כשאני נכנסת לכפר ביתא ישראל שבקריית גת אני מרגישה כאילו הגעתי לעולם אחר: חלקות אדמה מעובדות שבהן גדלים צמחי תירס וירקות מקבלות את פניי, ולצידן בתי חֵמר המזכירים את האווירה האפריקאית באתיופיה. בכניסה לכפר אני פוגשת את גאולה הדראי, מנהלת התיירות של המקום.
הדראי (54), אם לשלושה ילדים המתגוררת בקריית גת, היא אישה מרשימה ומעוררת השראה, מנהיגה ובעלת חזון. לפני 20 שנה הייתה מהמקימים של עמותת 'הנני' להעצמת הקהילה האתיופית בארץ. הכפר הוא יוזמה חינוכית של העמותה.
הביקור בכפר הוא חוויה רב־חושית קסומה. השתתפתי בסדנת מחול אתני, ונהניתי מארוחה מהמטבח האתיופי שכללה מאפים כמו אינג'רה ודָאבּו,ֹ וקפה אתיופי המכונה בּוּנָה. הקפה הנהדר מעודן ומריר במידה המדויקת.
"הבנו שיש לנו בעיה בקהילה עם הצעירים ועם ההורים המבוגרים שלנו", פותחת גאולה בסיפור הקמת הכפר. "התאגדנו 15 משפחות והחלטנו לגור בקריית גת, בתוך השכונה של הקהילה. המנכ"ל היה משה סלומון, שכיום מכהן כחבר הכנסת, ויחד החלטנו על שלוש מטרות. הראשונה הייתה לתת מקום תעסוקה למבוגרים בקהילה. רצינו לתת להם תחושה של מקום, של שייכות, שהם מבטאים את עצמם, כי יש להם חוכמת חיים עצומה שלא באה לידי ביטוי בארץ".
כדי לממש מטרה זו הוקם לפני 18 שנה הכפר החקלאי, שנותן תעסוקה בחקלאות לגברים ונשים בני 90-60. "לכל אחד יש חלקת אדמה בגודל של 200 מ"ר ובה הוא מגדל יבול למשפחתו. הם באים לעבוד שישה ימים בשבוע, כל יום כמה שעות, מחמש בבוקר. כך הם לא מרגישים נטל על החברה וממלאים את היום שלהם בעשייה.
"המטרה השנייה הייתה עבור הילדים שלנו, שנולדו וגדלו בארץ. רצינו שתהיה להם זהות איתנה, כי זו הדרך הנכונה להשתלב בחברה הישראלית. בכפר הם מעמיקים בתרבות ובהיסטוריה של הקהילה, שואלים את המבוגרים שאלות ומפתחים תחושת גאווה בזהות שלהם.
"והמטרה השלישית הייתה להפיץ את המורשת של יהדות אתיופיה ולצמצם ככל האפשר את הסטיגמה שקיימת בחברה הישראלית".
לאורך השנים הפך המקום למוקד משיכה עבור מי שמתעניינים בעדה האתיופית, ומגיעים אליו כ־20,000 מבקרים בשנה, מכל רחבי הארץ והעולם, כמעט ללא פרסום. כיום הכפר נמצא בתהליכי הַסְדרה, וגאולה חולמת על שדרוג של מרכז המבקרים והגעה לקהלים נוספים.
במרכז המבקרים אני פוגשת תערוכת אומנות שבה מוצגות עבודותיהן של נשים שעלו ארצה בילדותן וסיפורן האישי נשאר שנים רבות "בתוך הבטן". אחד המיצגים שמשך את תשומת ליבי הוא אוסף מְכלי פלסטיק של חומרי ניקוי עטופים באריגה אתיופית. לשאלתי, גאולה מספרת על הסיפור שמאחוריו:
"נערכה בכפר סדנה שבה כל אחת סיפרה את הסיפור האישי שלה, ובאמצעות עבודת האומנות עיבדה את החוויה המטלטלת שעברה בדרך. היוצרת היא בחורה שהגיעה לארץ בגיל 16 לבדה, ללא ההורים. היא התחתנה מוקדם, לא רכשה השכלה ועבדה בניקיון לפרנסתה. לפני שבע שנים החליטה לשים מאחור את עבודתה כמנקה והתחילה לעבוד בכפר כמדריכה. במיצג היא נתנה מקום לחומרי הניקוי שליוו אותה לאורך השנים ועטפה אותם באריגה אתיופית. התהליך שהיא עברה מעיד מבחינתי שאם רוצים – השמיים הם הגבול".
ירושלים של זהב
סיפור העלייה של גאולה מסמר שיער ומלמד על גודל הנס של קיבוץ הגלויות בדורנו. יהודי אתיופיה נשאו במשך דורות את החלום לשוב לציון, התפללו עליו, ולבסוף עשו מעשה נועז והרואי כדי לממשו. בימי בין המצרים, כשאנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, כמיהתם של יהודי אתיופיה לירושלים מקבלת משמעות חזקה אף יותר.
"גדלתי בצפון אתיופיה בכפר יפה ופסטורלי", משחזרת גאולה. "סביבנו היו שדות חיטה ושעורה, פרות, סוסים, חמורים, מעיינות ומפלים. אני זוכרת ילדות קסומה של גן עדן. ועם זאת, כל מה ששמעתי בבית היה שיש מדינה רחוקה שקוראים לה ירוסלם ויום אחד נעשה מסע ונגיע אליה. מתי? אף אחד לא יודע. יהודי אתיופיה חיו 2,500 שנה עם חלום, כיסופים וגעגוע לארץ ישראל מתוך מטרה להגיע לליבה של ירושלים. כשאני חושבת על זה אני מתרגשת, כי אני מבינה כמה זה היה מטורף והזוי. מי מבטיח לך שתגיע?"
מה ידעתם על ירושלים?
"ידענו כילדים שירושלים היא מקום קסום. היינו יושבים בשבתות ובחגים סביב ההורים והסבים שלנו ושמענו סיפורים על ירושלים שעשויה מזהב, על מדינת היהודים שהכול בה צח, לבן וטהור. הייתה ציפור יפהפייה וצבעונית שבאה מדי פעם והיינו שרים לה שיר: 'ירוסלם ירוסלם, האם ירוסלם בסדר?' החזקנו קרוב ללב את התקווה שאוטוטו נעשה את המסע ונגיע לירושלים. החוויה הזו נצורה אצל כל ילד וילדה שגדלו באתיופיה".
כמו השירים והסיפורים, גם חג הסיגד, הנחגג 50 יום אחרי יום הכיפורים, מציין את הכמיהה לירושלים. "כל הקהילה, יחד עם אנשי הדת המכונים קֵסים, היו צמים ביום זה, לבשו לבן, והיו נקיים וטהורים. היינו עולים למקום גבוה עם ספר התורה תוך כדי תחינה ותפילה לירושלים. היינו על ההר כמו במתן תורה, כדי להיות קרובים לקב"ה ולבקש: לשנה הבאה בירושלים. לקראת הערב ירדנו מההר בחזרה לכפר, ושם נערך משתה לתוך הלילה עם שמחה וריקודים.
"כיום אנחנו מציינים ביום ירושלים את נספי סודן בהר הרצל ומזכירים את אלה שלא זכו לעלות ארצה. בחג הסיגד כל הקהילה עולה לירושלים. בשביל יהודי אתיופיה, ירושלים היא כמו חלק מהגוף", היא מתארת. "אנחנו מרגישים שייכות עמוקה ואהבה לירושלים ולבית המקדש".
צילום:גל הפקות
האמונה היוקדת, העוצמה והכמיהה לציון של קהילת ביתא ישראל טשטשו את הסכנות האורבות בדרך, ונתנו להם את הביטחון לעשות הכול כדי להגיע ארצה. וכך, כשהייתה גאולה בת שמונה, הגיע הרגע המיוחל.
"באמצע הלילה אמא העירה אותי וסיפרה במפתיע שאנחנו עוזבים את הכפר. לא שאלתי שאלות, קמתי, התלבשתי ויצאתי החוצה. בחוץ היו סוסים וחמורים שעליהם אוכל ומים. יצאנו, המשפחה הגרעינית, כשאני בת שמונה ויש שלושה אחים מתחתיי. אמי יצאה עם תינוק בן ארבעים יום שהיא נשאה על גבה. יצאנו למסע שאף אחד לא ידע איך ייראה ואם בכלל נגיע ליעד.
"התחלנו ללכת ברגל, וההורים התוו את הדרך על פי השמש והירח, בלי לדעת לקרוא מפה. ידענו שאנחנו צריכים להגיע לסודן. זו ארץ שקרובה לאתיופיה, והדרך לא קלה, אבל אפשרית. הלכנו דרך קשה ומטלטלת, נפשית וגופנית. במשך שבועיים רצופים עברנו 1,000 קילומטר".
מה היו התחושות במסע?
"המסע לא נעשה מתוך שמחה, כי היה הרבה פחד וחשש שאולי יהרגו אותנו. מדינת אתיופיה לא נתנה ליהודים לצאת", היא מסבירה, "השארנו הכול מאחורה ויצאנו לדרך בסתר. במהלך המסע נגמרו האוכל והמים, כי לא תכננו נכון את תוואי הדרך. הגרון היה יבש והבטן קרקרה. יש אנשים שאכלו אדמה רטובה. אחרי שבועיים קשים הגענו לסודן, מדינה עוינת עם מנטליות חדשה ושפה חדשה. שכרנו בית מפח וחיינו שם שנתיים של פחד, מחלות ורעב. 4,000 יהודים נהרגו בדרך לסודן ובמגורים בה".
לא קלה דרכנו
רגע האמת הגיע כעבור שנתיים. "אני זוכרת שבשבת בצהריים הייתה דפיקה בדלת. הסתרנו את היהדות שלנו, ואמא תמיד הייתה בהיכון שאולי השכנה תשאל למה לא מבשלים ולא מכבסים אצלנו בשבת. לשמחתנו היו בדלת שני גברים בני הקהילה שעבדו עם המוסד הישראלי, והם אמרו להוריי שהיום בלילה נעלה לארץ. במוצאי שבת אמרו לנו לצאת אחד אחד מהבית ושיש אוטו שמחכה לנו בחוץ. נכנסנו למשאית של עופות עם עוד כ־150 אנשים, תינוקות, ילדים וקשישים. את המשאית הם כיסו בברזנט".
בשלב הזה, מספרת גאולה, התחילה נסיעה הרת גורל על אדמת סודן. היה עליהם לעבור שלושה מחסומים שבכל אחד מהם ריחפה סכנה ממשית על חייהם. "במחסום השלישי המשאית נעצרה לחמש דקות", היא משחזרת. "ברגע שהיא נעצרה ההורים הבינו שקורה משהו בחוץ ועשו את מה שיהודי אתיופיה יודעים לעשות היטב – תפילה לבורא עולם מהמקום הכי עמוק.
"השוטר עיכב את נהג המשאית ושאל אותו מה יש במשאית. הנהג ענה שהוא מסיע חומר למפעל. השוטר ביקש להסיר את הברזנט ולבדוק, אך שני האחראים מטעם המוסד הוציאו מעטפה מכובדת מלאה בשטרות והגישו לו אותה כשוחד. השוטר לקח את המעטפה, אך התעקש לדפוק על הברזנט כדי להרגיש אם החומר קשה או רך".
כאן התגלתה גאולה כאשת ברזל. "באמצע המשאית", היא נזכרת בהתרגשות, "עמדתי אני, בת עשר, אוחזת אח בן ארבע ואח בן שש, ולידי אמא אוחזת תינוק בין שנתיים. פתאום הרגשתי שלוש דפיקות חזקות על הגב, והגוף שלי קפא. הכאב היה חזק, אבל ילדה קטנה בת עשר שגדלה באתיופיה היא ילדה חכמה, וידעתי שאם אצעק לא נגיע ליעד. רק היום, כשאני מספרת את הסיפור שלי, אני מבינה שזה היה נס גלוי לנגד עינינו. ברגע שהשוטר דפק על הגב שלי, עלתה מכל האנשים במשאית תפילה מצמררת לקב"ה. והקב"ה לא אכזב, והקשיח את הגב של גאולה כמו מוט ברזל. השוטר הבין שיש במשאית חומר קשיח, ושחרר אותנו לדרכנו".
המשאית ובה 150 היהודים הגיעה אל אתר הצלילה שהמוסד הקים, שממנו העבירו יהודים לישראל דרך הים. "כשהגענו לאתר הצלילה אמרו לנו להיכנס לים, לתוך גלים גבוהים ורוח חזקה".
ממש כמו נחשון בן עמינדב שנכנס למי ים סוף.
"ממש. האנשים היו מבוהלים והתחילו להיכנס לים. הייתה בהלה, היו צעקות ובכי, ופתאום ראינו אורות קטנים מתקרבים אלינו מכיוונים שונים. זה היה חיל הים הישראלי. כל משפחה עלתה על סירת גומי ושטה בה לעומק הים, עד לאונייה 'בת גלים'".
ברגע שעלתה לאונייה, פגשה גאולה את האדם הראשון שעתיד לסמל עבורה את המעבר מאפריקה לארץ ישראל: "כשהגענו לאונייה ראיתי על המדרגה האמצעית גבר גבוה מאוד, לבוש בלבן, נעליים שחורות, חגורה שחורה וכובע שחור. הוא עזר לכל מי שהתקשה לעלות לאונייה, וגם לי – ילדה בת עשר, מפוחדת ורזה, הוא הניח אותי על האונייה. שאלתי את אמי אם מי שעזר לנו כרגע הוא אדם חולה. היא ענתה: 'ממתי נהיית רופאה?' אמרתי לה: 'תסתכלי עליו ועלינו ותסבירי לי מה קורה פה'. אמי חייכה חיוך קטן ואמרה: 'חולים כאלה תראי הרבה בישראל'. זו הייתה תמימות של ילדה בת עשר שחשבה שכל העולם צבוע בצבע שלה. אז הבנתי לראשונה שיש סגנונות של צבעים ומגוון סוגים של אנשים".
המסע עדיין לא תם
לארץ ישראל הם הגיעו בשעות הלילה, ולמחרת בבוקר הועברו לעתלית, שם גרו בתקופה הראשונה. לקח זמן עד שהחלום להגיע לירושלים התממש לבסוף.
ההגעה ארצה הייתה מלווה באכזבה?
"זה לא היה כמו שתיארו, וירושלים לא הייתה של זהב. באנו עם חלום והחלום התנפץ לנו בפנים. חשבתי שבמדינה יהודית יקבלו אותי כמו שאני, בניגוד לאתיופיה, שבה היהודים חוו קריאות גנאי. חשבנו שפה זו מדינה של יהודים שבה נחיה כמו שאנחנו, עם התרבות והצבע. החוויה הייתה בוקס בבטן של כמה שנים טובות", מתארת גאולה בכנות. "היום אני יכולה לדבר על זה, כי עברתי מסע בתוכי. לקח לי המון שנים להבין מאיזו עוצמה וקהילה אני מגיעה.
"לילדים כמוני", היא מוסיפה, "לא הייתה שפה לדבר על הכאבים, ולא היה מי שיעודד או ישאל מה מתחולל בפנים. יש מושג בקהילה שאנחנו אוגרים הכול בבטן עד שזה מתפוצץ. אצלי זה לא התפוצץ, אבל מאוד כעסתי. הייתי עושה את אותו מסע עוד פעם, כי זה חישל אותי, אבל לא כל אחד היה צולח את הקשיים. המסע בתוך ארץ ישראל היה קשה עוד יותר מהמסע מאתיופיה".
היום, נוסף על תפקידה כמנהלת התיירות בכפר, היא סטייליסטית טיפולית המטפלת בדימוי עצמי ודימוי גוף. "היום אני מבטאת את המסע שלי דרך הבגדים. בהרצאה שאני מעבירה הבגדים עומדים על בובות, ודרך הבגדים אני מספרת את החוויה".
אחת מהחוויות הללו קשורה לפרידה משמלה שסבתה תפרה לה. "כשיצאנו למסע באותו לילה לבשתי שמלה אתיופית שסבתא הכינה לי. סבתא ארגה לי את הבד מכותנה, ורקמה עליו רקמה אתיופית – עבודה מסורה עם הרבה אהבה. באותו לילה יצאתי למסע שבסופו השמלה הלבנה התלכלכה ונקרעה. כשהגענו לסודן אבא קנה לי בגדים חדשים ואמר לי לזרוק את השמלה מסבתא. הרגשתי שהפרידה מהשמלה הייתה כאילו חתכו משהו מהזהות שלי, והיה לי קשה לקום. עברתי תהליך עם עצמי, והיום קל לי יותר לדבר על הדברים, כי עשיתי עיבוד לחוויה ועבודה פנימית. למדתי לטפל בילדה הפנימית שבי".
שמלה נוספת שנצרבה בזיכרונה היא ממסיבת הסיום של כיתה ו'. "הבנות התחילו לדבר על קניית שמלה חדשה, וידעתי שאין מצב שאני מבקשת מההורים שלי בגד חדש, כי לא היה להם כסף. אך אני אדם עם אמונה, ומצאתי סכום כסף שבו קניתי שמלה לבנה עם פפיון אדום. הייתי שמחה כי הרגשתי כמו כולן, יפה ומסורקת, אבל הפנימיות הייתה רחוקה ולא באמת הרגשתי חלק".
איך קיבלת את שינוי שמך מאמהרית לעברית?
"מי שבחרה את השם העברי שלי הייתה עובדת במרכז הקליטה של הסוכנות. נתנו לנו את השם בלי לשאול אותנו, ואנחנו לא התעמקנו ולא התעמתנו איתה. באתיופיה לכל שם יש משמעות ולכל אדם יש כמה שמות, כי כל מי שאוהב אותך נותן לך שם. אבא קרא לי גזץ', שמשמעו: קנתה את העולם שלי. אמא כינתה אותי טלם. בישראל נתנו לי את השם גאולה, והיו תקופות שכעסתי על זה, עד שהגעתי להשלמה. היום אני גזץ' בתוך הבית וגאולה בחוץ".
לצאת מהבקתה
מתוך הליווי של נשים ונערות בתהליכי סטיילינג וחיבור לגוף, גאולה מתארת שההווי הנשי באתיופיה השפיע לטובה גם על הדימוי העצמי שלהן. "בכל קהילה יהודית באתיופיה הייתה 'בקתת נידה' הקרויה באמהרית 'מרגם גוג'ו' ומיועדת לנשים. אישה בזמן הווסת ישבה שם שבעה ימים, אישה שילדה בן ישבה ארבעים יום, ומי שילדה בת – שמונים יום.
"יהודי אתיופיה הקפידו מאוד על ענייני טהרה וטומאה", היא מסבירה, "כך נוצר הווי נשי. הן טיפלו זו בזו במרחב שבו נשמרה כל הזמן תמיכה הדדית. כל אחת שהיה לה קושי עם הבעל או הילדים הייתה מקבלת טיפים מהנשים המבוגרות. האישה הייתה נחה, ובזמן שהייתה בבקתה לא דאגה לילדים, לבישול או לכביסות. השכנות הקרובות דאגו לכול, והיולדת הייתה במנוחה עם עצמה ועם התינוק שלה. אישה לא הייתה בודדה או מתוסכלת, היא הייתה כל הזמן בחברת נשים".
נשמע ממש חלום בעידן המודרני, שבו נשים לא יודעות לנוח.
"ממש כך. הנשים היו מיילדות באתיופיה, והן גם אלה שמלו את התינוקות. לפני שהיולדת הייתה חוזרת לביתה היא הייתה צמה יום שלם, בצהריים הייתה יורדת לנהר, טובלת, ובשקיעה הייתה נכנסת לביתה, היו עושים סעודה, והקס היה מברך אותה, מתיז עליה מים, מטהר אותה, ואז היא חיבקה את כולם".
איך את צופה את העתיד של הקהילה האתיופית בארץ?
"הקהילה האתיופית עשתה בעשר השנים האחרונות מהפך. ראינו שהצעירים הולכים לאיבוד והבנו שצריך להתחזק מבפנים ולחזק את המסורת שלנו. צעיר שלא מתבייש בהורים, בזהות ובמורשת שלו – מביא את הייחודיות שלו ומסוגל להשתלב. להכיר במורשת זה כרטיס כניסה לכל מקום. זה הביטוח שלך, זה ביטחון עצמי, לאן אתה שייך, מאיפה באת? ואז כל דבר קשה – קל לעבור אותו. היום בני העדה משתלבים בכל מקום – בצבא, בכנסת ובתחומים רבים. הקהילה פרצה את הדרך, וזה הולך ומתעצם".
צילום: דאפי ספונר
מתוך גיליון אב תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן