הדרך הזו, שמתחילה לעיתים בחלום ילדות שנדחק לשוליים בשל אילוצי החיים, מלאה באתגרים אישיים, כלכליים ומשפחתיים, אך עבור הנשים הללו מדובר לא רק במטרה פרטית, אלא גם בשליחות עבור החברה.
איך משלבים חיי משפחה, אורח חיים דתי ומערכת לימודים אינטנסיבית? מה מוביל נשים בגיל 30+ לבחור להגשים חלום ילדות? ואיך הן מתמודדות עם הקשיים בדרך להגשמה העצמית? נשים שהעזו לחלום בגדול מספרות כיצד הפכו את החלום למציאות, כנגד כל הסיכויים.
רצון שלא מרפה
אפרת דמתי בת 36, היא נשואה ואם לשישה ומתגוררת ברמלה. יש לה תואר ראשון בביוטכנולוגיה, ובגיל 34 היא החלה ללמוד רפואה בתוכנית ארבע־שנתית (המיועדת לבעלי תארים אקדמיים ולמעשה מקצרת את הלימודים בשלוש שנים, ש"ס), לאחר שנתיים של לימודים למבחני הקבלה. היא ניגשה למבחן פעמיים עד שעברה והתקבלה לאוניברסיטת תל אביב. כעת היא בשנה השלישית מתוך הארבע.
כיום היא נמצאת במחלקה הפנימית בבית החולים אסף הרופא, בשלב הקליני של הלימודים, שבו הסטודנטים נכנסים למחלקות ומיישמים בפועל ידע תאורטי עד לקבלת הרישיון. "כשאני מצליחה לגרום למישהו לחייך זו תחושה טובה, כי הרבה אנשים באים לבית חולים עצובים, ויכול להיות שאני היחידה שהתעניינתי בו היום", היא מספרת. "אני מרגישה סיפוק שאני במקום הנכון והטוב עבורי, שמשלב גם ידע וגם תקשורת עם אנשים. להיות שם בשביל אנשים ברגעים שהם חלשים".
איך הכול התחיל?
"תמיד רציתי להיות רופאה ולא חשבתי על משהו אחר. אבל התחתנתי מוקדם, בגיל 20, וציון הפסיכומטרי שלי לא הספיק ללימודי רפואה. באותה תקופה ניקיתי בתים לחברות שהן רופאות, וראיתי כמה הלימודים בשילוב עם משפחה הם קשים. הן אמרו לי 'אל תעשי את זה לעצמך'. ראיתי שהן אף פעם לא לוקחות את הילדים לגן או ממנו, ולא רציתי שככה האימהות שלי תראה, אז הלכתי ללמוד ביוטכנולוגיה".
אפרת תמיד חלמה שתהיה לה משפחה גדולה, והיא שמעה שוב ושוב את המסר שאין חיי משפחה עם לימודי רפואה. כשפנתה ללמוד ביוטכנולוגיה קיוותה שהעבודה בתחום פיתוח התרופות תיתן לה סיפוק, אך בפועל גילתה שזה לא מדבר אליה. היא המשיכה ללימודי תואר שני בנוירו־פסיכו־פרמקולוגיה, אבל בפנים חשה החמצה, כי העבודה במעבדה לא כללה קשר עם אנשים כפי שהיה חשוב לה מלכתחילה. לכן בהמשך החליטה לעבור לעבודה כמורה לביולוגיה ורכזת קהילה.
"כל השנים אהבתי את העבודה שלי וגם הצלחתי במה שעשיתי, אבל הלב והתשוקות היו מונחים במקום אחר", היא אומרת בכנות. "בכל פעם שיצא לי להגיע לבית חולים – בלידות או בכל פרוצדורה רפואית אחרת – קינאתי ברופאים. זה מקצוע עם הרבה משמעות והשפעה על אנשים. שאלתי את עצמי, מה, עד גיל 120 אארגן פעילויות לקהילה? איפה אני רוצה לראות את העתיד שלי? לאן אני רוצה להתפתח?"
לאחר ארבע שנים בתחום ההוראה וריכוז פעילות הגרעין, היא החליטה שמיצתה. "הייתי בהיריון עם החמישי, ואני זוכרת שאמרתי לבעלי שאני לא יכולה יותר ואני לא חוזרת לעבודות האלו אחרי חופשת הלידה. הרגשתי שלא טוב לי, שאני לא במקום שלי ושאני חייבת לעשות שינוי, אבל לא ידעתי מה. כל רופא שדיברתי איתו אמר לי שזאת עבודה לא פשוטה בכלל, ובטח בשילוב עם משפחה".
מרתון במקום ספרינט
אפרת החלה לברר על התוכנית הארבע־שנתית ברפואה, ולדבר עם אנשים נוספים מהתחום, שנטעו בה ביטחון. "לאורך השנים גם הבנתי שהנוכחות שלי עם הילדים לא נמדדת רק בכמות הזמן איתם אלא באיכות, ואם הם ילמדו מאמא שלהם ללכת אחרי החלומות ולא לוותר על השליחות שלהם – זה לא דבר של מה בכך", היא מוסיפה. "בעידוד בעלי אלנתן וההורים שלי החלטתי ללכת אחרי החלום וללמוד רפואה למרות הקשיים".
אחרי הלידה של הבן החמישי היא החלה להתכונן למבחני הקבלה. "עברתי שנתיים אינטנסיביות כדי להתקבל ללימודים עם תינוק קטן, ואחר כך הגיע עוד היריון בסיכון. ברגע שבו יצאתי מבית החולים עם הסלקל והבן השישי – קיבלתי הודעה שהתקבלתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב. בשנה הראשונה ללימודים הייתי אחרי לידה, אז הבאתי אותו איתי ושמרו עליו בייביסיטריות או אמא שלי בכיתה ליד, ואני יצאתי להיניק אותו בהפסקות. קראו לו 'הסטודנט הצעיר'. היום אני מאושרת מההחלטה. עדיין יש ימים קשים של בכי ועומס, אבל אני יודעת שאני עושה מה שנכון לי".
איך נראה השילוב בין לימודים אינטנסיביים לגידול ילדים?
"זה כל הזמן ללכת בין הטיפות, להיות מאורגנת וליצור סדרי עדיפויות. בתקופות מבחנים יש עומס גדול כי אני צריכה לחרוש ולשנן המון חומר, והמשפחה משלמת מחיר. ביום ארוך של משמרת שמתחילה בבוקר ונגמרת ב־23:00 בלילה אני לא מספיקה לומר עם הילדים 'שמע ישראל' וקשה לי שאני לא משכיבה אותם לישון, אבל מצאתי עוגנים שעוזרים לי לשמור על שפיות, כמו להזכיר לעצמי שלימודי רפואה זה כמו ריצת מרתון ולא ספרינט – צריך לשמור על כוחות לאורך זמן ללימודים, להתמחות ולמשפחה, אלה שנים של עומס. לכן אני מנסה למצוא איזון בין שני הדברים וקובעת עוגנים בלו"ז: אחר הצהריים אני רק עם הילדים; בשבתות אני לא לומדת בכלל, גם אם יש מבחן ביום ראשון; אני לא מפסידה מסיבות של הילדים גם אם יש לי משהו חשוב בלימודים; ובעלי ואני משתדלים לקבוע זמן בשבוע שאנחנו יוצאים יחד".
היא מספרת שמאחר שבתוכנית הארבע־שנתית אין חופשות סמסטר, גם בחופש הגדול הילדים נאלצו להעסיק את עצמם לבד שעות ארוכות. "זה עוד מחיר שהמשפחה משלמת", היא אומרת בגילוי לב. "אין הרבה בילויים. אבל אחרי תקופות לחוצות בלימודים עשינו טיול או משהו שווה עם הילדים כדי לשמור על אווירה משפחתית. למרות האתגרים, אני לא מרגישה שהילדים מקופחים, ואני מקווה שבטווח הארוך זה ישתלם".
לא מעט נשים דתיות נקרעות בין ערכים: מחד גיסא השאיפה למימוש עצמי, ומאידך הרצון במשפחה גדולה. אני שואלת את אפרת מה דעתה בנושא, והיא משיבה: "גדלתי בחברה שבה כולן למדו הוראה או מקצועות פרא־רפואיים, וכשאמרתי שאני רוצה להיות רופאה חלק מהאנשים פתחו עליי עיניים ואמרו לי 'את הורסת לילדים שלך את החיים'. גם היום, כשזה יותר מקובל, עדיין לא מסתדר לאנשים הערך של משפחה גדולה יחד עם החלום להיות רופאה", היא אומרת. "אבל אני שמחה בבחירה שלי. מרגישה שאני מממשת את היכולות ואת השליחות שלי. רציתי משפחה גדולה, ואני באה מבית עם הרבה אחים, אבל היה לי חשוב גם להיות אקדמאית, בגלל שזאת אני. בזמנו באולפנה אמרו לנו לבחור מקצוע שיהיה נוח עם ילדים, ולהתחתן עם אברך, אבל היום לילדים שלי אני אומרת שאפשר להיות גם חשמלאי, רופא או כל מקצוע אחר יחד עם יראת שמיים, לא חייבים להיות הרב הראשי בשביל להיות עובדי ה'. היום יש שינוי ואנשים נפתחים לעוד כיוונים ומבינים שהעולם התורני מחובר לעולם המעשה".
מה היית אומרת לנשים אחרות שרוצות ללמוד רפואה?
"הרצון חזק יותר מהכול. אם את יודעת שבגיל 50 תסתכלי אחורה ותרגישי החמצה, אז לכי על זה. כמובן שצריך לעשות סדרי עדיפויות ולהבין מה העיקר ומה טפל בחיים, אבל בטווח הארוך זה ישתלם. זאת דרך לא פשוטה, אבל כשתגיעי לשם תרגישי סיפוק. אני מאמינה שכל אחת צריכה להקשיב ללב שלה, לכישרון ולשליחות שה' נתן לה בעולם.
המשך הכתבה בגיליון אייר תשפ"ה,
קרדיט: שירה סגל
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן