בשנתיים האחרונות זכיתי להעביר עשרות רבות של סדנאות וריטריטים. בכל פעם מצאתי את עצמי נושמת אוויר חדש במקומות שונים בארץ: מלון יערות הכרמל העטוף ירוק, הרי ירושלים עם האור המסתנן דרך עצי האורן, ים המלח על המים השטוחים והמרחבים, מצפה רמון תחת שמיים זרועי כוכבים, ואפילו אילת והערבה עם המרחב הבלתי נגמר שבין ההרים לים. כל מקום מביא איתו אנרגיה אחרת, והזדמנות אחרת לפגוש את עצמנו.
לאט לאט התפתח אצלי חוש שישי – היכולת להרגיש את המרחב, את האנרגיה שמסתובבת בו ואת הדינמיקה של המשתתפות. יש כאלה שבאו לסמן "וי" על עוד חוויה רוחנית: יוגה בזריחה, אמבטיית קרח, אקסטטיק דאנס – טרנדים שצצים בכל פינה. אחרות באות באמת להניח את הרעש מאחור ולפגוש את עצמן מחדש. לפעמים זה שניהם יחד, ולפעמים במאמץ לנוח יש כמעט חרדה ותחושת פומו – כאילו החיפוש אחרי שלווה הופך למרוץ נוסף.
בחודשים האלה פגשתי אינספור טקסים: טקסי קקאו, תופים אינדיאניים, ריטואלים מיובאים. הם מצטלמים נפלא, הם יכולים לרגש, אבל בסופו של דבר – אופס, הם לא שלנו. משהו בהם נותר זר, נטול שורשים.
ואז אני מגיעה עם מפת תחרה לבנה רקומה, מניחה עליה צמחים מקומיים: אזוב, זוטא, הדס ואורן, ומתחילה לספר בפשטות על הסבתות שלנו. על איך שהן ידעו לרקוח חליטה מחממת, על חרובים שהפכו לשוקו של פעם, על עץ הזית שברכתו נמשכת אלפי שנים. ובאותו רגע קורה משהו בחדר. זה כמעט מוחשי, לפעמים עד כדי דמעות. כי כשפוגשים בשורשים – מרגישים. החיבור הוא מיידי, הגוף מתרכך, הלב פועם לרווחה.
בבית שלנו יש טקס בוקר: קנקן חרובים קטן – שוקו פשוט, חום ומתוק שגדל ממש פה. הילדים מלקטים, ויחד אנו מכינים אבקת חרובים, מלאה ברזל, מינרלים וחומרים נהדרים לגוף. לא "סופרפוד" מיובא, אלא מזון־על אמיתי שצמח בעמק האלה, באדמה שלנו.
זה מזכיר לי שוב ושוב: החיבור האמיתי הוא לא בטרנד הפופולרי, אלא במה שמזין אותנו באמת מבפנים. אחרי עשרות רבות של סדנאות, אני מרגישה בטוחה לומר: מה שמטעין אותנו באמת, מה שמחבר אותנו לחשמל פנימי ונותן הארקה לנפש – אלה השורשים שלנו.
דווקא המקומיוּת, הפשטות, מה שנמצא כאן – זה מה שממשיך איתנו. כי ריטריט אמיתי לא מסתיים כשאוספים את החפצים מהחדר במלון. ההזנה העמוקה היא כשאנחנו נזכרות, מתחברות ומגשימות. כשאנחנו מכינות לעצמנו חליטה מהגינה, פורשות מפת תחרה רקומה בחוכמת נשים על השולחן, או מתבוננות בילדים רצים יחפים בחצר.
בחשוון, אחרי כל סערת החגים של תשרי, נוחת עלינו שקט ללא מאמץ. יש מי שמרגישה בו ריקנות, ויש מי שרואה בו הזדמנות. בעיניי, זהו הזמן להשריש – לנטוע עמוק את מה שאספנו בחגים, במפגשים, בסדנאות, בחוויות, ולתת לזה ללוות אותנו בחיים עצמם.
כי בסוף, מה שהכי חזק בחיבור למקומיות הוא שכל אחת מאיתנו יכולה להאיר משהו קטן בבית שלה: ריטואל בוקר, מתכון, זיכרון, סיפור, צמח. ומתוך השורשים האישיים האלה, כל השנה כולה מקבלת טעם חדש.
בוקסה נפרדת
שוקו חרובים ביתי
(כוס אחת)
החומרים
1 כוס חלב צמחי (שקדים/שיבולת שועל/סויה)
1 כף שטוחה אבקת חרובים (יש בכל חנות טבע)
1 כפית דבש/מייפל/סילאן
½ כפית קינמון
טיפונת מלח ים
אופן ההכנה
- מחממים בסיר קטן את החלב הצמחי עד שהוא כמעט רותח, אבל לא מבעבע.
- מוסיפים את אבקת החרובים ומערבבים היטב עד שאין גושים.
- מוסיפים את הדבש או הממתיק וממשיכים לערבב.
- אם רוצים, מוסיפים קינמון וקמצוץ קטן של מלח.
- מוזגים לספל אהוב, מתעטפים בשקט של חשוון ושותים.
המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,
קרדיט: אסתר לחמן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן