אנחנו נפגשות לשיחה בשעת ערב. מאחוריה ספרייה עמוסת ספרים, שׂער הפשתן שלה אסוף, וגומות החן שלה כובשות מהרגע הראשון.
כשאני שואלת את יהודית (36) אם גדלה בבית חיובי, תשובתה מעניינת. "גדלתי בבית שמאוד טיפח את המקום היזמי", היא משתפת. "ביזמות יש סטייט אוף מיינד חיובי, כי יש בו מבט לעתיד, אמונה שאפשר לעשות דברים, ליצור אותם בדרכך, ושיש הרבה אפשרויות ודרכים. במובן הזה יזמות מאוד מתחברת לחיוביות מעצם האקטיביות והעשייה, אבל לא דווקא במובנים של חשיבה חיובית או אופטימיות. אולי זה היה שם בסאבטקסט, אבל לא משהו שאני יכולה להצביע עליו".
בתור ילדה, מה חשבת שתהיי?
"מה שהכי אהבתי לעשות בתור ילדה הוא לתווך לאנשים אנשים אחרים. עלינו מגרמניה כשהייתי בת שנתיים, ואמא שלי מספרת שכשהתחלתי לדבר הייתי מתרגמת לאמא שלי את הגננת ולגננת את אמא שלי, למרות שלא היה בכך צורך", היא מחייכת. "גם כשגדלתי אהבתי מאוד לפשר, אם היו לי למשל חברות שרבו, הלכתי להשכין שלום ביניהן. אבל אף פעם לא חשבתי שזה יהיה העיסוק שלי".
כשהגיעה העת לבחור מקצוע, התלבטה כץ בין משפטים לפסיכולוגיה. "היום אני מאוד שמחה שלא בחרתי במשפטים", עיניה קורנות. אומנם הבחירה בלימודי פסיכולוגיה לא הייתה במטרה להפוך דווקא לפסיכולוגית קלינית, אך היא הלכה בעקבות התשוקה הפנימית שלה. בשנה הראשונה למדה באוניברסיטה במינכן, ובהמשך עברה לתוכנית נוירו־פסיכיאטריה באוניברסיטה העברית, שם התרחש אצלה החיבור הראשון לתחום הפסיכולוגיה החיובית.
היא הדריכה בתוכנית חברתית בשם 'אוניברסיטה לעם', שבמסגרתה היא וחברותיה הסטודנטיות לימדו פסיכולוגיה נשים מאוכלוסיות רווחה. כל שיעור היה בנושא אחר, ואחד השיעורים שהיא לימדה היה על פסיכולוגיה חיובית. "כשהכנתי אותו היה לי רגע כזה של 'וואו, איפה זה היה כל החיים שלי?'" היא משתפת. "מצאתי את עצמי נשאבת לתוך החומרים וקוראת ארבעה ספרים כדי להכין שיעור של ארבעים דקות. נשאבתי לזה עוד ועוד, וקראתי מאמר אחרי מאמר".
כשהעבירה את השיעור לנשים הללו, היא הרגישה תדר אחר משאר השיעורים. "זה היה מאוד חזק, וזאת למרות שהנשים בתוכנית לא היו קהל היעד של פסיכולוגיה חיובית. הפסיכולוגיה החיובית הקלאסית אומרת שאנחנו לא הולכים רק ממינוס לאפס – כלומר מלהיות בדיכאון ללהיות לא־בדיכאון, אלא גם מאפס לפלוס. קהל היעד הוא אנשים בריאים ומתפקדים שרוצים להפוך את חייהם ליותר משמעותיים וטובים. עם זאת, גם שם, בשיעור, ראיתי כמה כוחות זה נותן לנשים שהגיעו. שם היה הקליק הראשוני, ולאט לאט זה הפך להיות תואר מקביל שפיתחתי לעצמי".
בצעדים קטנים
כשהידע שלה בנושא הלך והצטבר, היא החליטה לבנות קורס עצמאי ולהציע אותו לסטודנטיות במחיר כמעט אפסי. "זה היה ניסוי עוד יותר חזק", היא מספרת. "ראיתי כמה זה הכניס להן אקטיביות לחיים וכמה הן הכירו תודה. זאת הייתה ההצתה, ומשם זה התגלגל להרבה דברים שלא חלמתי שאי פעם אגיע אליהם".
הצעד הבא שנקטה היה לכתוב ניוזלטר שבועי לאנשים שליקטה מפה ומשם. "אף אחד לא הכיר אותי", היא משחזרת. "אחר כך זה התרחב לקורסים שהתחלתי להעביר לקהל הרחב בקבוצות קטנות של עשרה אנשים".
התחלת ממש מהשטח.
"הכי מהשטח, רק לראות שזה עובד. אני זוכרת שאפילו לא רציתי להרוויח מזה כסף, הייתה לי עבודת סטודנטים שעבדתי בה במקביל. רק רציתי לנסות את זה, כי זה היה לעשות משהו שאף אחד לא עשה, ואף אחד גם לא היה יכול לומר לי אם זה יעבוד. היה לי חשוב יותר לעשות קורס וללמוד ממנו מאשר להרוויח כסף.
"זה משהו שאני יכולה לייחס להורים שלי", היא מוסיפה, "הם תמיד שידרו שכדאי לקחת משהו ולעשות אותו עד הסוף, ללמוד ממנו, ולא לשים את רוב הפוקוס על הכסף בתור התחלה".
במקביל לקבוצות היא שלחה פניות לכל העיתונים בבקשה לכתוב טור קבוע על הנושא. בתחילה לא קיבלה אף תגובה, "אבל האמנתי שאם אנסה מספיק פעמים ואגיע לאדם הנכון, בסוף זה יצליח. ובאמת, אחרי חצי שנה של ניסיונות חזרו אליי מ'הארץ' ואמרו לי שהם בדיוק פותחים מדור חדש בעיתון, ואז הגיעה ההזדמנות והתחלתי לכתוב שם".
הכתיבה בעיתון נתנה לה חשיפה רחבה, ומשם הדרך לפודקאסט משלה, הוצאת ספר, הרצאות וקליניקה משלה, נסללה בטבעיות. "פעלתי מתוך השטח ודבר התפתח לדבר הבא. זה היה גם מאוד כיף וגם מאוד קשה", היא אומרת בכנות.
למה קשה?
"זה עורר ביקורת לפעמים. אני זוכרת שכשהתחלתי לפרסם את הקורסים שלי ורק ייחלתי שיבואו, מישהי כתבה לי בתגובה, 'גם אני יכולה לבנות קורס על פסיכולוגיה ולהציע אותו', במין ביקורת שהביעה – מי את בכלל שאת עושה את זה. הביקורת הזאת הייתה מהסוג שפוגע לך בדיוק בנקודה, כי את בעצמך מנסה לגרד את כל האומץ שלך ולעשות משהו חדש. אני זוכרת שכתבתי לה, 'נכון. גם את יכולה לעשות. תעשי'".
אבל הביקורות האלו לא הורידו אותך. המשכת.
"המשכתי, כן, אבל הייתי צריכה להתמודד מול מה שאנשים אחרים אומרים ומול זה שעשיתי משהו חדשני, וכשאת עושה משהו חדש את מצליחה בו וגם נכשלת ועובדת המון שעות. זה לעבוד נגד הרבה תפיסות ואתגרים שלך, אבל גם בזה היה ערך מבחינתי. אמרתי לעצמי שעצם העובדה שאני מפחדת זה סימן שאני עושה משהו חדש, ועצם זה שאני עובדת קשה זה סימן שאני יוצרת משהו".
את התחום היא למדה לבד, כי לא הייתה השכלה פורמלית לפסיכולוגיה חיובית, שהיא תחום חדש יחסית. "אני הבאתי הנה את התחום", היא מסבירה. "למדתי פסיכו־ביולוגיה ומדעי המוח, אימון פסיכולוגי ו־CBT, אבל בסוף שום דבר מזה הוא לא פסיכולוגיה חיובית. הייתי צריכה להפוך כל אבן שאני מוצאת, לקרוא מאמרים ולהתחיל לכתוב ולהנגיש את זה".
תורת האושר
הזרם של הפסיכולוגיה החיובית החל כשב־1998 קם פסיכולוג אמריקאי בשם מרטין סלינגמן, שעד אותה העת חקר דיכאון, ולקח פנייה חדה מנושאי המחקר הנפוצים. "הוא אמר: חבר'ה, אנחנו מפספסים פה", מסבירה כץ. "לא הגיוני שאנחנו לומדים מהמדוכאים על אושר, לא הגיוני שאנחנו לומדים מזוגות שהתגרשו על נישואין מאושרים. מה יקרה אם נתייחס לצדדים שכן עובדים בבני אדם? נכון שיש לנו פתולוגיות ודיכאונות ומשברים, אבל יש בנו גם דברים שעובדים – יצירתיות, משמעות, אופטימיות וחוזקות. איפה כל הדברים האלה נכנסים? כך קם תחום שנקרא פסיכולוגיה חיובית, ומטרתו לחקור מבחינה אקדמית ואמפירית מה הופך את החיים לחיים שראוי וטוב לחיות אותם".
מהמחקרים נגזרות מסקנות פרקטיות רבות, ומאחר שרוב האנשים אינם קוראים מאמרים אקדמיים, כץ ראתה חשיבות בהנגשת המחקרים לקהל הרחב.
המשך הכתבה בגיליון אייר תשפ"ה,
קרדיט: רקפת גרוס
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן