מאחוריה זכייה באירוויזיון, פרס ישראל, אלפי שירים שהלחינה, הפקות מוזיקליות רבות מספור ומאות אלפי תלמידי בית ספר שזכו לפגוש אותה ולשמוע על אחורי הקלעים של עולם היצירה והמוזיקה. המלחינה, הפסנתרנית, הפזמונאית והיוצרת נורית הירש בשיחה מרגשת על יצירה, סיפוק, אושר ושמחה. "אין לי רגעי שיא בקריירה", מפתיעה אותי המלחינה הידועה נורית הירש כבר בראשית השיחה. כשאני מקשה ושואלת איך הזכייה הראשונה של ישראל באירוויזיון או קבלת פרס ישראל אינם רגעי שיא מבחינתה, היא מסבירה: "הרגע של הזכייה הוא שמחה רגעית, סיפוק רגעי. גם פרס ישראל – כשבנט בישר לי על הפרס לא כל כך התרגשתי, עדיין לא הבנתי, רק כשעליתי לבמה בטקס פתאום התרגשתי מהמעמד. אבל פרסים הם רגע חולף, אותו הרגע וגמרנו.
"האושר טמון בדברים הקטנים, הכי קטנים שיש – רגעים עם הילדים, היום גם עם הנכדות, שיחה עם חברה טובה, רגעים אינטימיים עם בן הזוג. כשאני הולכת על שפת הים ורואה את הגלים, אני מרגישה אושר. רק מהדברים הקטנים".
מה לגבי אושר מעצם היצירה?
"אני מרגישה סיפוק כשאני מסיימת שיר, לא אושר. לפעמים אני עובדת על שיר במשך שבועות, לא מרוצה, ולבסוף מוחקת אותו. לא צר לי על משהו שלא טוב בעיניי, ואין לי חיבה מיוחדת לכל מנגינה שכתבתי. יש גם דברים שלא הולכים. כשאני מסיימת שיר יש לי סיפוק עצום, שעשיתי משהו, שיצרתי, אבל לא אושר. כשאני רואה את הנכדה שלי, בת שנתיים וחצי, מחייכת אליי – זה אושר", היא אומרת ופניה קורנות.
מחסידות לעלוב להבימה
על אף התנהלותה הצנועה, בלתי אפשרי לדמיין את עולם המוזיקה הישראלי ללא השירים הרבים שהלחינה הירש (79). יותר מ־1600 שירים בסגנונות שונים הולחנו על ידה, משירי ילדים ('פרפר נחמד', 'הבית של פיסטוק'), שירי תיאטרון וקולנוע ('השוטר אזולאי', 'סאלח שבתי') ושירים מוכרים רבים אחרים ('בשנה הבאה', 'רק בישראל'). תחת ידיה יצאו אפילו מנגינות שפרשו כנפיים והגיעו לכל הקהילות היהודיות בעולם, כמו המנגינה המוכרת לשיר 'ומרדכי יצא מלפני המלך', שהפך לשיר עם, עד כי רבים אפילו לא יודעים כי היא זו שהלחינה אותו.
הירש מגלה כי הבסיס המוזיקלי שלה לקוח מעולם האופרה והחזנות. "אני יודעת שאני מוזיקאית מאז שאני זוכרת את עצמי", היא משתפת, "אבא שלי היה זמר אופרה, והייתי שרה אופרות. סבא וסבתא שלי, שהיו יהודים דתיים מחצרו של הרבי מלעלוב, היו לוקחים אותי מגיל שלוש לקונצרטים בחזנות בבית הכנסת הגדול בתל אביב. הכל התחיל שם".
לימוד נגינה מסודר החלה הירש בגיל שבע, הודות למורה למוזיקה בבית הספר, שקרא להוריה והמליץ להם לקחת מורה פרטי שילמד אותה פסנתר. "לא היה לנו כסף לפסנתר", היא משחזרת, "אבל השכנים בקומה מעלינו הגיעו מגרמניה והביאו איתם פסנתר. הם הרשו לי להתאמן אצלם בבית. הייתי הולכת אליהם כל יום, מתאמנת וממציאה מנגינות. לא ידעתי עדיין תווים. לימים רכשתי מהם את הפסנתר".
בילדותה החלה לרקוד ריקודי עם, וכך נחשפה למוזיקה התימנית, ובהמשך הכניסה גם ג'ז לרפרטואר. "אני מעין סלט ירקות של סגנונות שונים", היא מעידה על עצמה בחיוך. במהלך השנים למדה גם תזמור, עיבודים לתזמורת סימפונית ופיתוח קול.
כשהייתה בתיכון האמינה הירש שהקריירה שלה תתמקד בליווי זמרי אופרה, ואף שאפה לנסוע לווינה וללמוד את 'אומנות הליווי', שהיא מקצוע בפני עצמו.
"אהבתי מאוד ללוות זמרים", היא נזכרת. "כשהייתי בצבא הייתי מלווה זמרים בפסנתר במועדון החמאם ביפו, שם הכרתי את חוה אלברשטיין. בכל פעם הגיעו זמרים חדשים, ואני הייתי צריכה ללוות אותם 'על המקום'".
לאחר שהייתה בלהקה צבאית התאהבה בתחום הפזמונים ושינתה את דעתה. "התלבטתי לגבי המקצוע שאני עומדת לבחור, ואז גמלה בליבי ההחלטה להישאר במוזיקה פופולרית ולהלחין שירים, וזה מה שאני עושה עד היום. זו תמצית חיי".
למה לא רצית גם לבצע את השירים בפועל?
"חשבתי שלשירים שלי מגיע ביצוע טוב יותר מהקול שלי. אף פעם לא אהבתי לשיר. אהבתי לשמוע זמרים אמיתיים, שכל הקריירה שלהם היא שירה. היום נהוג שכל אחד יכול להגיש את שיריו, בין אם יש לו קול ובין אם אין לו, אבל בזמני לכל אחד היה תפקיד מוגדר: פסנתרן, כותב מילים, זמר. מי שמוכשר שיעשה הכל", היא מבהירה, "אבל לא כולם מוכשרים גם לכתיבה".
יוצרים תרבות
שני כותבים מרכזיים ששיתפו פעולה עם הירש היו יורם טהרלב ואהוד מנור, ועם שניהם כתבה עשרות רבות של שירים. "יורם נכנס לחיי לפני אהוד. אני לא זוכרת איך הכרנו, אבל הוא מסר לי שירים. השיר הראשון היה 'מלאך מסולם יעקב'".
את מנור היא הכירה במועדון צוותא בתל אביב, לשם הייתה מגיעה לעיתים קרובות ומלווה זמרים בנגינה. הירש מתארת תקופה ישנה וטובה של יצירה וגילוי. "הייתי הולכת כל יום לשפת הים, לשאוב השראה. אהוד בדיוק חזר ממסע לימודים בארצות הברית, נפגשנו בצוותא, הוא היה בחור מתוק, עם אלף נמשים ורווח בין השיניים", היא נזכרת בחום.
"הוא הוציא מהכיס פתק עם מילים מנוקדות בכתב יד של קידוש לבנה, כמו של ילד בכיתה ב'. פתחתי בבוקר את הדף, שהיה מקופל לקיפולים קטנים, וראיתי את המילים של 'הבתים שנגמרו ליד הים'. התאהבתי בהן ומיד הלחנתי אותן. מאז נוצר קשר שנמשך עשרות רבות של שנים, עד יום מותו. אפילו בערב פטירתו נפגשנו אצל יפה ירקוני, אהוד ואשתו עפרה היו שם, קבענו שנתראה למחרת בבוקר ונדבר כי היינו לפני הופעה משותפת. ואז בשמונה בבוקר נודע לי שהוא נפטר".
הירש מתארת געגועים גדולים לשותפיה המקצועיים, ענקי יצירה ישראלית שכבר אינם. "לי ולאהוד מנור היה קשר יום יומי במשך שנים, חסרה לי היכולת להתייעץ איתו. הגעגוע קיים גם היום, ועכשיו גם ליורם טהרלב".
לצד הגעגוע, היא מתנחמת בכך ששניהם בורכו במות צדיקים, ללא כאב. "אלוקים ברך את יורם טהרלב שיום לפני מותו הוא עוד הופיע. גם אהוד לא חשב שהוא הולך למות, וגם עוזי חיטמן, שגם על לכתו כאב לי מאוד. על אף שהם שלושתם חסרים, ולא רק הם, לפחות לא כאב להם".
נעמי שמר ז"ל יחד עם נורית הירש.
עושָה שלום
במהלך השנים חיברה הירש מנגינות לזמרים רבים. אחד השירים המצליחים שהלחינה אף שינה מן הקצה אל הקצה את מסלול חייה. השיר 'הדרך אל הכפר', שאותו כתבה לרבקה זוהר, שנאבקה באותה העת בהתמכרותה לסמים, פרץ דרך והפך לחלק מהפסקול הישראלי.
"כתבתי את המנגינה כשגרתי בארצות הברית בשליחות של בעלי זכרונו לברכה, שהיה קונסול כלכלי. נפגשתי עם רבקה זוהר, הקלטתי את המנגינה על טייפ קטן, ושלחתי אותה ליורם טהרלב. אמרתי לו שזה בשביל רבקה זוהר, והוא כתב לה במיוחד שיר על חייה, 'הדרך אל הכפר'. בעקבות השיר היא חזרה לארץ, וזכתה איתו במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים. הקהל הישראלי קיבל אותה בחום ובאהבה והיא נשארה כאן. בחורה יוצאת דופן", היא אומרת בהערכה רבה.
לאיזה שיר שהלחנת את הכי מחוברת?
"עושה שלום במרומיו, כמובן", היא עונה מיד. "בגלל המילים, המורשת היהודית והקשר לעם היהודי, וגם כי חזנות היא נר לרגליי, אני אוהבת את המוזיקה הזו ועדיין הולכת לקונצרטים של חזנות".
עולם משתנה לטובה
הירש, תושבת תל אביב, הייתה נשואה לאיש העסקים יורם רוזנפלד ז"ל. היא אמא לשניים, בתה רותי היא זמרת אופרה ושחקנית, ובנה דני מלמד תזמור וג'ז בבית ספר ידוע למוזיקה בתל אביב בשם 'שטריקר'. בנוסף, היא סבתא מאושרת לשתי נכדות.
למביט מן הצד לא מפתיע שהכישרון המוזיקלי עבר גם לדור הבא, אך הירש מבהירה כי לא ציפתה שילדיה יעסקו בתחום, "בהחלט לא כיוונתי אותם לכך, זה כנראה מולד".
מה את חושבת על כל תוכניות הריאליטי שקשורות למוזיקה? את צופה בהן?
"בוודאי, אני רואה כל דבר שקשור למקצוע שלי. זה מסקרן ומעניין אותי מאוד. אני אוהבת להתקדם עם הזמן, ולא מתרפקת על העבר ואומרת 'כשהיינו צעירים…'. כל אחד והזמן שלו".
על אף המוניטין המפוקפק שיש לתוכניות הריאליטי, ובצדק, חלקן פרצו את תקרת הזכוכית עבור אוכלוסיות מסוימות, אומרת הירש. "אני לא אשים את כל תוכניות הריאליטי בסל אחד. זה התחיל טוב, עם 'כוכב נולד'. לפני כן לא כל אחד היה יכול להתקבל לרדיו ולהיות מושמע, אלא אם כן הוא היה בלהקה צבאית, שהייתה פלטפורמה לפרסום.
"הרעיון בתוכניות כמו 'כוכב נולד' ו'בית ספר למוסיקה' – לקחת ילדים מכל הארץ, נערים ונערות מהפריפריה ומהמרכז, כאשר לכל אחד ניתנת הזדמנות להפגין את קולו ואת יכולת השירה שלו – פתח עולם שלם בפני המוזיקה הישראלית. המון אנשים קיבלו הזדמנות להוכיח את עצמם. לא רק מוזיקאים מהמרכז, כאלו שהיו בלהקה צבאית או בעלי קשרים. אבל מאז כוכב נולד השתנו דברים, ההשפעה האמריקאית התחזקה, והפופ הישראלי מושפע מאוד מהפופ האמריקאי" היא ממהרת לסייג.
הירש מספרת שהיא אוהבת מגוון רחב של סגנונות ויוצרים עכשוויים, ובין הזמרים שהיא אוהבת לשמוע היא מזכירה את חנן בן ארי. "אני שומעת את כל סוגי המוזיקה, ומה שטוב אני אוהבת. אני פתוחה לסגנונות שונים. המוזיקה מתקדמת, העולם מתקדם. אני לא שופטת ולא משווה בין סגנונות. מוזיקה יכולה להיות גם שטותניקית", היא אומרת בחיוך, "לא הכל צריך להיות כבד".
אל הדור הבא
לא רק בקריירה הדברים הגיעו אל סף דלתה, אלא גם בזוגיות. את פרק ב' שלה, מושיק לינדן, איש חינוך וחובב מושבע של מוזיקה עברית, הכירה לפני 18 שנה, לאחר שהוא החליט לנסות וליצור איתה קשר בכל מחיר.
לינדן קרא ריאיון עם הירש בעיתון, נשבה בקסמה, והחליט שהוא חייב להכיר אותה. "הוא תמיד אהב זמר עברי והכיר את הלחנים שלי", מסבירה הירש. "יש לי שיר 'כבר אחרי חצות', שהוא היה מרדים את הילדים שלו לצליליו", היא אומרת וזיק נדלק בעיניה.
"הוא פנה לחברת ילדות שלו שעבדה בקול ישראל, והיא יצרה קשר עם אנשים ששידכו בינינו. הוא התקשר אליי והשיחה קלחה. שוחחנו שעה והוא אמר 'בואי ניפגש', עניתי: 'טוב, בעוד שבועיים, אולי'. לא הייתי מעוניינת בקשר, נזהרתי. הוא אמר בתגובה 'אולי מחר?'. הוא היה ממוקד מטרה", היא צוחקת. "נפגשנו ודיברנו בפעם הראשונה כשלוש שעות, ולאט לאט נבנה הקשר".
בשנתיים האחרונות, מאז פרוץ הקורונה, בילו השניים יחד לא מעט. "זוגיות היא דבר שצריך לטפח. למדנו לחיות וליהנות ביחד כששנינו סגורים בבית 24/7, מלבד הליכה יומית על שפת הים שקרוב אלינו".
כיום הירש מופיעה בכל הארץ עם קבוצה של יוצאי להקה צבאית, הנקראת 'החבר'ה הטובים'. בנוסף, פרויקט חייה בעשור האחרון הוא 'שרים מורשת', בשיתוף משרד החינוך, ובו היא מופיעה בבתי ספר רבים ברחבי הארץ.
"זאת חגיגה משפחתית פנטסטית", היא מספרת בהתלהבות. "כל בית ספר בוחר את השירים ומעלה הופעה משלו, ואני מנחה, מספרת בקצרה סיפורים מאחורי שירים מסוימים, ומזמינה את התלמידים לנגן, לרקוד ולהציג. זאת חוויה. כבר 800 אלף ילדים השתתפו בפרויקט. רוב המלחינים שעושים מחוות עבורם הם מלחיני עבר, מרבית התלמידים לא פגשו קודם לכן מלחין חי שמספר על שיריו. זה מפעל חיי. אני רואה סבא וסבתא, הורים, נכדים – כולם שרים את השירים שלי ביחד. זה הסיפוק שלי".
קרדיט צילום: אריאל בשור.
הכתבה המלאה בגליון אדר ב' של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן