בשנים האחרונות ענף הדולאות פורח, ונדמה שהרבה נשים בוחרות במקצוע שתומך בנשים בתהליך של הבאת חיים לעולם. אבל מה קורה כשהיריון אינו מסתיים כמתוכנן?
חני גולד מתמחה במקצוע ייחודי: היא קוראת לעצמה הַפָּדולה, ומלווה נשים בתהליכי פרידה מהריונות שהסתיימו טרם זמנם. שוחחתי איתה על דרכה המקצועית, על האתגרים שבדרך, ועל איך הופכים את רגעי השבר לחלקים מלאי עוצמה במעגל החיים. היא פקחה את עיניי להתבוננות מלאת אהבה על כל מה שאנחנו רגילות להדחיק ולכסות בשכבה עבה של "לא עלינו".
"כשאנחנו עובדות עם השער הזה של הרחם, הדבר שנדרש הוא אמונה. אמונה ביכולת של הרחם, אמונה שבאמת הכול מדויק. אמונה שהמוות הוא חלק מהחיים", פותחת חני ופורשת את משנתה. "אמון כל כך עמוק, כל כך מוחלט, דורש ממך התחברות לאיזשהו שורש. אחד הדברים הכי חמורים שקורים כשיש התערבויות רפואיות – שהן מצוינות כשיש מצב חירום – הוא ניתוק של האישה מהקול הפנימי שלה, מהתהליכים הפנימיים של הגוף שלה, מהחיבור שלה לעוצמות שלה ולעצמה, למה שהיא מביאה לעולם".
כמו גבר גבר
היא בת 45, נשואה ואם לארבעה, וגרה בקיבוץ שדות ים הסמוך לקיסריה, שבו גדלה. עד לפני 13 שנים עבדה במפעל והייתה מתפעלת מלגזות על בסיס יומיומי. "אבא שלי עלה מאפגניסטן ואמא שלי מפרס", היא מספרת על השורשים שמהם צמחה. "בתרבויות שהם הגיעו מהן, נשים היו חפץ. כשגדלתי, זה לא שאמרו לי את זה בבית, אבל איפשהו הרגשתי שהערך היותר גבוה נמצא במקומות הזכריים יותר, וככה התפתחתי להיות: היה לי רישיון על משאית, טרקטור, אופנוע. הייתי תקדים בצה"ל – קצינת תותחנים. ניהלתי מפעל, הייתי אלופת הארץ בשיט, ממש גבר גבר".
נקודת המפנה חלה עם לידת בנה הבכור, שאותו בחרה ללדת בבית. "אף אחת לא ילדה בבית בתקופה ההיא. אמא שלי לא הייתה בעד, היא רצתה שנלך לבית חולים. זו לא הייתה לידה פשוטה, אבל היא הייתה מאוד מעצימה. אני זוכרת שהייתי בשוק מהכוחות שגיליתי שם, והבנתי בעצם שהכוח הגדול שלי טמון ברחם, לא בשכל או ביכולת שלי לפעול ולנהל. הוא טמון באמונה פנימית שיכולה לברוא מציאות".
אחרי זמן קצר היא נכנסה להיריון שני, "הייתי על גג העולם", אבל הגג קרס כשיום אחד במפעל היא ראתה הכתמה. "לא הבנתי מה קורה, אבל כן הבנתי מה קורה. די בהיסטריה הלכתי למיון נשים, שם הרופאה אמרה לי שאין דופק". הרופאה המליצה באופן חד־משמעי על גרידה, והבטיחה שאין סיכוי שהעובר יוכל לצאת לבד. "אמרתי לה: מה זאת אומרת חייבת גרידה? עברתי עכשיו לידה בבית של תינוק בגודל מלא. איך יכול להיות שעובר בשבוע שמיני הגוף לא ידע להוציא לבד?"
חני חזרה הביתה והתחילה לקרוא. במשך שעות היא קראה כל חומר שמצאה על הפלה מחוץ לבית החולים. המחקר שעשתה שכנע אותה שזה אפשרי, וההפלה אכן קרתה בבית. "עשיתי מסע של עבודה עם עצמי ועם הגוף, הצירים התגברו, ובסוף הייתה לידה של ההיריון הצעיר.
"בהפלה", היא מסבירה, "כמו בלידה, יש המון הורמונים. הרגישות הופכת למאוד גבוהה. באיזשהו שלב נכנסתי למעין מדיטציה כזאת, ושאלתי את עצמי למה זה קרה. הבנתי שאין לי בחיים באמת מקום לילד כרגע, שהחיים שלי לא מדויקים. היום אני יודעת להגיד שדם הרחם שומר את האישה על הנתיב שלה.
לידה של ייעוד חדש
עם השינוי המקצועי הגיע היריון נוסף, אך גם הוא הסתיים כמו קודמו, בהפלה שנייה. "הבנתי כמה זה נפוץ – אחד משלושה או ארבעה הריונות מסתיים בהפלה, זה כל כך נפוץ וזה לא מדובר". ההפלה הזו עברה על חני בצורה אחרת. היא הרגישה ביטחון כי כבר עברה את התהליך בעבר.
"ידעתי מה עומד בפניי", היא מתארת. "הייתי במקום אחר מהמקום המבולבל, חסר האונים והמפוחד שהייתי בו בהפלה הראשונה. ואז אמרתי לעצמי: איך יכול להיות שאין לנשים הכוונה בתהליך הזה? הנה, עכשיו אני יודעת את הדברים, והרבה יותר פשוט לי! ברגע שראיתי את ההכתמה בהפלה השנייה, הבנתי שזה התפקיד שלי, זה הייעוד שלי, שאני אעשה כל מה שאני יכולה, אלמד כל מה שאני יכולה, כדי ללוות נשים בשער הזה. מאותו רגע, אם שאלו אותי במה אני עוסקת, אמרתי: אני מלווה נשים בהפלות. גם כשלא היה לי ידע ועוד לא התחלתי, אמרתי: זה מה שאני עושה. אני עוד לא יודעת איך אני אעשה את זה, אבל זה מה שאני עושה".
היא התחילה ללמוד. כיוון שאין לימודים מסודרים בתחום, למדה כל מה שרק יכלה – טיפול רגשי, גינקולוגיה הוליסטית, רפואה אתיופית מסורתית ועוד. אט אט היא פיתחה את גישת "הפלה פעילה" והחלה להנגיש מידע בנושא לנשים בתהליכי הפלה וללוות אותן. לשיטה היא קוראת "השלה", והיא משלבת ליווי והדרכה בתהליך הפיזי של הפלה טבעית, לצד התייחסות לרבדים עמוקים יותר, של טראומה ואנרגיה, ציפיות ונשמה, אבל וחיים.
מה קורה בהפלה פעילה?
"זו עבודה עמוקה מאוד. הגישה שלי מתבססת על מחקר של פיטר לוין, שבדק למה לחיות בר אין טראומות. הוא מדבר על מנגנון הפריקה האנרגטית. הרחם פורקת אנרגיה, זה התפקיד שלה. לפני שהיא אחראית על הבאת ילדים לעולם, היא אמורה לשרת את הגוף של האישה. המנגנון הזה מנוּון אצלנו לפעמים, אבל כשאנחנו מעירות אותו – עם ההפלה, או לפעמים גם אחריה – הרחם יכולה לפרוק דברים מאוד מורכבים. טראומות מיניות, טראומות מיילדותיות, טראומות ילדות.
"הטיפול ארוך ומעמיק מאוד. הוא אורך לפחות שלוש שעות, ופוגשים בו הרבה רבדים. אנחנו מתייחסות לכל הסיפור דרך הרחם. כשאישה מחזיקה את התהליך הזה, עובדת עם הרחם ברבדים האלה, יש ריפוי מאוד עמוק שיכול לקרות, יש חיבור. היא יכולה להגיע במצב של אבל כבד, לפעמים אפילו אחרי לידה שקטה, ולצאת מהטיפול במצב אחר לגמרי. להיות מחוברת, להיות עם אמונה, להבין למה הנשמה הזאת הגיעה אליה, להצליח להיפרד בשלום ובאהבה".
חני מספרת על אישה שעברה הפלה בשבוע 15, שביום ההפלה, בזמן לידת העובר, אמרה לה: זה היום הכי טוב בחיים שלי. "זו הזדמנות", מוסיפה חני. "הגיעה אלייך נשמה כדי לעזור לך לשחרר רבדים עמוקים שהיית צריכה להתייחס אליהם. זה שער מאוד מאוד גדול".
מקום לתהליך
בהיריון שמסתיים טרם הזמן, הגישה הרפואית הקלאסית לרוב מציעה שתי אפשרויות, בדרך כלל לפי השלב בהתפתחות העובר: זירוז כימי על ידי נטילת כדורים, או במקרה הצורך שאיבה ו/או גרידה, שהיא התערבות כירורגית פולשנית בהרדמה מלאה.
"יש שתי תודעות: זכרית ונקבית", מסבירה גולד את גישתה. "הזרע הוא יעיל, מהיר, ממוקד מטרה. יש לנו בעיה – בואו נפתור אותה. יש תוכן ברחם – בואי נוציא אותו. אבל בהפלה יש שלב מאוד קריטי של המתנה, שאחריו מגיעים צירים, ולידה של שק ההיריון והשליה. נשים בעולם שלנו, המהיר והיעיל, לפעמים לא רוצות להמתין. חושבות שאם היריון מסתיים, למחרת הרחם נקייה וחוזרים לעבודה. אבל זה לא עובד ככה. זו תודעה של זרע.
"יש כאן עבודה תודעתית עמוקה: להתחבר לתודעה של ביצית. להתחבר גם לתודעה של המוות, להבין שהוא חלק מהחיים. רחם בוראת חיים, היא יודעת גם לשחרר חיים ולהתאבל. זה תהליך שאם אנחנו עושות אותו כמו שצריך, הוא יכול להיות מאוד מעצים".
חני מסבירה שהרבה פעמים הצורך של נשים לסיים מהר את ההפלה יושב גם על קושי רגשי חזק להכיל את הכישלון של ההיריון והמוות של העובר. "נשים חוששות שאם ההיריון הסתיים, זה אומר שיש להן בעיה ברחם. אבל מה שזה אומר זה שהייתה בעיה בחיבור הכרומוזומלי. העובר מורכב מחומר גנטי מסוים, ולפעמים זה לא עובד. אני אומרת: אם העוגה לא מצליחה, זה לא אומר שהתנור מקולקל. לרוב הבעיה היא במרכיבים ששמנו.
"נשים מפחדות ואין להן סבלנות, כי אין תמיכה ואין ידע. אנחנו לבד בעולם מאוד מהיר. ואז הן אומרות: אני אעשה גרידה וזה ישחרר את זה ממני. כי גם ככה זה מורכב, זה מוות, וקשה לנו להתמודד עם המוות, קשה לנו להחזיק תהליך של אבל. כשאדם חי – יש קבורה, יש שבעה, יש שלושים. פה – את לבד. אז הן רוצות לסיים עם זה, להוציא את זה מעצמן".
חני מדגישה שהגישה שלה לאו דווקא אומרת לוותר על התהליך הרפואי הקונבנציונלי ולעבור את ההפלה בבית, אלא בעיקר לעשות עבודה תודעתית. "אנחנו רוצות להיזכר איך לטפל ברחם שלנו. איך לנכס אותה בחזרה לעצמנו. איך לתמוך בה. גם לפני ואחרי גרידה אפשר לתמוך ברחם, לקחת עליה אחריות. הפלה היא לידה של היריון צעיר. אפשר להמתין שיתפתחו צירים טבעיים, אבל כל אחת תחווה את זה אחרת. יש נשים שבשלב ההמתנה יבחרו גרידה, או יבחרו זירוז בכדורים. ועדיין, זה יכול להיות תהליך מעצים. הכול עניין של איך את מתייחסת לרובד העמוק. לפרידה, לאבל, לחיבור לרחם".
כולן היו שכנותיה
כשאני מבקשת ממנה לספר על ההפלה הראשונה שליוותה, היא מספרת שזה היה עוד לפני שלמדה והתמקצעה בתחום, רק מתוך הניסיון האישי שלה. "הייתה לי שכנה שחוותה הפלה, ופשוט הייתי איתה בזה. תמכתי בה בכך שזה אפשרי, אפילו בלשאול מה שלומה ולהיות איתה. כשמישהי יודעת בזמן אמת מה עובר עלייך, ואת לא לבד עם הדבר הזה, זה הרבה".
כבר שנים היא מקבלת נשים מכל הארץ, אבל במובן מסוים, כולן היו שכנותיה. "הגישה שלי בטיפול היא מאוד שבטית. אני יושבת עם האישה כמה זמן שהיא צריכה. אם אישה מאחרת או מבטלת – אני אף פעם לא כועסת, זה תמיד בסדר. זה חלק מלקבל אותה כמו שהיא, כדי להצליח להיות איתה איפה שהיא נמצאת ולהביא לשם רפואה. אם אני רואה שחסרים לה בגדים לילדים, אני אקח אותה לחנות היד שנייה בקיבוץ. אם צריך, אדאג לה לארגז של אוכל, אעזור לה להוציא רישיון. אם נוצרה הדינמיקה המתאימה, אני אעזור לה לבנות את החיים שלה מתוך המקום של ההפלה. זו תפיסה הוליסטית".
ההוליסטיות – תפיסה של החלקים כשלם – נעוצה גם עמוק בתוכן הטיפול עצמו, ולא רק במסגרת שלו. "במצב שאני שואפת אליו, יש אחדות פנימית של הראש, הלב והרחם. לא ממדרים את הרחם מהתהליך כי הראש חושב שהוא יודע לנהל. להפך – אפשר לנהל מתוך אינטואיציה, לחיות מתוך חיבור. כשחיים מתוך אינטואיציה הדברים קורים בצורה מרהיבה, הרבה יותר מאשר אם אנחנו חושבות מהראש".
מעגל החיים
ההפלה יושבת על התפר העדין שבין הכמיהה לחיים ובין המוות. אני שואלת את חני כיצד היא מתמודדת עם העיסוק התמידי באבל ובמוות, והיא משיבה שהנושא הזה מאוד מעובד אצלה. "אני לא מרגישה שזה מוות. אני מרגישה שזה החיים, החיים עצמם. אם אנחנו מדחיקות את המוות, או לא יודעות להתאבל, זה לא מאפשר באמת את החיים. אם אנחנו לא מרשות לעצמנו להרגיש עצב או פחד, באותה מידה אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להרגיש שמחה ואהבה. התנועה של האבל חיונית בשביל השגשוג.
"גם דם הווסת הוא סוג של אבל. בחודש הנשי יש ביוץ – שהוא השיא, אחר כך טרום וסת, ואחר כך הווסת. בווסת את שומטת, מתאבלת, וזה נותן לך כוחות להתמלא שוב אחר כך. גם במעגל של היום והלילה, הלילה הוא זמן של נסיגה והתכנסות. אנחנו לא יכולות להיות כל הזמן בהיי, בפרודוקטיביות. הצד השני חשוב. אם אנחנו לא נותנות מקום למוות, זה יוצר דיכאונות, חרדות, מצוקה. אם אנחנו מדחיקות את פחד המוות, הוא מנהל אותנו. אבל אם אנחנו מסכימות להתמסר לפחד המוות – אנחנו מגלות אהבה".
מה כדאי לזכור ברגע הזה?
"הייתי רוצה לפתוח את השער להבנה שתהליך ההפלה הוא לא רק פיזי. קשה להתמודד עם אבל, אבל האבל הזה הוא שער. יכול להיות בזה הרבה ריפוי. לא משנה באיזה אופן אנחנו בוחרות לרוקן את הרחם, משנה התודעה שבה אנחנו עושות את זה. אז בשביל הפריון, בשביל ההיריון הבא, בשבילכן – תעשו את זה בצורה הוליסטית. תזכרו את השער".
צילום: אבישג שאר־ישוב
איפור: דליה יניב
הכתבה מלאה פורסמה בגיליון סיוון תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן