"יצאתי מעזה, עכשיו אני מחכה לחזור הביתה", אמרה לי בחיוך תצפיתנית גיבורה. אחרי שהקב"ה מבשר לעם השבוי "והוצאתי!" הוא רומז להם שדווקא עכשיו הם יצטרכו הצלה. יום היציאה הוא חג, חלום שהתגשם, אבל איך מסתדרים עכשיו? עם הזיכרונות, עם המציאות החדשה, עם הצלקות?
הניקיון הוא "והוצאתי". הסדר יהיה ה"והצלתי". ניקיון הוא פעולה חד־צדדית, אגרסיבית אפילו. היא תהיה בעיקר הוצאה: הוצאת פסולת, הוצאת חמץ, הוצאת כתמים. ניקיון הוא ה"לא". כשאומרת התורה על החתן הטרי: "נקי יהיה לביתו שנה אחת", היא מתכוונת ש"לא יצא בצבא". הניקיון הוא "בל ייראה ובל יימצא", ואילו הוא עכשיו צריך להפוך מ"בל" ל"בעל", "ושימח את אשתו אשר לקח".
הסדר, לעומת זאת, מחייב אינסוף ענווה. שלא כמו הניקוי, לא רק המנקה נמצא בתמונה. הסדר מחייב לסדר שני עצמים או יותר במרחב משותף, ולהבדיל – שני אנשים במרחב משותף, ולהבדיל עוד יותר – יש לסדר את חוויית השבי לצידה של חוויית החירות מבלי למחוק אחת מהן, להפך! שוב ושוב מחייבת אותנו התורה לעשות "זכר ליציאת מצרים".
רפואה סודית לנפש
אחרי הביעור, מבקשת הנפש ביאור. היא יודעת שיש לנקות בית נוסף: את "נגעי בתי הנפש", כמו שאומרים בנוסח בדיקת החמץ. וזו בדיוק עבודת הסדר בליל הסדר, על 15 השלבים שלה. זו רפואה סודית לנפש שמבקשת סדר כוחות חדש אחרי יציאה ממשבר. במלחמה, קוראים לעבודה החשובה הזו: סד"כ.
קדש – הקידושין, השמחה, תבוא מיד בהתחלה. יהיה זה חיבור מרגש אחרי מרחק ארוך. "והשיאנו את ברכת מועדיך", נאמר ביחד, ונחכה לנישואין האלה, המבורכים. ה"קדש" יהיה המפגש המשפחתי שחיכינו לו כל כך, והמקובלים מלמדים ש"יוכל אדם להרגיש כל נשמות בני משפחתו מגן עדן משתתפים בקידוש ליל הסדר שלו" (האדמו"ר מרוז'ין).
ורחץ – ועכשיו, רק עכשיו, מתרחצים. לאט לאט שוטפים את הצלקות, את הפצעים, את הפחד. זו עדיין לא רחיצה שמברכים עליה, היא עדיין לא הרחיצה המטהרת.
כרפס – המים המלוחים שטובלים בהם יהיו טעם הדמעות, כך מופיע בחז"ל. מותר וצריך לבכות הרבה, זה בכי מטהר, או כמו שמלמד רבי נחמן: "ושבו העבים אחר הגשם". העננים שמעיבים על חיינו, ייעלמו כשיהפכו לגשם. השמיים שוב יהפכו בהירים.
יחץ – נתרגל להבין שתמיד נחיה במציאות חצויה, לצידו של סוד גדול. גם אחרי שיצאנו, תמיד נחפש את החלק החסר, נמצא אותו ונאבד שוב. הוא ייחטף מאיתנו שוב ושוב ("חוטפין מצות בלילי פסחים"), וזה ב־סדר.
מגיד – לעיתים, רק אחרי זמן רב מהיציאה נוכל לספר את הסיפור שלנו. על איך שחלקנו את מה שהיה לנו בשעות קשות ("הא לחמא עניא"), איך עמדנו על שלנו מול רוע נורא ("והיא שעמדה"), ואיך שאלנו שאלות לא פשוטות ועדיין שואלים ("מה נשתנה"). מפגש בין הרבה סוגי אנשים סביב שולחן אחד מחייב אותנו להסתדר: להקשיב, לענות, לדובב ("כנגד ארבעה בנים דיברה תורה").
רחצה – עכשיו לא רוחצים ידיים כדי לשטוף לכלוך, עכשיו מיטהרים לקראת האכילה הזו, שמרפאת את הנפש.
מוציא מצה – הלעיסה הראשונה הזו נקראת בחז"ל "נהמא דאסוותא", לחם של רפואה. זה לא מאכל אסתטי, זו אולי תאונה קולינרית של בצק שלא הספיק לתפוח, אבל הוא שלי! המהר"ל עומד על כך שהמצה מגלמת חירות מפני שאינה זקוקה לחומרים נוספים שינפחו אותה, יתבלו אותה או ישפרו אותה. היא כמות שהיא, היא מיצוי העצמי, ומשום כך – חירות.
מרור – ועכשיו, נזכור את טעם הרוע. אולי לא ראינו עד כמה היה מר מרוב שניסינו לשרוד ולומר לעצמנו: הכול בסדר. רק עכשיו, נסדר את המר במקומו הנכון.
כורך – כשהוא כרוך בין שתי מצות וחרוסת מתוקה, מסתדר הרוע במקום הנכון בסיפור: הכול היה נפלא, הכול נחטף פתאום, ואנחנו, בשליטה, מסוגלים לראות כבר את הכריכה האחורית של הסיפור, אחרי שהכול הסתדר.
שולחן עורך – החטופות סיפרו לי שזמן רב אחרי שיצאו, עוד דיברו ביניהן בערבית ולא היו מסוגלות לשבת לאכילה "מפוארת" מדי. עריכת השולחן, הסדר של הצלחות והכוסות, היא לא פחות מהצלה! ליל הסדר הוא ההזדמנות היחידה שבה עורכים את השולחן בשלב מאוחר בהרבה מהישיבה סביבו. יש ערך חירותי מיוחד לסידור השולחן באמצע ליל הסדר. בתחילתו, כשרק יצאנו, עדיין לא היינו מסוגלים לכך.
המשך הכתבה בגיליון ניסן תשפ"ה,
קרדיט: הרבנית ימימה מזרחי
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן