זר לעולם לא יבין זאת. את אוזרת אומץ לחבוש כיסוי ראש לראשונה, לכסות את השיער העוצמתי והמתולתל שהוא סימן ההיכר שלך מילדות.
קשה לך ואת בוכה בשירותים. ובמקום לזכות למילת הערכה או עידוד אימא שלך, שהיא האדם הכי קרוב אלייך, מסננת לעברך: "מה זה הסמרטוט הזה על הראש? זהו, מהיום ככה תצאי מהבית? את נראית כמו סבתא שלי!".
או כשהיא מגיעה אלייך עם סיר דגים מהביל, באמצעה של השבת, ומספרת לך בהתרגשות שהיא בדקה כל עלה מחרקים ועישרה והפרישה כל מה שצריך והכול כשר למהדרין, אבל את לא יכולה לטעום מהאוכל של אימא שלך, שטרחה עליו כל כך, כי הוא נסע כל הדרך אלייך בשבת.
ולמה את לובשת גרביונים, בשיא החום, והצווארון שלך סגור עד הסוף? ובכלל, פעם היית מבינה באופנה, תגידי, לא חם לך עם כל השכבות האלה? איפה הילדה האהובה שלי שהייתה מלכת בית הספר ועכשיו הולכת לטאטא את הרחובות עם השמלה שלה?

קופצות למים
חזרה בתשובה מזמנת סיטואציות יומיומיות לא פשוטות ביחסים הבין-משפחתיים ובעיקר בין אימא לבת. האימא, שנשארה מאחור, מרגישה שהיא כבר לא נחוצה יותר, וכל ההשקעה שלה בחינוך הייתה לשווא, כי הנה הילדה שלה זרקה הכול. והילדה? היא רק רוצה חיבוק, ולהמשיך להיות הילדה שאימא הייתה כה גאה בה.
קרן אדלר וגל בידרמן (34), חברות טובות, לקחו את הקדירה המבעבעת הזאת, שבקלות אפשר להיכוות ממנה, והכינו סלט מרענן, מרגש ואף מצחיק.

״לדתיים את צריכה להראות שאת מספיק דתייה ולחילונים שאת עדיין שפויה״. גל וקרן. צילום: אביטל הירש, איפור וסטיילינג: זהורית כהן

שתיהן בוגרות בית הספר למשחק בית צבי, ונחשבו לתלמידות מוערכות בבית הספר.
עם תום לימודיהן פנו ללימודי הוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ושם הכירו את ארגון 'נפש יהודי' המציע לימודי יהדות לסטודנטים, בתוספת מלגה.
הן גדלו בחינוך חילוני למהדרין, קרן בראשון לציון וגל ברמת גן, ואפילו את קריאת שמע שעל המיטה לא הכירו. פתאום, בשיעורי היהדות, לאחר ששתיהן כבר נשואות, הרגישו שנגלה אליהן עולם חדש.
"גם כילדה הייתי מדברת עם ה', שרה לו בחלון, ופתאום מישהו כמו נתן לי כלים לקשר הזה. חיכיתי למתנה הזאת. תקופה ארוכה מאוד כעסתי על הדתיים שלא גילו לנו שיש אלוקים. שלא מתעניינים בזה שיש יהודים שלא יודעים כלום מבורא עולם ואיך להתקרב אליו. שהייתי צריכה להגיע לגיל 26 ואפילו להתחתן בלי לדעת כלום על היהדות", משתפת גל בכאב. היא הייתה הראשונה שקפצה למים, סוחפת אחריה את בעלה גיא.
אצל קרן המסלול היה הפוך. היא הכירה את עידו, מי שהיום בעלה, כשלמד שנה מתחתיה בבית צבי, וכבר אז היה דתי. נגד כל הסיכויים הם התחתנו, כשהיא חילונית בלי כל כוונה לשנות את אורח חייה.

רק לאחר שכבר היו לזוג שתי בנות, בעקבות השיעורים של 'נפש יהודי', היא חברה לבעלה כדתייה מן המניין.
קרן: "גם לי הייתה תקופה קשה שבה כעסתי על העולם שלא גילו לי שיש בורא לעולם. איך יכול להיות שחייתי חיים שלמים בלי לדעת את זה? הרי אם היה לי את ה', היה לי גב. כשחייתי בלי אמונה הייתי כמו עלה נידף. ככה הרגשתי הרבה שנים".

כובשות את הבימה
בשנים הראשונות מאז שינו את אורחות חייהן, הן התמקדו בבניית עולמן הרוחני וביתן החדש, והזניחו את קריירת המשחק.
"חשבתי לעצמי, אחרי שחזרתי בתשובה, שאיזה באסה, הלכה לי הקריירה", מתבדחת גל, "אפילו הלכתי ללמוד דרמה תרפיה, כי אמרתי: שחקנית אני כבר לא אהיה".

נכנסו לנעליהן של האימהות. מתוך המופע 'תאווררי'. צילום: רדי רובינשטיין

נו, מי הרי חלם אז ששתי דוסיות עוד יעלו על בימת 'הבימה' האליטיסטית.
"לפני כשנתיים פנו אליי מ'נפש יהודי' וביקשו שאכין הצגה על יחסי אימהות ובנות שחזרו בתשובה. שמחתי על ההצעה כי אומנם היה לי סיפוק בתור אימא, אבל הבמה הייתה חסרה לי", מספרת קרן איך הכול התחיל. היא פנתה לגל, שותפתה למסע, והן החלו בכתיבת החומרים.
גל: "כתבתי את כל החלק שלי ושל אימא שלי במהירות. זה פשוט נשפך ממני. הקאתי את זה. הייתי אז בחופשת לידה, ובכל רגע פנוי הייתי מתיישבת מול המחשב ושופכת הכול".
קרן: "אני ישבתי יחד עם עידו, שמכיר את הדרך שעברתי לא פחות ממני, ובעצמו שחקן, ויחד נזכרנו בהרבה דברים, וכתבנו. סיטואציות מצחיקות, מרגשות, קשות. כתבנו גם מנקודת המבט שלנו, וגם מנקודת המבט של האימהות שלנו".
עם הטקסט המוכן הן הגיעו לאימהות שלהן כדי לבקש את אישורן. "הן פשוט נקרעו מצחוק מול ההצגה, עד היום, גם אחרי המון הצגות שהן ראו. הן היו כל כך גאות ואפילו עזרו לנו לשפץ את הטקסט והזכירו לנו מקרים ששכחנו או עידנו, ואמרו: אבל זה היה הרבה יותר נורא במציאות…" הן צוחקות.

ההצגה שהפכה לקומדיה מרגשת קרמה עור וגידים, ותוך זמן קצר הפכה לדיירת קבע בתיאטרון הבימה. היא גם מאוד קירבה בין הבנות לאמותיהן, ובכל הצגה הן מגיעות והפכו להיות המעריצות הנלהבות ביותר שלהן.
"בסוף ההצגה אנחנו מעלות אותן על הבמה ויחד משתחוות לקהל. אנחנו מציגות אותן ואומרות: הן הסיפור האמיתי".

איך הצלחתן לפרוץ את תקרת הזכוכית של הבימה?
"חברה שלנו מבית צבי, טלי ביק- קשת, ראתה את ההצגה כשהופענו איתה בפעם השנייה ב'גולה', והחליטה שהיא רוצה לביים אותה.
היא שיפרה ושדרגה, ובעלה אריאל עשה לנו את העריכה המוזיקלית. כשההצגה הייתה מוכנה היא הזמינה את חמיה וחמותה, השחקנים יונה אליאן וששי קשת, לצפות בה. ששי לא הפסיק לצחוק לאורך כל ההצגה ויונה מיד התקשרה לאחראי בהבימה ואמרה לו: אתה אידיוט אם אתה לא לוקח את ההצגה הזאת".

מי חלם ששתי דוסיות יעלו על בימת ׳הבימה׳ בסיפור התשובה. צילום: אביטל הירש, איפור וסטיילינג: זהורית כהן

תרפיה משפחתית
בהבימה, כאמור, התלהבו והקהל הצביע ברגליים. דתיים, חילונים, חברים מהעבר. כולם מגיעים ויוצאים עם דמעות של התרגשות בעיניים.
"חברים שמגיעים מבית צבי מאוד מתרגשים. הם גם רואים את השינוי שעברנו, ולמרות זאת, נבואות הזעם שלהם לא התגשמו: אנחנו לא עם עשרה ילדים, לא נקברנו בין הסירים לטיטולים, ואנחנו עדיין בקשר עם כולם", צוחקת קרן.
"היה לנו מאוד חשוב לעשות הצגה ברמה גבוהה. להראות שזה שחזרנו בתשובה לא אומר שאיבדנו את חוש הטעם, וגם לדוסים יש סטנדרטים", מוסיפה גל. "כדי לגשת לקהל חילוני את צריכה סטנדרט גבוה. חברים חילונים שמחים לראות שחזרנו בתשובה ואנחנו עדיין נראות טוב, לבושות בצניעות אך בטוב טעם. פעם חברה אמרה לי: אני מרגישה שהגעת למקום שלך. זה קידוש השם".
"זה מצחיק שדווקא אנחנו עשינו הצגה על החיים שלנו, אחרי כל ההתמודדויות והכאבים", קרן מציינת, "דווקא עם זה עלינו לבמה. זה כאילו ה' אומר לנו: קחי מתנה. את חזרת בתשובה, ולא תפסידי מזה. זה עוד ישתלם לך. אני מרגישה שכאילו ויתרתי על המקצוע אבל הוא בחר בי מחדש".

מה לדעתכן סוד הקסם של ההצגה, שמרתקת גם חילונים?
"אני לא עושה צ'כוב ולא שייקספיר אלא את הסיפור שלי", אומרת קרן, "והתגובות לזה נרעשות. אנשים יוצאים בוכים. מסתכלים ורואים את הבנאדם שמולך ולא רק איך שהוא נראה. זה מקרב בין המגזרים. ומתוך הקומדיה צומחת אמת של ה' – אנחנו רוצים זה את זה. יש לנו מה ללמוד זה מזה".
"ההצגה מצחיקה", מסבירה גל, "כי אנחנו אומרות בקול את מה שכולם חושבים על דתיים, וכשאתה רואה שתי דתיות שאומרות את מה שכולם חושבים אבל לא מעיזים לומר, זה קורע מצחוק. אתה מביא את הקהל לצחוק ואז נותן מכה בבטן הרכה עם המסר שלך. שהאימא בסך הכול רוצה לדעת שטוב לבת שלה והיא עדיין אוהבת אותה, והבת רק רוצה שאימא תהיה גאה בה ותקבל אותה כמו שהיא. זו לאו דווקא הצגה על חוזרים בתשובה אלא בכלל, על כל ילד שבחר ללכת בדרך שונה מזו שהתוו לו הוריו".
"לא מזמן עשינו סדנת פסיכודרמה עם בנות שהן דור שני לתשובה ולא מוצאות את עצמן בעולם הדתי. זה נכון לכולם, חוצה מגזרים. כשבן סוטה מן הדרך ולא חשוב לאן, אם לפמיניזם, לטבעונות או לדת – ההורים רוצים לדעת: אתה עדיין זוכר אותנו? אני רוצה להיות אימא שלך, לדעת שאני עדיין חלק מחייך, שאני משמעותית לך ושאתה מכבד אותי".
קרן: "וגם הילדות האלה, שהן כביכול עשו את הדרך ההפוכה ממני. בועטות במה שחשוב לנו. אני והן עכשיו באותו מצב. כי איזה ילד לא רוצה את ההורים שלו? מי לא רוצה שיעריכו אותו ויגידו שהוא מביא נחת?
"אימא שלי הרבה זמן נעלבה מזה – מה רע באיך שגידלתי אותך? לא עשיתי את כל המאמצים? בשלב מסוים אבא שלי עזב את הבית ואימא גידלה אותי לבד. היא חושבת: עשיתי הכול כדי שתצאי הכי טוב, ופתאום את אומרת שהערכים שלי לא מספיקים לך… זו סטירת לחי לאימא. לקח לנו הרבה זמן לשקם את היחסים בינינו. ההצגה ממש עשתה תרפיה למשפחה שלנו".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
לחצי כאן לקבלת מגזין עשיר ומעניין בכל חודש

הפוסט יוצאות להתאוורר הופיע לראשונה ב-פנימה.

הזוכים בפרס הם אביתר בנאי שקיבל פרס מפעל חיים, אמונה אלון ויורם טהרלב בתחום הספרות והשירה, ליאור אלמליח ונאור כרמי בתחום המוזיקה, אבנר בר חמא וציפי מזרחי בתחום האמנות הפלסטית, טלי אברהמי ומורדי קרשנר בתחום הקולנוע וגיא בירן ורחלי מושקוביץ בתחום התאטרון.

תרבות יהודית. רחלי מושקוביץ במעמד הטקס עם שר החינוך נפתלי בנט והרב איתיאל בר לוי ראש אגף תרבות יהודית. צילום: יוסף איפרגן, לע״מ

מושקוביץ היא שחקנית ויוצרת תאטרון, כתבת במגזין פנימה ובעיתון בשבע, לאחרונה הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה 'שמתי לב' המאגד סיפורים שכתבה, ומי שעומדת בראש תאטרון ובית הספר למשחק לחישה, תאטרון עם אנסמבל נשי שהוציא לעולם את ההצגות 'עד סוף העולם' העוסקת במאבק על הזהות היהודית במציאות מעורבת, 'שלא מדעת', 'אל אשר תלכי' ועוד רבות.

שר החינוך נפתלי בנט במעמד בטקס, צילום: יוסף איפרגן, לע"מ

זוכה בפרס מפעל חיים לתרבות יהודית, אביתר בנאי. קרדיט: שחר רצנברג – שילוח הפקות – צילום יח"צ

יצירותיה של מושקוביץ נוגעות בנושאים נפיצים וחשובים בחברה הישראלית ולצד הנאמנות הבלתי מתפשרת להלכה – עומדים בסטנדרטים הגבוהים והמקצועיים ביותר.

משפחת פנימה מברכת על הזכייה המוצדקת והראויה של רחלי מושקוביץ וגאה לתת במה לכותבת מוכשרת שכמוה.

הפוסט הפרס הנכון: פרס תרבות יהודית לשחקנית והיוצרת רחלי מושקוביץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

בגיל 40 חזרה רזאל לשיר ולהופיע בפני קהל הנשים. בימים אלו היא מוציאה את אלבום הבכורה שלה הנושא את השם- "יום אחד".

הכול מאהבה, ריקה רזאל, צילום: יוחאי סמט

לקראת השקת האלבום, מוציאה רזאל שיר חדש "הכל מאהבה", אותו היא מבצעת ביחד עם בתה הבכורה מיכל (22). השיר, שהוא דואט של השתיים, מדבר על מורכבויות הקיימות בהורות ועל רצון הילדים לעצמאות ולחופש.

"כשכתבתי את  השיר, היה לי חשוב לדבר על חיבור של הורים וילדים. מדובר על מערכת יחסים מורכבת ובינינו, לא תמיד קל להיות הורה וגם לא תמיד קל להיות ילד"- אומרת רזאל.
בעוד כחודש וחצי תערוך רזאל מופע ההשקה של האלבום "יום אחד". המופע המיועד לנשים, ויתקיים בזאפה ירושלים. במופע תארח רזאל את אחיה יונתן ואהרן, וכן את בתה מיכל, בדואט "הכל מאהבה".

הפוסט שרה מאהבה: הדואט החדש של ריקה רזאל והבת שלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

קשה שלא לאהוב את הניה מהרגע הראשון ; היא צוחקת על הכול ועל עצמה, היא מלאת קסם וחום אנושי יחד עם ציניות עוקצנית,  וכמו סטנדאפיסטית טובה – היא מדייקת בניואנסים הקטנים והיום- יומיים ומעצימה אותם לכדי פילי קרקס ענקיים במופע החיים. הבמה נראית כמו ביתה הטבעי והיא מצליחה להעמיד מופע יחיד של שעה וחצי וללהטט בין טקסט בועט לשירים מצחיקים וחלקים נוגעים ומרגשים באופן חלק וטבעי.

אך לא תמיד הבמה הייתה אזור הנוחות שלה. מי שרואה את שוחט על הבמה עם מיקרופון מריצה פאנצ'ים – לא יכול לנחש שעד לפני שנה היא ישבה על כיסא משרדי במחלקת גביה, ומנהלת חשבונות של לקוחות. המעבר המפתיע הוא ללא ספק אחת המתנות שקיבלנו לשנה החדשה – מופע נשי, אמיתי ודוקר ובלי הרבה מילים מפוצצות – פשוט מצחיק וטוב.

במופע שלה, שוחט מדברת על הכול; על עדות וגזענות בסמינרים, על שידוכין, הורות, אוכל ועבודה וגם על המקום ההוא שכל הנשים הולכות אליו אך לא מדברות עליו, הטאבו על המקווה. גם מי שלא מתמצא בשפה החרדית או בסלנגים הבני-ברקים – יכול היה להבין היטב את הג'יבריש שמתנהל אחרי נטילת ידיים או לצחוק איתה על ההלם במגזר החילוני כשמגלים שהיא חובשת פאה, וכמה היא עלתה.

מרגישה בבית על הבמה. צילום מתוך המופע 'דברים שעיבדתי בדרך'

הקהל מלא בנשים עם פאות מכל הסוגים והסגנונות, אך ממש לא רק. במשך חייה, כך מתגלה לאורך כל המופע – אספה שוחט מעגלי חברות מכל הקשת, והיה מקסים לראות נשים ממעגלים שונים ומתקופות שונות בחייה –  מהסמינר ומהעבודה הקודמת כמו גם קולגות למקצוע האמנות – באו, פינו ערב, שילמו כרטיס וצחקו יחד עם 300 הנשים שהיו באולם, בלי להרגיש שזה מופע חרדי או דתי – אלא מופע שמדבר לכל אחת, לכל אמא, לכל אישה.

כי אין אישה שלא תתחבר לקרב המתנהל תמידית מול המשקל, או על הקושי בחינוך ילדים נורמליים ולהשאר אף היא שפויה – ובכישרון רב היא משחקת דמויות רבות שעברו בחייה, כאלה שכל אחת פגשה אף היא מתי שהוא; אם זו פקידת העירייה, הבלנית או השכנה המאנפפת שמעירה לה על איך לחנך את הילדה שלה.
הקוטביות המשעשעת שהיא מציגה – בין החצי האשכנזי לחצי הספרדי שלה מצליח לייצר תמהיל מדויק בין העולמות ומציג בצורה הומוריסטית יחד עם ביקורת עקיפה כלפי הגזענות הסמויה או הבלתי סמויה בה נתקלה בעיקר בשנות ילדותה – כששמה הניה הציל אותה לעיתים אך הקוסקוס מבית הסגיר אותה.

באותנטיות נוגעת ללב, מצליחה הניה שוחט להצחיק עד דמעות לאורך כל המופע אך גם לרגש גם כן עד דמעות, כשהיא מודה לקהל שוב ושוב על שהגיע ולספר עד כמה זה לא מובן מאליו עבורה. קולה המקסים חודר ללבבות בשירה כשחתמה את הערב עם הפיוט "אוחילה לא-ל" לקראת ראש השנה.
אם אנסה כן לסכם במשפט את הערב הזה – שוחט יצרה מופע הדוק, מצחיק ונוגע ומוכיחה כי כשיש כישרון ודבקות במטרה – השמיים הם הגבול.

הפוסט דברים שעיבדתי בדרך: ביקורתרבות הופיע לראשונה ב-פנימה.

"הרצון למעשה עלה מהשטח", מספרת עדן גולדמן, אחת ממקימות הפרויקט, "נשים פנו אל מנהלת הקונסרבטוריון האזורי שירה שניאור והפצירו בה לעשות קולולם לנשים. היא נדלקה על הרעיון, וקצת מביך להודות שבשעת המקלחת כבר עלה במחשבתה השיר 'אמן' כמתאים ביותר למעמד".

שירה פנתה לשלוש מוזיקאיות נוספות מהסביבה: נעמה דרדיק – זמרת יוצרת וסטודנטית ב'מזמור', שרה שויבר – אשת חינוך שנושמת מוזיקה, ועדן גולדמן – זמרת, שחקנית ואשת חינוך. הבנות נפגשו כמה פעמים כדי לבנות עיבוד שיהיה "קליט וגם מתוחכם ולא בנאלי", כדברי עדן. הן הוציאו פרסום שמשך מאות נשים בכל הגילים להיכל התרבות, חלקן אפילו בשלושה דורות – סבתא, אימא ובת.

"פיצלנו את הקהל לשלושת הקולות לפי הטונים הנוחים לכל אחת. לימדנו את הקולות במתחמים שונים, התאגדנו בחזרה ושרנו כמעט בלי הפסקה. כולן היו באורות, הייתה אנרגיה מטורפת, תחושה עילאית של אחדות ושמחה. כאישה אחת בלב אחד, מעבר לכל השוני והמחלוקות. קיבלנו הרבה משובים חיוביים ונרגשים עם מוטיב חוזר: 'אתן חייבות לרוץ עם זה בכל הארץ'. וזה בדיוק מה שאנחנו עושות".

הייחודיות של 'קולולך' על פני הקולולם המוכר היא שהוא מיועד לנשים בלבד, ולכן אידיאלי גם מבחינה הלכתית. "הרגשנו מחוברות למרים הנביאה שיצאה עם נשות ישראל בתופים ובמחולות. אנחנו מקוות להגיע לקהלים רבים, לשמח ולאחד נשים בכל גיל", מסכמת עדן.

קולולך. בכל הארץ. להזמנות: נעמה 050-9003994

הפוסט שירת נשים הופיע לראשונה ב-פנימה.