ואז אמרה לי אמונה, האם, בעיניים דומעות: אני מרגישה נקיפות מצפון. לא דאגתי. למה את מתכוונת? שאלתי, והיא אמרה: בכל הפעולות שבהן השתתף הייתי דואגת כל כך, עוקבת אחרי דיווחים, מחכה לטלפון, ובפעולה הזו? כלום! אני יודעת שהם בקן צרעות, בג'נין, ולא דואגת. בכלל. שומעת על חילופי אש כבדים ביציאה, וכאילו זה לא קשור אליי בכלום. למה לא דאגתי?! הכתובת שעל הקיר נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את ההוראה הזו בשולחן ערוך: "וראוי לכל ירא שמיים להיות מצר ודואג על חורבן בית המקדש".

למה ראוי לדאוג?! ואיך ייתכן שדאגן הוא ירא שמיים? הרי בעלי המוסר גינו את הדאגה. בספר אורחות צדיקים היא מתוארת כמזיקה לבריאות ממש, והרב דסלר אומר שהדאגן הוא חסר אמונה מפני שהוא נותן חשיבות רק לעולם הגשמי, לתגובות האנשים שסביבו ולתנודות השוק. אז לדאוג או לא לדאוג? זאת השאלה של הימים האלה בדיוק. כולנו מכירים לעייפה את סיפור קמצא ובר קמצא, אבל צריך לתת את הדעת לפתיח ולסגיר של הסיפור הזה בתלמוד. "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו ייפול ברעה", מתחילה הגמרא, ומיד לאחר מכן היא ממשיכה: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". תדאגו! אומרת הגמרא. אל תפעלו באימפולסיביות כמו מי שגירש מהסעודה, כמו בר קמצא שהלשין! היו רכים וגמישים, לא קשים ופרגמטיים.

אבל בסוף הסיפור אומרים חז"ל את ההפך המוחלט: "ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את עירנו ושרפה את מקדשנו". הכהן המהוסס הזה, הדואג הזה, מחליט בסוף שלא להחליט: הוא לא יקריב את הקורבן עם המום מהקיסר, הוא גם לא יהרוג את בר קמצא הבוגד. הוא יישאר לדאוג עד ייפול דבר… הדאגה הראויה בזמן הזה היא מעורבות: דאגה במובן של of care take to. אנשי הסעודה ובר קמצא דואגים לנוחות האישית שלהם ולטיפוח המחלוקות הקיקיוניות שביניהם, ולא רואים את הכתובת על הקיר: הקיסר רק מחכה לבקע הזה בחומה שלכם! זה הסיפור של כולכם! כך גם הכהן. דאגתו הנוראה לא מביאה אותו לשום פעולה אקטיבית עבור הכלל. הוא חפור ב"מה יגידו" ולא מבין שהעם על קצה צוק, הוא לא מריח את השריפה הגדולה, הוא מכחיש חורבן. אימהות שכאלה "מעשה בדואג בן יוסף שמת והשאיר בן, והייתה אמו מודדת אותו בטפחים ונותנת משקלו לבית המקדש" (איכה רבה).

האמא הזו אכולת דאגה, היא לבד, בלי אבא דואג, והיא תורמת בכל פעם את משקלו של בנה שתפח, בזהב, לבית המקדש.

וכשהרעב מגיע לעיר, בוכה עליה הנביא: "אם תאכלנה נשים פרי בטנן, עוללי טיפוחים…" התיאור הנורא הזה הוא
על אמא שדואגת, דואגת נורא, אבל זו דאגה "קטנה", או כמו שקורא לה הרב סולובייצ'יק: "האישיות הדתית הגסה". היא רוצה בן שיתפח, פיזית. וכמה שאני מחבקת אותה! אבל יש אימהות שהן אומה. יש אימהות שדואגות לכולנו גם כשהן לא דואגות. הן ישלחו את הבנים להילחם עבור כולנו, ללמוד תורה עבור כולנו, להתפלל עבור כולנו, מפני שהן לא דואגות רק להם. אנחנו דאגתן.
ילדים לאימהות כאלה, ירפאו את סיפור קמצא ובר קמצא.ממש לפני שיצאתי מאוהל האבלים, הראתה לי אמונה
סרטון שריגש אותי כל כך: "תראי!" היא אמרה והראתה לי איך חבריו של דוד הי"ד מסיירת אגוז ביקשו לבוא במוצאי השבת ולשיר את שירי ההבדלה שדוד היה שר להם.
ככה הם רקדו, לוחמים חילונים לצד דתיים, שרים "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" בזמן שהם פוחדים עבור כולנו, דואגים לנו נורא. מול אש ההבדלה, הם לא ייתנו להבדלים שבין קודש לחול לשרוף את הבית של כולנו.

מתוך גליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. הצטרפי עוד היום וקבלי במתנה סט ספרים של הרבנית ימימה מזרחי. להצטרפות לחצו כאן

המבצע בהתאם לתקנון המבצע

הפוסט באמונה ובדאגה: למה הגמרא אומרת לנו "תדאגו!"? הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואיזה יום ענק. מדי שבעה עשר בתמוז אני שרה לעצמי בשקט "היום יום הולדת" ומברכת אותי ומקליטה אותי לעצמי וקוראת לי בתורה, את הפסוק האחרון בתורה אני קוראת לי. הפסוק היפה בתורה: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". וחז"ל מפרשים שהפסוק הזה מדבר על ידיו החזקות של משה בשעה ששבר את הלוחות בשבעה עשר בתמוז.

היום יום הולדת לתורה חדשה, אמר הרב מוישה שפירא זצ"ל. תורה ל'שבורים'. לכל מי שהרגישה מורא גדול, לכל מי שהרגישה שהחיים באו עליה ביד חזקה מדי, באים הלוחות השבורים ואומרים: רק עבורך שבר משה רבנו את הלוחות. עכשיו – קומי ותאספי את השברים.

משה החזיק בתורה שאהב כל כך, שציפה לה כל כך, ומנגד הביט בעם שלו שאהב כל כך, שמסר את נפשו עליו כל כך, ונאלץ להחליט את הנוראה שבהחלטות חייו: הוא יודע שזו בחירה קשה, או הם או לוחות. אז הוא ישבור את לוחות ליבו וישבור את הלוחות שבידיו. מפני שאתם, העם שלי, חשובים יותר.

אוספים רסיסים

"וכשעובר על אדם שבירה", כתב רבי צבי אלימלך מדינוב, "ידע שעכשיו יתהפך הכל לטוב מפני שמהאין, יבוא עזרי. ועזר"י, הוא התכללות הרע בטוב כי יש במילה זו גם 'רע' אבל גם 'י"ז', בגימטריה 'טוב', ויתהפך הרע לחירות ולטוב אם יבין שהרע – הוא כיסא אל הטוב".

אז לא קישטו לי כיסא לבת המצווה, ולפעמים כיסא ריק הוא "כיסא אל הטוב", הוא המקום של ה'אין' שיביא את ה'עזרי', החוכמה שבראיית הטוב מן הרע.

הכתבה המלאה בגיליון תמוז תשפ"ב של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט באמצע תמוז הופיע לראשונה ב-פנימה.

86 שנותיו של הרב אורי זוהר הן בבחינת ספר מוסר מרתק. נראה שהביטוי "זכר צדיק וקדוש לברכה" מעולם לא התאים יותר לדמותו של אדם. קצרה היריעה מלהכיל את כל האנשים והנשמות שבהם נגע הרב, ובכל זאת, רבים שחייהם השתנו בעקבות המפגש איתו ניאותו לשתף בסיפוריהם את קוראות פנימה ולשפוך אור על דמותו של האיש שהיה לאגדה בוהמיינית בארבעים שנותיו הראשונות, ויתר על הכול לטובת חיי תורה ופשטות, ונפטר מן העולם בערב חג השבועות האחרון, כמו גדול דור אמיתי.

"האזנה לכלי התקשורת השונים במדינה ביום פטירתו הייתה יכולה להטעות ולחשוב שמספידים איש אחר לגמרי", אומר הרב דן טיומקין, שזכה ללמוד עם הרב אורי זוהר חברותא קבועה בעשרים השנים האחרונות. "כלי התקשורת החילוניים הציגו שחקן ובמאי מוכשר שבמקרה קצת חזר בתשובה והתנתק. כלי התקשורת החרדיים הציגו צדיק פרוש וסגפן שבז לעולם שעזב והתמסר להחזרה בתשובה. והמכנה המשותף לכולם הוא שאף אחד לא באמת תפס את העוצמה והמהפכנות של האיש".

מה באמת היה סוד קסמו?

"למרות שהרב היה אדם מוכר ומפורסם, הוא הצליח להיות 'צדיק נסתר'. הנהגות התמדתו בלימוד וצדיקותו לא היו מפורסמות. הוא היה עובד ה' שהתחיל כל בוקר בחייו, כולל יום מותו, בלימוד בחברותא בשעה 3:30. הקב"ה באמת היה נוכח בחייו, והוא חי 'אלול' תמידי, או אפילו 'מעמד הר סיני' תמידי". 

גם סיון רהב מאיר, בעלת תשובה בעצמה, שביקרה בביתו של הרב פעמים רבות, כתבה דברים דומים עם פטירתו: "סמלי בעיניי שהרב אורי נפטר בערב מתן תורה. מבחינתי, וזו לא גוזמה, כל ביקור בחדרו הקטן היה מעין מעמד הר סיני. הוא לא היה עוד אומן שהתחזק או סלב שגילה את התורה. אצלו באמת משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאורי. והוא כאן כדי ללמוד וללמד". 

אני משוחחת איתה כעת, חודשים ספורים לאחר הסתלקותו של הרב, והיא מספרת על אמת פשוטה ובהירה ועל אדם שהמוסר היה נר לרגליו.

ראיינת את הרב לא מעט, וצילמת מספר כתבות איתו לטלוויזיה לאורך השנים. מה את יכולה לספר על מאחורי הקלעים של הצילומים?

"מצד אחד הוא התמסר לצילומים והבין שהוא צריך לשבת, לענות, להיענות לבקשות הצלמים. הוא התרגש והזיל דמעה מול ארכיונים של אריק איינשטיין, הוא הזמין את הנכדים להתראיין ביחד איתו כי הבין שזה חשוב לכתבת טלוויזיה, ובקיצור – הוא הבין את הכללים, את המשחק. 

"מצד שני, ברגע שסגרנו את המצלמות, לא היה סמול טוק. הוא לא בזבז זמן. אביי ורבא חיכו לו, וחבל לו על כל שנייה", מתארת רהב מאיר. "הוא תמיד פתח ספר, תמיד למד. התחושה הייתה שבכל שנייה שעוברת אנחנו יוצרים ביטול תורה בסלון הקטן של הבית הקטן, וכדאי לצאת החוצה. הרי לא תעמוד עם נשיא ארצות הברית לפטפט ככה, נכון? אז גם איתו לא. הוא שידר שהוא עוסק בפיקוח נפש. מאידך, אם היה מגיע איזה מקרה מצוקה, איזה שואל שצריך אותו – הוא היה יודע להתמסר במלוא הקשב". 

האבא של בעלי התשובה

בין בעלי התשובה הרבים שעברו דרך הרב זוהר והושפעו מאורו הייתה גם הזמרת דפנה חסדאי. "הייתי אז בת עשרים, רגע לפני הפריצה הגדולה של הקריירה שלי, בדיוק השתחררתי מלהקת הנח"ל, שם שירתי כסולנית ושרתי יחד עם אחינועם ניני ודפנה דקל", היא נזכרת. 

"חתמתי חוזה אמרגנות והופעתי בתוכניות טלוויזיה מדי ערב על במות גדולות. רציתי לכבוש את העולם". בדיוק אז החליט בן זוגה דאז ולימים בעלה, משה, לחזור בתשובה. "זה לא היה בתוכניות שלי ונפרדנו", מספרת דפנה. 

בסמינר של ערכים פגש משה את הרב אורי זוהר וזיהה כי הרב יהיה השליח הנכון להשיב לו את אהבתו. הרב אורי התגייס למשימה וחייג אל דפנה, שבדיוק למדה מוזיקה שחורה בקהילת העבריים בדימונה. 

איך הגבת כשקיבלת ממנו טלפון?

"כמעט התעלפתי. הוא הזמין אותי לביתו בירושלים. הגעתי לשם יחפה ובמכנסי ג'ינס. את הדלת פתחה לי במאור פנים אמא שלו, שגרה איתם. לידה עמדה אשתו אליה בכיסוי ראש ובירכה. נדלקתי על כיסוי הראש פתאום, היא הייתה יפהפייה. 

"הרב הסתכל לי לתוך העיניים, ראיתי שם את השובבות המפורסמת שלו, ושאל: 'דפנה יא בינתי, לא חבל עלייך? ככה כל היום לשיר איי לאב יו, יו לאב מי, לא מיצית? בורא עולם נתן לך מתנה, נתן לך קול מיוחד, מה את עושה עם הקול הזה?'"

ארבע שעות הם ישבו ודיברו, ובסופן שמעה דפנה לעצתו, הגיעה לסמינר וחזרה בתשובה שלמה. משה, שחיכה לה בסבלנות, נישא לה כדת משה וישראל, ולשניים נולדו 12 ילדים. דפנה עדיין עוסקת במוזיקה, אך שרה לנשים בלבד.

כמו דפנה היו מאות ואלפים שהרב אורי במסירותו השפיע עליהם לבחור בדרך האמונה. "הוא היה האבא של בעלי התשובה", אומרת לי אפרת ברזל, אשת תקשורת, שבעצמה חצתה את הקווים בהשפעתו של הרב. "גדלתי בבית חילוני מאוד בהרצליה, ואבא שלי העריץ את אורי. הוא היה מראה לי ולאחי את הסרטים שלו ובוחן אותנו עד שידענו לצטט אותם בעל פה. יום אחד אבא שלי הזמין אותי לבוא איתו להרצאה של הרב אורי זוהר. זו הייתה ההרצאה הראשונה שהוא נתן, לפני כ־26 שנה. 

"ההורים שלי שניהם אנשי תקשורת מפורסמים, וגם אני כתבתי אז מדור רכילות מאוד פופולרי בידיעות אחרונות, כל הביצה התל אביבית ידעה שאם אתה לא שם אתה לא קיים", משחזרת אפרת. "העובדה שאיש כמוהו – שבא מעולם העיתונות והטלוויזיה – חזר בתשובה, הקלה על התהליך שלי שהגיע בהמשך".

למה?

"בעולם שממנו באתי, לחזור בתשובה היה פדיחה, היה הרבה לחץ חברתי נגד זה. אבל האיש הנערץ הזה, שכולם ידעו את הסרטים שלו בעל פה, היה כמו שטיח אדום בשבילי. הוא נתן לי את האומץ והבטחון לעשות גם אני את הצעד הזה. 

"אני זוכרת איך מיד אחרי ההרצאה ההיא הוזמנתי להתארח בתוכנית של דן שילון. היו שם במעגל גם יאיר לפיד ואסי דיין, ואני הכרזתי שם לראשונה שאני לא מעוניינת לעבוד יותר ככתבת רכילות. הם היו המומים. דן שאל אותי: איך אפשר לעזוב כזו עבודה כשאת על גג העולם? כשהכול נוצץ? החזרה בתשובה של הרב אורי נתנה לי את הכוח לעזוב את העולם הנוצץ הזה ולהבין שהכול שקר".

אפרת של היום היא אשת משפחה, סבתא בני ברקית מסורה, מרצה ואשת תקשורת חרדית. את מדור הרכילות של ידיעות אחרונות החליפה בטור קבוע בעיתון הליטאי 'יתד נאמן'. מאז השינוי המכונן ההוא התארחה יחד עם אביה ומשפחתה פעמים אינספור בביתו של הרב אורי, ועד היום היא נחשבת לבת בית בביתו. "לבעלי תשובה יש שפה שרק הם יבינו. לב מבין לב", היא חותמת. 

"אני מזדקן ורוצה לדאוג לעולם הבא שלי. להתמסר ללימוד התורה יומם ולילה. אני לא מסתפק ביציע, אני רוצה לשבת למטה בשולחן עם כל הצדיקים" 

(הרב אורי זוהר לרב שטיינמן זצ"ל)

***********

כשהגיע לגיל גבורות ביקש הרב זוהר לסיים את משימתו כשליח ציבור הנותן מענה לרבים, ולעשות לביתו. משניגש לרב שטיינמן ואמר לו את אשר על ליבו (****ראי מסגרת****), השיב לו הרב בשלילה וביקש שימשיך לזכות את הרבים. 

"הוא היה חביבם של גדולי הדור, ובמיוחד של הרב שך זצ"ל והרב עובדיה יוסף זצ"ל. הוא התנדב ב'לב לאחים', הקים את ארגון 'מענה' כדי לסייע לחוזרים בתשובה, אבל עיקר תכליתו היה לימוד התורה", מספר הרב טיומקין. "הרב היה מוצף בבקשות לפרויקטים, ראיונות ולימוד, והצליח די בעקביות לסרב לכולם. 

"אני זוכר שנסענו פעם לסדנה בנתיבות. כל הדרך הלוך הרב למד, כדרכו. בסוף ההרצאה, כשהתחלנו לחזור לירושלים וכבר החשיך, הרב הוציא פנס ראש, שם על ראשו ולמד כך כל הדרך חזרה לירושלים. ויש עוד אלפי סיפורים כאלו, של חיזוק ולימוד בהתמדה".

"ההתמדה והרצינות שלו בתורה היו הדבר הכי בולט אצלו", מעידה גם ברזל, "הוא ממש נטש את הכול ונכנס לעולמה של תורה. הוא לקח יחד איתו את היכולות הקולנועיות שלו, והגיע ללימוד עמוק ויצירתי. היה לו אור של סקרנות בעיניים שלא כבה גם בגיל שמונים, אור שביקש לדעת יותר, לטרוף את עולם התורה". 

מתי היה המפגש האחרון ביניכם? 

ינון: "דיברתי איתו לפני חג השבועות כדי לאחל לו חג שמח. אמרתי שאני מתגעגע ורוצה שניפגש, הוא הזמין אותי לביתו, אבל לא הספקנו להיפגש שוב. אהבתי אותו אהבת נפש. הערצתי אותו בשני המצבים, לפני ואחרי החזרה בתשובה. היו בו עוצמות ענקיות".

סיוון רהב מאיר: "השארתי לו את הספר האחרון שכתבתי, 'ימים באים', בתיבת הדואר. תוך זמן קצר מאוד, אולי כמה דקות, הוא צלצל, בירך אותי על הספר, אמר שהוא עלעל בו ונהנה, ואיחל לי בהצלחה ושהספר יחזק אנשים. חילקתי את הספר להרבה אנשים, אבל רובם לא צלצלו תוך זמן קצר כדי להודות. רובם לא צלצלו בכלל. אצלו זה היה עיקרון מקודש: נתנו לי משהו – אני צריך לומר תודה. הוא לא ילך לישון בלי לנקות שולחן מכל מיני חובות קטנות כאלה. הוא היה מאוד מסודר, זה חלק מידיעת חובת האדם בעולמו. היה מאוד מרשים לראות אדם שחי ככה, נקי".

הרב טיומקין: "למדנו יחד במוצאי השבת האחרונה לחייו, והרב מסר שיעור מיוחד על הכנה לשבועות. השיעור היה מבוסס על דבר תורה ששמע מהרב בידרמן, ותירץ תירוץ מעניין לשאלה המפורסמת מדוע נוהגים לאכול מאכלי חלב בשבועות. הרב בידרמן ענה שהחלב שונה מיתר המשקאות בכך שהוא לא נזרק אחרי שהוא מחמיץ, אלא נהפך לחמאה וקצפת, גבינה ולבנה. ללמדנו שגם אם אדם החמיץ, שלא יתייאש. זה יסוד שהרב מאוד התחבר אליו, לא להתייאש, להמשיך תמיד מכל מקום".

הרב פרץ: "כמה ימים לפני שהרב נפטר העברתי שיעור ואמרתי שרבי עקיבא, רבי אליעזר בן הורקנוס והרב אורי זוהר חזרו בתשובה בגיל מבוגר והספיקו המון. הוספתי לפי תומי שלרב אורי היו המון שטויות בראש והוא הצליח לנקות אותו לגמרי – להבדיל, כמו ריש לקיש, שהיה ראש השודדים ולאחר מכן חזר בתשובה והפך לקדוש עליון ולאחד מגדולי האמוראים".

הרב נפטר במיתת נשיקה בערב חג שבועות האחרון. הוא חי חיי זוהר ואמת, והדרך שסלל מחייבת את כולנו. אם הוא, שהיה כל כך רחוק, הצליח לשוב – כנראה גם אנחנו יכולות. בואו וראו כוחה של תשובה. 

הכתבה המלאה בגליון תשרי של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

קרדיט צילום: דן טיומקין. 

כתבת: הדס לביא

הפוסט מיוחד לימים הנוראים- ימי הזוהר מסע מיוחד בעקבות דמותו וחייו של הרב אורי זוהר הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני התשובה ועוד קצת לפני כן הייתי אדם מלא בחוויות. כל יום היה לא צפוי. בא לי לטוס? קדימה. בא לי לצנוח? יאללה. לגלוש בביאריץ? מושלם. הרפתקאות -זאת הייתה מילת המפתח. אבל עם הגיל והילדים נאלצתי למתן את זה. מקסימום ללכת לים מוקדם בבוקר כשעוד ריק, לשכב על החול בפישוט איברים ולתת לשמש לחמם לי את הלב.
בתחילת התשובה הייתה לי תחושה של מים גנובים ימתקו, כאילו כל הסוד העצום הזה שאנחנו שומרים, בעלי ואני, כל כך קסום ומיוחד, שזה מילא אותי בתחושת הרפתקה. הולכים לבית כנסת בשבת ואני לבושה צנוע ועם כיסוי ראש? וואו, מהפכה! שומרים שבת שלמה, הטלפונים סגורים, מתחמקים מהסברים ברורים? אורות, ריגושים, דמעות של אושר, והכול בסוד פרטי שלנו.
אבל השנים עברו, והסוד כבר מזמן לא סוד, והשגרה שוב אותה שגרה. איזה פחד. אני פותחת את הסידור, מתפללת מנחה ועוצרת באמצע. רגע, לא בשביל זה חזרתי בתשובה. זה לא עוד טקסט שצריך לקרוא, זאת תפילה לשם יתברך! והילדים רבים מסביבי וצעקות, ואני מחפשת את נקודת החיבור עם השם. דמעות שקטות יורדות לי על הפנים, ואני מתנצלת בפני השכינה שהנה עוד תפילה נאמרה אבל לא הרגשתי שהייתי בה… אני נזכרת
איך בשבת שובה הקפדתי על כל ברכה, שתהיה מעומקה דליבא, לא לפספס את האור הגדול, להתחבר.
ועכשיו? איפה אני?

ואז אני מבינה: הנה, הגיע רגע האמת, העבודה האמיתית, להעיר את הנקודה שבלב שתתפשט ותמלא את כולי ותעיר אותי לתשובה שלמה ולתפילה כנה. עד עכשיו אורות ההתחלה מילאו אותי בכוחות וברצונות גבוהים, עכשיו הגיע הזמן לעבוד באמת. אני כל כך רוצה להתקדם ולהתקדש, ויחד עם זה כל כך מתעצלת. כאן לא יעזור חיוך כובש, אין קיצורים והנחות למפורסמים, בעבודת השם כולנו שווים. ואני מודה שלפעמים זה מייאש אותי.
לא שכולנו שווים חס ושלום, ולא שאין קיצורי דרך, אבל מה, אין מסלול מקוצר לחוזרים בתשובה? אין דרך לחתוך את התור והופ להיות דבורה הנביאה?

הגיע רגע האמת – להעיר את נקודת הלב. אילוסטציה

לא, אין. לאט לאט להתקדש, לאט לאט לתקן מידות לא טובות, להשתנות. אני כל כך רוצה להשתנות, חזרתי בתשובה כי רציתי להשתנות, רציתי להיות אדם יותר טוב. יותר ישר, יותר אוהב, חומל, עדין, בשביל להרגיש את הקשר עם השם יתברך כל רגע ורגע ולנסות להידמות למידותיו. להשפיע טוב בעולם.

השגרה הזאת פתאום גם קצת מבורכת, כי הנה יש גם את מחר. דווקא מתוך הפשטות של היום לנסות שוב להתפלל בכוונה, לברך עם הלב, להתרומם מתוך ההרגל, רצוא ושוב. אני באמת כל כך קטנה ורחוקה, וכל שנשאר לי זה להגיד בלב שבור לשם, אתה המלך. אני כלום. תעיר אותי. תחזיר אותי בתשובה שלמה. ולחפש להוסיף עוד שיעור, לפתוח ספר וללמוד, שלוש ארבע ולעבודה. לא לברוח לטלפון, להתייגע.
באמת שהשם פינק אותי. אמנם ילדותי לא הייתה פשוטה, אבל מגיל שמונה עשרה השם רק שולח לי מתנות טובות. אני בת ארבעים, כך שכבר המון זמן אני עם פינוקים, ואולי כמו אצל ילדים שנותנים להם יותר מדי והם נהיים מפונקים וכפויי טובה, ככה נהייתי אני, רוצה הכול מהר, עכשיו. אין לי כוח, סבלנות או נחת להתייגע.
אז השם, בבקשה, תן בי את הכוח להתמיד בלימוד, להעמיק, לא להתעצל ולעשות לעצמי הנחות.
לזכור שלא מגיע לי כלום ואני פה בעולם הזה בשביל לעבוד. אותך. איתך. ואם אפשר אז בבקשה תשלח לנו משיח. המסע הזה כל כך מעייף, ואם אפשר איזה כביש עוקף זמן אנחנו ממש נשמח.
מאחלת לכולנו שנזכה להעיר את הלב לעבודת השם מתוך שמחה ואמונה שלמה, וניפגש בבית המקדש במהרה בימינו. אמן.

הפוסט אז שלוש ארבע ולעבודה הופיע לראשונה ב-פנימה.

צריך להבין, שפרעה החשיב עצמו כאלוהים, כאילו הוא מנהיג העולם ואין עוד מלבדו. ויוסף, במקום להתכונן לשיחה המפתיעה עם מלך פרעה שהכתיר עצמו ככל – יכול, יוסף לא מתבלבל ומעמיד את פרעה על מקומו מההתחלה: " וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה.(מא,טז)
תדע, קודם כל יש מישהו מעליך!

בהמשך,כאשר יוסף מתגלה לאחים,שוב הוא מקשר הכול לקב"ה: "כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם," (מה,ה)

צדיקתו של יוסף ומבטחו בקב"ה עד יומו האחרון מתארים איש אמת של ממש, ועם זאת קשה שלא לתהות על מידת הנקמנות של יוסף ביחס לאחים ובמשחק שלו בהם. הוא מכריח את האחים להביא את בנימין, על אף שהוא כלל לא השתתף במכירה, ולוקח מהם את שמעון ואוסר אותו בלי הסבר הגיוני.
אך נראה שזה לא קל לו:

"וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם."

בוכה ואז עושה? אם כואב לו כל כך על מעשיו למה לעשות זאת? ובמה חטא שמעון דווקא משאר האחים?

כשהאחים חוזרים בלית ברירה הוא מערים עליהם ומודיע כי ברצונו להפוך את בנימין לו לעבד. ושוב, חוזר בינימין ואנחנו לא מבינים מדוע יוסף קושר אותו לעניין אם הוא לא השתתף במכירה, ומדוע הוא מתעלל כך באחים במקום להתוודות מייד שהוא אחיהם, ואיך מסתדר כל הסיפור הזה עם ביטחונו המוחלט של יוסף בהשם?

כדי להבין את זה ניגש אל ספר "הלכות תשובה" של הרמב"ם:

"אי זו היא תשובה גמורה?
זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו,
ופירש ולא עשה מפני התשובה." (פרק ב,הלכה א)

אי זו היא תשובה גמורה – שבא לידו דבר שעבר ולא עשה מפני התשובה.

יוסף יודע שיש קטרוג גדול על האחים בגלל מעשה המכירה. על אף שהאחים היו רק שליחים בידי שמיים, יש עניין לא להיות שליח למקום ויוסף גם יודע, שאם יגלה להם מיד את זהותו הם יתנצלו ויתחרטו כי הרי הוא מולך על מצרים עכשיו והתשובה שלהם לא תהיה אמיתית ושלמה. הוא הבין כי הדרך היחידה של האחים לתקן היא בעצם להגיע לאותה הסיטואציה, ולפעול אחרת.

לכן ביקש יוסף להביא את בנימין, בנה השני של רחל כדי להפוך אותו לדמות יוסף בהצגה שארגן להם, הצגת המכירה והוא מציע להפוך את בנימין לעבד תמורת חירותם. את שמעון, הוא החליט להרחיק מהאחים כי לשמעון הייתה עזות ועוצמה, ויוסף פחד שינסה לבוא במלחמה על מצרים.
והנה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והאחים יכולים שוב למכור את בנה של רחל הפעם תמורת חייהם, אך מי שקם למנוע זאת היה בדיוק מי שלא קם בפעם הקודמת, וזה יהודה. יהודה חוזר לאותה הנקודה ובוחר לשנות את המצב.

יוסף אהב את האחים, עם ולמרות מה שעשו, והוא יודע כי הכול היה מאת השם יתברך. לאורך הפרשה רואים כי יוסף בוכה על מה שהוא עושה לאחים וזה קשה לו, אך הוא יודע, כי רק כך יוכלו אחיו לתקן, ובזכותו, הם אכן תיקנו.

הפוסט לשוב לאותו המקום, והפעם לתקן: פרשת מקץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט להשתחרר מהכבלים: על תפילת כל נדרי הופיע לראשונה ב-פנימה.

לא סתם מתחילים לתקוע בשופר לפני ראש השנה. החג הזה דורש הכנה, חשיבה, תכנון, התמקדות. זה תהליך שמתאסף ונבנה לקראת הרגעים המתוקים של מעמד הר סיני שהוא בבחינת "זיכרון ליום ראשון".
יש לבנות את העומק, להזיז את המוכר והאוטומטי כדי לראות מבעדו את ההתחדשות והראשוניות.

קריאת השופר באה לעורר אותנו משנת השגרה. מהותה של התשובה, היא היכולת להתחדש, הערת יכולת האדם להיות הוא עצמו, במקום להיות רק העתק של הדברים; העתק של תמונות פרסומת מתוך עיתון, העתק של השכנים, או אפילו העתק שלו עצמו… ('אור פני מלך' / הרב עדין שטיינזלץ).

נכון, זה קצת מאוחר מידי לכתוב עכשיו על ראש השנה, הוא ממש כאן וימי ההכנה אליו כבר עברו, אז קחי בחשבון שאני כותבת את הדברים מכל הלב וההמלצה שלי היא לגזור ולשמור ולפתוח שבועיים לפחות לפני כל חג.

כרמי אור | צילום: דני כתרי

חגי תשרי מביאים איתם את בשורת הסתיו הנהדר ואת התחדשות הדברים. מאידך, זה חודש מלא אמוציות, מפגשים משפחתיים וקהילתיים, סיומו של קיץ עמוס ובעיקר המון צרכנות שנובעת מהרגלים. האם ההרגלים האלה מתאימים לך ? מתיישבים עם המטרות שלך בחיים?
קחי למשל את החג הקרב, שימי לב כמה את חוזרת על שנה שעברה וכמה מחדשת.
רוב הסיכויים, שאם את נשואה אי אלו שנים רוב החגים נראים פחות או יותר אותו הדבר. יכול להיות שאת מאוד שמחה בהם כפי שהם, אבל גם יכול להיות שלא.
אולי את רוצה יותר פנאי לתפילות? אולי נמאס לך לבשל כל כך הרבה (האם הם באמת אוכלים את כל מה שהכנת? לרוב לא..) ואולי הנסיעות להורים כשהמשפחה גדלה כבר פחות מתאימות?

האם עצרת רגע לחשוב ולפתוח את הראש לרעיונות חדשים?

ביקשתי מחברי קבוצת הפייסבוק שלי "מרתון פיננסים" לתת את הטיפים שלהם רגע לפני החג, וכתבו שם דברים מעניינים ויפים כמו; להכין רשימות לקנות לפי המתכונים, לזכור כמה אוכל זרקתם בחג שעבר ולבשל כמויות מתאימות יותר, לקנות מספיק זמן מראש כדי להימנע מהלחץ של ערב חג.
אבל התגובה הכי מרעננת הייתה של מישהי שכתבה שלארח עולה לא מעט כסף ואולי שווה לוותר כי כשאת מארחת פתאום צריך שתי מנות בשר ושלוש תוספות ודגים וחמישה סלטים וכמה סוגי קינוחים, לעומת ארוחה משפחתית שכוללת שניצלים טריים, אורז סלט ופופאייסים לקינוח. ואז, היא הוסיפה את שורת המחץ ששימחה אותי מאוד – "אפשרות אחרת: להזמין אורחים בראש קליל ולקבוע מראש: בואו נזרום על ארוחה קטנטונת, קלילה" – אם המטרה היא ליהנות מאורחים, צאו מנקודת ההנחה שלאורחים שלכם אין קיבה גדולה יותר משלכם ולא צריך להרשים אף אחד (אולי קצת את חמותך 😉 ) בשביל ליהנות ולהיות שבעים בפשטות.

לעורר אותנו משנת השגרה. תקיעת שופר מתוך מאגר שאטרסטוק

טיפים זה אחלה, אבל חשוב לזכור ששינוי עמוק הוא תהליך שמצריך תכנון ארוך טווח ולמידה של ידע והרגלים חדשים שיתמזגו לאורח חיים מלא ושלם.

הרב עדין שטייזלץ היטיב להסביר זאת:
"בצירוף הלשוני "שנה חדשה" יש מעין סתירה פנימית. "שנה" פירושה דבר החוזר ונשנה שוב ושוב, ו"חדשה" מלשון שינוי, יציאה מאותו מחזור של חזרה. אכן, שנה רודפת שנה ויכול אדם לבלות את כל ימי חייו בחזרה על דברים חיצוניים וכל שנה תהיה עבורו עוד שנה ישנה, מעגל שאין ממנו יציאה.
לשם כך נשמע קולו של שופר! הקול הזה, שכולו צעקה פשוטה שאין בה מילים כלל – פעמים בתרועת יללה על מה שהיה, על מה שאבד, פעמים שהוא תרועת אזהרה ופעמים שהיא קול ניצחון – של הבטחה, כי בכל זאת אפשר, ואפשר השנה, שהחיים לא יהיו רק חזרה בלבד, שבתוך מעגל הזמנים יש פתח של תקוה, שתהיה באמת שנה חדשה."

יהי רצון שנקשיב לשופר של עצמנו ונוודא שנתחיל מחדש באמת, בלי מסיכות, בלי הרגלים לחוצים, רק פשטות ושמחת הבחירה.

שנה טובה ומתוקה!

הפוסט בין כסף לעשור: תכנון כלכלי לתקופת החגים הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני מרגישה לפעמים שההשקעה הרבה שארגוני הקירוב משקיעים בבעלות תשובה, מתפוגגת בשלבי ההתקדמות. פתאום אנחנו שוכחות את זאת שעשתה שינוי עמוק בנפש, שינתה הרגלים, החליפה אורח חיים, חברה, לבוש ועוד ועוד, ואנחנו לא מנסים לבדוק מה מצבה. האם קשה לה (ברור!), האם היא נמצאת במצוקה או אולי רק חשה בלבול… (כנראה גם וגם). במיוחד עכשיו, בחודש אלול, סביר להניח שהתכונה לחגים הקרבים ובאים שאצלנו, הדתיים מבית היא ברורה ומובנית, אצל החוזרת בתשובה היא עדיין לא. חודש אלול הוא בהחלט הזמן להרגיש יותר את הנשים הללו ולנסות להקל עליהן את הקשיים בדרכן החדשה.

היום מציינים את ח"י אלול – יום הולדתם של שני המאורות הגדולים: הבעל־שם־טוב הקדוש ואדמו"ר הזקן בעל התניא, נעלה על נס את מצוות "אהבת ישראל" שהיא אחד העניינים העיקריים בהם עסקו בהתלהבות קודש. עד תקופת התגלות החסידות, היו הלמדנים שבדור מבדילים עצמם מההמון היהודי הפשוט ומביטים עליו מלמעלה למטה. בתי כנסת חולקו לפי מעמדות ומקצועות, עד שבא הבעש"ט ושינה את המצב בתכלית השינוי.
הבעש"ט חיבב מאוד וייקר את היהודי הפשוט. דרך זו של קירוב האנשים הפשוטים, הוריש הבעש"ט לתלמידיו עד דורנו אנו, ועלינו מוטלת החובה והזכות לנסות למצוא כיצד לגשר על הפערים בינינו, להתאחד ולהתמקד יותר בדומה והמשותף ולא בשוני בינינו.

ר' שניאור זלמן (האדמו"ר הזקן)

לפני שנתיים, בח"י באלול, יצאתי עם קבוצת נשים לקברי גדולי החסידות באוקראינה. עברנו מסע לא פשוט ודרך מטלטלת תרתי משמע. ישבנו באוטובוס אחד שעות ארוכות בהן נסענו בדרכים משובשות. היינו מגוון של נשים, מבוגרות וצעירות. חלקן חב"דניקיות ותיקות וחלקן חוזרות בתשובה. ובכל זאת לרגע היינו אותו דבר. באוכל ובלבוש, מתרגשות מאותם אירועים וחשות יחד התעלות מיוחדת אצל האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד.

תוך כדי נסיעה, נפתחו הלבבות וצצו סיפורים. אני סיפרתי לכולן על סבי שגר בעיירה פולטובה כשליחו של הרבי (הקודם) וחשתי לפתע את השורשים שלי. כשהגענו להאדיטש, לאדמו"ר הזקן, הרגשתי קשורה בזכות בעלי שהוא צאצא שלו. בעלת תשובה שישבה לידי נפתחה ואמרה: "קשה שאין לי שורשים."
אימא שלה תל־אביבית ואביה מושבניק. "אני מרגישה תלושה ולא שייכת", אמרה לי האישה החזקה והמשכילה שכבר שנים רבות נחשבת חב"דניקית ופתאום מרגישה נטולת שייכות. בדקתי מהיכן הוריה, והוספתי שאם תנסה לברר בוודאי תמצא שורשים. הרי כולם היו פעם שומרי תורה ומצוות.

אדמו"ר הזקן כותב בפרק ל"ב בתניא:

"והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלוקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים".

כולנו יחידה אחת. חודש אלול מזכיר לנו שכולנו בעלות תשובה! ואל לנו להתנשא על אף אחת אחרת. ימי ההולדת של שני המאורות הגדולים בח״י אלול מזכירים לנו שאנחנו כולנו אחיות בלב ועלינו להתמלא באהבת ישראל.

הפוסט עבודת שורשים הופיע לראשונה ב-פנימה.

אומרים שטוב לבדוק את עצמנו ולראות איפה אנחנו עומדים, כל יום עשר דקות בערב לעשות תשובה קטנה. אבל מכיוון שבערב אני גוררת את עצמי באפיסת כוחות למיטה ובקושי מצליחה להגיד קריאת שמע, אז באלול אני מרשה לעצמי קצת יותר להתפרע. קצת יותר לבדוק לעומק. לפני כחודש זכינו אני ובעלי לשיחה מרתקת עם הרב אורי זוהר. נסענו לירושלים וישבנו איתו ועם אשתו שעתיים שלמות. ביתם קט וצנוע אבל כל כך מאיר. הרגשתי שה' זיכה אותי ממש לפגוש אנשים שהצליחו לעשות שינוי אמיתי ובשלמות.
זה הראה לי שעבודה קשה כן משתלמת ואפשר להפוך את הרצון שלנו מ"לקבל לעצמנו", ל"לקבל על מנת להשפיע".

השינוי האמיתי – הוא פנימי. תמונה מתוך שאטרסטוק

מה שלקחתי הכי חזק מהמפגש איתם הוא ההבנה שיושבת אצלם בלב, שה' אוהב אותנו. אבל ממש. ושה' רוצה שנדבר איתו ונהיה קרובים אליו, וכמה זה חשוב להנחיל את זה לילדים שלנו. כי הם לא ממש יודעים מה הקשר שלנו איתו. מאז אני משתדלת להסביר להם. פשוט תדברו איתו. תשתפו אותו. תרגילו את עצמכם לשיחה איתו. כמובן שבעצם אני אומרת את זה לעצמי תוך כדי והם פשוט שומעים את זה גם.
לקטנים זה בא יותר בקלות, הלב שלהם עוד פתוח ולא שיפוטי, והגדולים עוד יצטרכו לעבוד על עצמם כדי לשחרר את התפיסות שנוצרו להם במחשבה, או יותר נכון, נוצרו אצלי במחשבה והם ינקו אותן ממני.

באחת השיחות שלנו הבנות שלי ליטפו את הקעקוע הגדול שמעטר לי את הזרוע ואמרו: אימא, זה קעקוע, נכון?
כן, עניתי. ואז הגדול יותר, שהאזין מהצד, אמר: גם אני רוצה.
ושוב עשיתי איתו את השיחה שמגיעה באיזה שהוא שלב כשהילדים מגיעים לגיל שש או שבע, אבל בעצם אני פוגשת אותה המון פעמים בהרצאות שאני נותנת, או סתם מהקופאית בסופר. אז מה עושים עם הקעקועים, עכשיו שחזרתי בתשובה?
אז אני עדן הראל מנשה, בת 41 , חזרתי בתשובה בערך בגיל 34 ׁׁ(אני כותבת בערך, כי מבחינתי גם להיות נזירה בודהיסטית בגיל 22 זה רצון לחיבור עם ה' וחיפוש רוחני, רק ברור שלא בכיוון הנכון). וכשהבנתי שה' מנהל את העולם ואת הדרך המסוימת שאני כיהודייה צריכה לחיות בה, הפסקתי מיד לקעקע את גופי.

הקעקוע הוא משהו חיצוני. השינוי האמיתי הוא פנימי. אני יודעת שיש אנשים שמורידים ושאפשר היום להסיר, אבל אני לא מתחברת לגישה של למחוק את מי שהייתי. זה מרגיש לי שקר. הכול זה מאת ה' בסופו של דבר, וגם אם בחרתי בדברים שהוא לא ממש מאשר, בסוף בסוף זה הוא.
אני זוכרת שבתחילת התשובה דיברתי איתו ואמרתי לו: ה', הנה אני. אני באה אליך עם כל מה שיש בי, עם כל העבר המשוגע שחייתי, עם כל הקעקועים, עם הכול, ועושה תשובה. חטאתי, עוויתי, פשעתי. מחל לי. סלח לי. כפר לי. ובנקודה הזאת ממש הרפיתי מכל מה שהיה ומכל מה שעשיתי. יגידו רבנים שצריך להוריד, ואני בטוחה שהם גם צודקים, אבל השביל שלי לשם קצת שונה. מחובר מאוד ומבין את החשיבות של שולחן ערוך, אבל בדיוק מהנקודה שהתחלתי. כי אם ה' היה רוצה שנשנה את העבר שלנו הוא היה בורא אותנו עם כפתור שמחזיר אותנו אחורה בזמן ומשנה מה שצריך.

מתוך אמונה שלמה באהבתו הגדולה אליי לא הייתי רוצה לשנות דבר. כל מה שהייתי, כל השטויות שעשיתי (בחיי שקעקועים זה החלק הממש קטן), הכול העליתי אליו, קח את זה ותהפוך את הכול לזכויות. ואני יודעת שהוא הפך. אני רואה. זה החלק שלי בתרומתי להטיית העולם לכף זכות. אולי אני לא תמיד זוכרת ביום יום, אבל כשעברתי לצד הדוסי הבאתי מהטומאה כלים גדולים שהתהפכו לקדושה.
הלוואי שאזכה לאסוף ניצוצות ולשמח את ה' בכל יום.
הלוואי שכולנו נזכור לדבר איתו, לשתף אותו ולדעת: הוא כל כך אוהב אותנו.

מתוך הטור במגזין פנימה
עדיין אין לך מנוי? לחצי כאן!

הפוסט זמן אלול: על תשובה וקעקוע הופיע לראשונה ב-פנימה.

וכך מספר המדרש:

"כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל
לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות. תחילה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תרצח
אמרו כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא, שנאמר  "והידיים ידי עשו" (בראשית כז, כב) ו"על חרבך תחיה" (בראשית כז, מ)
הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם, לא תנאף
אמרו לו כל עצמה של ערוה להם היא שנאמר "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" (בראשית יט, לו)
הלך אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תגנוב
אמרו לו כל עצמם אביהם ליסטים היה שנאמר "והוא יהיה פרא אדם" (בראשית טז, יב)
וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה…"

בספרי דברים פיסקא שמג'

המדרש מקשר וממשיל כל אומה לתאווה מסוימת שאופיינית לה ומסביר שכיוון שהיו כה שקועים בתאוותיהם לא נמצאו ראויים לקבל את התורה ולזכות בה.
בפרשתנו משה מגלה לנו עצה נפלאה בעבודת המידות:

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם…"

משה ממשיל את הגויים לתאוות כמו במדרש ההוא, ומעלה את הקושי שכל אחד מתמודד איתו: איך אוכל לנצח את כל המידות שלי? את כל התאוות שיש בי והרי הם רבות וחזקות ממני?

לא לדחוק את השעה
תשובתו של משה לסוגיה הזו היא כה פשוטה וכה יפה:

"וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ–מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר,"

הסוד בתיקון המידות נמצא כאן ב"מעט מעט," לאט לאט, כמו שמה של הפרשה – עקב, עקב בצד אגודל, צעד אחר צעד.
כל הרגל רע, כל תאווה וכל מידה לא רצויה היא דבר שטמוע בנו בצורה שלפעמים נדמה כי היא בלתי ניתנת לתיקון, אך משה אומר לנו, רגע, לאט לאט, להתקדם מעט מעט בכל פעם. לעשות את ה-הכי טוב שלנו  ולהאמין ש:"נָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ.."
אנחנו עושים את שלנו, ואת השאר הקב"ה כבר יעשה אך בתנאי שזה ייעשה "מעט מעט".

רבי נתן כותב בספרו "השתפכות הנפש":

"וְהַכְּלָל כִּי אִי אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה כְּלָל.
כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹצִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת אָז צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד מֵהֲרִיסָה שֶׁלֹּא לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה חַס וְשָׁלוֹם, כִּי רֹב הַהַרְפַּתְקָאוֹת חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רַק עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁזֶּה בְּחִינַת אַזְהָרַת "פֶּן יֶהֶרְסוּ" שֶׁהִזְהִירָם לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה.
רַק צְרִיכִין לְהַמְתִּין וּלְחַכּוֹת הַרְבֵּה לִתְשׁוּעַת הַשֵּׁם. שֶׁזֶּה בְּחִינַת 'הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן' דַּיְקָא,
וּצְרִיכִין לְהַרְבּוֹת רַק בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ"

שבת שלום!

הפוסט מסע של אלף צעדים – פרשת עקב הופיע לראשונה ב-פנימה.