הזוג הגר הם חלוצים במובנים רבים. הם מהוגי היישוב יתיר וממקימיו, בתקופה שבה התיישבות חקלאית באזור נראתה כמשימה בלתי אפשרית. הם הקימו את המכינה ביישוב, שהייתה המכינה הדתית־לאומית הראשונה בארץ. גם כיום, לאחר שלרב הגר מלאו 70, הם רתומים להקמת הישיבה הגבוהה החקלאית באשתמוע, שנועדה לשלב לימוד תורה ועבודת כפיים, ולהמשך קיומה ושגשוגה של המכינה שהקימו הם עצמם.
אך מעל הכול, נדמה שהחלוציות המשמעותית ביותר מתבטאת דווקא בגישתם החינוכית הסבלנית והמיוחדת של הזוג הגר. בעולם שמקדם הישגיות ותחרותיות, הם שמים דגש על ערכים כמו קבלה, שונות והכלה. לאורך השנים העניקו בית לא רק לשמונת ילדיהם, אלא גם לתלמידי המכינה, לנערים ולנערות שחיפשו דרך, ולכל מי שהיה זקוק לאוזן קשבת ולמיטה חמה.
באמצע שום מקום
הזוג הגר הכירו בילדות, ונישאו כשהיו בראשית שנות העשרים לחייהם. הרב משה היה אז לקראת סיום שלוש שנות קבע בצה"ל ושירת בסיני. התקופה הייתה אחרת, ואביה של רונית לא הבין כיצד אפשר להתחתן עם איש צבא.
"כשחזרתי הביתה בלילה שבו החלטנו להתחתן, והודעתי להורים שלי שאני מתחתנת, אבא שלי שאל אותי עם מי", היא מחייכת. "מוישי בדיוק חתם עוד פעם קבע, זה היה הלם בשביל אבי, וזה באמת היה מאתגר. מוישי היה בסיני, ואני בדיוק התחלתי ללמוד משפטים בבר אילן, הייתי טסה אליו בטיסות צבאיות".
בתוך שנה מיום נישואיהם השתחרר הרב משה, ורונית עודדה אותו ללכת לישיבה: "אמרתי למוישי שאני מרגישה שאנחנו חייבים נשימה. הרגשתי שחייבים ללכת לישיבה, אני לא יודעת אפילו להסביר למה". הוא הקשיב לעצתה, ולמד במשך שלוש שנים במרכז הרב אצל הרב צבי יהודה קוק. באותה התקופה רונית למדה חינוך מיוחד בירושלים.
בשלהי שנות ה־70, שניהם ספורות לאחר שנישאו, יצא הרב משה עם חברים לטיול במדבר יהודה, והגיע לבית היערן ביער יתיר. כשחזר הביתה הוא אמר לרונית: "מצאתי את המקום שבו נגור". במקביל, גם חברו רוני שכנר (לימים ראש המועצה הראשון בדרום הר חברון) היה בטיול באזור. השניים נפגשו בישיבת מרכז הרב, ושם רקמו את רעיון ההקמה של יישוב חדש.
הם החלו לאסוף חברים לגרעין הראשון, והשאר היסטוריה; המושב בית יתיר הפך לעובדה מוגמרת. הרב משה מראה לי תמונה של המבנה הנטוש של המשטרה הירדנית באמצע המדבר. "כך נראה דרום הר חברון כשהגענו אליו בפעם הראשונה", הוא אומר. בהמשך הוקמו באזור גם היישובים מעון, כרמל וסוסיא.
מאתגר לאתגר
מסע חייהם של הזוג הגר רצוף תחושת שליחות עמוקה. כשהיו השניים כבר הורים לחמישה ילדים וליישוב בראשיתי פורח, נקרא הרב מוישי לדגל – והתבקש לחזור לצבא הקבע למשך שנה אחת.
השנה הייתה 1990, בנם הבכור של השניים היה בן תשע בלבד, ורונית הייתה בהיריון לא רגיל – של שלישייה. "זה היה חלום חיינו", היא נזכרת באולטרסאונד שבו קיבלה את הבשורה, וההתרגשות של אז עדיין מהדהדת בקולה. את ההיריון כולו עברה בשמירת היריון, בעוד בעלה שומר על הגבול הצפוני של המדינה בלבנון.
איך הסתדרת לבד?
"הסתדרנו", אומרת רונית כאילו מדובר בעניין של מה בכך. "אמא שלי הייתה באה פעם בשבוע וגם אבא של מוישי. זה היה אתגר, אבל ידעתי שאין מצב, הוא לא יכול להפסיק תפקיד כזה. בסופו של דבר הייתה שנה מדהימה, רצופה בהרגשה של שליחות בכל החזיתות".
הרב השתחרר ארבעה חודשים לאחר לידת השלישייה, והמשיך להתקדם לתפקידים בכירים במסגרת שירות המילואים. הוא כיהן כמג"ד, סמח"ט וסגן מפקד אוגדה בדרגת אלוף משנה.
עוד בטרם השתחרר הרב משנת הקבע הנוספת והאחרונה שלו, כבר ידעו הזוג הגר מהי שליחותם הבאה: הקמת מכינה ייעודית לצעירים דתיים לפני צבא. "בשנת הקבע מוישי ראה את הקושי של מי שמגיע לשירות צבאי מלא ומנסה להישאר דתי. זה היה הטריגר להקמת המכינה", מספרת רונית. "כשהוא בכלל התלבט אם לצאת לשנת הקבע הזו, אמרתי לו שאני הייתי שמחה מאוד אם לילדים שלי היה מג"ד דתי. כשקמים בבוקר ורואים את המג"ד עטור טלית ותפילין זה אחרת. אלו היו חלק מהשיקולים, והיה ברור שנלך על זה".
איך בפועל הקמתם את המכינה?
הרב משה: "באתי לרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, עם ארגז ענבים מהכרם, ואמרתי לו שאני רוצה להקים מכינה. הוא אמר לי: 'תחליט בעצמך אם למדת מספיק כדי לעשות זאת'. קיבלתי את הצעתו בכך שמאז הקמת המכינה אני לא מפסיק ללמוד תורה".
רונית צוחקת ומוסיפה: "אנחנו בקשרים טובים מאוד. הרב סדן היה מדריך של מוישי בבני עקיבא".
המכינה הקדם־צבאית ביתיר היא המכינה הוותיקה ביותר במדינת ישראל (מכינת עלי הוקמה במקור כישיבה). בכל שנה לומדים בה עשרות רבות של תלמידים, המשלבים בין בניית קומה רוחנית ותורנית, עבודות חקלאיות באזור והכנה לצבא. בוגריה מילאו לאורך השנים תפקידי מפתח בצה"ל.
היום מקומן החשוב של המכינות ברור ומובן, אך בימים ההם פילס הרב הגר דרך חדשה לגמרי, שלא הייתה מובנת ומקובלת על כולם. דחיית השירות הצבאי, למשל, לוותה בהרמות גבה, והרב משה הביא איתו נציגי ציבור ורבנים לפגישה עם שר הביטחון דאז, משה ארנס, עד שהדברים הוסדרו.
גם בישיבות ההסדר קמו מתנגדים רבים למפעל המכינות המתפתח, וכמה ראשי ישיבות אף ארגנו אסיפה אצל הרב שפירא ושטחו בפניו את טענותיהם כי המכינות הורסות את הנוער. הרב סדן והרב משה שמעו על המפגש מהרב נריה, שהתריע על כך בפניהם. הם הגיעו למקום וסיפרו על השינויים שעוברים החבר'ה במכינה. בסיום המפגש אמר הרב שפירא: "נשקו להם את הידיים ואת הרגליים. הם יעשו דברים אחרים ממה שעושים בישיבות". וכך המשיך מפעל המכינות לצמוח.
"במחזור הראשון היו 19 תלמידים", נזכרת רונית. "המחזורים הראשונים היו כמו ילדים שלנו, והיו מאומצים אצל משפחות ביישוב. יש לנו קשרים איתם עד היום".
"המכינה היא קודם כול בית", מוסיף הרב. "אנחנו לא הולכים על כמות, ובדרך כלל אין יותר משמונים תלמידים במחזור. מתאים לנו יחס אישי וקשר משפחתי".
על פי משנתו החינוכית של הרב משה, אין לערוך סינון ומבחני קבלה לתלמידים שרוצים לבוא וללמוד. מי שבא – ברוך הבא. האידיאולוגיה הזו מלווה את המכינה לאורך השנים, ופותחת דלתות בפני נערים המורגלים שהן נסגרות בפניהם.
כבר מראש, כשהקמתם את המכינה, הרעיון היה להיות עם דלת פתוחה?
הרב: "היה צריך להיות אנטי־חברתי במידה קיצונית כדי לא להתקבל לפה. ההגדרה שלי הייתה שיוצאים מפה טייסים צנועים ואפסנאים גאים. זאת אומרת, אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שכולם יכולים להגיע לפה.
"הגיע לפה פעם בחור עם שרשראות לריאיון, התיישב ואמר לי בקול צרוד ומחוספס: אני רוצה ללמוד אצלך במכינה", נזכר הרב. "ברוך ה', הוא עבר שנה וחצי במכינה, שלוש שנים בצנחנים, והיום הוא גם רב וגם דוקטור ואב למשפחה מדהימה. במקום אחר לא קיבלו אותו באותם ימים. אם מסתכלים על התוצרים של המכינה, יש לה תוצרים נפלאים".
ובכל זאת, כשאין סינון צצות לא מעט בעיות. איך מתמודדים עם נושא המשמעת, למשל?
"זה נושא קשה מאוד", אומר הרב בכנות. "במגזר החילוני יש משמעת ברזל במכינות. אצלנו, במכינות הדתיות, פחות. הסיבה העיקרית, לדעתנו, היא שהחבר'ה מגיעים למכינה במקום לישיבה כי הם סבלו מכפייה של רבנים או הורים, ואז הם מפתחים אנטי. והאנטי גורם נזק גדול מאוד. לכן צריך לחבק אותם, לתת בהם אמון, ולהאמין שיהיה בסדר. ככה נהגנו. אלו תהליכים ארוכי טווח".
בית פתוח
גישתם הפתוחה והמקבלת של הזוג הגר הביאה במרוצת השנים לא מעט נערים ונערות לפתח ביתם, שבו שהו תקופות ארוכות וזכו לעוגן ולהזדמנות שנייה. עבור חלקם, בית משפחת הגר היה תחנה אחרונה לפני הרחוב.
לזוג הגר יש גם ילד מאומץ, שהגיע ארצה בצעירותו באחת העליות מאתיופיה. "הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, עוד לפני שהשלישייה נולדה. הוא הגיע לארץ בגיל תיכון ואמו עלתה אחר כך. באתיופיה הוא היה רועה צאן, כי שם רק ילד אחד במשפחה היה הולך ללמוד והשאר עבדו. בארץ הוא למד בפנימייה, ובחופשים היה בא אלינו. ליווינו אותו כשהוא התגייס, התחתן והקים משפחה מדהימה. הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. כשאנחנו חוסכים כסף לילדים, אנחנו חוסכים גם להם".
לצד הפעילות הערכית הרבה, הקמת היישוב והמכינה, בנו הרב והרבנית גם את ביתם המשותף, והביאו לעולם שמונה ילדים (בצלאל, חרות, הוריה, עיינה, אביה, והשלישייה – כרמי, יהודה ובניה).
בתם השלישית, הוריה ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים טרגית לפני 24 שנה, בוקר לאחר מסיבת אירוסיה. היא הייתה בת 19 בלבד, באמצע שירותה הצבאי.
ליד הספה בביתם של הזוג הגר מונחת "בובת געגוע" שנתנה להם חברתה, שהוכנה מצעיף של הוריה. על קיר הסלון תלויה תמונה גדולה, צילום אומנותי בשחור־לבן של הבת שנלקחה מהם בטרם עת. את התמונה צילם ארוסה, מיכאל, שהיה בן המחזור השלישי במכינה, ונהרג עימה בתאונה כשהסיע אותה בחזרה לבסיס בשעת בוקר מוקדמת.
"באותו בוקר מישהי, כנראה אחת החיילות, צלצלה אליי בשש וחצי ושאלה אותי מה קורה עם הוריה, כי הם כבר רוצים לצאת", משתפת רונית. "רצתי, פתחתי את הרדיו ושמעתי את הסוף של הידיעה. הבנתי שמשהו קרה. ניסיתי להתקשר אליה והיא לא ענתה. התקשרתי למוקד ואמרתי שאני רוצה לדעת אם קרה משהו בדרך לקריית ארבע. שאלו מי מדברת, ואמרו שהם לא יכולים להגיד. אמרתי למוישי – קרה אסון. קח מהר את האוטו ותנסה לראות. הוא הגיע עד לשער היישוב ושם ראה את ראש המועצה, שהיה בדרכו אלינו".
איך קרתה התאונה?
"התנגש בהם נהג. אנחנו לא שאלנו כלום, אבל הביאו דוח. לא הצליחו לקבוע בדיוק מה קרה, אבל זה היה נהג שכבר היה מעורב בתאונה קטלנית. הנהג בא הנה ביום האחרון של השבעה. מוישי חיבק אותו ואמר לו 'הכול משמיים'".
רונית מוציאה את אלבום האירוסין, קפסולת זמן יקרה מפז. "באירוע עצמו לא חשבנו לצלם, וכשיצאנו מההלוויה חבר של מיכאל אמר לי שיש המון תמונות שהוא צילם אתמול". כך נותרה להם מזכרת אחרונה.
הכתבה המלאה בגיליון אב של מגזין פנימה. להצטרפות לחצו כאן
