אביה חדד מורנו (25) מהמושב שוקדה איבדה את אביה, סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, לפני 20 שנה בקרב גבורה בלבנון. עמנואל היה קצין מוערך בסיירת מטכ"ל, שתמונתו נאסרה בפרסום גם לאחר מותו בשל רגישות תפקידו.
אמה של אביה, מיה אוחנה מורנו, הפכה במשך השנים למרצה בכנסים ובאירועים, והקימה ביחד עם לילך גדול את עמותת 'הקומה הישראלית הבאה', שפועלת להשבת השיח הערכי בחברה הישראלית, מתוך רצון לעודד הקשבה ושינוי. ספרה של מיה, 'אור מלב שבור', יצא לאור בשנת 2024 בהוצאת ידיעות ספרים, וזכה להצלחה.
עד כמה העובדה שההורים שלך מוכרים השפיעה ומשפיעה על חייך?
"זה פוגש אותי קודם כול ברמה הטכנית. בכל מקום שבו שומעים את שם המשפחה שלי, שואלים אותי אם ואיך אני קשורה לאבי – 'את בת דודה שלו? אחיינית שלו?' – ובכל פעם אני עונה שאני הבת שלו.
"כשמגלים מי אני, אני מקבלת שלל תגובות. פתאום אנשים לוקחים מעין צעד לאחור, אומרים 'וואו, אני לא מאמין', 'אני רועד מהתרגשות' או 'אני מצטער', 'איזו מסכנה'. לפעמים מספרים לי איך הם הכירו את אבי, מתי דיברו איתו, על הערכים שלו, או מספרים לי שקראו לבן שלהם על שמו. רוב התגובות מביעות כבוד, יראה, תודה.
"בשנים האחרונות אמי נהייתה דמות ציבורית ומוכרת, והרבה אנשים מקשרים את השם דווקא אליה, מספרים לי שהיו בהרצאות שלה, או שנחשפו לדברים שאמרה. תמיד זה מגיע עם 'איזו מדהימה היא', 'איזו מעוררת השראה' ואני מסכימה כמובן".
זה נשמע מחמיא, אבל גם מאוד מתיש.
"זה פוגש אותי בעיקר במקומות חדשים, שבהם לא מכירים אותי, ואני יודעת לקחת נשימה עמוקה. בסופו של דבר אני גאה בשם הזה, בסיפורים שמתלווים אליו, וזה מה שבנה אותי ואת מי שאני היום".
איך מצליחים לפתח אישיות עצמאית בתוך סיפור כל כך ציבורי ופומבי?
"צריך לא ליפול לתארים חיצוניים. בכללי, כשאדם נהרג, בעיקר על הגנת המדינה, יש לנו נטייה לזכור רק את הרגעים הטובים והמושלמים שלו, לזכור אותו כמלאך. אחרי הנפילה של אבא הרבה אנשים מבחוץ רצו להביא לנו מתנות, היינו 'הילדים של גיבור ישראל', ואמא ידעה לשים את הגבולות הנכונים. היא קבעה מה נכנס אלינו הביתה ומה לא, מי נכנס ובאיזה שעה.
"היא דאגה לספר לנו שאבא היה בן אדם וסיפרה סיפורים קטנים שהפכו אותו לאנושי, לדוגמה: איך הוא התקין מגינים בפינות של הבית כי פחד שאנחנו כילדים נקבל מכה. סיפור קטן, מתוק ואבהי. היו דברים שאבא לא היה מוכשר בהם בתחילה ועמל עליהם קשה, ואמא שיקפה לנו גם את זה. היא בנתה לנו קן בריא, נכון ומוגן.
"מכיוון שחינכו אותי לכך שאני לא חיה עם כותרת ואני מי שאני, ידעתי שיש לי אחריות לבחירות שאעשה בחיי, שאני צריכה לחצוב לעצמי את הדרך".
איך זה מרגיש להיות "הבת של"?
"בהתחלה זה היה מאוד מבלבל. בבית שמעתי על דמות אבהית ואנושית, ומחוץ לבית שמעתי על מלאך, גיבור בלתי נתפס. היה צריך ליישב את הפער. היו פעמים שגם כעסתי שאנשים לוקחים את אבא אליהם, מרגישים שהוא קרוב אליהם, שלהם. מספרים לי סיפורים על דמותו כשבקושי הכירו אותו. ככל שהתבגרתי למדתי לחבק את זה, לראות את זה בעין טובה. להעריך את זה שהוא דמות המופת של אנשים. את הערכיות, האהבה".
המשך הכתבה בגיליון סיוון תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן