בחודש הזה, חודש חשוון תשפ"ו, אמא רחל הדואגת מבינה שלילדיה יש כוח, הרבה יותר ממה שהיא יודעת או מדמיינת.
כשנולד ילד נולדת אמא, וכשנולדת אמא, לצידה נולדת תאומה: הדאגה. היא מופיעה באולטרסאונד הראשון ואולי עוד לפני כן, מתגברת בלידה, ומאז אינה עוצרת: האם יהיה לילדים שלי טוב? האם יהיו להם חברים? האם ילכו בדרך טובה? ואם לא – האם יחזרו? ואם יחזרו – איך יחזרו?
*יהודים חזקים
ראי רחל, ראי, לא רק את העובדה שהם שבו, אלא איך הם שבו מהשבי, משדה הקרב, מהשכול שידעו. ולא, זה לא שהשנתיים האלה הפכו אותם טובים יותר, זו לא האמירה המקטינה שלפיה "אין אפיקורסים בשוחות", לא. רחל! אין לך ילדים אפיקורסים. נקודה.
הם מגלים, במקום הכי רחוק מאמא, עד כמה הם מופלאים ביחסים שבין אדם למקום, אבל לא פחות מזה – ביחסים שבין אדם לחברו.
יחסים אלה הגיעו לביטוי המקסימלי בשנתיים האחרונות: מתן אנגרסט, יממה אחרי שחרורו, כשהוא בקושי עומד על רגליו, מגיע להלוויית מפקדו, סרן דניאל פרץ, גיבור ישראל הי"ד שהושב סוף סוף לקבר ישראל, כדי לחלוק לו כבוד. אותו מתן אנגרסט מספר שהתפלל שלוש תפילות ביום לאחר שהתעקש לקבל סידור.
רום ברסלבסקי הציל אנשים תוך סיכון חייו ולבסוף נחטף לעזה. הוא סירב לבקשת שוביו שיתאסלם, גם לא במחיר אוכל ברעב הנורא שלו: "אני יהודי חזק!" הוא אומר, במקום הכי מחליש בעולם. בר קופרשטיין, שחירף נפשו בהצלת אנשים בפסטיבל הנובה, חוזר מהשבי ובקשתו הראשונה: ציצית ומקווה.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות: לוחמים שמשרתים כבר שנתיים, מנצלים כל הפוגה כדי לרוץ לבית המדרש. לוחמים שלא התפללו מעולם בצורה סדירה – מבקשים ללבוש ציצית.
במעשיהם בשנתיים האלה, הילדים שלך, רחל, מרפאים את המחלוקת אולי הגדולה ביותר בעם הזה. המחלוקת שבין שתי הדיסציפלינות: ה"בין אדם למקום" וה"בין אדם לחברו". חטופינו, לוחמינו, פצועינו, הוכיחו שזו דיסציפלינה אחת. הרוח שמפעמת במי שמוסר נפשו על חברו, היא הרוח שמפעמת באיש כשהוא עומד בתפילה. מי שמשיב רוח, הוא גם מוריד את הגשם הגשמי הזה. ראי רחל, ראי, לא ששבו, אלא איך הם שבו.
*בגלל אימהות
כל זאת קורה בזכות אימהות הרוח והגשם של האומה הזו. הגנטיקה האימהית הקדומה מתגלה במבחן הגנטי הקשה ביותר שראינו במדינה מאז הקמתה.
חודש חשוון הוא חודש האימהות. בפרשות השבוע הקרובות נפגוש את שרה – זו שעוברת חטיפה ועקדה ועקרות, ולצד כל קשי־היום הזה, מגיירת את הנשים. נפגוש את רבקה, רועת הצאן ששוהה עם הבהמות שעות רבות בכל יום, ועומדת בקרן זווית ומתפללת כשם שלא התפללה אף אם לפניה.
נפגוש את לאה, זו שעיניה רכות מתפילה אבל יוזמת עסקת דודאים כדי להרות בכל מחיר. ונפגוש אותך, רחל. נקרעת בין נפתולי העולם הזה ותככיו ובין נפתולי האלוקים כשעמדת לפניו בתפילה, בודדה כל כך.
רחל בקבלה היא מידת המלכות: ארצית כל כך ורוחנית כל כך. אף אחד לא הופך להיות פתאום מוסר נפש על חברו. אף אחד לא הופך להיות דתי, ואין מושג כזה "מתחזק". איך אמר רום ברסלבסקי? "אני יהודי חזק!". נכון.
כולנו יהודים מתגלים, אמא. ולכן, כשילד הולך לך לאיבוד, כשילדה שלך פתאום בגלות הדעת, מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה. היא מתגלה עכשיו. ואל תחכי שהם יהפכו חזקים פתאום.
הם פשוט ישובו לגבולם, המוכר והמובנה הזה, גבול שנתת בהם, אמא, שהרי "אמא" בגימטריה: "גבול". ראי רחל, הם שבים הביתה, שבים לאמא. האם נשוב איתם?
המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,
קרדיט: הרבנית ימימה
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן