אנחנו חיים בחברה ממוקדת נוחות, ומוכנים לוותר עליה ולצום אם מובטחת לנו נוחות גדולה יותר: מחילת עוונותינו ביום הכיפורים או תיקון שנאת החינם בתשעה באב. אבל מי רוצה לצום בעשרה בטבת?! איך קשור מצור על ירושלים, לפני אלפי שנים, למציאות היומיומית שלנו בארץ הזו?
נדמה לי שהשנה, אפשר לצרף את עשרה בטבת לרשימת הצומות ה"טרנדיים": הגבלת חופש תנועה, רעב, אי־ידיעה על מה שקורה בחוץ, חוסר ודאות באשר לזמן שבו ייגמר כל זה ואויב אכזרי – את כל אלה חוו על בשרם חטופים רבים כל כך. הם מדווחים על ההפתעה, עדיין הפתעה, שבמקלחת חמה, אכילה פשוטה, שיחה פתוחה. הם ידעו מצור מהו.
ובכל זאת – למה להרגיש את זה שוב?! כי פריצת המצור האמיתית, המצור שנותר לכולנו בנפש, מחייבת צום. לרבי נחמן מברסלב יש רעיון מופלא: הוא מדבר על הצום כחוויה שמתקנת למפרע ימים קשים מאוד, או בלשונו: "ותענית יכולה להחיות ימים מתים".
אנחנו עשויות לחשוב שצום נעשה רלוונטי רק אם ימחק עבורנו עוונות מכאן ואילך או יגרום לפיוס עם מי שרבנו איתו, אבל רבי נחמן מסביר שכוחו של צום הוא דווקא התיקון לאחור: עד שלא נחזור אל המצור ההוא, לא נוכל להמשיך בחיינו.
"כי מעלת התענית – שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך. ויש להבינו בגשמיות, כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכוח מזה היום, מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את ה'. נמצא שעובד ה' בכוח שיש לו מאתמול, כי בלא זה, מאין לו כוח?
"נמצא, שעובד היום בכוח של אתמול, על כן מביא חיות באותו היום של אתמול (נותן, כביכול, הצדקה לקיומו של יום אתמול, כי מכוחו עובד את ה' היום), ואחר כך, כשמתענה עוד, ואזי אין מספיק לו כוח של אתמול, כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכוח של ימים הקודמים למפרע עוד. נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו, עד שאפשר להתענות כל כך, שיצטרך להשתמש בכוח של הימים שינק משדי אימו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים" (ליקוטי מוהר"ן, תורה קעט).
לא לשווא
מה עושים עם ימים שעברו במצור נורא, ימים שחלפו כבר לבלי שוב? רבי נחמן מסביר שהצום מאלץ את הימים שחלפו להזין אותנו, כאן ועכשיו, וממילא הם הופכים לימים נחוצים, ימים שלא עברו לשווא, ימים שמיטיבים את המציאות הנוכחית.
במפגש מרגש שהיה לי עם נשים ששוהות במקלט מפני שחוו אלימות, שאלתי: "איך את הופכת את הצער שידעת לשליחות?". ואישה צעירה ויפה, עם מטפחת צבעונית, קמה ואמרה: "אני כותבת ספר. אין בו תוכן עדיין, אבל יש לו שם: 'קוטעת את שרשרת הדורות'".
ואז היא סיפרה איך נודע לה שגם אמה עברה אלימות במשפחה, וגם סבתא שלה. "אני רוצה לתקן לא רק את גורל הבת שלי, אלא גם את גורלן של אמא וסבתא". זו הייתה אמירה מופלאה.
מחפשים "צום טרנדי"? זה זה. עשרה בטבת יחיה את הימים שעברו בציפייה רעבה, בייאוש, במצור הנפש או הגוף. הימים האלה פתאום "יאכילו" אותנו, כמו סבתא טובה שכל כך שמחה לקום, גם כשאין לה כוחות, ולהכין את האוכל הכי טעים לנכדה שהגיעה. תאכלי את האוכל שלה, את מחיה אותה. תצומי.
כותבת: הרבנית ימימה מזרחי
המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן