הרבה פעמים, ברגעים שמאתגרים אותנו, אנחנו מגיבות שוב ושוב באותו האופן, מה שנקרא דפוס. לכל אחת יש דפוסים שונים: יש מי שסוגרת את הלב ושותקת, מי שמתפרצת וכועסת, מי שמתכננת בלי סוף, ומי שדוחה הכול למחר.
אין דפוס טוב או נכון יותר, לפעמים מה שעובד ברגע אחד לא יתאים ברגע אחר, ולכן כל מה שאנחנו רוצות באמת הוא להחזיר לעצמנו את הבחירה ואת האפשרויות, כדי לפעול בדרך שנכונה לנו באותו מצב, ולא רק מהאוטומט.
לפעמים אנחנו מגיבות בדרך שלא עושה לנו טוב, אולי פוגעת בנו או באחרים, ולפעמים לא מצליחות לשנות את הדרך שבה אנחנו מגיבות. השינוי מתחיל בצעדים קטנים של בחירה. צעד קטן שבו אנחנו בוחרות לפעול באופן שונה מהרגיל יכול ליצור חוויה חדשה, ולעזור לנו להשתחרר מהרגלים ותפיסות שהובילו אותנו לפעול בדרך שלא היטיבה איתנו.
לפעמים הצעד הקטן קורה באמצע שיחה, כשאנחנו שמות לב שהלב מתכווץ, ובמקום להיכנס לוויכוח, אנחנו נושמות רגע. באותו רגע קטן, לפני שאנחנו אומרות את המילה הבאה או מגיבות באוטומט, מתרחשת הבחירה. מי שמגיבה מיד, לפעמים יכולה לבחור להקשיב. מי ששקטה, לפעמים מוצאת דרך להביע את עצמה.
כך, צעד אחר צעד, אנחנו לומדות להגיב אחרת, ולומדות מהחוויה עצמה להעז לנסות דרך חדשה, גם אם יש סיכוי קטן להיפגע. כי הרבה פעמים התרגלנו לעשות רק מה שנתפס כבטוח או מוכר, אבל כשאנחנו מוכנות לפתוח את הלב שוב, אנו מתרחבות לאפשרויות חדשות בתוכנו.
ובתוך כל שינוי כזה עולים גם רגשות – פחד, כאב או ספק. הם לא באים לעצור אותנו, אלא דווקא לעזור לנו להבין מה באמת חשוב לנו. בתוך התהליך הזה, הרגש שבתוך הדפוס הופך להיות המצפן שלנו, כי הוא חושף את מה שהדפוס מנסה להסתיר – צורך עמוק שלא קיבל מקום.
כשאנחנו עוצרות ומקשיבות למה שקורה בפנים, אולי לעייפות או לצורך בעזרה, אנחנו מחזירות לעצמנו את היכולת לעזור לעצמנו, ומגלות מה אנחנו באמת צריכות. המודעות לא מבקשת מאיתנו להיות מושלמות או חיוביות כל הזמן. היא מזמינה אותנו להיות כנות עם עצמנו, להקשיב לצרכים שלנו, ולהפוך כל רגע של מודעות להזדמנות לצמיחה ולחיבור פנימי.
כותבת: מירי ניאזוף
המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן