בחודש הזה, כך מקונן הפייטן, הנתיב נחסם. אי אפשר עוד לצאת ולבוא מהעיר הנצורה. אומנם הרעב טרם החל, אבל אנחנו נצום החל מהיום הראשון של המצור, מפני שהאדם חייב לדעת שיש לו חופש תנועה, וכשהוא נשלל, התחושה המיידית תהיה שבי. 

ואז מבקש הפייטן בקשה מופלאה: גלה לנו, ריבונו של עולם, את טובו של הטבת. תן לנו יכולת להחזיק מעמד גם כשאנחנו בצרה ובמצור, ממש כשם שכאשר בראת את העולם, הגבלת את תנועת הים שלא יתפשט עוד, ובכך אפשרת לבני האדם חיים ("האומר לים: עד פה תבוא").

מלחמת בני האור 

איך אפשר למצוא הרחבה מתוך המצר, או כמו שקורא לזה רבי נחמן: "בצר, הרחבת לי"? את הלימוד הפלאי הזה, איך לראות את האור, למדתי מדיצה אור. דיצה היא אמו של אבינתן, שנכון לזמן כתיבת הטור הזה טרם חזר מהשבי. כשהיא נשאלת מה הייתה מבקשת לומר לו, היא משחררת לעולם (לגמרי בספונטניות!) טקסט מכונן, טקסט שכאשר לימדתי אותו, הוא חיזק נשים יהודיות ולא יהודיות ברחבי העולם. 

"הייתי רוצה להגיד לו שאנחנו במלחמת בני האור נגד החושך", פותחת דיצה אור. 

לפעמים, בצרה ובשביה, לא זוכרים אם אנחנו בצד של "הטובים". רוע מאסיבי, משכנע למרבה הזוועה, שאולי הרעים – צדקו! ואם היינו מוכנים לחשיבה הזו מצד העולם הערבי, העולם המערבי הפתיע אותנו מאוד: לא ארגוני הפרוגרס אוהבי האדם, גם לא ארגוני זכויות הנשים עמדו לצידנו. מישהו חשב שהיכן שנמצא הכוח, נמצא גם הצדק. 

אל תשכח, אומרת דיצה לבנה, שככל שהחושך חזק, האור חזק ממנו. לא סתם הראשונה בברכות השחר היא "הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". איזו בינה צריך כדי להבחין בדבר הפשוט הזה?! בעידן שבו בינה מלאכותית משבשת את האמת, נצטרך לזכור היטב: זו מלחמה, ואנחנו – בני האור.

"באירוע המזוויע הזה, אתה נבחרת להיות בחוד החנית של לוחמי האור", היא ממשיכה. לא "נוצחת" ולא "נתפסת". נבחרת! יש כאן כוח עליון שבחר בך, ילד־מנהיג, ללחום מלחמה גדולה בהרבה. כמה כוח יש במילים אימהיות להפוך ניסיון לאחריות.

"אתה נמצא עכשיו בתוככי החושך. תעשה את המלחמה שלך. תעשה אותה בחוכמה, אל תתגרה ברשע, אבל בתוך הנפש, איש לא יוכל לנגוע בך", דיצה אור מדברת עם אבינתן על החירות. אין לך עכשיו חופש, היא אומרת לו, אבל המלחמות נמצאות בדיוק היכן שאתה עכשיו: במישור תת־קרקעי ובלתי נראה. במנהרות נוהרת חירותך הפנימית, שם איש לא יוכל לכבות את האור שלך! 

אביטל שרנסקי סיפרה לי איך בעלה, נתן שרנסקי, שהיה אסיר ציון, שיחק בראש שחמט עם עצמו במשך 12 שנה. שם הוא היה חייל קטן שהביס את המלך, ששבה את המלכה, שנשאר לבד על הלוח. 

שחק, ילד שלי, בכלים שיש לך בנפש, אומרת דיצה אור לבנה. וגם יוסף חוזר שוב ושוב על פרשת עגלה ערופה שלמד עם אביו קודם שנמכר לשבי. הפעולה הרוחנית הזו מחיה אותו.

"תדע שאנחנו בדרך אליך ואנחנו נגיע!" מוסיפה אמא דיצה לומר לבנה. אל תחשוב שהחושך, שנראה דומה כל הזמן, לא זז. לאט לאט הוא מפנה את מקומו לאור. דברים בדרך אליך עכשיו, גם אם אינך יודע. כך בדיוק היה יוסף רואה את דמות דיוקנו של אביו בחלון כשהיה בשבי המצרי. געגועיו של אבא הגיעו אליו באופן מיסטי כלשהו וניחמו אותו.

"אתה תחזור הביתה, ואתה תחזור שמח ומנצח בקידוש השם", היא אומרת לו. כשדיברתי עם משפחות החטופים אמרתי להם: אל תבקשו שישוב. בקשו שישוב לשמוח, שישוב להאמין באדם, שישוב לדבר ולצחוק! 

דיצה כבר מכינה אותו לשלב שאחרי. לאחר שבני יעקב מודיעים לו שעוד יוסף חי, הוא שואל שוב ושוב: "העוד בני חי?" הוא מבין שלפעמים, גם כששבים, עלולים חלילה שלא לשוב ולהיות שמחים. הוא רוצה את הילד החי שהלך בתמימות לבקש את אחיו בעמק דותן.

"ותדע שגם אנחנו חזקים. אל תדאג לנו. אנחנו חזקים ויש לנו המון עזרה מסביב". אני קוראת את המילים האלה ובוכה. דיצה יודעת עד כמה דואג אבינתן לאמא ולאבא. היא רוצה להרגיע אותו: אני בסדר. אני מוקפת אהבה ועזרה, אל תוסיף גם אותי לדאגותיך. "אל תרגזו בדרך", אומר יעקב לבניו, אין לכם עכשיו אנרגיות לבזבז. 

"אנחנו הופכים את העולם כדי להחזיר אותך הביתה". לא התייאשנו, אבינתן, אומרת לו אמא. והיא תתכוון לכל ה"מנחמים" שכוונתם טובה, אבל זה לא מה שהיא מבקשת כרגע. ממש כמו יעקב, שכשמנסים כל בניו ובנותיו לנחמו, "וימאן". כמו אמא רחל ש"מיאנה להינחם". המיאון הוא האמונה. אמונה של אמא שהחיים חזקים מן המוות, שהאור, שאבינתן אור, חזק מהחושך.

עד שאבינתן יבוא 

אני מאמינה גדולה במילים. אני מאמינה גדולה במילים של נשים. אני מאמינה לגמרי במילים של אמא. אני מבקשת מהקב"ה שעד שירד הגיליון הזה לדפוס, כבר נראה אותם מחובקים, את אמא ואבינתן וכל השבויים כולם. ואם, חלילה, זה לא יקרה עד לעשרה בטבת, אני אצום רק על זה, עד שייגמר המצור הנורא הזה בלב, עד שה' יגלה לי טובו, עד שאבינתן יבוא.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט טובו של הטבת  הופיע לראשונה ב-פנימה.

תקוות, חלומות על משפחה גדולה, על שלווה. הכול נפרץ ברגע, במזימה מכוערת. הדלת של הבית העדין הזה, בית ישראל, נפרצת. רחל לא תהיה עוד הכלה המאושרת שחשבה שתהיה.

ולכן, רק היא זו שיכולה לעמוד ולבקש שייבנה שוב בית שנפרץ, שיתאחדו משפחות שפורקו, שיתוקנו פרצות בגבול, שישובו בנים לגבולם. 

המלחמה האחרונה הייתה פריצה אל המרחב הנשי הביתי. נשים ש"בנו יחדיו את בית ישראל" רואות באימה את הדלת נפתחת לאט, והן נאלצות לצאת אל הדרך. חלקן גם מוצאות את מותן על אם הדרך.

הנשים של המלחמה האחרונה הן הצבא של רח"ל, רשות החירום הלאומית. הן ידעו צער אינסופי, הן התאבלו על מה שהבינו שלא יהיה עוד, וקמו מאסונן האישי לבקש על כל הבנים ועל כל האימהות.

בזכותך, אמא 

על קברה של רחל בוכה יוסף כשהוא נמכר למצרים כדי שתתפלל על אבא. אבא שלא יודע דבר על גורל בנו, והוא מתענה בגזרה הנוראה ביותר: אי־ידיעה. הוא רוצה לרדת אל בנו ביגון שאולה, הוא יחזיק בידיו את כתונת בנו ויבכה אותו ימים רבים. רחל היא זו שתחזיק מלמעלה בידו של האיש השבור הזה, המתגעגע.

כשניסינו לחשוב איזה אירוע מזכירה לנו המלחמה הזאת, דיברנו על מלחמת יום הכיפורים, על פוגרומים בקישינב, אפילו על השואה. אבל נדמה לי שהאסוציאציה הכי קולעת היא דווקא סיפור החורבן. בתיאור מצמרר מספר המדרש על אבות האומה שמתקשים לעכל את גודל האסון שאירע ומבקשים רחמים. אבל רק לקולה התובע של רחל יקשיב הקב"ה. נשים רבות כל כך התרגשו מן המדרש הזה מאיכה רבה וביקשו אותו כלשונו, אז הנה:

"באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפניי ונביאם! אמר לו ירמיה: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים! אמר לו משה: אף על פי כן! הלכו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו העם למשה ואמרו: בא בן עמרם לפדותנו! יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפניי. אמר להם משה: בניי, להחזיר אתכם איני יכול, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה הוא מחזיר אתכם במהרה. והניח אותם… כיוון שחזר משה אל אבות העולם, שאלוהו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו, מהם כפתו ידיהם לאחוריהם, מהם אסורים בכבלי ברזל, מהם נפשטים עירומים ומתים בדרך ונבלתם לעוף השמיים… מיד פתחו כולם בבכיה, וקוננו… ווי על מה שבא לבנינו! איך הייתם כיתומים בלא אב, איך הושלכתם בצהרי היום בלא לבוש וכסות! איך הלכתם בהרים ובאבנים חלוצי נעליים וסנדלים!… ואז אמר משה: שבאים! אני משביע אתכם! אתם ההורגים, אל תהרגו אותם במיתה אכזרית, ואל תעשו בהם כליה, ואל תהרגו בן בפני אביו ובת בפני אמה, כי כאשר יבוא זמן הפירעון אדון שמיים יעשה חשבון עימכם!" 

התיאור הוא של אבל נורא, של חידלון ובכי, וכל אלה מחויבי מציאות. אבל אז, לעומת האבות, קמה האמא הזו שיודעת טעם של אישה בדרך, של ביתיות פרוצה:

"באותה שעה (השעה שבה התייאשו האבות כולם!) קפצה רחל אמנו ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב אהבני אהבה גדולה ויתרה"… וזהו. זה מספיק. היה איש שאהבני מאוד, ואני אהבתיו כנפשי – אבל את אחותי אהבתי עוד יותר. רק שלא תצא לחרפה, רק שלא תישאר גם היא ללא בית.

"מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן".

והיא בוכה ובוכה ובוכה, אבל הקול הזה, נשמע.

נשים אהובות, נשים טובות שנפרץ ביתכן ונחרב, שהוגליתן מהיישוב, שמצאתן את מותכן בזרועות אהוביכן, שמחכות לשביב מידע, שבוכות אבל בעיקר – שותקות. אנחנו מבינות את הסימנים שאתן מעבירות לנו, אנחנו מודות לכן על הקורבן הנורא שהקרבתן על כורחכן עבור כולנו.

בזכותכן, ישובו בנים ובנות לגבולם.

בתפילה לימים טובים יותר וחזרתם בבריאות של כל החטופים והחיילים

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט  ראי רחל, הם שבו לגבולם הופיע לראשונה ב-פנימה.