הילדות שאבדה
ציפורה (שם בדוי), בת 25, גדלה בבית שבו המצב הכלכלי היה לא פשוט. כאחות בכורה במשפחה בת שלושה ילדים, היא הרגישה שהאחריות נופלת על הכתפיים שלה כבר מגיל צעיר. "הילדות שלי הייתה מאתגרת, בלשון המעטה", היא מספרת. "שני ההורים שלי עבדו מהבוקר עד הלילה, ואני? בישלתי, גידלתי, הוצאתי מהגנים. עשיתי כל מה שאמא עושה".
איך זה השפיע על הקשר שלך עם האחים?
"אני הייתי הסמכות בבית. לא שיחקתי איתם כמו אחות גדולה טיפוסית, לא השתוללנו יחד. הייתי עסוקה בלטפל ולדאוג, ולא נשאר לי מקום לדברים אחרים".
מצד אחד, החוויה הזו לימדה אותה אחריות ועצמאות בגיל מוקדם, אך מנגד, היא חשה כיום שהמחיר ששילמה היה כבד. "לא חוויתי ילדות כמו החברים שלי. בזמן שכולם יצאו לבלות, אני חזרתי הביתה ישר למטבח, לבשל לאחים שלי. זה לא היה כיף".
בכורות רבות מרגישות שההורים "התאמנו" עליהן לפני שגידלו את הילדים הבאים. את מתחברת לזה?
"לגמרי. הרגשתי שאני שפן הניסיונות שלהם. כל מה שהם עברו בפעם הראשונה היה עליי. כל טעות שהם עשו איתי, עם האחים שלי הם כבר היו למודי ניסיון. הרגשתי שאני חייבת להיות דוגמה, כי אם לא אני, אז מי?"
מעבר לאחריות בבית, ציפורה גם הייתה חשופה מאוד לזוגיות של ההורים שלה. לפעמים אולי יותר ממה שמתאים לגילה. "הם היו מאוד גלויים איתי. המודל שקיבלתי מהם לא היה טוב, וזה גרם לי להבטיח לעצמי שאני אהיה אחרת. בשלב מסוים זה נהיה כבד מדי, אז החלטתי לקחת צעד אחורה, ורק אז הקשר שלי עם אמא שלי השתפר".
היום היא בעלת משפחתון פרטי מצליח ונמצאת בזוגיות יציבה ואוהבת, ומקווה בעתיד הקרוב להפוך לכלה. "אני בטוחה שכל החוויות שלי בתור בכורה עיצבו אותי. קיבלתי כלים לחיים האמיתיים שאולי לא הייתי מקבלת אם הייתי נולדת אחרי. אנשים תמיד אומרים לי שאני בוגרת לגילי, חושבים שאני מבוגרת בעשור לפחות, ואני יודעת שזה בזכות מה שעברתי. אז למרות הכול, אני מברכת על זה".
מה את חושבת שתעשי אחרת עם הילדים שלך?
"בראש ובראשונה, אני חושבת שלא אתן לילדים שלי להיות מעורבים בנושאים שהם ביני ובין בעלי. אשתדל לשמור על כמה שיותר דיסקרטיות כדי להגן עליהם מדברים שלא תואמים את הגיל שלהם. חשוב לי להיות אמא עם סמכות, אבל מצד שני לתת להם לחוות וליהנות כמו שילדים אמורים, שתהיה להם ילדות אמיתית ובריאה".
המשנה למלך
לגדול כאחות בכורה זה תפקיד לכל החיים. להיות זו שתמיד נמצאת, שתמיד דואגת, שלוקחת אחריות – גם בלי שביקשו. כשמדובר במשפחה מרובת ילדים, המשמעות של להיות בכורה מועצמת פי כמה. כך גם אצל מירי (38), הבת הבוגרת במשפחה של 13 ילדים, שלמדה לגלות אחריות מהרגע הראשון, אבל גם לשים גבולות.
"אמא שלי הטילה עליי הרבה סמכות והרבה אחריות", משתפת מירי. "כשאחותי הצעירה ביותר נולדה, אני כבר הייתי בת 18. עזרתי לגדל את האחים שלי – מקלחות, האכלות, בדיקות כינים, הכול. אבל זה לא היה רק טכני. הרגשתי שאמא שלי תלויה בי, שהיא לא יכולה להסתדר בלעדיי. מצד שני, לא פעם גם בחוצפתי קצת כעסתי עליה ואמרתי לה: 'את ילדת אותם, זו הבעיה שלך, לא שלי'".
כמה פעמים יצא לנו לשמוע אחות בכורה אומרת משפט כזה? בכורות רבות מרגישות שהן סוג של יד ימינה של האם, וכשהמשפחה גדולה זה אפילו יותר משמעותי. אבל למרות האחריות הרבה, מירי מתארת שהיא השתדלה לשמור על איזון. "היה לי חשוב לצאת ולבלות עם חברות. אמא שלי דאגה שלא ארגיש שזה עול כבד מדי. לא העמדתי סירים בבית או דברים כאלה, אבל בעזרה היומיומית כן הייתי נוכחת". לדבריה, אולי זה בדיוק הקו הדק שהורים צריכים ללמוד ללכת עליו – לתת לילדים הגדולים להיות חלק מהבית ולעזור, אבל לא לקחת מהם את הילדות.
"האופי שלי נבנה מתוך המציאות שהייתי צריכה להיות בה", אומרת מירי. "למשל, בערב פסח הייתי קונה ארטיקים לכל האחים שלי ומפעילה אותם דרך משחקים: 'מי שמסדר מקבל ארטיק'. למדתי לקחת יוזמה, לארגן, לנהל. גם היום אני זו שתופסת פיקוד בשבתות משפחתיות ובאירועים ,על המלצרים ועל הלו"ז. שמתי לב שהרבה בכורות הן כאלה. מנהיגות, מפקדות, מוציאות לפועל. זה חלק מאיתנו".
לאמירה הזו יש ביסוס גם בספרות המקצועית. מחקרים מראים שהאחים הבכורים נוטים להיות יותר אחראיים, יותר יוזמים ויותר שאפתניים. אולי כי הם הראשונים, אולי כי הם תמיד "הגדולים". אבל עם כל הנתינה והאחריות, לא פעם מגיע גם תסכול. "לפעמים אני מרגישה שאני דואגת לאמא שלי יותר ממה שאבא שלי דואג לה", אומרת מירי בגילוי לב. "אני שולחת את הבנות הגדולות שלי לעזור לה ומתעניינת בה כל הזמן". גם בשבתות ובחגים, כשהוריה לרוב מוצאים את עצמם מארחת את כל בני המשפחה, מירי היא היחידה שחושבת על העומס שלהם, ומזמינה אותם אליה. "וזה קצת מתסכל אותי", היא מודה. "אני רוצה שגם יפנקו אותי, שגם לי יהיה מקום שאני יכולה ללכת אליו".
המשך הכתבה בגיליון ניסן תשפ"ה,
קרדיט: שרינה זרביב
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן