים שאהובה עליי במיוחד, וליבי נחמץ – לי כבר לא יהיה כזה. תמונה כזאת יפה של אבא, אמא וכעשרה ילדים יפים יפים. 

אבל בשנים האלה שעברו עליי מאז, למדתי שלא תמיד המסלול שתכננו הוא המסלול שהקב"ה מתכנן לנו. ולפעמים אין ברירה אלא לפתוח את הראש לאפשרויות נוספות ולעבוד עם מה שיש, למרות שזאת ממש לא הייתה התוכנית המקורית שלנו. ואם מסכימים להשלים עם המצב הקיים, למרות שלא בחרתי בו והוא כל כך קשה, ולהיפתח לאפשרויות חדשות – יכולים להגיע למקומות נפלאים.

לפני כשנה, ברוך ה', נולד לנו הבן העשירי במשפחה. אח לארבעה שלי ולחמישה של אלעד. והנה, הרבה יותר מהר משתכננתי, אני מוצאת את עצמי מול תמונה משפחתית גדולה ויפה. נכון, התמונה הזו גם מורכבת ודורשת הרבה הרבה כוחות נפש. אבל יפה מאין כמוה. תודה לה'.

הכותבת היא יועצת זוגית שנישאה בשנית לאחר ששכלה את בעלה בפיגוע. לתגובות: mbengal10@gmail.com

מתוך גיליון סיוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בונים מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

זכרתי ואני זוכרת הכול. כל דקירה שהם דקרו וצעקו 'אללה אכבר' עם כעס מאוד גדול בעיניים. זכרתי את הקולות, את הריח ואת המראות, אבל לאט לאט חזרתי לעצמי. התחזקתי, הרמתי את עצמי והמשכתי הלאה. זה לא נעלם. זה כל הזמן מלווה אותי, אבל אני בחרתי לנצח".

שלט הכניסה לנווה דקלים

רבים מאיתנו זוכרים את הכאב העצום שהביא איתו הקיץ הכתום ההוא לפני 13 שנה. הקיץ שבו יושמה ההחלטה על הרס יישובים ועל גירוש של אלפי יהודים מבתיהם שביישובי גוש קטיף וצפון השומרון. יחד עם קבלת החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות התמלאו היישובים ברבבות אנשים שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לחזק את המקום ואת התושבים ולמנוע את הנורא מכול.

מי שלא מכיר את סיפורה האישי של סיגל סופר (47), אמא לשבעה בגיל 6 עד 25 ואם בית באולפנת נווה דקלים המתחדשת שבניצן, קרוב לוודאי שלא ינחש אילו חיים מלאי כאב והתמודדויות היא עברה. סיגל, שנענתה לבקשה לריאיון בלי לחשוב פעמיים, ציינה שהיא רואה בזה הזדמנות לפרסום הניסים שקרו לה ולמשפחתה, ודרך לזכור ולהזכיר לאלה שעלולים לשכוח.

"עברנו לנווה דקלים שנה אחרי החתונה שלנו," מספרת סיגל. "גרנו שם 14 שנה עד יום הגירוש".
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נאלצו תושבי גוש קטיף להתמודד עםמתקפות טרור קשות. במשך שנים הם היוו חומת מגן אנושית לכל תושבי הדרום כשהם סופגים פצמ"רים, ירי בכבישים ואירועים של חדירת מחבלים בעיקר מכיוון עזה. משפחות רבות שהתגוררו בגוש הוגדרו כנפגעות טרור, ולצערנו היו גם כאלה שהצטרפו למעגל השכול. למרות כל אלה המשיכו התושבים לעשות כל שביכולתם כדי לשמור על רוח המקום, לגדול ולפתח.

"נכון שהיו הרבה תקופות מתוחות מבחינה ביטחונית, אבל היה משהו ביישובים של הגוש שהוא בלתי ניתן לתיאור במילים. הכוח שקיבלנו זה מזה, ההבנה שזה המקום שלנו ושום דבר לא ישנה את העובדה הזאת, האחדות והחיבוק הקהילתי התמידי שהיה שם", משתפת סיגל והכמיהה למקום שהיה לה לבית ניכרת בקולה.

סיגל וביתה תהל שנפצעה בפיגוע אחרי הגירוש. צילום: מרים צחי

משפחת סופר הצעירה ראתה בנווה דקלים את המקום המושלם להקמת הבית ולהרחבת המשפחה.
אף אחד לא דמיין שכעבור שנתיים במקום גם הם יצטרפו למעגל המשפחות נפגעות הטרור.
"זה קרה בשבת בבוקר. הייתי בת 23 , אמא לשיראל שהייתה בת שנה וקצת ולאביב שהיה תינוק בן שלושה שבועות. יצאתי מפתח הבית, הילדים היו איתי בעגלה, והתכוונתי ללכת לברכת הכוהנים בבית הכנסת בפעם הראשונה מאז הלידה. שם הם חיכו לנו, שני מחבלים עם סכינים".
המחבלים התנפלו על סיגל, הפילו אותה, בעטו בה ודקרו אותה בכל גופה כשהיא מנסה בכל הכוח למנוע את גישתם אל עגלת הילדים ושומרת שהעגלה לא תתהפך.
"אני יודעת שהיה שם נס גדול. הקב"ה היה איתי. מדובר באירוע של שני מחבלים חמושים שיכלו בקלות לפגוע בילדים שלי והם לא נגעו בהם. בשלב מסוים הבת הגדולה התחילה לבכות וזה כנראה מה שהוציא אותי מההלם שהייתי בו. עד אז מה שעשיתי היה להגן על הילדים ועל עצמי ולא צעקתי לעזרה. ברגע שהיא התחילה לבכות אני התחלתי לצרוח. השכנה שמעה והתקשרה לצבא, שכנים נוספים שמעו והזעיקו עזרה. בדיעבד הבנתי ששמעו את
הצעקות שלי בכל היישוב"

את הכתבה המלאה תוכלי למצוא בגיליון אב האחרון

*** הצטרפי עכשיו לקבלת מנוי למגזין במחיר מיוחד! ***

הפוסט גלים של געגוע הופיע לראשונה ב-פנימה.

בהליכה הקצרה הזאת אי אפשר שלא להיזכר באירועים שעוד כמה דקות יעלו בריאיון – פיגועים במקום היו ועודם דבר שבשגרה. הזיכרונות הנוראיים הטריים שצפים ועולים מתחברים עם נקודות ציון של נרצחים אחרים משנים קודמות, ששמותיהם מצוינים לאורך הדרך. לא פלא הוא שדווקא שכונה זו הייתה לערש הקמת ארגון 'חננו' לפני כ- 17 שנים. במקום שבו נמצאים חיילים, תושבים יהודים ותושבים ערבים זה לצד זה, והרבה לפני שאלאור אזריה היה בכותרות, זיהו שמואל ואתי מידד את הבעייתיות במערכת שעומדת הכן כדי לעצור, לתחקר ולכבול את ידיהם של מי שאמורים להגן עלינו.

כל יומיים קורה משהו בחברון. צילום: יעל בר כוכבא

מאה אחוז משרה
אתי (55) היא אימא לתשעה ילדים וסבתא לנכדים. היא גדלה ביישוב נחלים, והקשר שלה לחברון החל עוד בהיותה נערה, בימים שבהם הרב משה לוינגר נדד מנחלים למה שהיה אז בניין הממשל הצבאי בחברון. מה שקשר אותה לחברון היה קבוצת "הנוער למען חברון עברית".
"כשהייתי בשביעית נועם ארנון והרב יוסי ארציאל הקימו אותה", היא מספרת. "עדיין לא היו יהודים בחברון. קצת אחרי כניסת הנשים לבית הדסה ורצח ששת הבחורים הגעתי לפה ומיד התחברתי. היה ברור לי שכאן גם אעשה שירות לאומי. כאן גם הכרתי את בעלי, זנגי, שלמד בישיבת ההסדר בקריית ארבע ומדי פעם היה מלווה בנשק סיורים שהדרכתי. אחרי שבועיים החלטנו להתחתן".

זנגי הגיע מרחובות, למד בישיבת ניר והיה פעיל בארגון שראל שמביא לישראל מתנדבים מחו"ל.
"בתור בני נוער שנינו פעלנו ונלחמנו, כל אחד לחוד, נגד הסכם השלום שדיברו עליו אז. בדיעבד התברר לנו שהכרנו עוד קודם, כשהוא הדריך כניסת קבוצות לימית ואני הייתי ביניהן".
אתי וזנגי מידד התחתנו וקבעו את ביתם בחברון. היא מראה לי תמונות ישנות מהקמת שכונת תל רומיידה, ובשמה העברי אדמות ישי. הרים שוממים, קרוואן רעוע, ובעיקר – אנשים צעירים עם אור ולהט בעיניים. לאחר החתונה זנגי המשיך בלימוד התורה, במקביל לפעילותו בארגון שראל. אתי הייתה בבית "במאה אחוז משרה".

באותה תקופה פעלה בארץ "המחתרת היהודית" – התארגנות של בחורים שכאבו את הפיגועים הנוראיים שהתרחשו בארץ, כמו רצח השישה בבית הדסה ורצח אהרון גרוס. כנגד גרוס וכנגד אוזלת ידה של הממשלה, הם תכננו וביצעו פעולות נקם בערבים. לאחר ניסיונות רבים וממושכים של השב"כ, נתפסו עשרים ותשעה מחברי המחתרת, הועמדו לדין ונכלאו.
"אלו היו החברים שלנו שנעצרו, וזה היה בשבילנו שבר מאוד גדול", אומרת אתי בכאב. "זנגי התמסר לפעילות ציבורית למענם. הוא היה תלמיד של הרב יהודה חזני ויעקב נוביק, ויחד איתם פעל לעזרת המחתרת, שנקראה 'למען אחיי ורעיי'".

אפשר לומר שזה בעצם סיפור הקמתו של ארגון 'חננו'?
"אפשר לומר שאז קלטנו, שכמו רבי אריה לוין שנקרא 'אבי האסירים' והעניין הזה היה בנשמתו, גם זנגי – האסירים היהודים, זה בנשמה שלו".

באותה תקופה התפרסם סיפורו של וויליאם נקש, יהודי שהרג ערבי בצרפת ונמלט לישראל. ערב החתונה שלו הוא נתפס, ובמשך שלוש שנים זנגי לא נח. "הוא לא יכול היה להעלות על דעתו שיהודי יוסגר לגויים. וכשהוא מתמסר למשהו – הוא שם עד הסוף ופשוט עושה את מה שצריך לעשות. זה הפך להיות כל החיים שלנו. הוא הלך אז לרבנים, לאישי ציבור, לכל עמך ישראל. הוא היה נוסע בכל רחבי הארץ ודופק על דלת ביתם של חברי כנסת באמצע הלילה. הוא הכיר אותם בפיג'מה. הוא לא התייאש וניסה לשכנע אותם שישחררו את נקש. כשהוא ניגש
לרב עובדיה יוסף וביקש שיעזור לו, הרב אמר לו בהתפעלות: איך השגת את המצווה הזאת? אני מקנא בך".

עד כמה את היית מעורבת אז בפעילות הזאת?
"בזמן הזה הייתי שר הפנים ובעיקר החזקתי את הבית, את הילדים. מצד שני, כשאת גרה בחברון כל יומיים קורה משהו, אז הייתי מעורבת במה שקורה וליוויתי גם את זנגי בפעילות שלו. הוא משתף אותי ומתייעץ איתי".

כשאתי מדברת על המצב בחברון היא מדברת על מצב מתמשך של "בלגנים משפטיים", לדבריה. "הרב צבי יהודה היה רגיל לומר שמשרד החינוך ומשרד המשפטים הם שני משרדים שרק שבירתם היא תיקונם. ערכאות הן הפך הקודש, הפך התורה. אומרים הרי לא ללכת לערכאות, זו הלכה, שאסור לך לפנות לבית משפט. אנחנו החלטנו להיכנס לתוך הדבר הזה והקמנו את 'חננו'. לא יכולנו לעמוד מהצד ולראות איך יהודים נשפטים, איך מי שמגן על עצמו בסופו של דבר נכלא".

מאיפה האומץ?
"באיזשהו מובן זה באמת לא כל כך מתאים לנו. זנגי, עם כל העשייה הציבורית שלו, הוא איש נחבא אל הכלים ומאוד רגיש. ובאמת הרגישות הזאת מקשה, זה לא קל. זה כמו לגדל ילדים, זה הדבר הכי קשה בעולם אבל את לא תוותרי על זה. זו שליחות שגובה מאיתנו מחירים, אבל היא חשובה ולכן גם משמחת. אנחנו עוברים קשיים, מתפללים, מתגברים, בונים כלים וכל פעם מתחילים מחדש".

חקירות השב"כ יותר קשות מהכול. צילום: יעל בר כוכבא

כרטיס עם מספר טלפון
כשנתיים לאחר הקמת 'חננו' ביצעה ממשלת ישראל את תוכנית ההתנתקות, שכללה את גירושם של אלפי יהודים מיישובי גוש קטיף. מי שעמד אז מאחורי העצורים היה ארגון צעיר, שבתוך חודש הפך להיות משענת תומכת ומקצועית וליווה חלק מהנאשמים שנים רבות.
"די צפינו את מה שהולך לקרות. ראינו את זה כבר בהפגנות, ולכן חילקנו כרטיסים עם טלפונים. כשהגירוש התחיל ואיתו גם המעצרים ובעזרת צוות מסור הקמנו מוקד של 15 טלפנים שמקבלים פניות 24 שעות ביממה".

בזמן הגירוש ישבה אתי במשך 25 ימים בכלא מעשיהו, יחד עם בתה מרים, שהייתה אז תינוקת בת שמונה חודשים. בתקופה זו נשאר זנגי עם הילדים בבית.
"כשראינו את עיוות הדין בבתי המשפט, לא יכולתי לשתף פעולה עם נחשול הטירוף שבגירוש. כל כללי השלטון, הסדר והמשפט נטרפו. כמו שציפינו מחייל לסרב פקודה, כך גם אני סירבתי לשתף פעולה עם מערכת המשפט. אמרתי לשופטים שאני לא מכירה בסמכותם לשפוט אותי. לא עברתי על שום חוק, והפושע הוא מי שמחריב בתי יהודים ומגרש אותם ומי שמשתף עם זה פעולה, כולל בתי המשפט".
בסופו של דבר שוחררה אתי מהכלא בעזרת פרצה משפטית שנמצאה והתיק נגדה נסגר.

יש עצה גורפת שכל אחד יכול לקבל מכם?
"סייג לחוכמה שתיקה, זו עצה טובה. אבל לא תמיד, יש מקרים מורכבים. השב"כ מתוחכם והוא יודע גם להאשים אותך וגם להיעזר בך. ולכן הכי טוב זה לומר: אני לא מוכן לדבר עד שאני לא מקבל עורך דין של 'חננו'".
הטיפול הזה הוא ממש כמו בחדר מיון. אלו דקות קריטיות וליווי משמעותי שממש יכול להציל את הסיפור – ואת זה מקבלים חינם לגמרי. "הכול עלינו", אומרת אתי. "אם נסגר התיק – מה טוב. אם לא – הוא עובר למחלקה שנקראת תיקים עיקריים, ואז יש מישהו שמלווה אותו לאורך המשפט מול עורך דין במימון משמעותי. יש מקרים קשים שמצריכים הרבה עבודה משפטית. אחת האימהות אמרה לי שבכסף שהם שילמו לעורכי דין הם היו יכולים לקנות שני בתים".

בזמן שבחור נעצר, ב'חננו' לא שוכחים גם את ההורים, האישה והילדים שמחכים בבית. אתי מלווה את האימהות והנשים לפי הצורך יחד עם הצוות המסור.

איך מגיבה משפחה ששומעת שהבן שלה נעצר?
"דבר ראשון זה שוק. זה תמיד קשה, גם אם את מתנחלת מאיזושהי גבעה. למשל, בישיבת פרי הארץ בנחלים, השב"כ נכנס למוסד חינוכי בצורה לא חוקית. התחילו להזמין את הילדים לחקירות ופתאום התחילו מעצרים, ומי שעצור שם עד עכשיו הוא קטין. צריך להבין שחקירות של השב"כ הן דבר קשה יותר מהכול".
פרט לדאגה לבן, המשפחות נמצאות בקושי ובחוסר אונים מול מערכת אטומה ונוקשה. "אתה נמצא מול מערכת שמתייחסת אליך בזלזול, באטימות נוראית, ולמרבה הצער לא תמיד יש תמיכה ציבורית. הם באים אליך הביתה, עושים לך חיפוש בבית, חיפוש בגוף, הופכים לך את הבית בארבע לפנות בוקר. לפעמים חוקרים את ההורים: פתאום האם מוזמנת לחקירה, האב מוזמן לחקירה. הם קוראים להם דווקא ביום שישי, שעתיים לפני שבת".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות למגזין בקליק לחצי כאן 

הפוסט גאולה משפטית הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהעולם מתהפך אנחנו נפגשות עם יעל, טל וייזל ואני, בבוקר חורפי בביתם שזה עתה שופץ בחוות גלעד. הבית מבריק ומטופח ומלא בתמונות שאימא של יעל איירה בכישרון יוצא דופן. רבות מהן של אב המשפחה שכבר איננו איתנו. באופן אירוני, התמונות מכניסות חיות מיוחדת לבית הנעים.
עוד לפני שהתהפך עליהם עולמם הם התכוננו להרחיב את הבית, כדי שיהיה מספיק מרווח להכיל את ששת ילדיהם, אך לאחר הרצח נותרה יעל לבדה עם תוכניות הבנייה. למרות הקושי היא המשיכה בבנייה המתוכננת, שארכה כמה חודשים.
"היה פה הרבה בלגן", היא משחזרת, "אבל מי שעבד פה בשיפוץ היו כולם חברים של רזיאל והייתה רגישות מאוד גדולה". לאורך כל תקופת השיפוץ עמדה יעל בכבוד ובאומץ, אבל בחנוכת הבית היא לא נכחה.
"לא הייתי בחנוכת הבית. ברחתי. המחשבה שאני אהיה פה בלעדיו הלחיצה אותי".

סמל בעל כורחה, יעל שבח. צילום: שירן כהן

יעל היא אישה אמיצה. מי שעוקב אחריה בפייסבוק או בטורים שהיא מפרסמת בעקביות מתוודע לאישה שאינה חוששת לחשוף את רגשותיה ומשבריה, אלמנה שמגדלת לבדה שישה יתומים קטנים בני שנה עד 11 , ומתגעגעת לאישהּ, כמו גם את האמונה החזקה והעוצמה הרבה שהיא מתאמצת להחזיק בהן מאז הפכה לסמל בעל כורחה. אך גם צחוקה המתגלגל תדיר לא מצליח להסתיר את עיניה מלאות הגעגועים.

בטבעיות גדולה
היא נולדה בצרפת לאב רופא משפחה ולאם עקרת בית ומתנדבת בעזר מציון. כשהייתה בת שמונה הם עלו ארצה והשתקעו בכפר סבא. היא למדה באולפנת אמנה והדריכה בבני עקיבא. בשעות הפנאי התנדבה בעמותת 'שמחה לילד' לילדים חולים. רזיאל, מי שיהיה לימים בעלה, התנדב בעמותת 'קו לחיים', והם נפגשו לראשונה במהלך טיסה לטורקיה עם החניכים שלהם, במסגרת עמותת 'חברים לרפואה' שהייתה אז בחיתוליה ואיגדה תחתיה כמה עמותות. "שם נוצר בינינו קשר חברי. הוא מבחינתו סימן אותי כמטרה. הוא היה מאוד חד עין, אבל אני הייתי עוד ילדה קטנה, בת 20 בסך הכול". הם נפגשו הרבה והוא אפילו הכיר את הוריה ואחיה, אבל ליעל עוד לא נפל האסימון שלזאת ייקרא חיזור.
"גילינו שאנחנו מאוד דומים והיה לנו הרבה מן המשותף. דיברנו המון. יום אחד הוא פתאום שאל אותי – למה שלא נתחתן?", היא צוחקת, "באמת לא הייתה סיבה שלא, אז רק היינו צריכים לביים איזה דייט רשמי, בשביל ההורים. ההורים שלי כבר הכירו אותו מצוין, הייתה שם טבעיות גדולה בינו ובין המשפחה שלי". בחודש מרחשוון, כשהם נושקים לגיל 21 , הם התחתנו. לאחרונה חגגה לבדה 12 שנות נישואין.

מה היה כל כך דומה ביניכם?
"שנינו היינו מאוד פעילים, וכמו שהוא הגדיר את זה: לא היינו אפורים. תמיד בלטנו, בכל מקום שהגענו אליו. לא היינו אנשים פרטיים, אלא כלליים".
"במקרה של בעלי, בשבת שהייתה לעילוי נשמתו, הגדרנו אותו בכך שהוא נתן את המאה אחוז שלו בכל מקום שבו הוא היה. הוא היה אבא ובעל, רב ואברך, לומד לדיינות, מתנדב במד"א, שוחט, מוהל – ואת הכול הוא עשה במאה אחוז שלו. הייתה לו היכולת להתמסר לדברים לחלוטין", היא מתארת ומוסיפה: "זו תכונה אנושית. אפשר להיות כזה, הוא לא היה מלאך".

עשה את הכול במאה אחוז שלו. יעל ורזיאל ביום חתונתם. מתוך האלבום המשפחתי

פרידה לא רשמית
ערב לפני הרצח הם עוד הספיקו לצאת לדייט בבית קפה בפתח תקווה. כשחזרו לכפר סבא, בצעד נדיר, למרות השעה המאוחרת והעובדה שהיו מלווים בתינוק כבן חצי שנה, הם עלו לבית הוריו של רזיאל כדי לקחת את הילדים, וישבו איתם לזמן איכות. רק קרוב לחצות יצאו עם כל הילדים בחזרה הביתה.
היו אלה ימי טבת המאפירים, והרב רזיאל הי"ד היה נוהג בימים המועדים בתענית דיבור. כך היה גם בצוהרי היום שלמחרת, כאשר הגיע הביתה מן הכולל כדי לקחת את הרכב בדרכו לבדיקת תינוק שמל בתל אביב. "בדרך כלל כשהוא בתענית דיבור הוא פשוט בא, לוקח את הרכב והולך. אבל הפעם, הייתי עם הילדים בגן השעשועים ואני פשוט זוכרת את הרגע הזה – הוא עשה לנו שלום וחייך ואנחנו עמדנו כל המשפחה ועשינו לו שלום כולנו במשך כמה רגעים. זו הייתה תמונה חזקה שנצרבה אצלי".

איך הסתדרת עם תעניות הדיבור שלו?
"בסדר גמור", היא מחייכת, "תמיד חברות היו שואלות אותי את זה, ותמיד צחקו עלינו שאני מבינה כל מה שהוא אומר גם בלי לדבר. הייתי מנהלת איתו שיחה גם אם הוא לא היה נוכח, זו יכולת נשית כזאת…", היא צוחקת, "הייתי רבה איתו ומתפייסת איתו, וכשהוא היה חוזר אני הייתי כבר בפיוס".
בליל הרצח, כשכל הילדים כבר היו במיטות, התקשרה יעל לבעלה כדי לראות מדוע הוא מתעכב.
"זה היה כ"ג טבת, שמונה בערב, ואני כמחנכת בדיוק הזנתי ציונים למחצית. היה אמור להיות אצלנו בבית שיעור תורה, אז התקשרתי לראות איפה הוא. הוא אמר לי: "ירו בי, אני בכניסה לחוות גלעד".
היא ניתקה את השיחה ובכוחות לא לה התקשרה למד"א ולקבוצת החירום מהיישוב, בלחש, כדי שהילדים לא ישמעו יותר ממה שכבר שמעו.
"אתה פשוט עובד על אוטומט", היא מסבירה.
השמועות על רב אהוב ומוכר שנורה עשו להן כנפיים, ועם ישראל התגייס לתפילות. אך בשעה תשע וחצי בערב כבר פורסם בכלי התקשורת כי הרב רזיאל שבח עלה בסערה השמימה.
"ישבתי שם בבית החולים, אישה צעירה עם תינוק יונק, רגע אחרי ה'שמע ישראל' ו'ברוך דיין האמת', את רוצה עוד רגע עם עצמך, ופתאום צריכה להתעסק עם שאלות שגם המבוגר בעולם לא היה רוצה להתעסק איתן, כמו איפה את רוצה לקבור אותו או איפה תרצי שתתקיים השבעה.
"ופתאום הייתה לי תובנה. הסתכלתי על כל הסיטואציה ממבט חיצוני ואמרתי לעצמי – יש לך פה הזדמנות לא להשאיר את זה שלך. לסמן את זה כמשהו כללי, לאומי. יכולתי לבחור. ואני זוכרת את הרגע שאמרתי ליוסי דגן (ראש מועצת שומרון, ע"א) : 'אני רוצה שיקברו אותו בחוות גלעד, אבל אני לא רוצה לריב'. ידעתי שאני הולכת פה למשהו לאומי גדול, האבל כבר לא היה פרטי שלי".

יעל וילדיה באנדרטה לזכרו של רזיאל בחוות גלעד. צילום: מירי צחי

באותן שעות כאובות ישבו בבית הכנסת בחוות גלעד אנשי היישוב בהלם. אף אחד לא הכין אותם לרגע שבו ירצחו את הרב של היישוב ומשפחות של תושבים, אך אנשי היישוב לא ידעו את נפשם.
"לא היה להם מי שיניע אותם לפעולה, עד הרגע שבו הם שמעו שאמרתי שנקבור אותו כאן. באותו הרגע לא נשאר גבר אחד בבית הכנסת. כל אחד הלך לביתו להביא את הטורייה שלו, המעדר, טרקטור, מלט, כלי עבודה".
בתוך לילה אחד הוקם בית העלמין של היישוב.
כאשר הגיע הנשיא ריבלין לניחום אבלים, ביקשה ממנו יעל להסדיר את היישוב.
"במהלך כל ימי השבעה עבדו פה טרקטורים. עבדו פה יותר מעשרה כלים כבדים בו זמנית, גם בלילה. מי שלא גר פה לא יבין את ההתרגשות. עד אז היו הרבה צווי הפסקת בנייה, לא הרשו להכניס טרקטור ליישוב. זה היה אמביוולנטי בטירוף – מצד אחד אנחנו בתוך שבעה, באבל חמור, ומצד שני יש פה בנייה מטורפת, גאולה היסטורית. אין לי מספיק מילים לתאר כמה שזה היה מדהים, שהצלחנו לתעל את העוצמות האלה לדברים בעלי משמעות".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות לחצי כאן 

הפוסט בשבח המקום הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעקבות הסיפור הזה, יצא לי לחשוב קצת על כל העניין של תרומה לחברה. הרי לכולנו יש אלף ואחד עיסוקים מדי יום, ובכל זאת אנו מוצאים זמן להושיט יד ולהתנדב. לעורר מודעות לדברים שקורים סביבנו, לעזור לאלו שזקוקים לעזרה.  

תרומה לקהילה היא שורש העם היהודי. אילוסטרציה

יצא לי לשמוע בשיחה באולפנה את מייסד עמותת "ידיים", בשיחה על מה שעומד מאחורי העמותה שלו, הדואגת לשפץ חינם בתים של משפחות נזקקות. ביום אחר, יצאתי להתרים לעמותת "אור מיכאל", שמשמחת בבתי חולים ברחבי הארץ. שאלתי את עצמי- "וואו! מה יש בעם הזה, שכל-כך בוער לו לעזור, לתרום ולהירתם לפרויקטים למען החברה והסביבה?? איך זה שיש במדינה אחת קטנה למעלה מ-13,000 עמותות פעילות???"

את התשובה שסיפקה אותי, מצאתי בשורש העם היהודי. אפרופו פרשת וירא.
אברהם, אבי האומה, מתחנן ומתעקש בפני ה' שימצא צדיק אחד בסדום. שלא יהפוך את העיר. זהו עדיין היום הקשה, החם, והכואב ביותר לאברהם- ולמרות הכל, הוא עומד לפני ה' ומפציר בו שירחם על סדום. למה?  כי כל-כך אכפת לו מאחיו. כי הוא יעשה הכל בשבילם, גם זה קצת יבוא על חשבונו. כי הוא מאמין ודוגל בעזרה לזולת, באכפתיות טהורה.

וזה הדבר שנשאר, ועודנו טבוע בנו אפילו אחרי 3,000 שנה. הצורך לעזור לאחינו, לתמוך בהם.
אם זה לשלוח תמונה שלי עם כמה חברות לקהילה שנפגעה, אם להקדיש זמן בין החודש ארגון והלימודים כדי להתנדב בדברים קטנים, אם זה לדאוג לחברה שקשה לה. זה אנחנו. זה עם ישראל.

הפוסט מחוזקים לעולם: טור נוער הופיע לראשונה ב-פנימה.

"דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו ויש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה."

יש בשירים וניגונים משהו מאוד מחבר ועצמתי. תמיד חלמתי שאצליח להלחין משהו פעם בחיים.
אני אוהבת לשיר, אני אוהבת לשמוע שירים מכל גווני הסגנונות ואני מעריצה את האמנות הזו. מאז ומתמיד.
השבוע, בע"ה חל היום בו זכיתי להלחין את מנגינת חיי החדשה.

השבוע, לפני 12 שנה. לא עבר הרבה זמן עד שהתחלתי באמת להבין איזה שיר מתחיל להתנגן לו בבית החדש שהקמנו. באופן סמלי, גם ראשי התיבות שלנו הוא 'שיר' (שבח- יעל- רזיאל).
הבית הזה שהקמנו, היה כולו מנגינה אחת ארוכה. לפעמים שמחה מאוד, לפעמים מהירה, לפעמים איטית, לפעמים כועסת, לפעמים עצובה. אבל היה בה משהו שנמשך מתחילתה. במן הרמוניה פשוטה ומאוד מובנת.

על ההזמנה שלנו בחתונה הטבענו את הפיוט "וביום שמחתכם שיר מהללאל" ואולי זה בעצם מה שקישר בין כל שלבי הלחן הקסום הזה שהתהווה. השיר היה כולו מוכוון להלל את ה'. בין בשמחה ובין בצער. תמיד ידענו שאנחנו עם הפנים למעלה. מלחינים את מנגינת חיינו. בתמימותי חשבתי שהלחן הייחודי הזה, כנראה יימשך עוד כמה נצחים או לפחות 120 שנה. והוא פתאום נגמר. המלודיה המהממת הזו הפסיקה לפתע.

ניגון מיוחד של הלב

ובהתחלה זה צרם לאוזן. זייף. הציק מאוד. גם היום זה עדין צורם. עדין קטוע. תקוע. אבל איכשהו מדי פעם מבליחים להם כמה צלילים חדשים, עדינים וחלשים. שמנסים לייצר שיר חדש. שיר המשך ליצירה הקודמת. וכשאני מקשיבה לה אני מזהה זה את אותו הלל ושבח לה' שלא עזב מעולם. שתמיד ליווה את צעדיי.
אני עדין מתקשה להאזין לה. לאותה מנגינה חלושה.

אבל אני יודעת. באמונה שלמה, שיום יום. לפני כסא הכבוד. מלאכי השרת מנגנים אותה, בכלי שירם. ומרעידים בה עולמות עליונים. ביחד עם עוד ניגונים ושירים מרטיטי לב שיעוררו את השכינה הקדושה. ובבוא היום, הקולות והברקים יבקיעו שערים. והגואל יבוא.
בקרוב ממש.

הפוסט את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק הופיע לראשונה ב-פנימה.

                  הסוכה בבניה ובהכנות לחג. באדיבות דוברות תנועת אמונה

הפוסט הסוכה הגדולה במזרח התיכון היא לא סתם עוד סוכה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי מאיתנו שמע על ניסיון שריפת יהודים ביישוב כרמי צור? או על ניסיון הצתת היישוב יצהר? או על ארבעה שוטרים שנפצעו ב הר הבית? על השלכת בקת"ב לעבר בניין בירושלים, שגרם לארבעה בני משפחה להישרף ולהיפצע קשה? על אבנים וסלעים לעבר מכוניות ליד שילה, גוש עציון, קרית ארבע, רימונים, מכמש, כביש גלעד, שערי תקווה, תקוע, בית אל, כוכב יעקב, מגדלים ועוד ועוד.
כל אלו קרו השבוע, כן?

אז למה לא מספרים לנו? הרי ברור לכולנו שאם יהודי היה משליך בקבוק תבערה לעבר בית בכפר ערבי ושורף שם תושבים, כל הארץ היתה רועדת, לא? (אהמ אהמ, דומא) אז למה את הטרור הערבי משתיקים?

טרור ההבלגה הולך ומתעצם. ערבים חוצים את גדר המערכת. מתוך שאטרסטוק

ובכן, אם היה מדובר בהשתקה מצד התקשורת בלבד, הייתי עוד איכשהו מבינה. כולנו מכירים את האג'נדה של התקשורת הממוסדת ולא מהיום, כולנו יודעים שבמאבק בין ימין לשמאל, בין "פלסטינים" למתנחלים, בין שלמות הארץ לבין חלוקתה, הם תפסו צד. אז מהם אין לי ציפיות.

אבל במדיניות ההשתקה חברות גם מערכות הממשל, שבוחרות להסתיר אירועים בכוונת מכוון. כך למשל נכתב בהודעה שיצאה ע"י דוברות משטרה, על האירוע החמור בסופ"ש על הר הבית, בו התפרעו מאות מחבלים, השליכו סלעים וירו זיקוקים לעבר כוחות ביטחון: "עם סיום התפילות, בצעד לא ברור ולא מובן החל ידוי אבנים וזיקוקים לעבר כוחות המשטרה". סירייסלי? צעד לא ברור? לא מובן? למי במשטרה הטרור הערבי עדיין לא מובן? למי במערכת הביטחון, ירי חי והשלכת סלעים לעבר יהודים מצד פורעים ערבים זה קטע "לא ברור"?! למי במערכת הביטחון דחוף להיתמם ולסנגר על האוייב? אבל זה לא מתחיל ולא נגמר פה. זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות אך קצרה היריעה מלהכיל.

למערכת המדינית יש רציונל מאחורי ההשתקה. הם רוצים את הציבור רדום. שתחשבו ששוויץ זה פה. אין טרור, מה פתאום. אם תשמעו על כל אירוע, הם יידרשו לפעול ולהגיב. שיטת הבת יענה עדיפה יותר על מערכת הביטחון. זה לא טרור, זה 'פלילי', זה לא טרור, זה 'זליגה'. זה לא ברור ומובן, למה מנסים לרצוח יהודים?! ממש תעלומה.

ידידיי, כל עוד נשתף פעולה עם טרור ההבלגה המכוער הזה, כל עוד ניתן יד להשתקה ולחוסר טיפול מאסיבי בטרור, נמשיך לחטוף ולהירצח.

הפוסט טרור ההבלגה הופיע לראשונה ב-פנימה.