אומרים שאלוקים לא מעמיד בניסיון את מי שאינו יכול לעמוד בו. כשאני נפגשת עם ג'ולי קופרשטיין (גיל?) שבנה בר נחטף ממסיבת הנובה בשמחת תורה תשפ"ד, אני רואה דוגמה חיה לאמרה הזו. לא משנה באילו ניסיונות העמידו אותה החיים – כך גם העוצמות שהיא הפגינה מולם. ולא רק היא: כל משפחת קופרשטיין – כולל טל האב, שמשותק בגופו לאחר תאונה, והבן בר ששב מהשבי בהושענא רבה תשפ"ו – כולם הפגינו חוסן מעורר השתאות.
האם זהו אופי? החלטה? אמונה פשוטה? אנחנו נפגשות כדי לחזור ולהתחקות אחר השבילים בנפשה שאפשרו לה לכאוב ולהתייסר, אך לא ליפול לבורות הייאוש והחרדה, ופשוט לפעול בכל הכוח, בדרך הייחודית לה.
זוהי שעת אחר הצהריים שלווה. הכול יומיומי לכאורה. בר הלך לקניון לקנות בגדים עם שגב כלפון שהוחזק איתו בשבי, בת דודה של טל הגיעה מווינה כדי לפגוש את בר, וריקי סיטון, שמלווה את ג'ולי באופן צמוד בשנתיים האחרונות, מצטרפת גם היא לריאיון.
יש מפגשים שמוליכים את החיים למסלול חדש. כזה הוא המפגש בין ג'ולי וריקי – אם לעשרה ילדים מעמותת 'איילת השחר' הפועלת למען אחדות ישראל. הן נפגשו כשג'ולי הגיעה לראשונה למטה החטופים, שלושה שבועות לאחר שבר נחטף. "מבחינתי ריקי היא מלאכית שנשלחה מהשמיים לניסיון שלי", מצהירה ג'ולי. "הייתי באמת בתקופה קשה. לא תפקדתי, לא יצאתי מהבית, בכיתי המון, אבל אז הבנתי שזה לא מועיל לאף אחד, ובטח גם לא רצון ה', שאשב ואבכה".
ג'ולי החליטה לעשות מעשה, והגיעה למטה מלווה בבעלה טל ובשניים מתוך חמשת ילדיה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאנו מהבית. הייתה שם קבוצה מעמותת איילת השחר, שבאו עם גיטרה וארוחת ערב. הם ניסו לדובב אותנו כדי להקל עלינו במעט". שם ראתה לראשונה את ריקי. "בהתחלה בכלל לא הבנתי מה היא עושה שם, אישה חרדית, לא בדיוק במקום שמתאים לציבור שממנו היא באה. שמחתי מאוד לראות אותה, והיא סיפרה שהעבודה שלה היא לעשות חיבורים בין חרדים לחילונים".
ריקי הגיעה למטה שבוע קודם, ללא תוכניות. הלב שלה משך אותה לשם, והיא הגיעה, התאהבה באנשים, וחזרה לכיכר מדי יום. ג'ולי באותה העת בקושי יכלה לדבר, רק לבכות, ושתיהן בכו יחד בכי מר. ג'ולי אמרה לריקי שהיא מרגישה שמה שיחזיר לה את בר הביתה הוא השבת, וריקי הקליטה אותה פונה לעם ישראל ומבקשת שיקבלו על עצמם קבלה שקשורה לשמירת השבת. מאז שתיהן פעלו בדרכים שונות ויצירתיות על מנת לחזק את האחדות בעם ולהשיב את החטופים.
"בורא עולם לא חייב לי כלום"
ג'ולי הייתה יוצאת דופן בגישתה להשבת החטופים. בעוד רוב המשפחות פעלו להשבתם מול משרדי הממשלה, בהפגנות ובזירה הבין־לאומית, ג'ולי האמינה שהם יחזרו בעקבות עבודה רוחנית פנימית שלנו, כיחיד וכחברה, והשקיעה את מרצה בעסקאות רוחניות מול בורא עולם.
היא גדלה בבית מסורתי ("עושים קידוש ומדליקים טלוויזיה"), התגייסה לצבא, והתחתנה עם טל, שפגשה כשהיה המדריך שלה בקורס חובשים. לפני 14 שנה חזרה בתשובה, בעקבות אחייניתה. "אחיינית שלי היא הנכדה הראשונה ואני בת זקונים, אז גדלנו ממש יחד", היא מספרת.
בהשראתה החלה ג'ולי ללכת לשיעורי תורה. "זה עניין אותי מאוד. לא הבנתי אז את המשמעות האמיתית של להיות יהודייה, ואיזו זכות יש לנו. עם הזמן זה כבר היה חזק ממני, ממש נשאבתי לעניין. שיגעתי את הבית, רשמתי את הילדים למוסדות תורניים, שינתי את הלבוש והכול. קיבלתי פתאום משמעות לחיים – קמתי בבוקר והבנתי מה אני עושה בעולם הזה. לפני כן הייתי חיה, אבל הייתה בי מין ריקנות כזאת, הרגשתי שיש לי הכול אבל אין לי כלום. לאט לאט ממש התאהבתי, המשכתי ולמדתי".
בת הדודה של טל מווינה יושבת לידנו ולא יכולה שלא להצטרף לשיחה. "ג'ולי הייתה יפהפייה. היה לה שיער ארוך וגלי, מאוד מאוד יפה", היא מציינת.
"פתאום מתחילים להשתנות", ג'ולי לא מתרגשת מהמחמאות, "והיה קושי גדול. המשפחה של טל התקשתה לקבל את השינוי, וגם עם טל בעצמו היה בהתחלה מאוד קשה".
איך החזקת מעמד?
"החזקתי מעמד כי ממש הרגשתי שאני לא לבד, שבורא עולם איתי. לא יודעת איך, הייתה לי מין תחושה כזאת של שלווה, שאני עושה את הדבר הנכון".
למרות הקושי, בקצב איטי, הם מצאו את האיזון. "היו הרבה ויתורים והיינו בהדרכות זוגיות. אבל המשכנו יחד, כי היה לנו בסיס טוב של זוגיות ואהבה. בכל זאת, עם כל הקושי והניגודים בינינו, זכינו להקים בית שמח עם חמישה ילדים. זה לא ברור מאליו בכלל. אם אין לך סייעתא דשמיא, אין לך כלום".
כל אחד מבני הזוג נתן לשני את החופש שלו. את הילדים רשמה ג'ולי למוסדות תורניים, אך כשגדלו היא אפשרה להם לבחור את דרכם. "טל לא דתי. הייתי צריכה איכשהו לנווט, ללכת בין הטיפות, שזה יהיה מוסכם על כולם", היא מסבירה. "אני חושבת שהמשמעות של לתת לילד לבחור היא דבר קריטי. כשאתה עושה משהו כי כופים עליך ומכריחים אותך – אין בזה שום ערך לדעתי. אבל כשזה בא ממך, מתוך אהבה, אפשר להבין את המשמעות של הדברים".
גישתה של ג'ולי הוכיחה את עצמה גם בתנאי הקיצון של השבי. "כשאוהד בן עמי חזר מהשבי, הוא סיפר שהחטופים סביבו הסבירו לו איך עושים קידוש, ואז הוסיף: 'את יודעת, הכי אהבתי להקשיב לבר, כי הוא היה מסביר לי מה המשמעות'. זה יפה ומתוק. כשאתה עושה משהו עם משמעות, אתה עושה אותו אחרת".
לאורך השבי של בר הפגנת אמונה חזקה.
"נכון, כי אני חושבת שנלחמתי על המקום הזה. עברתי דבר או שניים בחיים, ונלחמתי לבסס את האמונה כבר לפני שנים".
עוד לפני שמחת תורה, חייהם של בני משפחת קופרשטיין עברו לא מעט טלטלות. לפני כשש שנים נפצע טל קשה מאוד בתאונת דרכים, בעת שהיה בדרכו להציל חיים כמתנדב של איחוד הצלה, והפך לסיעודי. ג'ולי מספרת שלמרות פציעתו, הם הצליחו לשמור על המורל במשפחה. עד החטיפה יצאו לטיולים, ואפילו העלו את טל על ג'יפ.
בריאיון עם בר לאחר ששב, הוא סיפר ששאלו אותו בשבי "איפה הא־לוהים שלכם עכשיו". הוא החל לחשוב עם עצמו לעומק, ואז נזכר במה שאמא שלו הייתה אומרת – "כשאלוקים מעמיד אדם בניסיון זה לא אומר שהוא לא איתו". התובנה הזו נתנה לו את הכוח להמשיך להיות חזק.
"אמרתי להם את זה כל הזמן", אומרת ג'ולי. "תראי, עברנו לא מעט ניסיונות בחיים, ולמדנו איכשהו לעבור אותם יחד כמשפחה. תמיד אמרתי שלא סתם אנחנו עוברים את כל הטלטלות – בורא עולם מנסה אותנו, וחייבים להיות חזקים".
לא היו לך רגעים של כעס?
"על בורא עולם?! בחיים לא. הוא חייב לנו משהו? הוא לא חייב לנו כלום! אנחנו חייבים לו".
ריקי נזכרת באחת השאלות שג'ולי נשאלה פעם במטה החטופים. "מישהו אמר לה: 'תגידי, חזרת בתשובה – איך יכול להיות שאלוקים נתן לך כאלה כאפות?', וג'ולי, בלי להתבלבל, ענתה לו: 'תאר לך שלא הייתי חוזרת בתשובה, איך הייתי מתמודדת? חוץ מזה, בורא עולם לא חייב לי כלום'".
האמונה של ג'ולי הגיעה לשיא נוסף כאשר קיבלה טלפון מפתיע ממחבל מעזה. אדם עם מבטא איראני כבד אמר לה בתוקף שאם היא רוצה לראות עוד פעם את בר, היא צריכה להתחיל לפעול נגד הממשלה. "הוא אמר שלמשפחות החטופים יש המון כוח בחברה הישראלית, ושהוא לא רואה אותי – לא בתקשורת ולא בהפגנות", מספרת ג'ולי. "הוא ממש איים עליי ואמר שבר במצב לא טוב, ואם אני רוצה לראות אותו אני צריכה ללכת להאג, להתלונן על חיילי צה"ל שהורגים עזתים, ללכת להפגנות ולהפיל את הממשלה".
רגליה רעדו, אך היא לא התבלבלה. "אמרתי לו: תקשיב, אני לא פוחדת ממך, ובר שלי לא בידיים שלך, הוא רק בידיים של בורא עולם, גם כשהוא בעזה. ואתה יודע מה, גם אתה בעצמך בידיים של בורא עולם". הייתה שתיקה ארוכה על הקו, ואז המחבל אמר לה: "כל הכבוד גברת".
"אני יודעת שאני בידיים של בורא עולם בכל מצב בחיים", מסכמת ג'ולי. "בכל מצב בחיים שלי אני משליכה הכול עליו, גם בניסיון הלא פשוט הזה שעברנו. מסע מטלטל של שנתיים, כשלא היה לי מושג מה קורה עם הבן שלי".
קרדיט: רקפת גרוס
צילום: אבישג שאר־ישוב
איפור: אביה זילבר
המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן