שלמה (35) חיוור ורזה. מאז שאובחן עם סרטן המעי הגס הוא השיל קילוגרמים רבים ממשקל גופו. לצידו שני (34) אשתו שמלווה אותו בכל רגע. הריאיון איתם מתקיים במהלך המסע שלהם להחלמה, ומלווה ברגשות שמתפרצים לאורך הפגישה בינינו בבכי ובצחוק. החשש שלהם מהלא נודע נוכח, אך לצידו תקווה ואמונה גדולה.
נדמה שהייחודיות של שני ושלמה טמונה ביכולת שלהם לשתף את ההתמודדות עם המחלה באופן פומבי. כך נולד עמוד האינסטגרם שלהם, 'בוקס לסרטן', שבו הם מתעדים את מה שעובר עליהם – מבדיקות, דרך סבבי כימותרפיה ועד תפילות וחוויות משפחתיות. לא תמצאו שם דכדוך או ייאוש, אלא רגעים נוגעים המתובלים בחיוך ובהומור – חלק בלתי נפרד מההוויה הזוגית והמשפחתית שלהם.
אך המציאות שהם חווים רחוקה מלהיות קלה. לפני חודשים ספורים שלמה היה על סף מוות. הרופאים קבעו שהסיכוי שלו להתעורר כמעט אפסי, אבל שני סירבה לוותר, ובדרך נס הוא פקח עיניים. "זה היה נס שאני בהכרת טובה אינסופית עליו", מספרת שני. "למדתי הכי בפשטות שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. המציאות יכולה להתהפך".
פנצ'ר בבלון
הכול התחיל כששלמה גויס למילואים. עם פרוץ המלחמה בשמחת תורה תשפ"ד הוא ירד דרומה לעוטף עזה והצטרף ללחימה. זמן לא רב לאחר מכן הופיעו כאבים באזור הבטן, והוא פנה לרופא הגדודי. הרופא המליץ על בדיקת גסטרו, אך שלמה לא ייחס לזה חשיבות. "יש לי נטייה למזער דברים, לא חשבתי שמדובר במשהו רציני, אז מסמסתי את העניין", הוא מודה. אלא שהכאבים הלכו והתחזקו עד שהחלו להעיר אותו בלילות – ולבסוף הוא החליט לגשת להיבדק.
הם לא חשבו בכלל על סרטן. אולי קוליטיס, אולי קרוהן, הם נזכרים. אלא שלאחר הבדיקה, הרופא הסביר שנמצא גוש וצריך לקבוע בדחיפות צילום CT. "שנינו עמדנו בהלם ואמרתי לשלמה: 'אמאל'ה, אם זה סרטן אני הורגת אותך'", מספרת שני. בזמן שהמתינו לתוצאות הבדיקות, הם השתדלו שלא לומר את המילה סרטן בקול, אבל שניהם ידעו שזה מה שהם הולכים לשמוע. "פתאום הכול התחבר. אבל עד שלא שומעים את המילה הזו בפועל, עדיין מחזיקים באופטימיות", מעיד שלמה.
הרופאים העבירו אותם מבדיקה לצילום, וכשהם נכנסו סוף סוף לחדר הרופא, הוא היה ישיר: "התוצאות מראות שזה סרטן, גידול ממאיר שהתפשט". במילים האלו שני התפרקה. "הצלחתי להחזיק את עצמי עד לאותה השנייה, אבל כששמעתי את המילים הישירות נתתי לעצמי רגע להוציא את זה", היא נזכרת. שלמה דווקא הגיב אחרת. "אני זוכר שאמרתי: 'שני, אני לא הולך למות'".
עברו מספר ימים מורטי עצבים עד הפגישה עם האונקולוג, ואז הגיעה האבחנה המדויקת: סרטן המעי הגס שלב 4. "שמענו את זה ואמרנו: 'אה, אוקיי, 4 מתוך כמה?' ופתאום הרופא אומר לנו: 'מתוך 4'. שם נפל לנו האסימון", מתארת שני. "כאן היינו ממש בהלם, לא חלמנו שהמצב כל כך חמור", הוסיף שלמה.
שלמה התחיל לקבל טיפולים כימותרפיים, אך הם לא צלחו, ומצבו הידרדר בחדות. הגוף שכבר היה מותש – התמוטט. התפתחו סיבוכים וזיהומים והוא אושפז בדחיפות, הועבר לטיפול נמרץ והיה זקוק לניתוח חירום.
"הרופא שאל אם אני רוצה לחכות למשפחה ובהתחלה לא הבנתי למה", נזכרת שני ברגעים הקשים. "אחרי רגע הוא הוסיף: 'אולי תרצי שיראו אותו לפני שנכנס לניתוח', ואז הבנתי לאן הוא חותר. אמרתי לו שאנחנו לא נפרדים משלמה עכשיו. כולם יראו אותו אחרי, ואנחנו מחכים לו פה".
מאיפה היה לך הביטחון באותם רגעים?
"אני לא יודעת להגיד. פשוט התחננתי לקב"ה שיחזיר אליי את שלמה. אמרתי לו: 'אתה שומע, הוא לא עוזב אותי. אתה יודע כמה שלמה הוא הבן אדם הכי טוב. יש לו עוד מה לעשות בעולם'".
למרות התקוות שמילאו את ליבה, הרופאים המשיכו "לפנצ'ר את הבלון האופטימי". "הם אמרו בצורה חדה: המצב לא טוב, שלמה בירידה. הסיכוי שהוא יתעורר ויחזור לעצמו – אפסי. אנחנו עושים הכול, אבל כרגע המצב לא נראה טוב. תתכוננו לגרוע מכול".
איך הגבת?
"אני זוכרת שאמרתי: 'זה תלוי בו ובו'". והיא מצביעה על שלמה וכלפי מעלה, בתנועה שמסכמת את האמונה הגדולה שלה.
החיים הפכו למורכבים יותר מכל מה ששני הכירה. היא נשארה חזקה לאורך הדרך, אבל מדי פעם רגעים קטנים הצליחו לערער אותה. רגע כזה היה, למשל, כשראתה את גיסה מכסה בשמיכה את אשתו שנרדמה על הספה בפינת ההמתנה בבית החולים – רגע כל כך פשוט, שקורה פעמים רבות בתוך זוגיות. "פתאום תהיתי לעצמי, האם יהיו לנו עוד רגעים כאלה? האם שלמה יצליח עוד לדאוג לי ככה?" היא משתפת בסדק שנפער באותם ימים מטלטלים.
אך משהו קטן חיזק אותה בכל החושך הסמיך. "לאורך כל התקופה הזאת, השיר 'מלאך' של בניה ברבי ליווה אותנו בטיפולים. כששלמה היה מורדם בין חיים למוות, המילים של השיר קיבלו משמעות וחיזקו אותי מאוד", היא מחייכת מבעד לדמעות. גיסהּ צילם אותה שרה את השיר, והסרטון עורר הדים רבים. "כששרתי את המילים 'אתה לא סתם אורח בעולם הזה' פשוט התפרקתי בבכי. לא ידעתי שמצלמים, פשוט שרתי לשלמה והתחננתי שישמע אותי".
הסרטון המדובר הגיע לברבי עצמו, והוא החליט להגיע למחרת לבית החולים. "הוא בא ושר לשלמה בזמן שכולם מסביב חשבו שאלה שעותיו האחרונות. עמדתי מהצד והרגשתי משהו שאני לא יכולה להסביר במילים. יום למחרת, כמו נס, שלמה פקח עיניים. המדדים התחילו להסתדר, והרופאים עמדו בהלם".
איך את מסבירה את הנס?
"אין לי הסבר. אלה היו ימים שהרגשתי שאני פשוט בעולמות עליונים. הרגשתי שזה אני והקב"ה, ושום דבר אחר לא קיים. לא אכלתי, לא שתיתי, לא הייתי צריכה דברים של העולם הזה, רק התחננתי ששלמה יחזור אליי".
זה נשמע כמעט על־אנושי.
"עד היום אני לא יודעת מאיפה הביטחון שלי הגיע. כולם סביבי מתארגנים להיכנס להגיד וידוי אם יצטרכו, בוכים, מתכוננים לשבעה, ורק אני מלאת תקווה שהוא יהיה בסדר. יודעת שהוא לא יעזוב אותי. 'שום וידוי לא יהיה פה', אמרתי לכולם, 'אתם משנים גישה עכשיו. עד שזה לא נגמר, זה פשוט לא נגמר'".
כששלמה התעורר, לאחר הניתוחים והימים הארוכים שבהם היה תלוי בין מוות לחיים, היה פער עצום בין מה שהוא חווה למה שכולם סביבו הרגישו. "הייתי בהלם מהסיטואציה", הוא נזכר, "התעוררתי ולא הבנתי איך הגעתי לתחתית הזו". הגוף שלו, לדבריו, השתנה לגמרי. הוא שקל 46 ק"ג בלבד והיה חיוור, רזה, מחובר לצינורות ולציוד רפואי שהפך לחלק ממנו.
אבל לאט לאט, יום אחרי יום, הוא החל לחזור לחיים. שני למדה לזהות את הסימנים הקטנים – מבט, תנועת יד, חיוך קטן, כל דבר היה אות שהוא חוזר אליה, והיא המתינה לרגע שבו תחזור גם הזוגיות, לא רק ההישרדות.
יום אחד, כששלמה התחיל להרגיש קצת יותר טוב, הוא קנה לה אייס־קפה. "זה היה הדבר הכי פשוט בעולם, משהו שהוא עשה מאות פעמים לפני החולי, אבל פשוט התחלתי לבכות", מספרת שני. "זה היה בדיוק מה שהתגעגעתי אליו – הרגעים הקטנים האלה, השגרה הפשוטה של הזוגיות שלנו".
קרדיט: שרינה זרביב
צילום: תחיה פלבין
איפור: רותם זוהר מרפלד
המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן