'תפילת האימהות', קראנו להתכנסות הזו במוזיאון תל אביב, בקצה 'כיכר החטופים', ואני פשוט ביקשתי מכל אמא שתכתוב תפילה מהלב, כמו שהיא מבינה. "כשנסתמו צינורות התפילה", אומר רבי נחמן, "יש להלביש התפילה במאמר". צריך לכתוב מילים חדשות, לא מוכרות, מילים שהמודיעין השמימי לא מזהה בקוד התפילה המוכר, וכך נוכל להפתיע אותו, לפרוץ את כל גדרות ההפרדה, ולחטוף אותם בחזרה אלינו. "שביל מן הצד", רבי נחמן קרא לזה.

בסוף הכנס המרגש הזה, אחרי שמירי מסיקה הרעידה לכולנו את הלב ב'שיר למעלות' שלה, היא עמדה שם, אמא אחת, בשביל מן הצד, וחיכתה לי. "אני לא דתייה", היא אמרה, "אז רציתי לשאול אם מותר לי להתפלל שכמו בסיפור של משה בתיבה, אישה ערבייה שם בעזה תיקח את התינוק שלי ותטפל בו ותיתן לו בקבוק". בטח, אמרתי רועדת, בטח, מותר להתפלל על כל דבר, אמא. אולי ישנה בתיה בת פרעה שתפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו?

האמא הזו לא יוצאת לי מהראש. היא הפכה כל אבן, הפריחה כל בועת סבון, ואז חיפשה בהיסטוריה המשותפת לכולנו היתכנות לגילוי טוב נשי בתוך חושך מוחלט. כשכל האור מזמן הלך לו היא רוצה שפתאום מלאך יופיע, אל חדרו יבוא בלאט, ואז יקרא לה: "בואי אמא! ותראי אותו גם את!" שבי איתי עד שאגדל את השיר הזה, 'בואי אמא', כתבה המשוררת לאה נאור, יוצאת קיבוץ נחל עוז. היא התגוררה בדירת גג קטנה בתל אביב בקומה רביעית, ומתחתיה, בקומת הקרקע, גר ילד בן שלוש שאהבה מאוד. מדי יום עלה ארבע קומות כדי לדבר איתה. יום אחד הודיעה לו שלא יבוא יותר, מפני שהיא עוזבת, וחבל שיעלה מדרגות רבות כל כך, כי היא כבר לא תהיה שם. והילד ענה לה בשיא התמימות: "אבל לאה! את לא יכולה לעבור דירה! את צריכה לחכות איתי עד שאגדל!" את המילים האלה הכניסה נאור לשיר 'בואי אמא'. והן יושבות שם, האימהות, איתו ואיתה ואיתם, עד שיחזרו, והיא תצחק ותבכה כשתראה כמה גדל.

מעולם לא פגשתי אימהות רבות כל כך שעוברות את הצער הנורא הזה, צער של בנים שגדלים רחוק מהן. אני לומדת עם השנים את סודות הנחמה האימהיים, אבל אֵם לחטוף או שבוי או נעדר, אסור לנחם. מפני שאסור להן בתכלית האיסור להתנחם. הן צריכות לשבת איתו מרחוק, עד שיגדל.

"מה עשה יעקב כשהביאו את הכתונת מגואלת בדם? לא האמין לבניו כל עיקר, שנאמר: 'ויקומו כל בניו ובנותיו לנחמו וימאן להתנחם', לפי שאין מקבלין תנחומין על חי אבל על מת – גזרה שישתכח מן הלב, שנאמר: 'נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד'. מה עשה? הלך בהרים וחצב שנים־עשר אבנים והעמידן שורה וכתב על כל אחת ואחת מהן שם שבטו ושם מזלו ושם ירחו. על אבן אחת כתב: ראובן – טלה – ניסן, וכך כתב על כל אבן ואבן.

התחיל מראובן, ואמר לאבנים: גוזרני עליכם שתעמדו לראובן! ולא עמדו, לשמעון! ולא עמדו, וכן לכל שבט ושבט, ולא עמדו האבנים. וכיוון שהזכיר להם שם יוסף – מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף. ועדיין לא ברור לו הדבר שהוא חי, ועוד הלך ובחן באלומות וכתב עליהן שמות השבטים והמזלות והחודשים ואמר להם: גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי ולא עמדו, ליהודה שהוא מלך! ולא עמדו, וכשהזכיר להם יוסף, עמדו וכרעו כולן ליוסף. ועדיין לא נתברר לו שהוא חי…" (מסכת סופרים כא, ט).

יעקב ממאן להתנחם מפני שמשהו אומר לו שבנו חי בשבי. והוא הולך להרים וחוצב באבנים. זהו תיאור של אדם שלילותיו טרופים והוא נראה לכולם כמשוגע. אדם שמנסה לזכור את החלומות שהיו לו, את חלום שנים־עשר האבנים, אבל לא פחות מכך, להחיות את החלומות שהיו לבן שלו, את חלום האלומות. דווקא כשכולם קמים לנחם אותו, הוא מבקש לרדת אל בנו ביגון שאולה, מפני שהוא מבין שנשאר לבד בתקווה שלו. הם כל כך רוצים לעזור, אבל לא מנחמים עכשיו! עכשיו יושבים איתו, בחושך, כמו אמא, עד שיגדל.

האם נדע לחכות איתן, עם האימהות? האם נדע להעריץ את ההיריון האינסופי הזה, הלא מוכר? האם נדע לחצוב איתן באבן, לקטוף איתן אלומות, להשתחוות להן?
מה אתה רוצה ממני?

"מביטה באמא. היא איבדה את אבא, בן זוגה, הפרטנר שלה לחיים, את הנראות והזהות שלה, ולמרות הכול תמיד שמרה על אופטימיות. אני זוכרת אותה בבית החולים כשעוד הייתה מאושפזת. היא אמרה לנו: 'הרוב טוב והרוב קובע!' איבדת את בעלך, את הבריאות שלך, וזה מה שאת אומרת?! היא השראה, אמא. אני לומדת ממנה כל כך הרבה על חוזק ותעצומות נפש. היא לביאה ולוחמת, לא מוותרת לעצמה ונלחמת להיות שם בשבילנו. באמת נלחמת כדי לקום. אני לא זוכרת אותה כמעט כועסת או מרימה את הקול. ובינינו, עם עשרה ילדים היפראקטיביים בבית זו באמת אצילות נפש. היא לעולם לא תגיד רע על אדם. אני מביטה בה עכשיו, אחרי הבשורה האיומה על שלומי. אמא עמדה שם ליד דלפק האחיות, אמא שלי הצדיקה שאף פעם לא שואלת שאלות של אמונה ואף פעם לא נשברת, עמדה שם, מנגבת דמעות מהעין היחידה שנותרה לה, הביטה למעלה ואמרה בקול שבור: 'ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני?'" ('קרן אור שבורה', אורית מרק אטינגר).

אני לא יודעת מה הוא רוצה ממנה. אני יודעת מה הוא רוצה ממני וממך ומכולנו. שנשב איתה בחושך עד שנגדל, עד שתבוא השכינה הזו שתפתח ותראה אותה, והנה אם עברייה בוכה, ותחמול עליה.

בתפילה גדולה לשובם במהרה של כל החטופים, 

מתוך גיליון כסלו תשפ"ד- להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט בואי אמא, בואי אמא הופיע לראשונה ב-פנימה.

מפני שאת רוצה שילכו ללמוד. לא, לא חשבון ואנגלית, את אלה אפשר ללמוד בבית. את רוצה שילמדו להיאהב. את רוצה לעמוד מחוץ לגדר ולראות אותה מסתובבת מחובקת עם חברה, ממתיקה סוד, את רוצה לראות אותו, לא רץ סתם בכיוון של כולם. את רוצה פעם אחת, אחת, לראות איך מישהו מוסר לו כדור, איך מישהו מתמסר. 

את רוצה שלא יהיה להם כל כך כל כך טוב בבית. בחופש. את מתפללת שילכו כבר ללמוד את הלימוד העתיק הזה, לימוד בחברותא. יש רק שני סוגי ספרים שמודפסים, עד היום, בפורמט גדול במיוחד: ספרי תלמוד, ולהבדיל, ספרי ילדים. 

בשניהם, מעבר לתוכן, חשובה הישיבה המשותפת מול הטקסט. אלפי שנים לפני עידן הבינה המלאכותית הבינו חז"ל שהלימוד שישרוד את כל תהפוכות ההיסטוריה, ועוד יותר, הלימוד שיאפשר לכולנו לשרוד, יהיה ההימלכות שלנו זה בזה. 

מלך אסור ברהטים 

איזה ביטוי מופלא, להימלך! הרב זקס זצ"ל היה אומר שבכל מקום שבו תמצאו ביטוי בלתי ניתן לתרגום, בדיוק שם אתם נוגעים בליבת התרבות שהמילה הזו שייכת אליה. "הימלכות".

בעוד הבינה המלאכותית מספקת ידע, הלימוד העתיק מבקש לספק חוויית למידה של האדם את רעהו. הוא מבקש שנמליך עלינו את חברנו בנחת רוח, נלמד לקרוא את תווי פניו, להביט בשפתיו כשהוא צר את האותיות, להקשיב לקולו, אבל בעיקר, לזהות את השתיקה שלו.

תופעת החרם הנוראה הייתה קיימת מאז ומעולם. למען האמת, חכמים המציאו אותה כשגזרו נידוי על רבי אליעזר. הבכי הנורא שלו קודם מותו היה בדיוק על זה: על החופש הגדול שנכפה עליו בעל כורחו, על זה שאיש לא בא ללמוד  אותו, לא "ללמוד איתו". 

"ידיי, ידיי!" הוא בכה ברגעיו האחרונים, "הרי אתם כשני גלילי ספר תורה שלא נקראו!" איש לא הביט בתנועות ידיו כשרצה למסור את הכדור למישהו, איש לא התמסר לספר המוסר המהלך הזה. 

ואז? אין לו עונות שנה. אין עונת קלפים, אין עונת כדורגל או עונת מדבקות. אין שינה בבית של חברה, אין התכתבות אין־סופית, אין מריבה. ואז, ממש כמו אצל רבי אליעזר, קורים דברים מוזרים: עצים זזים, מים זורמים לאחור, סערה בים באמצע החורף, ילד עם מטרייה באמצע הקיץ.

מן המקורות 

המושג "חזרה ללימודים" חייב לכלול בתוכו את החזרה ללימוד הישן ההוא, לימוד מלכותי של פנים בפנים. התפילות שלך עליו או עליה חייבות לכלול את התחינה שהילדים האלה יפגשו שם ומלכות: מישהו שיקרא בשמם היום, מישהו שיימלך בהם והם יימלכו בו.

התפילות שלך חייבות לכלול את המורה או הרב, ולבקש שיגיע מוכוון ידיעה שכל בני ישראל מלכים הם! 

אני יקית.

על שיעור אחד של שעה, אני עמלה, בסייעתא דשמיא, עשר שעות לפחות. אני אתפלל על מערך שיעור מעניין ומחודש, אני אכתוב כל מילה ואמרקר ואצלם… כל אלה רק בשביל הרגע המדהים ההוא, כשאהיה בשיא הפאתוס, מנסה להעביר ללב את רעיון הליבה שעמלתי עליו, ואראה פתאום פנים מיוסרות של מישהי, בחורה שהגעה ונלחמת שלא להירדם אחרי יום עבודה, אישה שקטה שקטה שאני יודעת שעברה רק לפני חודש לידה שקטה. ואז, ביד חזקה, חזקה יותר ממני, אני שוברת את הלוחות.

אני עוזבת את הכביש הראשי, מניחה את דפי המקורות בצד והופכת לדף מקורי, לשיעור מקרי, מפני שה' הקרה לפניי היום את המלכה הזו, השותקת. זו שהחיים החרימו אותה פתאום והיא גליל ספר תורה שאני צריכה לקרוא עכשיו. לקרוא בשמה.

ואז יסתיים השיעור והיא תצא מהורהרת אל הגשם ואני ארצה כמו אז, כשהייתי הילדה המוזרה בכיתה ד', והמורה נדיבה רצה אחריי בסוף השיעור וביקשה לראות את "שיעורי הבית המקסימים שלך ימימה", אני ארצה לרוץ אחריה, לסוכך עליה ולשיר לה: "שתינו יחד תחת מטרייה אחת… עיר בגשם סחה לנו ככה: החיים יפים, כדאי לכם לחיות!"

מתוך גיליון אלול תשפ"ג. לעוד תוכן של הרבנית ימימה מזרחי וכותבות מדהימות נוספות לחצי כאן

הפוסט ילדת מטרייה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואז אמרה לי אמונה, האם, בעיניים דומעות: אני מרגישה נקיפות מצפון. לא דאגתי. למה את מתכוונת? שאלתי, והיא אמרה: בכל הפעולות שבהן השתתף הייתי דואגת כל כך, עוקבת אחרי דיווחים, מחכה לטלפון, ובפעולה הזו? כלום! אני יודעת שהם בקן צרעות, בג'נין, ולא דואגת. בכלל. שומעת על חילופי אש כבדים ביציאה, וכאילו זה לא קשור אליי בכלום. למה לא דאגתי?! הכתובת שעל הקיר נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את ההוראה הזו בשולחן ערוך: "וראוי לכל ירא שמיים להיות מצר ודואג על חורבן בית המקדש".

למה ראוי לדאוג?! ואיך ייתכן שדאגן הוא ירא שמיים? הרי בעלי המוסר גינו את הדאגה. בספר אורחות צדיקים היא מתוארת כמזיקה לבריאות ממש, והרב דסלר אומר שהדאגן הוא חסר אמונה מפני שהוא נותן חשיבות רק לעולם הגשמי, לתגובות האנשים שסביבו ולתנודות השוק. אז לדאוג או לא לדאוג? זאת השאלה של הימים האלה בדיוק. כולנו מכירים לעייפה את סיפור קמצא ובר קמצא, אבל צריך לתת את הדעת לפתיח ולסגיר של הסיפור הזה בתלמוד. "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו ייפול ברעה", מתחילה הגמרא, ומיד לאחר מכן היא ממשיכה: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". תדאגו! אומרת הגמרא. אל תפעלו באימפולסיביות כמו מי שגירש מהסעודה, כמו בר קמצא שהלשין! היו רכים וגמישים, לא קשים ופרגמטיים.

אבל בסוף הסיפור אומרים חז"ל את ההפך המוחלט: "ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את עירנו ושרפה את מקדשנו". הכהן המהוסס הזה, הדואג הזה, מחליט בסוף שלא להחליט: הוא לא יקריב את הקורבן עם המום מהקיסר, הוא גם לא יהרוג את בר קמצא הבוגד. הוא יישאר לדאוג עד ייפול דבר… הדאגה הראויה בזמן הזה היא מעורבות: דאגה במובן של of care take to. אנשי הסעודה ובר קמצא דואגים לנוחות האישית שלהם ולטיפוח המחלוקות הקיקיוניות שביניהם, ולא רואים את הכתובת על הקיר: הקיסר רק מחכה לבקע הזה בחומה שלכם! זה הסיפור של כולכם! כך גם הכהן. דאגתו הנוראה לא מביאה אותו לשום פעולה אקטיבית עבור הכלל. הוא חפור ב"מה יגידו" ולא מבין שהעם על קצה צוק, הוא לא מריח את השריפה הגדולה, הוא מכחיש חורבן. אימהות שכאלה "מעשה בדואג בן יוסף שמת והשאיר בן, והייתה אמו מודדת אותו בטפחים ונותנת משקלו לבית המקדש" (איכה רבה).

האמא הזו אכולת דאגה, היא לבד, בלי אבא דואג, והיא תורמת בכל פעם את משקלו של בנה שתפח, בזהב, לבית המקדש.

וכשהרעב מגיע לעיר, בוכה עליה הנביא: "אם תאכלנה נשים פרי בטנן, עוללי טיפוחים…" התיאור הנורא הזה הוא
על אמא שדואגת, דואגת נורא, אבל זו דאגה "קטנה", או כמו שקורא לה הרב סולובייצ'יק: "האישיות הדתית הגסה". היא רוצה בן שיתפח, פיזית. וכמה שאני מחבקת אותה! אבל יש אימהות שהן אומה. יש אימהות שדואגות לכולנו גם כשהן לא דואגות. הן ישלחו את הבנים להילחם עבור כולנו, ללמוד תורה עבור כולנו, להתפלל עבור כולנו, מפני שהן לא דואגות רק להם. אנחנו דאגתן.
ילדים לאימהות כאלה, ירפאו את סיפור קמצא ובר קמצא.ממש לפני שיצאתי מאוהל האבלים, הראתה לי אמונה
סרטון שריגש אותי כל כך: "תראי!" היא אמרה והראתה לי איך חבריו של דוד הי"ד מסיירת אגוז ביקשו לבוא במוצאי השבת ולשיר את שירי ההבדלה שדוד היה שר להם.
ככה הם רקדו, לוחמים חילונים לצד דתיים, שרים "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" בזמן שהם פוחדים עבור כולנו, דואגים לנו נורא. מול אש ההבדלה, הם לא ייתנו להבדלים שבין קודש לחול לשרוף את הבית של כולנו.

מתוך גליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. הצטרפי עוד היום וקבלי במתנה סט ספרים של הרבנית ימימה מזרחי. להצטרפות לחצו כאן

המבצע בהתאם לתקנון המבצע

הפוסט באמונה ובדאגה: למה הגמרא אומרת לנו "תדאגו!"? הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואיזה יום ענק. מדי שבעה עשר בתמוז אני שרה לעצמי בשקט "היום יום הולדת" ומברכת אותי ומקליטה אותי לעצמי וקוראת לי בתורה, את הפסוק האחרון בתורה אני קוראת לי. הפסוק היפה בתורה: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". וחז"ל מפרשים שהפסוק הזה מדבר על ידיו החזקות של משה בשעה ששבר את הלוחות בשבעה עשר בתמוז.

היום יום הולדת לתורה חדשה, אמר הרב מוישה שפירא זצ"ל. תורה ל'שבורים'. לכל מי שהרגישה מורא גדול, לכל מי שהרגישה שהחיים באו עליה ביד חזקה מדי, באים הלוחות השבורים ואומרים: רק עבורך שבר משה רבנו את הלוחות. עכשיו – קומי ותאספי את השברים.

משה החזיק בתורה שאהב כל כך, שציפה לה כל כך, ומנגד הביט בעם שלו שאהב כל כך, שמסר את נפשו עליו כל כך, ונאלץ להחליט את הנוראה שבהחלטות חייו: הוא יודע שזו בחירה קשה, או הם או לוחות. אז הוא ישבור את לוחות ליבו וישבור את הלוחות שבידיו. מפני שאתם, העם שלי, חשובים יותר.

אוספים רסיסים

"וכשעובר על אדם שבירה", כתב רבי צבי אלימלך מדינוב, "ידע שעכשיו יתהפך הכל לטוב מפני שמהאין, יבוא עזרי. ועזר"י, הוא התכללות הרע בטוב כי יש במילה זו גם 'רע' אבל גם 'י"ז', בגימטריה 'טוב', ויתהפך הרע לחירות ולטוב אם יבין שהרע – הוא כיסא אל הטוב".

אז לא קישטו לי כיסא לבת המצווה, ולפעמים כיסא ריק הוא "כיסא אל הטוב", הוא המקום של ה'אין' שיביא את ה'עזרי', החוכמה שבראיית הטוב מן הרע.

הכתבה המלאה בגיליון תמוז תשפ"ב של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט באמצע תמוז הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל כמה זמן זה קורה.
הילדים כבר יודעים שיכול להיות שהם לא ישנו בלילה כי האזעקה תעיר אותם והם ייאלצו ללכת למרחב המוגן. הם כבר יודעים כמה שניות צריך לספור עד שישמעו את הבום הגדול וכבר יודעים עם מי צריך לברר איפה נפל הפצמ"ר הפעם.
ויש גם הרבה "כמעטים". לפני חמש דקות הם היו בגן שעשועים ופתאום נפל שם פצמ"ר, אתמול הם היו בבית של חבר ובבוקר שמעו שלחבר הזה כבר אין יותר בית לחזור אליו, ורק לפני שעה הם כמעט ולא הספיקו להגיע לממ"ד.
כמעט וכמעט וכמעט.

מציאות משוגעת שנמשכת כל כך הרבה זמן ואף אחד לא יודע להגיד מתי היא תיגמר. וזה נראה כאילו הילדים האלו גדלים כל כך מהר כי המלחמה הזאת מבגרת כל כך ומבוגרת כל  כך ומביאה את הפנים הכי מכוערות של המציאות ישר לפרצוף שלהם, והשנים עוברות כל כך מהר ופתאום הם כבר בני 17 והילדות שלהם כבר לא תחזור. היא רק תיצבע בצבע אדום אחד גדול, כי זו הילדות שהם חוו. 

ואני מסתכלת עליהם מהצד ולא מבינה איך אפשר לחיות ככה. איך אפשר לחיות בפחד מתמיד מהפצצה הבאה שתיפול? איך אפשר לחיות בחוסר וודאות כל כך גדול? איך הורים יכולים לצאת לסרט מבלי לפחד כל הזמן שתהיה אזעקה והבייביסיטר לא תצליח להביא את כולם לממ"ד? זה לא נורמלי. זה פשוט לא נורמלי.

אני מודה, אני לא באמת מכירה "צבע אדום". אני לא מכירה את האזעקות האלו כי גדלתי ברמת הגולן. אני לא מכירה את המציאות הזאת של לרוץ הכי מהר שאפשר כדי לתפוס מחסה. הספיקה לי פעם אחת ויחידה כשהייתי בבית של ההורים שלי בקיץ האחרון ונשמעה אזעקה, כדי שהלב שלי יפסיק לפעום לרגע ואני אבין מה עובר על תושבי הדרום כל כך הרבה שנים.
אינני אשת צבא, והידע שלי בענייני ביטחון המדינה שואף לאפס, ולכן אין לי אף עצה או הערה חכמה להגיד.
הדבר היחיד שיש לי הוא לב שמזדהה עמוקות עם אחיי תושבי הדרום, כך שאני בקושי מצליחה לעבוד או להתרכז במשהו אחר מלבד המחשבות עליהם.

אז החלטתי שבכל ערב שבת, כשאני מדליקה נרות ומתפללת לשלום משפחתי ויקיריי האהובים, אני מוסיפה עוד תפילה אחת קטנה – תפילה לשלומם הפיזי והנפשי של אחיי בדרום. לשלומן כל הנשמות הרכות שסופגות בשבילנו כל כך הרבה וחיות בפחד מתמיד. אני מתפללת שנפשם תהיה חזקה ואיתנה, שלא ידעו עוד פחד, שהדרום האדום היחיד שיכירו יהיה של הכלניות היפהפיות שפורחות אצלם מדי שנה ושחוויות הילדות שלהם ייצבעו בצבעים שמחים וטובים.
כי זה לא מגיע להם.
זה פשוט לא מגיע להם.

הפוסט לדרום באהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

זו התורה של רבי מאיר ושל אשתו המדהימה ברוריה. היו להם שכנים מה זה רשעים. "די, אני מתפלל שהם ימותו", אמר. "רבי מאיר, "כתוב 'ייתמו חטאים מן הארץ'. לא 'ייתמו חוטאים'. תתפלל שהשכנים יעשו תשובה", אמרה לו.
למעשה, ברוריה העניקה לעולם שיעור ראשון בהנחיית הורים: אל תאמרי "אתה ילד רע", אלא "מעשיך רעים". הפרידי בין הילד עצמו ובין המעשה שהוא עשה. "אתה לא רע! זה המעשה שלך!"
ורבי מאיר שמע את הנחיית ההורים הזאת והתפלל אליהם שיפסיקו לחטוא. ואכן הם חזרו בתשובה שלמה.

מתוך הטור של הרבנית ימימה במגזין פנימה

להצטרפות לחצי כאן!

הפוסט מחזור א' בהדרכת הורים הופיע לראשונה ב-פנימה.

בחרתי לשתף אתכן בשתי תפילות שכתבתי, שנוגעות בשתי נקודות שמעסיקות אותי רבות – תיקון מידת הכעס, ותפילת אימא. ממליצה לך בחום – שבי, וכתבי לך תפילות שהן שלך. מברכת אותך בתפילות פתוחות ופותחות שערי שמיים, שיביאו על שדותייך גשמי ברכה.

    ♥♥♥

ריבונו של עולם
אנא ברחמיך זכני שלא לכעוס כלל.
שאדע להנהיג את מעשיי, דיבוריי ומחשבותיי שלא להגיע לכעס, ואף לא לעת קצרה.
הכעס מעוור אותי. כאשר הוא שולט בי, איני יודעת דבר, אינני בוחרת את המילים היוצאות מפי, לא את עוצמתן ולא את מעשיי והתנהגותי.
לאחר הכעס ליבי מלא צער וייסורים. אנא ממך, מלא אותי בתבונה להכיר בכוחות העצומים שנתת בי ולבלום כעסי. ברגע שמתעוור הכעס לזכור שכל העולם תלוי בי, ככתוב "תולה ארץ על בלימה".
עזור לי להיחלץ ולהפוך את התעוררות הכעס לתפילה ולכוח לעשייה טובה.
האר לי את מציאותך, מלא ליבי אמונה וביטחון בהנהגתך.
פתח ליבי לאהבתך השוכנת בי תדיר, אהבה שעוברת ממני הלאה לסובבים אותי, לטוב שנתת בהם ובעולמך.
שבעירת האהבה תנצח את בעירת הכעס.
שהאהבה תעזור לי להגיב כמו שאני רוצה ובוחרת באמת.
עזור לי לנשום, עמוק, ולהזרים לגופי חמצן של שפיות.
נקה את גופי מרעל הכעס, שלא אבוש בעצמי ובמעשיי מעתה ועד עולם.

♥♥♥

ריבונו של עולם
נתת לי פיקדון יקר, נשמה בגוף שהעברת דרכי.
מתנת חינם, ילד טהור, המתנה הגדולה והיפה ביותר שאקבל מלבד חיי עצמם.
האור שבו נגלה והציף את ליבי ואת חיי.
מודה אני לפניך על הזכות המופלאה להיות אימא.
על שנתת בי חוכמה ותבונה, כלים נפלאים ואינטואיציה לחנך ולהדריך אותו בנועם וברגישות.
כאשר בירכת אותי בזכות להרות, ללדת ילד ולגדל אותו, האמנת בי.
תן לי כוח להאמין בעצמי.
תן לי עין טובה לראות דרכה את עצמי, את ילדי ואת כל העולם.
עזור לי לזכור שהמסע שעברתי עד עתה נתן לי את כל מה שאני צריכה כדי להיות אימא שלו.
עזור לי לדאוג לצרכיי, שיהיו לי הכוחות הנדרשים לגדלו.
עזור לי לעשות הפרדות בינו ובין מה שהוא מעורר בתוכי ולעצור את החולשות שלי מלשלוט בי.
אנא עזור לי לתקן את הפגמים בתוכי, אשר מתגלים לי דרך האימהות.
תן לי את האומץ לרצות לשנות הרגלים ולהתקדם ולהאמין בעצמי שזה אפשרי.
יהי רצון מלפניך שתזכה אותי להיות אימא נוכחת, מעצימה, שמחה.
שאהבתי העצומה אליו תצא מן הכוח את הפועל ותדריך אותי ואת מעשיי בכל עת.

***

מתוך המדור החודשי של רוחמה בן יוסף במגזין פנימה
להצטרפות והשאירי לנו פרטים כאן

הפוסט תפילה אישית הופיע לראשונה ב-פנימה.

כמה אני נכנסת לתרבות יוון – מערב של ימינו? . אילוסטרציה

בדמיוני, אני חוזרת לזמן ההוא, לאיסורים ולגזירות, לסבל ולאימה, לתרבות יוון המפתה ולקרעים בעם, כשלצידם- תושיית החשמונאים, ההקרבה למען המצוות, הניצחון והנס הסופי של פך השמן. מדמה במוחי המופרע את הקרבות העזים, הדאגה העמוקה למעט שמן עבור המנורה ולהקלה שבקץ המלחמה.

הפוסט בימים ההם בזמן הזה: טור לנוער הופיע לראשונה ב-פנימה.

נר איש וביתו
>> "אישה ודאי מדליקה, דאמר ר' יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג, א)
>> "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, ויש מי שאומר שאין להקל להם" (שולחן ערוך תרע, א)
>>"רצו הנשים לעשות דבר תוספת וחידוש בעצמן במצוות הדלקת נרות חנוכה, לכבדם… להודיע שגם להם יש חלק ושייכות במצווה " (בן איש חי)

"לנשים יש כוח," הרבנית טובה אליהו. צילום: שמחה דר פרלמן

המנהג לא לעשות מלאכה בזמן הדלקת הנרות הגיע מהנשים.
"לנשים יש כוח", קובעת הרבנית טובה אליהו, ודווקא עוד יותר בחנוכה. "אישה יכולה להוציא את בעלה ידי חובה בהדלקת נר חנוכה. מתוך ההבנה שלנשים יש חלק כל כך מהותי בנס חנוכה, עד כדי כך שאישה יכולה להוציא את בעלה ידי חובה אם הוא בנסיעות או מחוץ לבית. הוא לא צריך לחזור הביתה, היא מדליקה במקומו. יש לזה השפעות הלכתיות".
"אנחנו עשינו את זה כמה שנים כשבעלי עבד בבית חולים במשמרת ערב", מספרת הרבנית עידית ברטוב, שמלמדת תורה במדרשת שחרי, במדרשה לנשים בבר אילן ובעוד מדרשות. "אנחנו גרים ביישוב ובעלי היה מגיע כשכבר כלתה רגל מן השוק, אז אני הייתי מדליקה את נרות חנוכה. קריאת מגילה, נרות חנוכה וארבע כוסות הן שלוש מצוות שנשים מקיימות אותן למרות שלכאורה הן לא היו צריכות", היא מסבירה, "הסיבה לכך היא שאף הן היו באותו הנס – זה כתוב בשלוש מסכתות שונות. יש מחלוקת בין רש"י ותוספות האם סיבת החיוב היא שאף הן ניצלו מאותה סכנה או שהנס נעשה בידי אישה, זאת אומרת האישה הייתה המצילה בעצם. זה מרתק אבל זה גם מחייב את הנשים".
ד"ר ימימה חובב, סופרת והיסטוריונית, עסקה במחקרה בדתיות הנשית בראשית העת החדשה. היא מצאה שנשים בחברה האשכנזית קיבלו על עצמן כבר בימי הביניים מצוות עשה שהזמן גרמן כמו נטילת לולב, ספירת העומר ותקיעת שופר. "זה כשלעצמו אולי לא דרמטי", היא אומרת, "הרי הן יכלו לקבל על עצמן את זה באופן וולונטרי, אבל מה שיותר מיוחד זה שהן החליטו שהן מברכות על זה. אם מברכים על מצווה שלא הצטוו עליה יש כאן היבט של ברכה לבטלה, אבל נשים התעקשו ולאט לאט פוסקי ההלכה הגדולים במאות ה‑ 11 וה‑ 12 קיבלו את עמדתן להלכה".

לעשות נחת רוח לנשים. איור: נעמה להב

גם אצל הספרדים הדברים דומים, מעירה הרבנית עידית ברטוב: "כשנשאל הבן איש חי על אישה שעקב מחלה לא יכולה לשמוע תקיעת שופר, הוא ענה לה שהיא ממש צריכה לעשות התרת נדרים. עצם זה שהנשים קיבלו על עצמן במהלך הדורות לשמוע קול שופר, זה מחייב את הנשים כולן לעשות התרת נדרים אם הן לא יכולות לשמוע קול שופר".
הרבנית טובה אליהו מוסיפה: "זה לא רק בתקיעת שופר. מחמי, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, למדתי שגם אצל הספרדים הנשים מתפללות את כל התפילה כולל כל ברכות קריאת שמע, ממש כמו שגברים עושים. הן גם מברכות על לולב. הרב מרדכי אליהו היה קונה לרבנית צביה אליהו סט של לולב ואתרוג משלה".

איך העמדה הרבנית קיבלה את בקשתן של הנשים?
"החכמים קיבלו את זה בתירוץ מיוחד ומעניין", אומרת ד"ר חובב, "שזה עושה 'נחת רוח לנשים'. בעלי התוספות ביססו את עמדתם בעניין על דיון תלמודי שבו פסקו חכמים שמותר לנשים לסמוך על קורבן בשבת – על אף שיש כאן בעיה הלכתית אחרת – כדי לעשות נחת רוח לנשים. כך שהתקדים היה קיים, וחכמי ימי הביניים בחרו לעשות בו שימוש מחודש".
"למה שלא יקבלו את בקשתן?", שואלת הרבנית טובה בתמיהה, "אני רואה שיש לחכמים כבוד גדול גם באישה שרואה את ייעודה בניהול הבית כמו בסיפור של ילתא, ומצד שני הערכה גדולה לברוריה ולהתחשבות בדעתה ההלכתית. גם כל הראיה על סרח בת אשר שהיא מניעה את הגאולה, זה המדרש אומר. היא אומנם לא עומדת בפרונט כמו משה רבנו, אבל היא נותנת את הגושפנקה שמשה רבנו הוא המנהיג, מבשרת ליעקב את הבשורה, אומרת היכן עצמות יוסף וחז"ל גם מוצאים אותה בהמשך ההיסטוריה, ממש בבית המדרש. כשחכמים דנים איך היו המים שניצבו כשתי חומות בקריעת ים סוף, האם היו שקופים או אטומים, צועקת להם אישה, שחז"ל אומרים שזו סרח בת אשר, שאומרת: 'אני הייתי שם, והם היו כעין ענבר'. יש שותפות של אישה בדיון, היא מעורבת".

מתוך שייכות במצווה. אישה מדליקה נרות חנוכה, אילוסטרציה

"יש כאן שתי תפיסות", מבהירה הרבנית עידית, "הרמב"ם חושש מלשאת שם שמיים לשווא ולברך ברכה שאינה צריכה או ברכה לבטלה, ולכן הרמב"ם אומר שעל מצוות עשה שהזמן גרמן נשים לא צריכות לברך, כי אלה מצוות שהן לא הצטוו בהן. למשל, אישה רשאית להתעטף בציצית אך לא תברך. רבנו תם אומר שמצוות שאישה מקבלת על עצמה היא צריכה לברך עליהן, כי הן לא משהו פרטי אלא ברכה שה' ציווה על עם ישראל. כמו שאנחנו אומרות בברכת המזון 'על בריתך שחתמת בבשרנו', כי הנשים הן חלק מעם ישראל למרות שהן פטורות מברית מילה.
"בזמן הבן איש חי, הזרם הקבלי, במאה ה‑ 19 , מנהג ירושלים היה שגם נשים ספרדיות מברכות על לולב ועל סוכה, וכמו שאמר החיד"א אין כאן חשש לנשיאת שם שמיים לשווא, כי הן מברכות לשם כבודו. הרב עובדיה
יוסף התנגד, כי הוא אמר שאנחנו הולכים לפי השולחן ערוך והכלל הקובע הוא ספק ברכות להקל".

שיהיה הכול נחת רוח אליך
>> "אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים" (נידה סו, א)
ד"ר חובב מצאה במחקרה עוד ממצא מעניין מימי הביניים, ואולי אף ממקור קדום יותר: נשים קיבלו על עצמן ונהגו שלא להיכנס לבית הכנסת ואפילו לא להתפלל, כשהן נידות.
"במאה ה‑ 15 וה‑ 16 פוסקי הלכה קיבלו את הרצון להפסיק את המנהג הזה, ושוב חזרו עם הטיעון של 'לעשות נחת רוח לנשים' וכדי 'לא לצער ולעשות להם שברון לב', במיוחד בשמחות משפחתיות ובימים נוראים. הם התירו להפסיק עם המנהג הזה, שהונהג בטעות".
במהלך ההיסטוריה היו לנשים טקסים דתיים סביב מעגל השנה הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים. נשים חזניות שניהלו את התפילה ב"בית כנסת של נשים", דרשניות שהנהיגו לימוד משותף של נשים ונשים למדניות שפסקו הלכה לנשים אחרות, במיוחד בהלכות הקשורות לנשים. מנהגים שנשים קיבלו על עצמן והחמירו, כמו שבעה נקיים וכיסוי ראש, יכולים להתבטל?

קיבלו על עצמן כיסוי ראש. צעיפים

"לשבעה נקיים יש מקור הרבה יותר קדום", אומרת ד"ר חובב, "אני לא בקיאה בזה מספיק, אבל ממה שאני מבינה המעמד ההלכתי יותר כבד. לכיסוי ראש יש בכלל מעמד של דין דאורייתא. גם אם ייעשה שינוי בעניינים האלו – זה צריך להיעשות מתוך דיון רציני וכובד ראש הלכתי".
הרבנית עידית ברטוב: "אין כאן עניין של מנהג או מחלוקת, ברור מאוד שצריך לשמור על שבעה נקיים, אין כאן שום שאלה. צריך לשים לב ממי שומעים, האם הוא איש הלכה? אולי בעתיד תחזור לחכמים הבקיאות ונשוב לדין התורה, אבל בדורנו אנחנו נמצאים בעידן פרוץ לכל הכיוונים. יש בזה גם יתרונות, כי במצבים שמסתירים את המציאות או כל מיני שיקולים שהם לא הלכתיים טהורים – כבר אי אפשר להסתתר יותר. היום כל שטות מתפרסמת יכולים להציג אותה כפסק הלכה".
"זו תקנה שאי אפשר להפר אותה במחי יד אלא צריך בית דין גדול", מסבירה הרבנית טובה אליהו. "היה קושי אמיתי להבדיל בין דמי נידה לדמי זבה, ואי אפשר לחזור לשבעה דאורייתא בגחמה של נשים מסוימות שקוראות לכאורה להגנתה של האישה. זו לא הגנת האישה, זה זוגיות, זה מכלול. אני מכירה נשים ששמחות בהפסקה הזאת, אולי הנשים המציאו את זה לרווחתן? הרי ההחמרה הזאת בעיניי מכבידה מאוד על הגברים. להם הריחוק הרבה יותר קשה, בוודאי במציאות של היום. זה מכלול שלם ואי אפשר לדעת מה יתמוטט אם הגזירה הזאת תתבטל. חייבים כאן שיקול דעת ולא התלהמות נשית".

ומה עם עקרות הלכתית?
"בעלי, הרב (הרב שמואל אליהו, ר"ע), אמר שהוא לא מכיר מקרים של עקרות הלכתית. תמיד מוצאים פתרונות, שלעיתים נאמרים בחדרי חדרים, בארבע עיניים. אבל זה פתרונות ליחידים, לא לכלל. זה מה שיפה בהלכה, שהיא גמישה וחכמים מצאו פתרונות לכל בעיה בלי לפרוץ את הגבולות".

הכתבה המלאה בגיליון כסליו האחרון של מגזין פנימה
עוד אין לך מנוי? הצטרפי עכשיו! 

איור: נעמה להב

הפוסט קיבלו על עצמן הופיע לראשונה ב-פנימה.

תפילת הדרך תמיד נאמרה אצלנו בכוונה גדולה.
עכשיו, אחרי התאונה האיומה שכולנו מתקשים לעכל, היא נאמרת בכוונה גדולה שבעתיים.

תוך כדי שאני יושבת לכתוב את הטור, דמותה של שושי לא מפסיקה לעלות מול עייני.
ויריב
ויעקב- ישראל ועטרת
ואילה ומוריה וידיד
ואביגיל

ופתאום עולים לי פלאשבקים מהלוויה. מהמיטות. מהמקום שלא מעכל ולא מכיל את המראות הקשים האלה של משפחה שנקברת יחד. לב אחד גדול, שנים של עמל ובניה וגדילה מאפס להכל.

כמה שושי הייתה עסוקה במשפחתה,בילדיה, כמה הם היו מרכז חייה. כמה דיברנו וחלקנו את הטרפת הזו שכולנו חיים בה. להספיק לאסוף ולהביא ולקחת לחוג ולקנות את מה שצריך ולבשל ולכבס שלא יחסר דבר ותור לרופא וימי הולדת. וכמה בריאות נפשית מיוחדת הייתה לך,שושי אהובה שלי

בתוך כל המירוץ הזה, כמה ביתך היה בית שחיים בו,עם כל המשתמע מכך, ומה בסופו של יום כולנו מבקשים ממך ריבונו של עולם?
לשוב הביתה. כולנו.

תפילת הדרך תמיד הרגישה לי תפילה לדרך הפנימית אותה אנחנו צועדים:

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,
שתהיה דרכינו רצויה לפנייך
שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם יד ביד, תוליך אותנו למקומות שהשלום הוא מנת חלקם
וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם תצעיד אותנו, תצעד איתנו
וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם, וְתִסְמְכֵנוּ לְשָׁלוֹם, תדריך אותנו,את נפשינו,,תאיר את עינינו

ותחזירנו לביתנו לשלום. תמונת אילוסטרציה ממאגר shutterstock

וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ  שנגיע לאן שחפץ ליבנו,עם כל כוחות הנפש שטבעת בקרבנו
לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם. לחיים,ריבונו של עולם, לחיים. שכל מה שנצעד בתוך ליבנו ועל האדמה,יהיה עטוף חיים שהלב פועם בם. ששמחה תהיה חלק בלתי נפרד מכל פסיעה והגעה והימצאות. ששלום פנימי ואמיתי יהיה חלק מאיתנו. שלום של כל אחד עם עצמו ועם אלוהיו ואח"כ עם כל הסובבים אותו
וְתַחְזִירֵנוּ לביתנו לְשָׁלוֹם לחזור לשלום ליבנו מבקש לחיים שלמים,מלאים שאין בהם בושה וכלימה
וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וְלִסְטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ, תציל אותנו מכל האויבים שעומדים בדרכינו,אויבים פנימיים, קולות הממעיטים בערכינו, מחלישים את עוצמתנו ונחישות דרכינו, ואויבים חיצוניים שמהווים עבורנו סכנה של ממש
וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם, גם,כל מי שחושב להרע לנו בדרך כזו או אחרת
וְתִתְּנֵנוּ לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רֹאֵינוּ

אתה שומע ריבונו של עולם?
תתננו, אתה, מכוחך, לחן ולחסד, ורחמים גדולים, בעיניך,כי בניך האהובים אנחנו, ובעיני כל מי שאנחנו פוגשים במסע חיינו.
כִּי אל שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן אַתָּה.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:

ואתה שומע, אני יודעת שאתה שומע.
שניסע כולנו לדרכים טובות בתוכינו ועל כבישי ארצנו
ונשוב הביתה, לשלום.

יריב, שושי, ויעקב ישראל עטר ז"ל

הפוסט שתוליכנו לשלום הופיע לראשונה ב-פנימה.