מאיירים מלחמה: רשמי הלב

 

סכר הדמעות- אלחנן בן אורי

בבוקר שמחת תורה, ממש בפתיחת ההיכל של ההקפות, גויסתי לתפקיד ביטחוני כתומך לחימה, להגיב על הדבר הנורא שקורה שם בדרום.

בשטף התגובה והעשייה המספרים מתחילים להגיע, הידיעות האיומות, התמונות… והמספרים עולים… הלב זועק: ה'! איך זה קורה לעם ישראל? בשמחת תורה?!

אבל לא היה זמן בכלל להשיב לזעקות הלב.

 

איך 1,400?! ואיך 240?! ימים עוברים. שבוע עובר. ולא דמעתי. 

איך? אני איש רגיש שיכול להגיע בקלות לבכי במצבים כאלה. הלב קרוע עמוק בפנים, אבל אולי גם לא ממש מעכל. אולי כי אנחנו במלחמה, ובמלחמה לא בוכים.

כולנו גויסנו. לחזית ולעורף. לתמיכה בקרובים אלינו בבניין ליד ולמלחמת ההסברה. הסברה. למה בכלל צריך להסביר? אבל הכוונת במקלדת והעיפרון יורה.

כולנו עם ישראל עכשיו.

אחרי עוד כמה ימים הרגשתי איך הכאב השחור מציף אותי.

מחשבות על המשפחות, על החטופים, על חילול השם בעולם. כעס, עצבות, חוסר אונים. אבל מאגר הדמעות סכור.

ואז… מקבלים ידיעה על שחרור חיילת חטופה על ידי צה"ל! אשתי השמיעה את השיר 'אל ארץ צבי'. והדמעות זלגו. 

שטפו. חיכו למשהו שמח לבכות עליו? ואולי השלמתי את שמחת תורה שנגדעה?  מי יודע.

ממשיכים להילחם.

 

אנא ה'

הושיעה נא, הצליחה נא.

 

ללא אוויר -תרצה ירחי מאיר

 

כשהוא הלך, נדרכתי

העצבים היו חשופים,

הנשימות היו מהירות,

נהייתי משימתית.

ניקיתי, הברקתי. הכול כדי לשמור על שליטה.

מתהלכת לי בוואקום. לא יודעת איפה הוא, מה הוא עושה, מתי נוכל לדבר.

כשמדברים, אני שומעת שגם לו לא קל. תחושות קשות וחוסר ודאות.

 

בשבוע השני הרפיתי. 

הבית כבר לא מה שהיה, בכל זאת – האחראי על הסדר לא כאן, ואני התעייפתי מלהחזיק בכל החזיתות.

מתהלכת ביישוב ודוק של משהו לא ברור משוך על פניי. רואים אותו משוך על פניהן של נשות המגויסים. בדידות? תוגה? תחושה כזאת שקשה להסביר, אבל מין מסך מפריד בינך ובין העולם.

כמו ללכת עם מפת ניילון פרושה עלייך.

 

בשבוע השלישי התחלתי להתרגל.

להתרגל ללבד, להתרגל לתפעול הבודד. זה לא היה קל מבחינה טכנית, אבל משהו בהשלמה נתן לי כוח.

ורק כשהוא חוזר, את מבינה מה היה חסר לך. הוא מרים מעלייך את מפת הניילון שהפרידה בינך ובין העולם, כפי שהרים את ההינומה שלך מתחת לחופה כשנתן לך לשתות מהיין.

הוא נותן לך חמצן. פתאום את נושמת עמוק, את הנשימה שלא נשמת כל הזמן הזה. את מניחה את הראש ומרפה את השרירים. וגם אם איך שהוא חוזר הוא ישר נרדם – הוא פה, הוא נוכח, וזה כל מה שהיית צריכה.

את מלטפת כדי להרגיש את מעיין הביטחון המוחשי הזה שפתאום הגיע, ולעשרים וארבע שעות אתם חוזרים להיות זוג רגיל, משפחה נורמלית, לפחות בדמיון, מנסים להיזכר מה עושים ב"שגרה" קצרה רגילה כזו כשאתם יחד.

כשהוא חוזר לשם, יש לך עוד יומיים שבהם את רוכבת על גלי האוויר שהוא השאיר לך, נושמת מהם. עד שמפת הניילון עוטפת שוב בהדרגה, עד לפעם הבאה.

 

 

המבדיל בין אור לחושך- רינת גלבוע

מאז השבת השחורה לא איירתי שום דבר שקשור למלחמה. המוזות שותקות, ובכלל – הדומייה עוטפת, נוכח הרוע שחשף את פניו. 

ובכל זאת, ארבע מילים מהדהדות בראשי מאז ההבדלה במוצאי השבת ההיא, ובכל מוצאי שבת מאז: 

המבדיל בין אור לחושך. בין רע לטוב. 

הבידול הזה שהתערפל אצלנו – התחדד מחדש בעשן הטבח ובערפל הקרבות.

 

תקשורת נמוכה, מורל גבוה- שלהבתיה זיס

בימים הראשונים למלחמה הרגשתי שאני חייבת לדעת מה קורה. הפחד הוביל אותי כל הזמן לאתרים ולחדשות, לעדכונים ולכותרות. הרגשתי שאין בי כוחות לכלום, לא הצלחתי לזוז, הייתי סחוטה פיזית ונפשית.

הכביסות של אחרי החג, הסוכה שצריך לפרק, הבלגן בבית והילדים נטולי המסגרות דרשו כולם את שלהם, אבל אני לא הייתי מסוגלת לכלום, בטח שלא לצייר וליצור.

אחרי כמה ימים הבנתי שההתעדכנות האובססיבית הזו משתקת אותי, ושאני חייבת לצאת מזה. חייבים להיות חזקים, גם אנחנו בבית, לא רק החיילים שבחזית. אסור לנו להיכנע לאויבים שמנסים להחליש אותנו. לאט לאט הרמתי את עצמי, הנחתי את הפלאפון בצד והשתדלתי לסנן ולהיכנס כמה שפחות לתכנים השונים מחד, ומאידך להתחבר לכל העשייה החיובית שמסביב.

לא שאני עושה הרבה, אבל אפילו להכין עוגיות עם הילדים ולחלק לשכנים, לדבר עם חברה על הקשיים שעוברים עליה, ולהיות חלק מהנתינה הכל כך גדולה שמגיעה מכל כיוון אפשרי – אפילו הדברים הקטנים האלו נותנים הרבה כוחות.

 

 

עולם הפוך ראיתי- רבקה עטרה צינמן

הכול הפוך, הכול בוער.

כבר תקופה, בתוך הבלגן והלחימה, שאני שואלת את עצמי: מה המסר שטמון כאן עבורי, באופן אישי?

אני שואלת, אבל התשובה ברורה לי – חסרה בי אהבה לעם ישראל, אמונה ביכולת שלנו להתאחד, ואולי אפילו קצת התחזקות אמונית.

השנה האחרונה פרמה בי, לאט לאט, את הרצון לראות את כולם באור חיובי. יום כיפור היה הפיצוץ שגמר אותי. הרגשתי שאין לנו סיכוי. נכון, יש כאן אנשים טובים, אבל אנחנו כל כך רחוקים, מכל כיוון. 

בשמחת תורה התרחש האירוע הכי מחריד ולא אנושי שיש, ומאז אני לא יודעת אנה אני באה. אני מוצפת תחושות מעורבות שנוגעות לחוסר בהנהגה, להיעדר אחיזה אמיתית בשורשים שלנו, ליבי יוצא אל כל האימהות השכולות, האלמנות, היתומים והאחים השכולים, וכולי תקווה שהחטופים יחזרו הביתה.

יש בי תחושת ניתוק מהמציאות, מחשבה שכל זה – לא יכול להיות אמיתי.

כשהייתי במשבר אמונה, הרב שלנו אמר לי שהמעלה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה עכשיו, היא להבין שאני לא מבינה כלום.

הלוואי שכבר אבין.

 

 

בגיא הצלמוות של פחדי – מיכל אברסין

 

אני לא מגויסת, אני לא שומרת בלילות, אני לא נלחמת בקרבות.

אני רק מצליחה, לא לבכות.

אני מצליחה לא לבכות כשאני מחבקת אותך בממ"ד, אני מצליחה להגיד לך לנשום כשגרוני שלי מכווץ בכאב והאוויר בקושי חודר לי לריאות. אני מצליחה לא לצעוק כשאני רואה את האימה בעינייך, אפילו שאני כל כך רוצה.

אני בוכה רק כשהדלת נסגרת מאחורייך, ומודה לעצמי על שלא ראית דמעה, על שנחסך ממך הכאב, על שגם בגיא הצלמוות של פחדי חשבתי עלייך. אני מודה לעצמי על שאמרתי שזה רק מטוס, רק חתול, רק אוטובוס, רק לא מחבל בדלת. תודה על שעמדתי בזה, ועל שאני עדיין עומדת.

שמרי נפשך- נעמה להב

מאז אותה שבת אין לי מילים. אין לי קווים. אני מציירת רק מה שחייבים. 

אני באמת לא יודעת מה להגיד, אז איעזר בשיר של נתן אלתרמן, שהרבה פעמים נותן לי מילים כשהן נגמרות. את השורות האלה הוא כתב לבתו, תרצה אתר, כשהיה חרד לשלום נפשה.

אילו יכולתי, אלו המלים שהייתי שולחת לאותן נשים שנמצאות שם בפנים. חטופות. בפחד נורא. חלקן אחראיות לשלום אחרים, חלקן ראו את בני משפחתן מומתים לעיניהן. יש כל כך הרבה ממה להישמר. כל כך הרבה חושך, ואור פנימי אחד.

הלוואי שהן היו יכולות לדעת כמה אנחנו חושבים עליהן מרחוק. עליהן, ועל הגברים, ועל החיילים, והזקנים, והילדים.

הלוואי שהיו רואות את הידיים שלנו נמתחות הכי רחוק, הכי קרוב אליהן, לאן שרק אפשר להגיע.

 

מרפא לנפש- עילאי ממן

אם הלב שלך שבור, עשה מהחלקים שלו אומנות.

חג שמחת תורה. חג של שמחה, של אור, של חוזק ועוצמה. את החג הזה בחרנו לחגוג בירושלים עיר הקודש, בשכונת הר נוף. בערב החג היינו עמוק בתוך שמחת ההקפות, לכבודה של תורה, ולאחר מכן שרנו שירי שבת עד השעות הקטנות של הלילה. זה החלק הכי אהוב עליי בשבתות.

שבע בבוקר, אזעקה. חשבתי שאני לא שומע טוב, אולי חולם. בתור ילד שגדל וחי בדרום, אני רגיל לצערי לאזעקות ולהשלכות שלהן. אבל בעיר הבירה? ירושלים?

מהר מאוד הבנו שמדובר באירוע גדול, אבל לא ידענו עד כמה. במוצאי שבת נסענו בחזרה ליישוב שלנו, באר גנים, בלי לדעת שאנחנו הולכים להיכנס אל התופת. 

אנחנו משפחה מאוד זורמת, אופטימית, תמיד בוחרים לראות את הטוב. אבל הנסיעה הזו, כשמעלינו מופע זיקוקים, הייתה הנסיעה הכי איומה שהייתה לי. הגענו הביתה רק כדי להבין שיש מחבלים באזור. החשכנו את הבית. אבא שלי, שנושא נשק, נעמד דרוך. שמרנו על השקט עד שנרדמנו.

כשהתעוררנו, זה היה לקול אזעקות.

אני בן 15, אוהב לצייר ולנגן, ולא מצאתי את עצמי בסיטואציה. איך אנגן כשיש חטופים? כשהורים קוברים את ילדיהם? כשילדים קוברים את הוריהם? בכיתי, התפרקתי, צעקתי. אמא נתנה לי כוס מים וחיבוק.

באותו הרגע החלטתי שאת הפחדים ואת הרגשות שלי, את התקוות שלי, אוציא החוצה אל הדף. ניגנתי עם העיפרון על הנייר, ציירתי את המחשבות, את פעימות הלב.

אומנות היא מרפא לנפש, היא חוצה מגזרים, היא מאחדת, מחבקת. היא גם התקווה לימים טובים יותר.

 

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן