"גדלתי בכפר חב"ד", פותחת חני. "אבא שלי, הרב מרדכי צבי דוברבסקי, נשלח על ידי הרבי מלובביץ' לפני 46 שנים להיות מהשליחים הראשונים של חב"ד לארץ הקודש. כשהייתי בתיכון אבי מונה לרב קהילת חב"ד בראשון לציון ועברנו לכאן". הרב שניאור אשכנזי הוא בנו של הרב מרדכי אשכנזי זצ"ל, שהיה רבה של כפר חב"ד במשך שנים ארוכות. הם הכירו בשידוך, כמקובל בחב"ד, והתחתנו כשחני הייתה בת 19 וחצי והרב שניאור בן 23. 

מה זה אומר להיות שליחים של הרבי?

"אתן לך דוגמה", אומרת חני. "לאחר החתונה עבדתי כמחנכת של כיתה י"ב. באחת ההפסקות קיבלתי טלפון מבעלי. הוא אמר לי 'מזל טוב', והסביר שצריך להקים מעונות וגני חב"ד בראשון לציון – ואני זכיתי לקבל את התפקיד. שאלתי: איך זה קשור אליי? אני מורה בתיכון, מכינה לבגרויות, אין מצב שאני עושה דבר כזה!"

ובכל זאת עשית.

"כן. אני שליחה של הרבי. גדלתי על חיים של שליחות, וכשיש משימה אני עושה מה שצריך לעשות גם אם זה לא בדיוק מה שתכננתי". 

הרב שניאור, הפלת על אשתך משימה רצינית.

"בראשון לציון היו גני חב"ד ותיקים שהיה צריך לרענן", מסביר הרב. "המנהל היה מבוגר, ולפני שהוא הניח את המפתחות הוא פנה לצעירי הקהילה כדי לשאול מי מוכן להתנדב למשימה. אני ועוד חבר לקחנו אחריות על הנושא, אבל עיקר השליחות שלי הייתה להביא את חני לתפקיד", הוא מחייך. "ידעתי שזה לא התפקיד שלי כי זה לא מה שאני יודע לעשות, והבנתי שצריך פה אשת מקצוע מסודרת ומאורגנת. אני יודע להגיד דברי תורה, לא להזיז דברים, וחני אלופה בניהול". 

"השליחות היא המניע העיקרי שלי", אומרת חני, "ובכל זאת המעבר מחינוך בתיכון לחינוך בגיל הרך היה טראומה אמיתית בשבילי. הייתי מאוד רחוקה מהעבודה עם הגיל הזה". יחד עם זאת חינוך ילדים בכל גיל בער בה מאז ומתמיד, והיא מסבירה כי לאדם שיש בו את הבערה הזאת, בסוף הגיל פחות משחק תפקיד. 

במשך שמונה שנים עסקה חני בהקמת מוסדות חינוך לגיל הרך בראשון לציון. "היום יש לנו עודף רישום ואנחנו לא יכולים לקבל את כולם כי אין מקום. המוסדות שלנו מאוד מבוקשים". 

יהדות מסביב לשעון 

כשהרב שניאור התחיל למסור שיעור בפרשת השבוע בבית הכנסת המרכזי בראשון לציון, שבו הוא משמש כרב, הוא לא חשב שהשיעור יהפוך לפופולרי כל כך. אדם בשם מיקי בהגן, במאי מצרפת, שהגיע לארץ לזמן קצר כמו היה שליח משמיים רק כדי לפרסם את השיעורים של הרב, החל לצלם את שיעוריו ולהעלות אותם לאתר שלו. "בשיעור השני שהעברתי הגיע פתאום אדם עם ציוד צילום והחל לצלם", נזכר הרב. "לאחר השיעור הוא ביקש רשות להעלות את השיעורים לאתר האינטרנט שלו". 

השיעורים עלו לרשת ונהיו פופולריים מאוד באתרי אינטרנט של חב"ד ואחר כך ביוטיוב. כיום, לאחר 14 שנים שבהן השיעור מתקיים, הוא מגיע ביוטיוב לכ־60 אלף צפיות מדי שבוע, וכן משודר בתחנות רדיו ומופץ בקבוצות ווטסאפ ובאמצעים דיגיטליים אחרים. 

צילום אריק סולטן

הרב גם עורך ספרים בנושאי חינוך ילדים ויחסים בין־אישיים, מוסר שיעור שבועי ברדיו קול חי ומוזמן להרצאות רבות בארץ ובעולם. הפופולריות שלו נובעת, בין השאר, מיכולתו להעביר דברי תורה עמוקים בצורה נגישה, בהירה ורהוטה, משולבת בסיפורים ומשלים. הרב מקשר את המסרים שלו, שבמרכזם עומדת השליחות האישית של כל אחד וההשגחה הפרטית המכוונת כל פרט במציאות, לחיי היומיום ולסוגיות שמעסיקות רבים.

הרבי ידע מראש 

אם נחזור שמונה שנים לאחור, חני הייתה אז בשיא העשייה שלה כמנהלת מוסדות הגיל הרך של חב"ד בראשון לציון, כשחשה שהגיע הזמן למשימה הבאה: הקמת בית ספר יסודי לבנות בעיר, כדי שהתלמידות לא יצטרכו לנסוע ללמוד מחוצה לה. "רציתי לחזור לבית הספר, שזה המגרש הטבעי שלי. ראינו גם שיש בעיה לילדים שמתחנכים בחב"ד עד גיל שש ואחר כך נותרים בלי מענה להמשך". 

"היו הרבה סיפורי ניסים והשגחה פרטית בהקמת בית הספר, אבל יש סיפור אחד שאני מאוד גאה בו", אומר הרב שניאור. "בסוף שנת 2017 החלטנו להקים בית ספר יסודי לבנות. נפגשנו עם עיריית ראשון לציון בסוף השנה והייתה הסכמה עקרונית להקמת בית הספר מהעירייה. החלטנו יחד שחני תתפטר מהנהלת הגנים והמעונות ותעסוק בהקמה של בית הספר. היינו תמימים וחשבנו שביום אחד מקימים בית ספר. חני התפטרה, נמצאה ממלאת מקום, נעשתה חפיפה, והיו כבר תלמידות שנרשמו לכיתה א' בבית הספר החדש. יום לפני תחילת שנת הלימודים קיבלנו מהעירייה מכתב שבו היא הודיעה לנו שהם עשו מיפוי נוסף לממ"דים בעיר, והגיעו למסקנה שאם נפתח בית ספר נוסף זה יפגע בכל השאר, ולכן אין לנו אישור לפתוח את בית הספר. 

"בשביל עיריית ראשון לציון זה היה עוד מכתב, בשבילנו זו הייתה אכזבה גדולה וחני נותרה בלי עבודה. היא ויתרה על מקום עבודה בטוח, ממלכה שבנתה בעשר אצבעות, ומצאה את עצמה בתחילת שנת הלימודים בלי פרנסה". 

לאחר כשנה נבחר לראשות העיר רז קינסטליך, "בחור יקר וצדיק שעולם הבא מובטח לו על כל הדברים הטובים שהוא עושה פה בעיר", לדברי הרב. קינסטליך לקח על עצמו כמשימה להקים בית ספר חב"ד לבנות. "ראשון לציון היא אכן אחת מהערים עם ריכוז הדתיים הנמוך בישראל, יש פה רק 10 אחוז דתיים. קינסטליך לא דתי, אבל יש לו יועץ מאוד מסור לענייני דת בשם רונן זינגר, והזוג הזה הופך את ראשון לציון לעיר שאנשים דתיים יכולים לחיות בה". 

בפברואר 2019 עיריית ראשון לציון הוציאה מכתב למשרד החינוך ובו הצהירה כי היא מכירה בצורך של בית ספר לבנות חב"ד, ושאם המשרד ייתן אישור להקמת בית הספר, העירייה תספק את כל מה שצריך. "מאוגוסט 2017 עד פברואר 2019 עברה שנה וחצי, בדיוק כמו שהרבי כתב במכתב. למדתי מכך שבכל הקשור לחינוך ולהקמת דורות נוספים של עם ישראל יש סייעתא דשמיא מיוחדת", מסכם הרב.

צילום אריק סולטן

"אני מאוד אוהבת להקים מוסדות מההתחלה, לקחת משהו חדש ולעשות אותו בעשר אצבעות, מבחירת הצוות דרך הנראות הפיזית ובניית התוכניות", מתארת חני. "התחלנו את כיתה א' עם 20 תלמידות, וכיום אנחנו על סף פתיחה של כיתה א' שלישית". 

 זה הזמן שלנו 

כשהיומיום של שניהם מלא וגדוש עד כלות, יש פינה אחת שהם מקדשים לזוגיות ולמשפחה. "אנחנו מאוד משקיעים בשבת. יש לי סיכום עם חני שבשבת אנחנו נשואים", מחייך הרב. 

"אנחנו כמעט לא יוצאים לשבתות מחוץ לבית", מצטרפת חני. "בשבת אני צריכה לנשום ולהרגיש את המשפחה, להשלים פערים ולהקדיש להם את מלוא תשומת הלב". 

מלבד בשבת, הם משתדלים בכל שנה לצאת לחופשה משפחתית. "חזרנו עכשיו מעשרה ימים בניו יורק. נסענו לרבי, וזה היה מפגש רוחני מאוד נעלה וגם מפגש משפחתי חשוב. היינו 'לבד ביחד' וזה דבר עצום שאנחנו לא זוכים לו כל השנה". גם בתקופת בין הזמנים הם משתדלים לבלות כמה ימים בחופשה משפחתית שאליה הם נוסעים בלי טלפונים. "אנחנו לוקחים טלפון אחד בשביל הווייז. זה מבריא נפשית להיות בלי הטלפון ולקלוט שהעולם יכול להסתדר בלעדיך בזמן הזה". 

ושבת עד ה' אלוקיך

בשבעה באוקטובר חני הייתה בחודש התשיעי של הריונה השמיני. "בכל פעם ששמעתי אזעקה הייתי בחרדה גדולה, הבטן נהייתה קשה כמו אבן ולקח זמן עד שהתנועות חזרו. ממש חרדתי לעובר. בנוסף לכך הייתי צריכה לנהל את הלמידה מרחוק, ושלא כמו בקורונה, גם הצוותים וההורים היו בחרדות והתקשו לשדר ביטחון. חודשיים אחרי הלידה חזרתי לנהל את בית ספר. הוצאתי את בעלי לחופשת לידה", היא מחייכת. "למזלו, קיבלנו את התינוק הכי טוב שיכול להיות. הוא התאים את עצמו למצב ורק אכל וישן". 

צילום אריק סולטן

מה המסקנות הרוחניות שלכם ממה שקרה בשמחת תורה?

"חטפנו סטירה", אומר הרב. "צריך לזכור שפרשת התוכחה, פרשת כי תבוא, אומרת בצורה הכי חמורה שיכולות להיות קללות בארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא אף פעם לא אמר שיהיה פה רק טוב אלא אם בחוקותיי תלכו. בעיניי, לפעמים הסטירה היא אפילו יותר מרגשת כי היא אומרת 'אני לא אוותר עליכם, יש לי יותר מדי ציפיות מכם מכדי שאני אאפשר לכם לאבד את הדרך'. הכוזרי אומר שאומנם אומות אחרות לא סבלו כמונו, לא עברו שואה ולא מסעות צלב, אבל קרה להן מה שקרה לכל אומה אחרת: מגיעה אימפריה חדשה ומבטלת את הקודמת. אנחנו עונינו אבל אנחנו קיימים כי עלינו הקדוש ברוך הוא לא מוותר. המחלוקת, השנאה והקיטוב שהיינו בהם הגיעו לידי כך שביום כיפור כבר אי אפשר היה להתפלל, ואז קיבלנו סטירה כדי שנחזור לפוקוס". 

הרב אופטימי כי הוא סבור שהמסר עבר והופנם: "ראינו את הגבורה, את ההתחברות של עם ישראל לעצמו. היום כולם אומרים 'אני יהודי לפני שאני ישראלי'. אנחנו יודעים מי אנחנו ועל מה אנחנו נלחמים. התברר לנו שהעולם מתחלק ליהודים ולכל השאר. זה מאוד מעודד כי גילינו את עצמנו, את הייעוד שלנו ואת החשיבות שלנו למשפחת האומות. אנחנו במקום אחר לגמרי. חטפנו סטירה אבל שמענו את הקריאה שמאחוריה. כשמסתכלים על ההיסטוריה של עם ישראל, רואים שאת השנים הטובות אנחנו לא מכירים כל כך ודווקא הקשיים הצמיחו אותנו ועשו אותנו מי שאנחנו. כיום עם ישראל נמצא במקום של חיבור ורואים שההסתה לא תופסת כמו שתפסה קודם".

ובכל זאת עיריית תל אביב אוסרת על תפילות במרחב הציבורי.

"משיח עוד לא הגיע ובית המקדש עוד לא נבנה, אבל העובדה שאת יודעת לציין רק עירייה אחת שעושה את זה אומרת שזה לא נורמטיבי. לפני שנה זה היה בדיוק הפוך, הייתה תחרות בין העיריות מי ילבה יותר את השנאה והמחלוקת". 

מהי העבודה המיוחדת של חודש אלול?

"חודש אלול הוא זמן שבו אין הסחות דעת", אומר הרב. "יש התעוררות טבעית שלא צריך להתאמץ ליצור אותה. המלך בשדה, הקדוש ברוך הוא מגיע אלינו, להיכן שהאדם נמצא בעולם האמיתי והיומיומי שלו, ורוצה אותנו כמו שאנחנו, בלי מסכות וגינונים. בזמן הזה אפשר לדרוש מעצמנו יותר, ואם היצר הרע מגיע, נאמר לו 'תבוא אחרי החגים'", הוא מחייך. "אלול הוא עיר מקלט רוחנית, ימים שבהם הנפש נמשכת לקדושה. זה הזמן להשתדל יותר בתפילה, בלימוד התורה, בהתעלות רוחנית, כי אלול זה זמן שתומך בהתעוררות רוחנית, והמקום לעשות את זה הוא בין יהודים – בבית הכנסת, בשיעורי תורה ובהתוועדויות. צריכים זמן טוב וסביבה טובה כדי לחזור בתשובה".

מה ההכנה הנכונה לשנה החדשה לאדם שמרגיש שאינו יכול לקיים הכול אבל מאוד רוצה להתחזק בחיבור היהודי שלו? 

"השאלה הזאת נכונה לגבי כל אחד מאיתנו", אומר הרב. "כל אדם רוצה להתחזק אבל אומר לעצמו 'כבר ניסיתי כל כך הרבה שנים ולא הצלחתי'. מה שה' רוצה מאיתנו זה התחדשות, שבכל שנה נוסיף משהו ונתחדש. אנחנו לא אמורים לעלות מאפס למאה, אבל אפשר לחיות בצמיחה מתמדת ובכל שנה מחדש לשאול את עצמנו: מה הגדילה שלי? לאן אני רוצה עוד להגיע? 

"עלינו לחיות בהתקדמות ובהתחדשות, כי אנחנו צריכים רעננות שמשמעותה לגלות מקום שעוד לא היינו בו. כדאי לדבר על זה בבית עם הילדים, 'אני מקבל על עצמי כך וכך בראש השנה, להוסיף שיעור תורה, להוסיף בפעולה של חסד', כי כשיש בבית אווירה של התקדמות רוחנית זה הופך את היהדות לשאיפה, לערך העיקרי שעומד במרכז חיינו, ולפעמים מעט יכול להחזיק את המרובה".

הכתבה המלאה בגיליון אלול תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

"התנערי" כנס פנימה תשפ"ד | 17.09 | יום שלישי | בנייני האומה- כרטיסים אחרונים

הפוסט "אלול הוא עיר מקלט רוחנית, ימים שבהם הנפש נמשכת לקדושה"  הופיע לראשונה ב-פנימה.

אך מעל הכול, נדמה שהחלוציות המשמעותית ביותר מתבטאת דווקא בגישתם החינוכית הסבלנית והמיוחדת של הזוג הגר. בעולם שמקדם הישגיות ותחרותיות, הם שמים דגש על ערכים כמו קבלה, שונות והכלה. לאורך השנים העניקו בית לא רק לשמונת ילדיהם, אלא גם לתלמידי המכינה, לנערים ולנערות שחיפשו דרך, ולכל מי שהיה זקוק לאוזן קשבת ולמיטה חמה.

באמצע שום מקום

הזוג הגר הכירו בילדות, ונישאו כשהיו בראשית שנות העשרים לחייהם. הרב משה היה אז לקראת סיום שלוש שנות קבע בצה"ל ושירת בסיני. התקופה הייתה אחרת, ואביה של רונית לא הבין כיצד אפשר להתחתן עם איש צבא.

"כשחזרתי הביתה בלילה שבו החלטנו להתחתן, והודעתי להורים שלי שאני מתחתנת, אבא שלי שאל אותי עם מי", היא מחייכת. "מוישי בדיוק חתם עוד פעם קבע, זה היה הלם בשביל אבי, וזה באמת היה מאתגר. מוישי היה בסיני, ואני בדיוק התחלתי ללמוד משפטים בבר אילן, הייתי טסה אליו בטיסות צבאיות".

בתוך שנה מיום נישואיהם השתחרר הרב משה, ורונית עודדה אותו ללכת לישיבה: "אמרתי למוישי שאני מרגישה שאנחנו חייבים נשימה. הרגשתי שחייבים ללכת לישיבה, אני לא יודעת אפילו להסביר למה". הוא הקשיב לעצתה, ולמד במשך שלוש שנים במרכז הרב אצל הרב צבי יהודה קוק. באותה התקופה רונית למדה חינוך מיוחד בירושלים.

בשלהי שנות ה־70, שניהם ספורות לאחר שנישאו, יצא הרב משה עם חברים לטיול במדבר יהודה, והגיע לבית היערן ביער יתיר. כשחזר הביתה הוא אמר לרונית: "מצאתי את המקום שבו נגור". במקביל, גם חברו רוני שכנר (לימים ראש המועצה הראשון בדרום הר חברון) היה בטיול באזור. השניים נפגשו בישיבת מרכז הרב, ושם רקמו את רעיון ההקמה של יישוב חדש.

הם החלו לאסוף חברים לגרעין הראשון, והשאר היסטוריה; המושב בית יתיר הפך לעובדה מוגמרת. הרב משה מראה לי תמונה של המבנה הנטוש של המשטרה הירדנית באמצע המדבר. "כך נראה דרום הר חברון כשהגענו אליו בפעם הראשונה", הוא אומר. בהמשך הוקמו באזור גם היישובים מעון, כרמל וסוסיא.

מאתגר לאתגר

מסע חייהם של הזוג הגר רצוף תחושת שליחות עמוקה. כשהיו השניים כבר הורים לחמישה ילדים וליישוב בראשיתי פורח, נקרא הרב מוישי לדגל – והתבקש לחזור לצבא הקבע למשך שנה אחת.

השנה הייתה 1990, בנם הבכור של השניים היה בן תשע בלבד, ורונית הייתה בהיריון לא רגיל – של שלישייה. "זה היה חלום חיינו", היא נזכרת באולטרסאונד שבו קיבלה את הבשורה, וההתרגשות של אז עדיין מהדהדת בקולה. את ההיריון כולו עברה בשמירת היריון, בעוד בעלה שומר על הגבול הצפוני של המדינה בלבנון.

איך הסתדרת לבד?

"הסתדרנו", אומרת רונית כאילו מדובר בעניין של מה בכך. "אמא שלי הייתה באה פעם בשבוע וגם אבא של מוישי. זה היה אתגר, אבל ידעתי שאין מצב, הוא לא יכול להפסיק תפקיד כזה. בסופו של דבר הייתה שנה מדהימה, רצופה בהרגשה של שליחות בכל החזיתות".

הרב השתחרר ארבעה חודשים לאחר לידת השלישייה, והמשיך להתקדם לתפקידים בכירים במסגרת שירות המילואים. הוא כיהן כמג"ד, סמח"ט וסגן מפקד אוגדה בדרגת אלוף משנה.

עוד בטרם השתחרר הרב משנת הקבע הנוספת והאחרונה שלו, כבר ידעו הזוג הגר מהי שליחותם הבאה: הקמת מכינה ייעודית לצעירים דתיים לפני צבא. "בשנת הקבע מוישי ראה את הקושי של מי שמגיע לשירות צבאי מלא ומנסה להישאר דתי. זה היה הטריגר להקמת המכינה", מספרת רונית. "כשהוא בכלל התלבט אם לצאת לשנת הקבע הזו, אמרתי לו שאני הייתי שמחה מאוד אם לילדים שלי היה מג"ד דתי. כשקמים בבוקר ורואים את המג"ד עטור טלית ותפילין זה אחרת. אלו היו חלק מהשיקולים, והיה ברור שנלך על זה".

איך בפועל הקמתם את המכינה?

הרב משה: "באתי לרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, עם ארגז ענבים מהכרם, ואמרתי לו שאני רוצה להקים מכינה. הוא אמר לי: 'תחליט בעצמך אם למדת מספיק כדי לעשות זאת'. קיבלתי את הצעתו בכך שמאז הקמת המכינה אני לא מפסיק ללמוד תורה".

רונית צוחקת ומוסיפה: "אנחנו בקשרים טובים מאוד. הרב סדן היה מדריך של מוישי בבני עקיבא".

המכינה הקדם־צבאית ביתיר היא המכינה הוותיקה ביותר במדינת ישראל (מכינת עלי הוקמה במקור כישיבה). בכל שנה לומדים בה עשרות רבות של תלמידים, המשלבים בין בניית קומה רוחנית ותורנית, עבודות חקלאיות באזור והכנה לצבא. בוגריה מילאו לאורך השנים תפקידי מפתח בצה"ל.

היום מקומן החשוב של המכינות ברור ומובן, אך בימים ההם פילס הרב הגר דרך חדשה לגמרי, שלא הייתה מובנת ומקובלת על כולם. דחיית השירות הצבאי, למשל, לוותה בהרמות גבה, והרב משה הביא איתו נציגי ציבור ורבנים לפגישה עם שר הביטחון דאז, משה ארנס, עד שהדברים הוסדרו.

גם בישיבות ההסדר קמו מתנגדים רבים למפעל המכינות המתפתח, וכמה ראשי ישיבות אף ארגנו אסיפה אצל הרב שפירא ושטחו בפניו את טענותיהם כי המכינות הורסות את הנוער. הרב סדן והרב משה שמעו על המפגש מהרב נריה, שהתריע על כך בפניהם. הם הגיעו למקום וסיפרו על השינויים שעוברים החבר'ה במכינה. בסיום המפגש אמר הרב שפירא: "נשקו להם את הידיים ואת הרגליים. הם יעשו דברים אחרים ממה שעושים בישיבות". וכך המשיך מפעל המכינות לצמוח.

"במחזור הראשון היו 19 תלמידים", נזכרת רונית. "המחזורים הראשונים היו כמו ילדים שלנו, והיו מאומצים אצל משפחות ביישוב. יש לנו קשרים איתם עד היום".

"המכינה היא קודם כול בית", מוסיף הרב. "אנחנו לא הולכים על כמות, ובדרך כלל אין יותר משמונים תלמידים במחזור. מתאים לנו יחס אישי וקשר משפחתי".

על פי משנתו החינוכית של הרב משה, אין לערוך סינון ומבחני קבלה לתלמידים שרוצים לבוא וללמוד. מי שבא – ברוך הבא. האידיאולוגיה הזו מלווה את המכינה לאורך השנים, ופותחת דלתות בפני נערים המורגלים שהן נסגרות בפניהם.

כבר מראש, כשהקמתם את המכינה, הרעיון היה להיות עם דלת פתוחה?

הרב: "היה צריך להיות אנטי־חברתי במידה קיצונית כדי לא להתקבל לפה. ההגדרה שלי הייתה שיוצאים מפה טייסים צנועים ואפסנאים גאים. זאת אומרת, אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שכולם יכולים להגיע לפה.

"הגיע לפה פעם בחור עם שרשראות לריאיון, התיישב ואמר לי בקול צרוד ומחוספס: אני רוצה ללמוד אצלך במכינה", נזכר הרב. "ברוך ה', הוא עבר שנה וחצי במכינה, שלוש שנים בצנחנים, והיום הוא גם רב וגם דוקטור ואב למשפחה מדהימה. במקום אחר לא קיבלו אותו באותם ימים. אם מסתכלים על התוצרים של המכינה, יש לה תוצרים נפלאים".

ובכל זאת, כשאין סינון צצות לא מעט בעיות. איך מתמודדים עם נושא המשמעת, למשל?

"זה נושא קשה מאוד", אומר הרב בכנות. "במגזר החילוני יש משמעת ברזל במכינות. אצלנו, במכינות הדתיות, פחות. הסיבה העיקרית, לדעתנו, היא שהחבר'ה מגיעים למכינה במקום לישיבה כי הם סבלו מכפייה של רבנים או הורים, ואז הם מפתחים אנטי. והאנטי גורם נזק גדול מאוד. לכן צריך לחבק אותם, לתת בהם אמון, ולהאמין שיהיה בסדר. ככה נהגנו. אלו תהליכים ארוכי טווח".

בית פתוח

גישתם הפתוחה והמקבלת של הזוג הגר הביאה במרוצת השנים לא מעט נערים ונערות לפתח ביתם, שבו שהו תקופות ארוכות וזכו לעוגן ולהזדמנות שנייה. עבור חלקם, בית משפחת הגר היה תחנה אחרונה לפני הרחוב.

לזוג הגר יש גם ילד מאומץ, שהגיע ארצה בצעירותו באחת העליות מאתיופיה. "הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, עוד לפני שהשלישייה נולדה. הוא הגיע לארץ בגיל תיכון ואמו עלתה אחר כך. באתיופיה הוא היה רועה צאן, כי שם רק ילד אחד במשפחה היה הולך ללמוד והשאר עבדו. בארץ הוא למד בפנימייה, ובחופשים היה בא אלינו. ליווינו אותו כשהוא התגייס, התחתן והקים משפחה מדהימה. הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. כשאנחנו חוסכים כסף לילדים, אנחנו חוסכים גם להם".

לצד הפעילות הערכית הרבה, הקמת היישוב והמכינה, בנו הרב והרבנית גם את ביתם המשותף, והביאו לעולם שמונה ילדים (בצלאל, חרות, הוריה, עיינה, אביה, והשלישייה – כרמי, יהודה ובניה).

בתם השלישית, הוריה ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים טרגית לפני 24 שנה, בוקר לאחר מסיבת אירוסיה. היא הייתה בת 19 בלבד, באמצע שירותה הצבאי.

ליד הספה בביתם של הזוג הגר מונחת "בובת געגוע" שנתנה להם חברתה, שהוכנה מצעיף של הוריה. על קיר הסלון תלויה תמונה גדולה, צילום אומנותי בשחור־לבן של הבת שנלקחה מהם בטרם עת. את התמונה צילם ארוסה, מיכאל, שהיה בן המחזור השלישי במכינה, ונהרג עימה בתאונה כשהסיע אותה בחזרה לבסיס בשעת בוקר מוקדמת.

"באותו בוקר מישהי, כנראה אחת החיילות, צלצלה אליי בשש וחצי ושאלה אותי מה קורה עם הוריה, כי הם כבר רוצים לצאת", משתפת רונית. "רצתי, פתחתי את הרדיו ושמעתי את הסוף של הידיעה. הבנתי שמשהו קרה. ניסיתי להתקשר אליה והיא לא ענתה. התקשרתי למוקד ואמרתי שאני רוצה לדעת אם קרה משהו בדרך לקריית ארבע. שאלו מי מדברת, ואמרו שהם לא יכולים להגיד. אמרתי למוישי – קרה אסון. קח מהר את האוטו ותנסה לראות. הוא הגיע עד לשער היישוב ושם ראה את ראש המועצה, שהיה בדרכו אלינו".

איך קרתה התאונה?

"התנגש בהם נהג. אנחנו לא שאלנו כלום, אבל הביאו דוח. לא הצליחו לקבוע בדיוק מה קרה, אבל זה היה נהג שכבר היה מעורב בתאונה קטלנית. הנהג בא הנה ביום האחרון של השבעה. מוישי חיבק אותו ואמר לו 'הכול משמיים'".

רונית מוציאה את אלבום האירוסין, קפסולת זמן יקרה מפז. "באירוע עצמו לא חשבנו לצלם, וכשיצאנו מההלוויה חבר של מיכאל אמר לי שיש המון תמונות שהוא צילם אתמול". כך נותרה להם מזכרת אחרונה.

הכתבה המלאה בגיליון אב של מגזין פנימה. להצטרפות לחצו כאן

הפוסט מקום בעולם: הרב משה והרבנית רונית הגר בריאיון שכולו חלוציות ואהבת ישראל הופיע לראשונה ב-פנימה.