פנינה יסכה: "חלק מלהיות מופע שטח זה שהוא כל הזמן עובר שינויים. אם למשל הייתה לנו בדיחה על סינוואר ועכשיו סינוואר מת, אנחנו משנות את המופע. אנחנו תמיד שואלות את עצמנו מה המציאות החדשה הביאה"

פנינה יסכה: "כשפרצה המלחמה, הכאב של כולם היה מאוד נוכח וצף לאקסטרים, כך שאנשים פחות רצו להיפגש איתו. הצורך שעלה היה לחזק את העורף ולהצחיק, שזה גם משהו שאנחנו עושות ביומיום שלנו"

שירה: "אנשים שואלים אותי 'איך את עושה את זה? בעלך במילואים ואת עם שני ילדים קטנים בבית, איך את יוצאת בערב ומופיעה?' ואני עונה: 'איך הייתי שורדת את התקופה הזאת בלי להעסיק את עצמי ובלי לצחוק?' זה באמת היה יכול להיות טירוף"

שירה: "החזון שלנו בתור אנסמבל הוא דרך התיאטרון, הסיפור וההומור, לקרב אישה לרעותה. בני הזוג שלנו כתף אל כתף בחזית – ואנחנו רוצות שכך יהיה גם בעורף. נשים חילוניות אומרות לנו 'אתן עם מטפחות, אז לא ידעתי אם אצחק, לא ידעתי אם אבין, אבל צחקתי והבנתי והזדהיתי'" 

רינת: "המשפט 'צחקתי אחרי הרבה זמן שלא' חזר על עצמו שוב ושוב בהופעות, מהרבה נשים. את מפחדת לצחוק, כי התקופה כל כך קשה ומפחידה, ואז אנחנו מגיעות, והמופע שלנו לא מנותק מהכאב, הוא בא מתוך הכאב, אז את מרגישה בסדר לצחוק, כי כולנו ביחד בזה"

פנינה יסכה: "בגלל שאנחנו גם חברות וגם עובדות ביחד, אנחנו יודעות לצאת לקפה ולדבר על הדברים, להציף אותם. לא היינו שורדות אם לא שמות את הדברים על השולחן, רבות, מדברות בכנות ובפתיחות לב, וגם מקבלות, מקשיבות ומשתפרות"

רינת: "אנחנו מצליחות כי אנחנו מתחזקות את הקשר. כמו שזוגיות היא דבר קשה שצריך לעבוד עליו בשביל שהוא יהיה בנוי טוב ויחזיק הרבה שנים, זה אותו הדבר. זאת עבודה. עבודה שמשתלמת בסוף"

ליאורה: "כשבחרתי ללמוד תיאטרון היו קולות של 'לכי להייטק', אבל רציתי שיהיה לי כיף לקום בבוקר ללימודים, אז הלכתי על זה. זה נותן המון כוח שאנחנו קבוצה ולא לבד בעולם הזה, כי באמת מאוד מאתגר להיות עצמאי. לבד לא נראה לי שהייתי מצליחה"

ליאורה: "חשוב לנו מאוד לזכור את החטופים. היינו עולות להופיע עם מטפחות בירוק זית והחלפנו למנומר, כי רומי גונן, שחטופה בעזה, מאוד אוהבת מנומר. אנחנו לובשות את המטפחת עד שהיא וכולם יחזרו" 

 

שעת ערב בכפר המכביה. האולם מלא בבנות זוג, אימהות ואפילו סבתות של גדוד לוחמים שהגיעו לערב הוקרה עבורן. מקצה החדר נכנסות ארבע בנות האנסמבל 'במה מדובר', לראשן מטפחות מנומרות, שפתיהן משוחות באדום והן נושאות סלי כביסה. "בעלי בין סבבים", אומרת אחת מהן בדרך לבמה, ומושיטה את סל הכביסה ליושבות בקהל, "אני אשמח אם תוכלו לעזור לי לקפל".

המופע, שנועד לתת זווית קומית לקשיים ולחוויות של נשות המילואים, מכוון זרקור לרגעים קטנים ואנושיים מחיי היומיום בזמן המלחמה. 

"איך מישהו שלא מוצא את הכיפה שלו היה יכול למצוא את סינוואר?!" שואלת באחד הקטעים שירה, חברת האנסמבל, כשהיא מתארת איך בעלה מחפש אחר הכיפה בבית ולא מוצא. "לא סתם מצאו את סינוואר בטעות".

בקטע אחר היא מתארת כיצד האפטרים, שתחילה לוו בהתרגשות רבה, קיבלו תפנית בחלוף הזמן, וההתלהבות כבר לא כל כך גדולה, בלשון המעטה, כשהוא מחליט לדפוק בדלת בהפתעה רגע לפני שאת מצליחה סוף סוף להרדים את הילדים.

פנינה יסכה מספרת בהומור על חוויותיה כמפונה מהדרום שעברה זמנית לעיר הגדולה, ורינת וליאורה מייצגות את מי ש"נתקעו" בבית עם בעל שלא גויס למילואים – חוויה לא פשוטה בפני עצמה.

בקטעים אחרים במופע הן מציגות סוגים שונים של נשים בשיחה עם הבעל המגויס, איך אשת המג"ד נכנסת בקלאס לקבוצת הווטסאפ של נשות הגדוד ומנסה להראות שהיא בעניינים יותר מכולן, ומה קורה כשאת עונה לחברה בתמימות ששלומך טוב, ושוכחת להוסיף "יחסית למצב". 

"רגע, אתן כלה וחמות יחד כאן?" הן שואלות זוג נשים בקהל לקראת סוף המופע, ונענות בחיוב. "וואו, המלחמה הזאת כבר חייבת להיגמר!!!" הן מגיבות לקול צחוק הקהל, ואוספות את הכביסה המקופלת.

המשך הכתבה בגיליון טבת תשפ"ה,

קרדיט: רקפת גרוס

צילום: דאפי ספונר

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן