לפני כשנתיים וחצי יצרתי פרויקט גמר במסגרת התואר בתקשורת חזותית, שבו כתבתי אותה, עיצבתי אותה, ובעיקר הנחתי אותה במרכז המרחב. לקחתי טקסטים שלי שכתבתי במשך השנים, והפכתי אותם לווידאו ארט ולספר שירים טיפוגרפי. אלה לא היו רק תוצרים גרפיים. מה שבאמת יצרתי שם היה מרחב, חלל, שאִפשר לכל מי שהגיע מבחוץ, בכל סטטוס שהוא, להיכנס ולהזדהות. לרווקות שהגיעו הצלחתי לתת את התחושה החמקמקה מכולן – להיות לבד אבל ביחד.
אחד הפידבקים שקיבל הפרויקט שלי, שגרם לי להבין שעשיתי משהו טוב, היה כשחברה נשואה עם ילדים כתבה לי שהפרויקט הזה, והספר שיצרתי כחלק ממנו, לא מתעסקים ברווקות בהכרח, אלא פשוט בבני אדם, והם רלוונטיים לכל מי שיודע מה זה לרצות מאוד איזה דבר ולא להצליח להשיג. לכל מי שהרגיש פעם שהוא על פול גז בניוטרל.
המלחמה הייתה קו שבר לכולנו. מדי יום צפות ועולות על פני השטח התמודדויות שונות, וגם גבורה אינסופית. בתוך כל זה קצת לא מפתיע שהרווקות, שגם ככה רגילות להצניע את עצמן, את עצם הרצון לאיש ולבית ואת התמודדות שלהן – נדחקות עוד קצת לשוליים. ואולי זה הסיפור שהכתבה הזו מבקשת לספר. סיפור של גבורה. זה גם הזמן לומר שחלק מהפרטים בסיפורים שהבאתי כאן טושטשו במעט.
הראשונה שפניתי אליה היא סימה יצחקי, בת 26 מגילה, במקור מפתח תקווה, בוגרת מדרשת מגדל עוז, סטודנטית בתוכנית פכ"ם (פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה) ועובדת בתנועת הנוער עזרא. השנייה שהצטרפה הייתה נעם אמסלם, בת 24 מרמות, בוגרת מדרשת שובה, וכיום עובדת סוציאלית בבית ספר בירושלים. השלישית היא כרמל שמאי, בת 26 מנחלאות, במקור מבני ראם, בוגרת מדרשת דניאלי, אחות במחלקה הכירורגית בשערי צדק. ואני, נגה, בת 27 מגבעת שמואל, מגיעה על תקן המראיינת (והשליחה של הפיצה).
כשהגעתי למקום המפגש, כבר מצאתי אותן מדברות כאילו הן מכירות שנים. כמה רגעים לאחר מכן, ולא לפני שסיימנו את מגש הפיצה, אנחנו מכינות שתייה חמה – וצוללות פנימה.
כשסדרי העולם השתנו
התכנסנו כדי לדבר על רווקות במלחמה הארוכה והמתמשכת הזו, ומטבע הדברים, רציתי שנתחיל מההתחלה, מהרגע שבו נשמטה הקרקע.
שמחת תורה, שבת בבוקר, מתחילה המלחמה. מה התגובה הראשונה של הראש? של הלב? איפה זה תופס אתכן?
"תחילת המלחמה הייתה לי מאוד מורכבת", פותחת נעם. "אותי זה שלח לגעגועים להמון דברים. למה שהיה פעם, לאקסים, כל מיני. לא הייתי יישומית בפן של איפה הבית שלי, היה לי עצוב מדי. גם לא הייתה לי אנרגיה לזה. כעסתי מאוד על האויבים שלנו, ואנרגיית החיים שלי נשאבה בעיקר למה שאיבדנו".
כרמל: "בשמחת תורה הייתי אמורה לעבוד משמרת ערב בחג עצמו, אבל בגלל המצב עשיתי בסוף משמרת לילה, וזה היה נורא. לא הצלחתי להבין את הגודל של האירוע או את כמות הנרצחים. לאורך כל הלילה המספרים בחדשות טיפסו כל שעה, ופשוט לא הייתי מסוגלת להכיל את זה. גם אחרי שעבר ההלם הראשוני, הרגשתי שעדיין משהו בי נשאר 'בחוץ'. אבא שלי אומנם גויס, אבל בתפקיד עורפי, ולא היה לי בן משפחה או בעל שנמצאים בתוך הלחימה בעזה ויש סכנה ממשית לחייהם. הרגשתי אבודה, שקורה כאן משהו מאוד גדול ואני לא מוצאת את תפקידי בכוח".
סימה: "בתור אחת שגרה בכפר סטודנטים, האפקט הראשון והמיידי היה שהפכנו לכפר סטודנטיות".
ומה המשמעות של להיות רווקה בזמן הזה?
כרמל: "במבט לאחור הייתה לזה הרבה משמעות. המון חברות שלי הלכו להתנדב במלונות מפונים או בכל מיני חמ"לים. היו שעברו לגור עם אחיות או גיסות שלהן כדי לעזור עם הילדים. הרגשתי שזה פחות התחום שלי, וגם באמת הייתי נצרכת בעבודה שלי כסטודנטית לסיעוד. עשיתי המון לילות במחלקה, מה שעוד יותר תרם לניתוק שלי ממה שקורה בעולם שבחוץ. עצם זה שלא הייתי בבית עם ילדים ובעל מגויס הביא אותי להתמודדות אחרת – גם כלפי עצמי וגם בתרומה שלי למלחמה".
גם סימה מזדהה עם תחושת שאלת המשמעות שלך כרווקה. "זה קצת להישאר מאחור. זה להגיד לעצמך: 'האם המשמעות שלי היא למלא כל מיני סיטואציות של חוסר כוח אדם כדי שמישהו אחר ילך ויילחם?' בתור אחת שעובדת במקום שכולו דתיים־לאומיים, פתאום את מבינה שיחסי הכוחות הם או שאתה מילואימניק, או שאת אשת מילואימניק, או שאת רווקה – וכפועל יוצא מניחים שאת פנויה, ואז אפשר לתת לך עוד תפקידים.
"הרגשתי שאני חייבת לתת מעצמי יותר בשביל לקחת חלק. מצאתי את עצמי אחראית על מרכז ההנצחה של תנועת עזרא, מוצפת בשמות של חבר'ה, רובם צעירים בשנות העשרים, ונשבר לי הלב עליהם. היה שם רגע שאמרתי לקב"ה תודה על שני דברים: על זה שאני לא נשואה, כי אני לא יודעת איך הייתי עוברת את זה, ועל זה שלא הייתי אז בתוך קשר".
נעם: "בתחילת המלחמה היה לי שיח עם חברה שלי ואמרנו שיש כמה סוגי לוחמה. יש לוחמה עם נשק, ויש אותנו, בעורף. אנחנו לא לומדות, אנחנו בבתים, אנחנו מותקפות בטילים. והיא אמרה לי, 'אז בואי נתחיל להקים בתים'. זה היה רגע שנתן לי כל כך הרבה כוח, יצאה ממני חיות. כתבתי אז פוסט בפייסבוק והצעתי למי שרוצה לשלוח לי פרטים שלו ואני אחשוב עליו בהקשר הזה. הגעתי למצב שיש 400 אנשים שאני מסתובבת עם פרטים שלהם ומנסה ומשתדלת ומשדכת, זה היה מטורף. הבנתי שזה לא רק רצון שלי".
המשך הכתבה בגיליון טבת תשפ"ה,
כתיבה וצילום: נגה באומס
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן