מושקי לנדאו למדה להפוך את הלימונים שהחיים גלגלו לפתחה ללימונדה. קלישאתי, אבל נכון. היא מלאת ביטחון, אמביציוזית ומדברת בלהט. את ההתמודדות שחוותה עם בנה שניאור, ילד עם צרכים מיוחדים, היא מינפה להקמת ארגון 'הנני', במטרה לתת מענה לאימהות של ילדים במצב דומה.

אני מגיעה לפגוש אותה בכפר חב"ד בשעת בוקר קיצית. האווירה ברחובות נינוחה ופסטורלית וקולות נשמעים מהחיידר הסמוך לביתה. מושקי מקבלת אותי בפנים קורנות, פוסעת בעקבים ובצעדים נמרצים על רצפת הפרקט בביתה, ותוך כדי כבר מסריטה אותנו במיומנות ומעלה סרטונים קצרים לאינסטגרם.

"הייתי הכי רחוקה מזה", היא אומרת בחיוך ומגלה שאתגרי החיים עצמם הובילו אותה לפעילות הענפה והחשובה שלה ברשת ובכלל. אנחנו מתיישבות בפינת האוכל, על הקיר לידנו תלויה תמונה של מושקי כתינוקת בידי אמה, מקבלת דולר מהרבי. היא מתחילה לגולל בפניי את סיפורה, ואני משקפת לה כמה עוצמה היא משדרת, לנוכח סיפור חייה הלא פשוט.

"את חושבת שתמיד הייתי ככה?" עיניה מתרחבות בתדהמה, והיא ממהרת להבהיר שהעוצמה רק משקפת את עומק השבר שקדם לה. "הפוך. כאבתי, וכאבתי המון. אני חושבת שהגעתי למקום שאני נמצאת בו היום בזכות העובדה שנתתי לעצמי לכאוב. נפלתי, בכיתי, הסתכלתי לכאב בעיניים.

"אומרים שיש חמישה שלבים לאבל – אני לא חושבת שדילגתי על אף אחד מהם", היא אומרת בגילוי לב. "אולי הסביבה לא ידעה, אולי אנשים לא ראו, אבל אני אומרת לך – הייתי שם. וחשוב לי שזה יהיה כתוב".

 "עוד לא התחלנו את החיים"

היא נולדה לפני 34 שנים בכפר חב"ד (שסביה היו ממייסדיו), בת אחת לפני האחרונה במשפחה של 12 ילדים. את ילדותה בכפר היא מתארת כעוטפת ומיוחדת: "יש פה המון ירוק, קהילה חמה ואנשים מדהימים, המון שמחה ונתינה לזולת. הרבי קרא לזה 'ופרצת' – מעין קו מנחה שאומר: יש לך אור פנימי? יש לך דברים לתת? אל תישארי עם זה לבד".

מגיל 12 התנדבה מושקי עם ילדים עם צרכים מיוחדים. "הייתי באה מיוזמתי ועוזרת למשפחות – לוקחת את הילדים לסיבוב אחרי הדלקת נרות או באמצע השבוע, כדי שההורים יוכלו לנוח. עשיתי את זה באופן טבעי. היום בתור אמא לילד מיוחד אני מבינה איזה דבר עצום עשיתי, ושבשעה הזאת נתתי לאמא הזו עולם".

אחרי התיכון למדה תואר ראשון בהוראת המתמטיקה, ובשנת הלימודים האחרונה, לקראת גיל 22, הציעו לה להכיר את זכריה לנדאו, שעלה בילדותו מארגנטינה וגר בקהילת חב"ד בצפת. לאחר בירורים הם נפגשו, וגילו שיש להם הרבה מן המשותף. ארבע פגישות ארוכות ושבוע אחד לאחר מכן השניים התארסו.

מושקי הרתה זמן קצר לאחר החתונה, וזכריה החל לעבוד בעמותה למען ילדים עם צרכים מיוחדים שהקים אחיה של מושקי. לימים הוא אף מונה למנכ"ל העמותה. השניים הפכו הורים למנדי, בנם הבכור, נכנסו מייד להיריון שני, ובמקביל קיבלו הצעה שהייתה התגשמות חלומותיהם – להקים בית חב"ד בארגנטינה. הם תכננו ללדת בארץ וזמן קצר לאחר מכן לצאת עם שני ילדיהם הרכים לשליחות חייהם.

מושקי הייתה רק בת 23 כשכבר הייתה אם לשניים – מנדי ושניאור. "מייד אחרי הלידה אמרתי לזכריה: הכול קרה כל כך מהר, עוד לא התחלנו את החיים, אני בקושי מכירה אותך'".

אחרי הלידה שבה מושקי הביתה עם תינוק קטן שהיה לא רגוע בצורה קיצונית. "שניאור בכה המון, היה לא רגוע ברמה מטורפת. הגיע גיל חודשיים־שלושה, והילד לא מתהפך, לא יוצר קשר עין בסיסי, לא מוציא מהפה הברות בסיסיות, ואני מבינה שמשהו לא תקין בהתפתחות".

מושקי לא התעלמה מהמצב, ויום אחד התייצבה במכון להתפתחות הילד במרכז הרפואי אסף הרופא. "הגעתי לשם ואמרתי להם: 'תטפלו לי בילד. משהו לא תקין'. הצוות שם הסתכל עליי ולא הבין מה אני רוצה". בדיקה רדפה בדיקה, אבחון רדף אבחון, ומושקי הבינה כי אין ביכולתה לחזור לעבודה, וכי גם חלום השליחות בארגנטינה הולך ומתרחק מהם, "עוד לא הבנתי שהוא כבר לא יקרה אף פעם".

"כשנולד ילד מיוחד הרבה חלומות מתנפצים איתו", אומרת מושקי. "היה לי חלום על משפחה ברוכת ילדים. הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת שולחן שבת באורך שלושה מטרים, עמוס בילדים שקופצים, רוקדים ומשתוללים. בדייט הראשון עם זכריה הוא אמר שהוא ממשפחה של שבעה ילדים, ושאלתי אותו: 'רק?'" היא מחייכת.

"תמיד חלמתי גם על קריירה משמעותית, האמנתי שאהיה מנהלת בית ספר. אבל אפילו חלומות קטנים או בסיסיים, כמו לצאת עם כל הילדים לבד לגינה, דברים נורא קטנים ומינוריים, נעשו כמעט בלתי אפשריים. כשנולד ילד מיוחד את משתנה, הזוגיות שלך משתנה, ההורות הרגילה שלך משתנה. הכול כל כך אחר".

צילום-רות שרעבי

העובדה שהיה לשניכם ניסיון עם אוכלוסיות מיוחדות עזרה?

"התנדבתי שנים עם ילדים מיוחדים וזכריה עבד בעמותה, אבל כשזה הגיע אלינו לתוך הבית, 24/7, הכול נראה אחרת. פתאום כל מה שידעתי וראיתי עד אז, וכל מה שדמיינתי – על סטרואידים אצלנו בתוך הבית".

את מסכת האבחונים של שניאור ליווה מתח רב. "התחלנו מעקבים ובדיקות ולא ידענו מה יש לו. אני זוכרת את עצמי יושבת שעות בבית מול שניאור, אומרת לו: אני ממש רוצה שתתפתח, שתצליח להרים כבר את הראש. זכריה היה חוזר בערב מהעבודה והייתי מקבלת אותו לפעמים בפיג'מה, כשעוד לא שתיתי את כוס הקפה שלי מהבוקר. הייתי עושה עם שניאור המון תרגילים מהפיזיותרפיה, כל כך רציתי שהוא יתפתח. אני חושבת שזאת הייתה השנה הכי קשה שלנו. כל מה שראיתי בשנה הזאת היה את שניאור", היא מתארת בכאב.

מה היה עם מנדי בתקופה הזו?

"הוא היה חוזר מהגן ומכניס הביתה קצת שמחה. הוא היה מהמם ומגיל קטן שניאור נורא אהב אותו.  מובן שלטפל בשני תינוקות קטנים זה גם אתגר בפני עצמו. מנדי היה לי גם באיזשהו מקום שיקוף לאיך ילד רגיל צריך להתפתח".

המתח, הימים שחלפו ללא התקדמות והעצבות שאפפה אותה, גרמו למושקי להבין שהמצב אינו יכול להימשך כפי שהוא. "לא עוד. החלטתי שאני רוצה לחזור לעבודה ויהי מה. לקום בבוקר, להתאפר, להתלבש ולצאת".

לקראת ספטמבר היא מצאה עבודה בבית הספר הרב־תרבותי בלוד, והכניסה את שניאור בן השנה למעון בכפר חב"ד. "הגעתי למעון ואמרתי להם שהוא קצת זוחל על הגחון, ועדיין לא עושה הרבה דברים, אז חשוב לי שנכניס אותו לכיתה מתחת לגיל שלו, כדי שהוא לא יהיה עם ילדים בני גילו שיעלו ויטפסו עליו, וגם בשביל הביטחון שלו. הכנסנו אותו לתינוקייה, עם תינוקות בני חצי שנה".

שניאור נכנס למעון, מושקי החלה עבודה חדשה, ונראה היה שהחיים מתחילים להיכנס למסלול. "אחרי החגים הגעתי איתו לבדיקה באסף הרופא. הפיזיותרפיסטית והנוירולוגית לקחו אותי לצד ואמרו לי ששניאור צריך להיכנס לכיתה קטנה. אמרתי להן שהוא נמצא בכיתה קטנה בכפר. הן אמרו לי: 'מושקי, הכוונה למעון שיקומי, מעון לילדים מיוחדים באסף הרופא'".

"אני זוכרת שהחזקתי את עצמי ממש פיזית לא ליפול באותו רגע. להכניס אותו למעון בתוך בית חולים? אבל אז הנוירולוגית אמרה לי משפט שלא יצא מהראש שלי: 'מושקי, מה שנעזור לשניאור לעשות עכשיו, כשהוא קטן, וייקח שבוע – כשהוא יגדל זה יכול לקחת שנה. כשהמוח קטן, קל יותר לעזור להם להתפתח'". מושקי לא היססה לרגע, ונענתה להצעת הצוות הטיפולי.

בגיל שנה וחצי שניאור נכנס למעון השיקומי באסף הרופא. "אני זוכרת את הבגד שהלבשתי לו ביום הראשון, אני זוכרת אפילו איפה החנינו את הרכב. זה היה בשבילי יום מכונן – להכניס אותו למעון בתוך מתחם של בית חולים. בכיתי את חיי שם. השלב הזה היה מאוד מאוד קשה, כי הרגשתי שהוא כמו מין חותמת. עד אז לא ידעו מה יש לשניאור, והייתה בתוכי איזושהי אשליה שאולי נצליח, שאולי יום אחד שניאור ילך לחיידר שמול הבית שלי. האשליה הזאת עזרה לי לעמוד על הרגליים", היא משתפת בכנות.

הצוות המסור באסף הרופא לא דאג רק לשניאור, אלא גם למושקי עצמה. העובדת הסוציאלית במקום עודדה אותה ללכת לטיפול כדי לא לשקוע רגשית. "היא אמרה לי: תוציאי את הכול. אל תישארי עם כלום לבד. זה מאוד קשה. אני זוכרת טיפולים שבהם הוצאתי את הקישקעס, הנחתי הכול על השולחן הקטן שהיה ביני ובין הפסיכולוגית. אחר כך הרגשתי כאילו מישהו לקח דייסון והעביר לי אותו בתוך הגוף. הוצאתי את המחשבות הכי קשות שלי, את הדברים שלא העזתי להגיד לאף אחד".

למושקי חשוב להדגיש כמה קריטי היה התהליך שעברה. "הרבה פעמים אנשים מסתכלים עליי ואומרים לי: 'את מדברת על שניאור עם אור בעיניים', 'איזה מרגש', 'כמה את עושה בתחום'. אבל לא תמיד הייתי שם. זה בסדר בהתחלה לכאוב, זה בסדר להתאבל. אני חושבת שהיום אני יכולה לדבר עליו עם חיוך ועם אור ולעסוק בתחום דווקא בזכות העובדה שטיפלתי בעצמי, שלא פחדתי לדבר על הכול".

איך את מרגישה כשאת פוגשת אימהות שנמצאות בתחילת הדרך, במקום שאת היית בו?

"כשאני רואה אימהות שנולד להן ילד מיוחד והן אומרות 'זה האור שלי',  'זו המתנה של חיי' ו'כמה אני לומדת ממנו', קשה לי עם המשפטים האלה, כי זה מאוד יפה בתור משפט, אבל כשאת בתוך זה, כשזה מגיע אלייך הביתה, יש כאב עצום. עצום", היא מדגישה. "אני מאמינה שמי שלא עוברת את זה בלידה או באבחון, מתישהו תחזור לזה, כמו שדיכאון אחרי לידה לפעמים לא מגיע ישר אחרי הלידה. יש כאב, הוא נמצא שם, נוכח. השאלה היא אם נותנים לו מקום".

 מאבחון לאבחון

במשך כשנתיים היה שניאור במעון באסף הרופא, במקביל לאינספור בדיקות גנטיות ואבחונים. "כשהוא היה בן שלוש שלחו אותנו לוועדת מש"ה – מוגבלות שכלית התפתחותית, מה שבעבר נקרא פיגור שכלי. גם זה רגע שנחרת לי עמוק בזיכרון – איך אנחנו עולים שם, במסדרון בבניין הישן בתל אביב, והולכים עם שניאור למקום שבו אנשים זרים הולכים לאבחן אותו ולחרוץ את גורלו על פי התרשמות של דקות ספורות".

מושקי מסבירה שכשנולד ילד מיוחד, ההורים שלו חייבים ללמוד להיאבק עבורו. "לא רק שאת מתמודדת עם ילד מיוחד ונאבקת לשרוד את היומיום, את גם יוצאת למלחמה על כל הזכויות שמגיעות לך. את חושבת שביטוח לאומי באו ואמרו לי, 'היי מושקי, מגיע לך תו נכה'? או 'היי מושקי, קחי את קצבת הנכות שמגיעה לך?' את ממלאת טפסים והולכת לוועדות קשות, שום דבר לא בא בקלות. כשאני אומרת את זה בהרצאות מול הורים לילדים מיוחדים, כולם מהנהנים".

בגיל שלוש קיבל שניאור אבחנה של ילד עם מוגבלות שכלית התפתחותית בינונית־נמוכה, ועבר ללמוד בגנים של 'עזר מציון' בבני ברק במשך שלוש שנים. בהמשך, בעקבות התעקשות של מושקי וזכריה ואבחון פרטי, הגיעה גם האבחנה של אוטיזם, ולאחריה עבר שניאור ללמוד בגן תקשורת בכפר חב"ד. כך לראשונה, בגיל שש, הוא החל ללמוד ליד הבית, וקיבל מענה ספציפי שאפשר לו להתקדם בצורה משמעותית.

כחלק מהטיפולים בגן התקשורת, הודיעה הגננת למושקי כי ההורים מקבלים פגישות עם פסיכולוגית זוגית פעם בשבועיים. "לא הבנתי מה הקשר בין זה ובין הטיפולים של שניאור", מודה מושקי. "בפעם הראשונה שהגענו לפסיכולוגית פתאום היינו צריכים לשפוך הרבה מאוד דברים, וזה היה נורא קשה. אני זוכרת שאחרי הפעם הזאת אמרתי לגננת שאני לא יודעת אם ארצה להמשיך".

ובכל זאת המשכתם.

איכשהו הלכנו פעם ועוד פעם, ראינו מה זה נותן לזוגיות שלנו. אף פעם לא יצא לי לדבר עם זכריה ולשאול אותו, 'איך אתה לקחת את זה? מה זה היה בשבילך? האם זה שינה אצלך משהו?' ופתאום כשהפסיכולוגית שאלה אותנו שאלות נוקבות וישירות, היינו צריכים גם לתת תשובות, לא היה לאן לברוח. אז דיברנו, למדנו להכיר אחד את השני וכל אחד את עצמו לעומק, ועברנו איתה תהליך מדהים".

זה לא הציף את המקומות היותר קשים והכביד את ההתמודדות?

"הטיפול מביא לדיבור על מקומות קשים וכואבים, וכשיוצאים מהחדר יש כבדות כזאת. יחד עם זאת, במבט לאחור אני בטוחה שזה מה שעזר לנו להתקדם. הכי קל לברוח, עד היום, אבל למדנו לעצור, לשהות בכאב, ואז גם להרים את הראש".

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פנימה של חודש תמוז

להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט הגעתי למקום שאני נמצאת בו היום בזכות העובדה שנתתי לעצמי לכאוב. נפלתי, בכיתי, הסתכלתי לכאב בעיניים הופיע לראשונה ב-פנימה.

"בתוך הבנתך לדעת להקשיב ולא להקפיד עם לב איש.

תביני ותישארי על מקומך קשובה ונותנת תשובה ללבו של הילד, כי ישמח.

זאת אומרת: אין ערבובים,

אין חוטים מתערבבים, אין סבך,

כל אחד על מקומו וכולם ביחד ומתוך הבנה עמוקה"

(ימימה אביטל זצ"ל)

ההקשבה היא תכונה אימהית מובהקת.
אנו מפעילות אותה אל מול ילדינו על מנת ללמוד אותם, וגם על מנת ללמד אותם – כיצד להקשיב, להכיל, להתמודד עם תסכולים ולפתור בעיות שהקשבה נקיה בכוחה לפתור.
לפי ההקשבה אנו יודעות איזה מענה לתת לילד שלנו, ומה הוא צריך. אנו יודעות לתת לו את המענה המדויק מתוך מה שהאימהוּת בתוכנו נושאת, כלומר: יש בתוכנו את הידע כיצד להיות האימא הטובה ביותר לילד הזה, וכשאנו מלאות אמון בכך שיש לנו את הידע הזה, כך אנחנו פועלות טוב יותר כאימהות.

אולם, לא לכל בעיה או שאלה של הילד אנחנו חייבות לתת מענה מיידי. זוהי הבנה עמוקה כיצד לא להתערבב עם ילדנו. לעתים הוא מגיע אלינו חסר, כואב, מתוסכל, עצבני, לא רוצה להקשיב, או כל צורה אחרת של הפרה. כיוון שאנחנו האימא, יש לנו כבר ידע ואג'נדה מה הילד שלנו צריך, אך לעתים זה יוצר ערבוב.
אנחנו מנסות לתת לו תשובה מיידית ובעצם לא נותנות לו להיות במקום שאליו הוא הגיע כעת. אנחנו לא נותנות לו לרדת, אנחנו רוצות להעלות אותו משם מיד, מתוך כוונה טובה ורצון טוב, אך הוא לא יגדל ויעלה כך. תהליך ההתפתחות טומן בחובו ירידות ועליות. אם נמנע ממנו את כל הירידות, בעקיפין נמנע ממנו גם את ההתחזקות שנובעת מהתמודדות עם הירידות, וממילא נמנע ממנו גם את העליה.

רק להקשיב ולהכיל. אילוסטרציה

ויותר מזה, דווקא כשאנחנו לא עונות לילד ולא מסדרות לו את המצב, ובעיקר לא מתערבבות עם השדה שלו, דווקא אז יש תחושה חזקה יותר של יחד. כשהכאב של הילד מפעיל בנו את הכאב שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לראות אלא את העומס האישי שלנו, כדוגמת: איך יכול להיות שהילד שלנו סובל, האם זו אשמתנו, ועוד ערבובים שונים – אין שם יחד.
יחד מתהווה בין שני אנשים נפרדים. כשאין נפרדות, העומס שלנו פוגש את העומס שלו. לכן זהו תרגיל חשוב לאימהות, ובכלל: כשהילד שלנו מגיע אלינו בתוך סערה, הפרה או עומס, לנסות שלא להתערבב איתו. אם החולשה שלו מחלישה אותנו, לזהות את העומס המחליש בתוכנו, לתחם ולתת לו מקום, אך מול הילד – רק להקשיב, לא לענות לו דבר.

כשאין ערבוב וכל אחד על מקומו, זה מאפשר לנו לתת ללבו של הילד תשובה אמיתית. תשובה שגם אם אינה מתבטאת בדיבור ובמילים שיתקנו לו את הרגשת החסר, היא כן מעניקה הקשבה ואמון עמוק וארוך טווח בכך שהילד שלנו יידע להתגבר על הירידה הזו, ולקום ממנה. אם אנחנו רצות להוציא אותו מן הירידה, אנחנו למעשה לא מקבלות אותו כפי שהוא כרגע, והוא מרגיש את זה. כשאנחנו מקבלות את מקומו, גם כשזה מקום לא נעים, כואב ומעיק, דווקא במקום הנמוך הזה נפתחת דלת חדשה שממנה הוא יכול לקום.
התרגול של ההקשבה ללבו באמת, מתוך קבלה אמיתית של המקום שבו הוא נמצא, ללא התנגדויות וללא ערבובים – זוהי פריצת דרך אמיתית, מתוך חסד, מתוך יחד, מתוך הסכמה שבשתיקה אל מה שהילד שלנו מביא מולנו, ובעיקר מתוך אמון גדול.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו.

הפוסט לדעת להקשיב הופיע לראשונה ב-פנימה.

"וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹהִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם:  עֵץ וָאֶבֶן–אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ:  כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ,"

דברים, ד', כ"ז-כ"ט

בנאומו של משה אנחנו עדים לתהליך שנעבור בגלות, לפירוז, למעטים מול רבים, לעבודה הזרה והרגשת הזרות. אך במקום להביא דברי נחמה, או אזהרות ממה להמנע – מנבא פה משה את נפילתו של העם ומונה את חטאיהם העתידיים.
הרי אם הדברים ידועים מראש, במה אשמים ישראל בחטאים של דור החורבן? ומה אנחנו, בדורנו אשמים בחטאי העבר?

בירושלמי,מסכת תענית נאמר:

"אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך, תאמר לו בכרך גדול של רומי. שגם שם אף שמלאים גלולים ועבודה זרה גם שם מוסתר הוא יתברך,"

מהו אותו כרך גדול של רומי? זוהי העיר הגדולה של רומי, או רומא, העיר המלאה כולה בעבודה זרה ובטומאה – גם שם, אומרת הגמרא – נמצא ה' יתברך, ואם ישאלו אותך היכן הוא תאמר ששם. למה דווקא שם, במקום הטמא ביותר? לא מוטב לענות שה' נמצא במקומות היפים, הקדושים, הנעלים?  להביא אותו לכותל,לבתי הכנסיות, בתי המדרש הרבים בהם לומדים את התורה, למה דווקא בכרך גדול של רומי המלא בעבודה זרה וכל כך רחוקה מה' ומתורתו?

נקודת ציון בדרך לגאולה. תפילה בכותל המערבי

אם נחזור לדבריו של משה נמצא כי גם הוא רואה את האור והקדושה שבגלות: "ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת" – משם, דווקא משם!
משה מלמד אותנו שאנחנו צריכים להסתכל על הגלות בכלל בזווית אחרת. הגלות היא לא עונש, היא תהליך שאנחנו כעם חייבים לעבור ומשם לחפש את ה', ולמצוא אותו. משה מספר את זה לעם ישראל לא כנאום הפחדות ואיומים על העונש שיהיה לדורות הבאים על חטאיהם, אלא מסביר את השתלשלות האירועים ואיך למצוא את האור דווקא מתוך החושך.

החידוש שמלמד אותנו משה בדבריו הוא שתשעה באב שציינו השבוע הוא לא יום ציון לחורבן, אלא זה יום של תזכורת לכך שיש לנו עבודה בעולם, שהחורבן הוא רק נקודת ציון בדרך אל הגאולה, ולא בכדי הוא סמוך כל כך לחודש אלול. זוהי בעצם יריית הפתיחה לחודש של חיפוש וקריאה לה', ומציאתו אצלנו, כאן, בשדה.

הפוסט התקומה שלאחר החורבן – פרשת ואתחנן הופיע לראשונה ב-פנימה.

והנה, פתאום, משהו השתבש. אירוע מיוחד מחזיר אותך אחורה, מפגש נדיר עם חברת ילדות העלה באוב הרגלים ישנים, עוגה אחת החריבה את כל המבנה המפואר שבנית.
או אז צפים ועולים רגשות של צער, כאב ותסכול. תחושות האשמה, הבושה והאכזבה עולות ומציקות שוב. אנו מחריבות את ביתנו, שורפות את ההיכל ויוצאות לגלות מרה וארוכה. איך נישמר מהחרבת ההישגים שעמלנו עליהם ביזע ודמעות?
כיצד נאפשר לעצמנו להמשיך בתהליך השינוי למרות הנפילות שבדרך? יציבות או תקיעות?

הדבר הראשון שראוי לזכור הוא ששינוי הוא תהליך קשה ומייגע, גם אם הוא שינוי לטובה. אחד הגורמים לקושי של התהליך הוא המנגנון ההישרדותי הטבוע בנו, מנגנון השואף לשמירה על איזון, ברובד הפיזי והנפשי. ברובד הפיזי המנגנון הזה נקרא מנגנון ההומאוסטזיס.
תפקידו לדאוג שהגוף יוכל לשמור על סביבה פנימית יציבה, למרות השינויים שחלים בסביבה החיצונית. כך למשל, בין אם נהיה עכשיו בבומביי באקלים של 50 מעלות או באנטרקטיקה באקלים של מינוס 40 מעלות, חום גופנו יישמר הודות לתהליכים ביולוגיים בגופנו כמו הזעה, שינוי קוטר כלי הדם ועוד.
ברובד הנפשי, על דרך הטבע, הנפש מבקשת לשמר את המצב הקיים ולשמור על איזון פנימי ויציבות. כל אדם נורמלי לא רוצה להשתנות. שמירה על יציבות דואגת לשפיותו של האדם, ומאידך – לא מאפשרת לו להשתנות. בעוד שברובד הפיזי שמירה על המצב הקיים מבטיחה בריאות, ברובד הנפשי היא מבטיחה תקיעות. הרי מטרתנו היא להתפתח, להשתנות ולהשתכלל, וכל אלה כרוכים לעיתים בביצוע שינוי. הנוחות הכרוכה בהישארות במוכר ובידוע, גם אם הוא מזיק, מונעת מאיתנו להתקדם, לגלות צדדים חדשים באישיותנו ולהשתנות. לסלוח לעבריינית שבי.

לצמוח בכל יום ובכל רגע מחדש. תמונת אילוסטרציה מתוך shutterstock

אחת הפרשנויות היפות ששמעתי למילה עבריין היא שעבריין הוא מי שסוחב איתו את העבר. כל מהות התשובה היא התחלה מחדש, היטהרות מכל חטאינו ומכל הזיכרונות הכרוכים בהם. מי שלא מסוגל להניח את העבר במקומו ולחזור להווה מתוך מקום חדש, נקי ומלא באמונה שמעתה יכול להיות אחרת – משול לעבריין. מי שלא מסוגל לסלוח לעצמו ממילא לא נסלחים לו חטאיו.
שמו של חודש אב מרמז לנו על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בינינו ובין אבינו שבשמיים. לא משנה מה יעשה הבן – לעולם הוא יישאר בנו של אביו. הביטוי “בני אתה היום ילדתיך“ טומן בחובו את ההתחדשות הכרוכה בהתמקדות בהווה. מה שהיה היה. היום הוא יום חדש, הרגע הוא רגע חדש. אל לנו לאחוז בהרגלים ובדפוסים של העבר, שמשאירים אותנו כפי שהיינו ומונעים מאיתנו להתחדש. נופל וקם מסופר שמיד אחרי שריפת ההיכל עברו חכמים ליד בית המקדש וראו שועל יוצא מקודש הקודשים. בעוד שכולם נשאו קולם בבכי, רבי עקיבא היה מצחק מפני שראה לנגד עיניו את בניית הבית השלישי. בכך מלמד אותנו רבי עקיבא סוד גדול: יש בכוחנו להתאושש אחרי שהכול נחרב, להתחיל מחדש אחרי שהקודש חולל ולשמוח תוך כדי.
חייו האישיים של רבי עקיבא היו רצופי אכזבות ומפלות, אלא שבסיפור חייו הוא מלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר מדי. גם המשברים הקשים ביותר לא שוברים אותו. עשרים וארבעה אלף תלמידיו שמתו, בר כוכבא שהכזיב, חורבן הבית והגזירות הקשות – כל אלה מלמדים אותו שכל מה שעושה הקב“ה – לטובה הוא עושה. רבי עקיבא שוחק בראותו את החורבן משום שהוא רואה את התמונה השלמה. במעשה זה הוא אומר שבתוך הגלות טמונה הגאולה. תמונת השועל שיוצא מקודש הקודשים היא חלקית, זמנית, חולפת. יש תמונה רחבה יותר ועלינו להתבונן ממרחק כדי לראות אותה.

אז קדימה, גם את יכולה. קומי עורי, התנערי מעפרך. אל תתמקדי בחורבן, אל תשליכי את כל הישגייך בגלל נפילה אחת. לכי כמה צעדים אחורה והביטי בתמונה הכללית, במה שבנית, בהישגים שהשגת, ששום נפילה זמנית לא באמת יכולה להחריב. למדי להיכשל בלי להתאכזב אלא מתוך שחוק,
והמשיכי לבנות.

הפוסט על עליות וירידות הופיע לראשונה ב-פנימה.