הקהל שהתכנס בחוות אל נווה בערב ראש חודש סיוון האחרון אכל מהבופה, רקד עם החתן והכלה הנרגשים, ולא ידע שהוא לוקח חלק בחתונה שרחוקה מלהיות שגרתית. כשהוריה של אוריה קליין (22) הובילו אותה לחופה, דמעות ההתרגשות לא היו רק של שמחה רגילה. אילו היו שואלים אותם או את אוריה חצי שנה קודם לכן אם הם מאמינים שיזכו למעמד הזה בקרוב, ספק אם היו עונים בחיוב.
הסיפור שלה התחיל בגיל 13, כאשר בשונה מרוב חברותיה, היא טרם קיבלה וסת. תחילה נראה היה שמדובר בעיכוב טבעי, אך הזמן חלף, אחותה הצעירה ממנה בשלוש שנים כבר קיבלה, והיא עדיין לא. בגיל 15 החלה בסבב בדיקות מתיש מרופאה לרופאה כדי לנסות לאתר את מקור הבעיה, עד שהגיעו לרופאה שהטילה עליה את הפצצה.
"הרופאה עשתה לי אולטרסאונד, ואמרה בפעם הראשונה: 'אני לא רואה רחם, אין לך רחם'", משחזרת אוריה. "אמא שלי ממש סירבה להאמין לה, היא אפילו לא חשבה שזה קיים, וביקשה ממנה לבדוק שוב. הרופאה שלחה אותנו לבדיקת MRI".
זו הייתה תקופת הקורונה, ועד ה־MRI חלפו עוד חמישה חודשים. הוריה של אוריה התרכזו בתפילות, ואוריה ניסתה לעכל את הדברים. "לא רציתי לצפות שזה ישתנה ולהתאכזב". בבדיקת ה־MRI התקבל האישור הסופי: אוריה נולדה עם תסמונת מאייר־רוקיטנסקי (MRKH), המופיעה באחת מתוך 5,000 נשים, וגורמת להיעדר רחם.
"ההורים שלי היו ממש בטלטלה", מספרת אוריה. "ברור שגם לי היה קשה בטירוף. זה היה מעין סיום של חוסר הוודאות. התרת ספקות, ולא במובן השמח של הביטוי".
מה המחשבות שעוברות בראש ברגעים כאלה?
"הכול שחור. אף אחד לא הסביר לי שהעובדה שאין לי רחם לא אומרת שאני לא פורייה. אף אחד לא אמר לי שיש פתרונות, כמו פונדקאות או השתלת רחם. לא הייתה לי שום תקווה. הייתי בטוחה שהבשורה הזאת הרסה לי את החיים".
הסגולה שלא עבדה
שבע שנים מאוחר יותר, אוריה יושבת כעת על הספה לצד בעלה משה (25), שמביט בה במבט אוהב ומעריץ. שניהם בכורים במשפחות של שמונה ילדים, אוריה מכפר שמאי ומשה מחריש, והם מתגוררים כיום בחספין, שם משה עובד כמנהל הפנימייה בישיבת רגבים בגולן. העובדה שאין לאוריה רחם לא רק שלא מנעה ממשה להתאהב בה, אלא שהוא אף ראה בכך התמודדות מיוחדת, כזו שמובילה לחיות את החיים באופן עמוק הרבה יותר.
אחרי הבשורה הדרמטית שהוטלה עליה, זוגיות וחתונה נראו לאוריה כמו חלום רחוק. התחושה הייתה קשה, וגם לבני המשפחה ולחברות הקרובות היא נמנעה מלספר. "התוצאה הגיעה בחופש הגדול שלפני כיתה י"א, ובאותו הזמן עברתי לאולפנה חדשה", היא משחזרת, "הבנות באולפנה ידעו שיש איזשהו עניין, כי ביום ההיכרות בחופש קראו לי אורי, ובתחילת השנה כבר קראו לי אוריה, וזה עורר הרבה שאלות. זאת הייתה אולפנה עם פנימייה, והאתגר להסתיר היה גדול. סיפרתי על כך רק לקראת סוף כיתה י"ב, וגם אז רק לכמה חברות בודדות".
הזמן חלף, החלו הצעות להכיר בחורים, ואוריה ניסתה להתחמק מהן. "בשירות הלאומי יצאתי עם בנים, אבל בעיקר בשביל לסמן וי. היו לי כל מיני הצעות מאנשים שמכירים אותי ולא ידעו עם מה אני מתמודדת. לא רציתי לצאת עם אף אחד, הרגשתי שזה רחוק ממני. חשבתי שחברות שלי יתחתנו ויביאו ילדים, ואני אלך לעבוד ואטייל. להתחתן ולהביא ילדים זה כנראה לא הסיפור שלי, ואין גם מה להתמרמר על זה".
הטוויסט בעלילה הגיע כשסבתה של אוריה, המתגוררת בחריש, שמעה שהדס לוינשטרן, שהתאלמנה במלחמת חרבות ברזל, מחפשת בחורה צעירה שתבוא לעזור לה עם הילדים. אוריה קפצה על הרעיון, ועברה לגור אצל סבתה בחריש.
כשאוריה הגיעה להדס, הדס הודיעה לה מניסיון שכל מי שמגיעה אליה מתארסת. בתגובה אוריה צחקה, כי היה לה ברור שעליה זה יפסח. "כשעבדתי אצל הדס היא ניסתה להכיר לי כמה פעמים, לא את משה ספציפית, אבל בחורים אחרים, עד שאמרתי לה שאין לי רחם ושאני לא מעוניינת לצאת", משחזרת אוריה.
ומה היא אמרה?
"היו לנו המון שיחות על הנושא הזה. היא אמרה לי שזה לא תלוי אחד בשני, ושבטוח יש את האחד שבדיוק תפור למידותיי, ויוכל לעבור את המסע הזה ביחד איתי. אלו דברים שגם אמא שלי וסבתא שלי, שגם הן נשים מאוד מאמינות, היו אומרות לי, שה' לא שוכח אותי, אבל לא האמנתי להן".
היא עבדה אצל הדס במשך ארבעה חודשים, וכשעזבה לבסוף, צחקה בליבה על כך שלמרות מה שהדס אמרה, היא עוזבת מבלי שהתארסה.
קרדיט: רקפת גרוס
צילום: בת חן סבירסקי
המשך הכתבה בגיליון שבט תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן