ותעש משתה

איך שלא נסתכל על זה , פורים תכף כאן.
אחרי שבועות של התארגנות לתחפושות ולבטים על משלוחי מנות אני מרגישה מוכנה לחג. כלומר חושבת שאני מוכנה.

בכל שנה אני עושה משלוח מנות אחר, ומוציאה מהבית כמות אדירה של משלוחים. לא, אני לא משתגעת עם תוכן המשלוח, רק עם כמות האנשים שאני רוצה להגיע אליהם. בשבילי משלוח מנות זוהי הזדמנות להעניק אהבה, לומר תודה לאנשים חשובים בחיי על עצם היותם, פורים זה זמן לפתיחת הלב, לשמחה.

זה מתחיל בשמונה בבוקר, מסדרת הכל כמו חיילים, בודקת שהפתקים מונחים במקום, שלא פספסתי אף אחד, שהכול תקין.
בתשע מתחילים לצאת לדרך, כל המשפחה, מוסיקה אדירה נובעת מהרכב, ואנחנו עוברים דרך היקרים לנו .

לקראת צהריים אני חייבת לצאת ידי חובת קריאת מגילה (מישהו אמר מצוות עשה שהזמן גרמה ולא קיים?) ואז מתארגנים מהר לסעודה, מרימים סירים שהוכנו מראש ובושלו בהם כל מיני מטעמים, לחימום, עריכת שולחן, הוצאת בקבוקים, ואם אפשר אז בהקדם כדי לא לפספס את היום הזה.

האורחים מגיעים, יושבים, אוכלים, שותים, מנקים תוך כדי את מה שנשפך, כי הרי יין סופו להישפך כי סימן יפה לו, אם יש שיכורים מקיאים, להוציא אותם החוצה, למלא צלחות במנות נוספות, להחליף בגדים לילדים שהתחפושת נקרעה להם, להוריד מהשולחן, לנקות את הכל למרות שהיין שלא שתיתי קצת עלה לי לראש ואז לשטוף את הבית, להביט מסביב ולשאול…

לאן?? לאן נעלם לי החג? איפה "ותעש משתה נשים?" איפה "המלכה אסתר'? ואיך זה שכל היום הזה היה מירוץ אחד גדול בלי רגע להנות ממנו?

משהו בקונספט התקלקל לי. אני מאוד אוהבת את פורים אבל הוא רץ לי כמו רשימת מטלות בלתי אפשרית. וזה לא בגלל משלוח המנות, וזה לא בגלל האורחים או האוכל. זה בגללי.

כי הראש נמצא כל הזמן בשלב הבא במקום להיות כאן ועכשיו.
לשלוח מנות ולחשוב רק על המשלוח ולא על המשלוח הבא.
לקורא מגילה בלי לחשוב על עריכת השולחן לסעודה.
לשבת בסעודה בלי לחשוב על הניקיון.
ואז לנקות, אחרי שהלב שלי גדוש ושמח מכל היום הזה.

אני רושמת את התובנות האלה ומתפללת להיות יותר נוכחת החג הזה, ואולי בזכות זה , הוא יעבור לי בנחת גדולה יותר.