אין מסיבת פורים בלי כובע מכשפה מפורסם אחד לפחות, תחפושת קוסם שישלוף שפן מהכובע או דמויות קסומות מחודדות אוזניים וכנפיים. 

מיסטיקה ריתקה את האנושות מאז ומתמיד. בני האדם רצו להציץ ולגלות עוד על העולם שמעבר, על כוחות נסתרים, ולקבל מסרים מעולמות עליונים. מתקשרות, קוראות בקפה ובקלפים ואנשי רוח ומיסטיקה ליוו את האנושות משחר ההיסטוריה. ספרי הפנטזיה והמדע הבדיוני הבינו היטב את הצורך האנושי לחוש קשר לכוחות גדולים שבכוחם לשנות את הגורל, והפליגו בסיפורים על עולמות מקבילים ומלאי קסם. 

הביטוי מכשפה יימצא תמיד בהקשר שלילי. כיום הוא בעיקר כינוי שאת מדביקה לאישה שאת לא מאוד מחבבת, או חושבת עליה דברים לא מאוד נעימים בראש, אבל במקור הוא כינוי לאחת העוסקת להנאתה בכשפים, וכאלה שלא חורשים טובות. אם נעצום לרגע את העיניים ונדמיין מכשפה, נחשוב כנראה על כובע מחודד, אף ארוך ומטאטא שישמש ככלי תחבורה עיקרי, שנרכש בליסינג תפעולי מחברת מטאטאים חשמליים בע"מ. 

אך המכשפות לא התחילו בספרי הילדים או באגדות עם. הייתכן שיש מכשפות גם במציאות? הצטרפי אלינו למסע מכושף בעקבות מיתוס המכשפה ועולם הקסמים.  

 

 אחת דתה להמית 

 

בספר שמות מופיע ציווי מפורש – "מכשפה לא תחיה": התורה אוסרת באופן חד־משמעי על קיום כישופים מכל סוג שהוא, ואף מגדילה לעשות ומצווה להרוג את מי שעוסקות בהם. רש"י מפרש את הפסוק: "יומת בבית דין; אחד הזכרים ואחד הנקבות, אלא דיבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות בכשפים", ורשב"ם מוסיף ואומר: "לפי שדרך נשים מכשפניות לעשות מעשיהן בסתר, במחבואות, במערות…"

אנחנו רואים כי לשון הפנייה על מי שעוסק בכשפים היא דווקא בלשון נקבה, מכשפה, והמפרשים מסבירים כי למרות שגם גברים וגם נשים עסקו בכישופים, לרוב היו אלה הנשים. 

ולא רק ביהדות פחדו ממכשפות ואסרו על כך: גם בנצרות, באסלאם, בדתות אפריקאיות ובתרבויות עתיקות כמו סין העתיקה ואפילו רומא העתיקה אסרו על כישוף, ובחלקן היו שופטים או מענישים את המכשפים בגירוש, ואף בעונש מוות.

בימי הביניים החל ציד המכשפות הנודע נגד נשים שעסקו או היו חשודות בעיסוק בכשפים, ובעת החדשה (בין המאה ה־16 למאה ה־18) האכיפה נגד מכשפות עלתה שלב והגיעה לכדי העלאת מכשפות על המוקד ושריפתן. 

 הרשע האולטימטיבי 

 

סיפורי התרבות מלאים במעשיות על מכשפות מרושעות. הן הצטיירו תמיד כמכוערות מאוד, בעלות אף מעוקל, ציפורניים ארוכות, לבושות גלימות או סחבות, וכמובן – עוסקות בכישופים מפחידים על רקע צנצנות מלאות דברים שאנחנו לא רוצים לדעת מה יש בהן. לרוב הן יהיו מגלומניות, אובססיביות, יחרשו מזימות מרושעות ויהיו מלאות בכוונות רעות להזיק לאנושות בכלל, או לדמות טובת הלב בפרט. אם במקרה נתקלתם במכשפה ברחוב, או על מטאטא בשמיים, היא תהיה כנראה זקנה ומכוערת, אם כי לעיתים תגיע גם בדמות הפוכה – צעירה ויפה, שתשנה את פניה ברגע האמת.

בספרות מבוגרים הדמויות הן לרוב מורכבות ומלאות גוונים, דמויות עגולות עם עולם פנימי וסתירות שעוברות מסע. אך באגדות ובספרי הילדים, בטח כאלו שנכתבו לפני מאות שנים, הציגו לילדים את הסיפור בצבעי שחור ולבן. טוב מול רוע. הגיבור או הגיבורה התמימים וטובי הלב – מול הרשע האולטימטיבי שינסה בכל דרך לחבל בדרכו של הגיבור. אם נסתכל על האגדות שאנחנו מכירים, החל משלגייה, היפהפייה הנרדמת ואפילו עמי ותמי – כמעט לא נמצא סיפור ללא רשע, ולרוב תהיה זו רשעית. נראה כי כל סיפור טוב זקוק למכשפה כדי להתקיים. 

 

למה היא כל כך מפחידה? 

 

"מכשפה היא ייצוג של האחרת", מסבירה יהודית קגן, סופרת, עורכת ומרצה על פנטזיה יהודית. "זו יכולה להיות אישה זקנה ומבודדת, אבל לא רק. אישה צעירה ויפה שנחשבה לבעלת כוח רב מדי, אנשים שאלו את עצמם מאיפה בא הכוח שלה".

למה הדימוי הזה נקשר דווקא לנשים? 

"הגמרא אומרת לנו שכישוף נחשב פרקטיקה נשית יותר מגברית. בימי הביניים, למשל, נשים מיילדות ומרפאות נחשבו למכשפות או לחשודות בכישוף".

באותם ימים, היא אומרת, עצם העיסוק בריפוי היה כולו עיסוק אפוף מסתורין. אישה אחרי לידה הייתה יכולה להיראות בסדר ובריאה, אך ביום למחרת למות מאיבוד דם, ותינוק שנולד בריא, פתאום היה נפטר מזיהום. "תשעים אחוז מהקמעות שאנחנו רואים היו קשורים ללידה ולתינוקות רכים. בעולם ללא הבנה של היגיינה וחיידקים, הכול היה כמו חור שחור של חוסר ודאות. לא היה ברור מה עובד ומה לא, לא ידעו למשל שצריך לשטוף ידיים בין יולדת ליולדת, וכך מי שהתעסקו ברפואה ובלידה נחשדו אוטומטית בכישוף".

 

 יהודים, מכשפות ומה שביניהם

 

ביהדות אנחנו רואים מצד אחד שלילה מוחלטת של שימוש בכישופים, אך לצד זאת קיים עולם שלם של מיסטיקה וקשר עם כוחות עליונים שבא לידי ביטוי בשימוש בקמעות, בסגולות ואף בקבלה מעשית. 

"ביהדות יש ספקטרום שלם – מהרמב"ם ועד הרמב"ן", אומרת קגן. "לדעת הרמב"ם, שהיה רציונליסט, השימוש בקמיעות הוא ממש בגדר כפירה, ואילו אצל הרמב"ן, שהיה מקובל, ניתן למצוא התייחסות נרחבת לעולם הנסתר".  

קגן מבהירה כי בניגוד למה שנהוג לחשוב, השימוש בקמעות, הסרת עין הרע ועלייה לקברות צדיקים אינם שייכים רק לעדות המזרח. "מבחינה היסטורית, גם לאשכנזים היו אותם המנהגים והעיסוקים, אך בשואה נרצחו המסורתיים האשכנזים כמעט לחלוטין, ומי שעלה לארץ היו החילונים. נהוג לייחס את הדימוי של 'מנשקי קמעות' רק למזרחים, אבל באשכנז הייתה אותה רמת עיסוק בזה, תמיד היו הולכים למקובלים, מאז מקובלי פרובנס.

"למעשה, היהודים נחשבו למומחים בכישוף כבר בעת העתיקה", היא ממשיכה. "כשמישהו התלבט אם ללכת למכשף יווני או נוצרי, אמרו לו שהמכשף היהודי יותר אמין. יש לנו אפילו תיעודים מהמאה ה־16 של דוכסים ומלכים שאסרו על מקובלים לבצע גירושי דיבוק כי זה הפחיד אותם".

ומה בעניין הנראות של המכשפות? אם נחזור לתיאור של האישה עם האף המעוקל והכובע המחודד, נגלה שהוא לא הומצא לכבוד המכשפות בלבד. הוא מגיע ממוטיבים אנטישמיים מובהקים שנועדו להשליך את צרות העולם על השונה והאחר. "זה לא מקרה שהכובע המחודד האייקוני של המכשפה מזכיר את כובעי היהודים מימי הביניים", מגלה יהודית, "הרבה מהדימויים של המכשפה נלקחו ישירות מהקריקטורות האנטישמיות נגד היהודים – כולל האף הגדול. אפילו המושג 'שבת המכשפות', שמתאר כינוס של מכשפות בהר גבוה לפולחנים אפלים, מגיע בהשאלה מהיהודים, של מושג השבת. הרי צריך להאשים מישהו בצרות העולם".

לפני כשנה יצא לאור ספר הביכורים של קגן, 'חרשתא', שמשמעות שמו בארמית הוא 'מכשפה'. הספר זכה לפופולריות עצומה והפך לרב־מכר. לעומת שלל ספרי פנטזיה עולמית שמתבססים על מקורות נוצריים או מיתולוגיות שונות, 'חרשתא' שואב את כוחו מהמיתולוגיה היהודית. התפאורה היא נוף ארץ־ישראלי כמו ירושלים, צפת וים המלח, ובה שוכנים זה לצד זה שדים ובני אדם, אך אלה לא תמיד יודעים על קיומם של אלה. "ב'חרשתא' מדובר על עולם מקביל, וזה דומה מאוד לחוויה של דתיים בעולם מודרני – אנחנו נראים נורמליים, אבל מנהלים שיחה מקבילה עם העולם הקסום. חיים בין העולמות.

"יש לפחות 14 מילים שונות לקסם בתנ"ך, והן כולן מפרטות לנו מה אסור לעשות. ההגדרה של פעולה מאגית היא אנשים שמצליחים לכפות על כוחות עליונים לעשות משהו בעולם. והשאלה היא למי אנחנו סבורים שיהיה הכוח הזה, והאם בכלל ראוי שלבני אדם יהיה הכוח הזה. זאת שאלה טעונה – אם אני מאמינה שבאמצעות שמות של מלאכים אני כופה על המלאכים לעשות משהו, האם זה בסדר להשתמש בכוח הזה? הפער הזה דק מאוד", מסכמת יהודית, "נס נתפס כהתערבות אלוקית, בעוד כישוף הוא ניסיון של אדם לכפות על כוחות גדולים לפעול לפי רצונו".

 

בין טמא לטהור  

 

אנחנו מוצאים הרבה התייחסויות במקורות למעשי כישוף ולגיוס של כוחות מעל הטבע. כדי להבין קצת יותר מה דעת התורה בעניין, ואיך מבדילים בין טמא לטהור, בין אמונה בפעולה רוחנית ובין עבודה זרה, שוחחנו עם הרבנית רחל בזק.

מהי בעצם הגדרה של מכשפה?

"מכשפה היא אדם שמשתמש בכוח רוחני לרעה", עונה הרבנית בזק, "הבן איש חי בספרו 'דעת ותבונה' לפני 120 שנה כתב שבימינו הכוחות של הטומאה נחלשים והאור בעולם הולך ומתגבר. לכוח של הקליפות אין אחיזה כמעט, ולכן הכוח של הכשפים כמעט לא קיים ולא משפיע על המציאות שלנו. 

"דוגמה לכך היא עבודה זרה: בקצוות של העולם עוד אפשר למצוא אנשים שעובדים עבודה זרה, אבל זה כבר כמעט לא קיים ולא מושך אותנו. הוא כתב את זה בתקופה של העלייה הראשונה לארץ. החיבור של עם ישראל לארץ ישראל הוא כל כך טהור וטבעי, שהחושך פשוט מסתלק. העולם מתקדם ומתעדן והופך מוסרי יותר, וכך גם הכוח של המכשפות הולך ומתבטל".

מעניין לראות שבמילות הפסוק "מכשפה לא תחיה" אנחנו רואים התייחסות מיוחדת לנשים בעניין הכישוף, ולא איסור כללי על כישוף. האם יש לנשים כוח מיוחד בהקשר הזה? 

"הכוח הנשי יכול להשפיע על העולם השפעה גדולה. בבית המקדש, למשל, עזרת הנשים הייתה גדולה יותר מעזרת הגברים. יש פסוק בתהילים, "בנותינו כזוויות מחוטבות תבנית היכל" – כשרוצים לתאר את ההיכל מתארים אותו בלשון נקבית, כמו בנות ישראל. יש פה משהו בהבנה העמוקה של התורה, שלנשים יש כוח להשפיע על העם. וכשהכוח הזה טוב – העולם נגאל".

איפה עובר הגבול בין כישוף לשימוש בקמעות ובקבלה מעשית?

"האר"י הקדוש היה נזהר מאוד מקבלה מעשית והזהיר את רבי חיים ויטאל שזה לא הזמן הנכון להשתמש בה. הרב מרדכי אליהו, סבי, ביקש מהבאבא סאלי: 'תלמד אותי מה הכלי שאתה משתמש בו למופתים', והתשובה שלו הייתה: 'לא קבלה מעשית, רק תפילות ואהבת עם ישראל'".

הרבנית מסבירה כי קבלה מעשית היא פרקטיקה שבה משביעים מלאך לעשות דבר מסוים. "מסוכן מאוד להכריח מלאך או כוח, כי זה יכול להתהפך נגד האדם ונגד העולם". לעומת זאת, קמע הוא כוח רוחני שמגיע מצירוף של כוחות ושמות קודש "רק כדי להביא טובה וברכה לעולם. אם אדם משתמש בכוחות רוחניים כדי להזיק – זה דבר שהוא אסור.

"במקום שאני גדלתי, סבא הרב אליהו לא היה מחלק קמעות. כשהיה צריך הוא היה נותן או כותב", היא משתפת. "כשהייתי צעירה פחדתי מאוד מהפיגועים, והוא נתן לי קמע של הרב החיד"א ואמר לי 'אני אלמד אותך לקרוא אותו, וכל פעם שתקראי זה יעזור לך ולא תפחדי'. כשאדם היה צריך למשהו מסוים הוא היה עוזר, אבל זה לא היה שוק של קמעות".

פעמים רבות אנשים מגיעים לקבל ייעוץ או תקשור מעולמות עליונים. איך יודעים להבחין אם יש לפנינו אדם עם כוחות שבא להיטיב איתנו או שמא שרלטן, או כזה שמתעסק בכוחות טומאה? לפי הרבנית, הדרך להבחין פשוטה מאוד: "אם אדם שומר הלכה. כשהולכים לאיש או אישה שלא שומרים הלכה, גם אם הם נחשבים אנשים מאוד רוחניים – המסרים שהם מקבלים אף פעם לא יהיו נכונים במאה אחוז. הם יכולים לקבל מסרים, אבל מבולבלים. אדם שלא דבוק בבורא לא יונק מאותו השורש, הוא שואב מסרים מהדמיון".

 

המשך הכתבה בגיליון אדר תשפ"ה,

קרדיט: טל ביסמוט 

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן