זה גרם לה להבין שמה שפשוט לה – לא בהכרח פשוט לילדיה ולבני גילם. בעקבות ההערה הזו, היא הבינה שהיא צריכה לשוחח עם ילדיה על הפלא שבהיריון הזה. נראה לי שיש כאן סיפור שמייצג דור ופערי דורות. ומלמד על הצורך לתת מילים ועומק להתמסרות להבאת חיים לעולם.

להכות שורשים

כשהייתי נערה, הנושא של לידות ומספר ילדים ממש לא העסיק אותי. אחרי החתונה מאוד רציתי ילד. הרגשתי כמה פלאי ועמוק הקשר כשהוא ממשיך דרך חיים שנוצרים מהיחד. אחרי הלידה הראשונה הבנתי שעליתי ברמת החיים. התחלתי להכות שורשים באדמה. קיבלתי פשר חדש ומופלא לעצם היותי, לחיי. 

בתור רווקה, זכיתי תקופה מסוימת להתפלל שלוש תפילות ביום. ובתור אמא עברתי לתפילה אחת, קצרה. אבל ממש הרגשתי איך חיי הופכים להיות תפילה אחת ענקית. הרגשתי שותפות בבריאה. קרבה עמוקה לבורא כול. היום שלי היה מלא בנתינת חיים, שאלות האמונה קיבלו תשובה ודאית של חוויית נוכחות אלוקית. אור עמוק נכנס לחיי.

כשהבנתי שאני בהיריון השני, לא ידעתי איך אפשר לאהוב עוד מישהו. איך יהיה מקום לילד נוסף. חששתי. ויחד עם השמחה שהייתה לי, ראיתי את עצמי כאילו כל חיי אהיה בהיריון, וזה לא היה קל. ברוך ה', הלב נפתח לאהבה, והבנתי איך כל ילד פותח את האישיות לאהוב יותר. ויחד עם זה, הייתי צעירה, והיו לי עוד הרבה רצונות לא ממומשים.

להביא חיים לעולם זה פלא. פלא של התמסרות לזולת, עיסוק בעתיד, יצירת חיים. אבל יש גם את הכאן ועכשיו. את הרצון להתקדם מבחינת האישיות בעוד מישורים. את הצורך לפרנס תוך כדי גידול ילדים. את הצורך ליהנות מפנאי בלי לחץ, לישון לילה שלם, להקדיש זמן לזוגיות. הרבה צרכים זזים הצידה מול ההתמסרות המופלאה הזו. וזה ממש לא קל.

למדתי איך להתנהל בחיי במספר מישורים בו־זמנית. וזו הייתה עבורי תורה חדשה, שמעולם לא לימדו אותי. להיות פחות פרפקציוניסטית, להתגמש עם המציאות, להיעזר, לחלום רחוק, ולהחזיק חזק בהודיה על מה שיש.

התקופה הכי שמחה

דיברתי עם בן משפחה עם שמונה ילדים, מגיל 13 עד מספר חודשים. והוא אמר לי, אני חושב שאנחנו בתקופה הכי שמחה שלנו. תחושות המסוגלות ועושר החיים נותנות הרבה שמחה, וזה מחפה על הקשיים והאתגרים ביומיום.

למה אני מספרת את כל זה? כי אני חושבת שיש עוד נשים שמתמודדות עם העומס ומרגישות לבד. שיש להן דילמה לגבי לידת עוד ילדים בגלל הקושי הכרוך בכך, או בגלל שהן תהיינה יוצאות דופן מדי בחברה שלהן, או שמחיר העצירה בהתקדמות בעבודה קשה מדי.

יש כיום כל כך הרבה אפשרויות לאישה לפעול ולהתקדם, שלידת ילדים נתפסת כמשהו שתוקע מאחור, כובל ולא מאפשר לצמוח. למרות שההפך הוא הנכון, וגידול משפחה הוא האוניברסיטה של החיים – לא מקבלים תואר ולא שכר על האוניברסיטה הזו.

כותבת: הרבנית נעמי שפירא

הפוסט ילדים זו ברכה הופיע לראשונה ב-פנימה.

החברה משפיעה תמיד, ובגיל ההתבגרות ההשפעה מתגברת ביתר שאת. החברה היא כל עולמם של המתבגרים. טבעי שמה שמעניין את בתך המתבגרת הוא מה החברות יאמרו והאם יאהבו או לא יאהבו את מה שהיא עושה, איך שהיא מתלבשת ומה שהיא אומרת. ההורים נחשבים לפחות מבינים לעומת החברות.

קשר קרוב

מלכתחילה כדאי שהילדים יהיו בחברה התואמת את סולם הערכים שלכם. אין מושלם, תמיד יש ביקורת, אבל הרבה יותר קל להתמודד כשאין סחף חברתי לכיוון שהוא באופן קיצוני ההפך מהדרך שלכם.

מה שהכי שומר על נוער מתבגר ועוזר להם להיות קשובים לעצמם ונאמנים לייחודיות שלהם, הוא קשר טוב עם ההורים. אם לא בנית עד עכשיו קשר קרוב ואוהב עם בתך, עדיין לא מאוחר, תמיד אפשר להתקרב. 

לעיתים עולה יחס מזלזל מצד ההורים כלפי החברה של ילדיהם המתבגרים. נדמה לנו שאם נבקר את החברים – הילדים פחות יושפעו מהם. בין שהזלזול בא באופן ישיר ובין שהוא מתבטא בהומור ציני (זה לא ממש מצחיק), הוא עלול לגרום לילדים להתרחק מכם ולהתקרב לחברים עוד יותר.

למצוא אוצרות

נסי לבחון את הקשב שלך לבתך. האם את קשובה ללא שיפוטיות? כשהבת משתפת בחוויה שלה, משמיעה לך שיר יפה לטעמה או מראה לך בגד חדש, האם את מצליחה למצוא בו טוב או שכולך מכווצת? אין צורך לעשות הצגה שקרית שאת מתפעלת ונהנית ממה שהיא משתפת, אבל אפשר לשמוח בשמחתה. מותר לומר שהשיר לא לטעמך, אבל יחד למצוא בו משהו טוב: אולי הביצוע מקצועי, אולי הלחן טוב, אולי המילים מרגשות.

כשילדה מרגישה שאמא שלה מקשיבה לחוויות שלה ללא שיפוט, פתוחה לשמוע את הדעות שלה ודנה איתה בהשקפה בלי עצבים ותסכול, אומרת מילים טובות ומתפעלת מהטוב שישנו, זה נותן לילדה לראות באמא שלה עוגן. ההיסחפות אחר החברה היא חלק מהחיפוש אחר הייחודיות שלה.

כשהלבבות פתוחים, אפשר לבחון יחד באהבה עד כמה היא קשובה לעצמה או שהיא רק מתייצבת לצו החברה, והאם מתאים לה המקום שלה או שהייתה רוצה משהו אחר, ומה יקרה אם תעשה משהו אחר.

מעל הכול, חשוב שאת תראי את האור והייחודיות בבתך, ופחות תיבהלי מההיסחפות של התקופה הזו. כשאת בטוחה בטוב של בתך ושומרת על קשר אוהב, קרוב לוודאי שבעזרת ה' היא תחזור בעצמה לטוב שבה, תמצא את האוצרות שבתוכה, ומשם תאיר לסביבתה ולעולם כולו.

כותבת: זיוה מאיר

הפוסט הלבבות פתוחים הופיע לראשונה ב-פנימה.

איך מגלים דבר כזה רק בגיל מאוחר כל כך? כיצד הן הסתדרו עד אז? איפה זה פוגש אותן היום? ומה השתנה מאז הגילוי המפתיע? 

כינסנו לכתבה זו גם את המנחה שלהן בקבוצת התמיכה, תהילה אלמוג, מרפאה בעיסוק ומאמנת בשיטת קוג־פאן למבוגרים עם קשיי קשב וריכוז, וקיבלנו תשובות מרתקות על שיטה חדשה מייד אין ישראל, שעושה מהפכה בקרב מאובחני קשב וריכוז. כן, גם מבוגרים.

 מוצפות

כך נראתה המודעה שהזמינה אותן להיפגש: "קושי בניהול זמנים? עומס מטלות? קצה החיים היסטרי? אתגרים בהתארגנות? אמביציה גבוהה? מאותגרת קשב וריכוז? מוזמנת לארבעה מפגשים שבהם נדבר בשפה שלנו". זה הספיק להן כדי להגיע, ולפתוח את הלב. הן מספרות שהשיתוף היה טוטאלי, והטישו היה בן לוויה קבוע. "פתאום את מרגישה שמישהי, ואפילו הרבה מישהן, מבינה אותך. שאת לא מוזרה. שיש לזה שם, לכל מה שעובר עלייך", מתארת לי נועה (44), עורכת דין מצליחה, שגילתה רק במפגש הראשון שהיא אכן לוקה בהפרעת קשב וריכוז. 

"היו שיתופים כואבים ומשעשעים, שרק נשים שעוברות את זה גם כן מסוגלות להבין", מצטרפת לשיחה יעל (46), כותבת תוכן באחת הבמות המובילות ברשת.  "'מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני'. אנשים בטוחים – היא מצליחנית, אלופה, כל מה שהיא נוגעת בו הופך לזהב. רק אני יודעת על כל הבלאגן שאני מחביאה בחדרים, על הכיור העמוס וחוסר האונים שלי מול הר המטלות הבלתי נגמרות. הר שאני אפילו לא יודעת איך לצלוח".

"אני כבר מזמן הרפיתי", תורמת לשיחה אפרת, בת 70 עם רוח צעירה, דוקטור במדעי המדינה ובעלת משרד פרסום. "אצלנו השאלה הכי נדושה בבית היא: איפה. וכולם, כולל אותי, יודעים לצחוק על אמא שהלכה למטבח ושוב שכחה מה היא רצתה לעשות שם".

טוב, אומנם אנחנו כולנו על הרצף של קשב וריכוז, אבל לטובת הקוראות המיושבות שלנו, בואו נתחיל מההתחלה. ספרו לי, איך הכול התחיל אצלכן?

"התופעות של קשיי הקשב החלו אצלי כבר מילדות", מספרת אפרת. "רק שלא ידעתי לקרוא להן אז בשם. לא הייתי מצליחה להתרכז במה שלא עניין אותי, וגם אם כן עניין אותי, היו מורים שלימדו בצורה מונוטונית. כך שמשנות ילדותי לא זכורים לי דברים מיוחדים מבית הספר, רק ירידת הערך העצמי שלי.

"לאורך השנים הייתי מאבדת דברים, ובעצם עד היום", היא מודה בחיוך. "גם לא הייתי מתמידה במה שלא עניין אותי, כך שאת חובותיי הלימודיים בקושי מילאתי", אומרת האישה שלפחות שלוש תעודות אקדמיות מפארות היום את הקליניקה שלה.

"כילדה לא הכירו את התופעה הזאת – פשוט היו מעיפים מבית הספר. בסוף כיתה י' לפחות שליש מכיתתי, כולל אותי, סולקנו, כי מבחינתם לא התאמנו למסגרת, לא היה להם מה לעשות איתנו. רק אחר כך, כשעשיתי בגרות אקסטרנית ומבחנים באוניברסיטה, הבנתי שאני באמת לא דפוקה. אבל גם שם היה קשה לי להתרכז בשיעורים. אז בסוף כל סמסטר הייתי יושבת עם עצמי כמה שעות, ומוציאה ציונים מצוינים".

יעל מתארת תמונה שונה. "כילדה איש לא חשב לרגע שיש לי בעיית קשב וריכוז. אומנם הייתי מעט מפוזרת ונוטה לחוסר סדר, וגם לא הצלחתי לעמוד בזמנים, מה שעד היום מאתגר אותי, אך בשנים ההן, לפני למעלה מ־30 שנה, התמקדו באבחון 'ילדים מופרעים' שמרעישים ומפריעים בכיתה. המצב אצלי היה הפוך: הייתי תלמידה מצטיינת שאפילו ניגנה בכלי נגינה והצליחה להתמיד בכך כמעט עשר שנים, וממש לא הפרעתי למורות. הקשיים התעוררו דווקא כאמא המוצפת במשימות ובמטלות", היא מפתיעה. "ברגע שהגיעו הקטנטנים בזה אחר זה, הרגשתי חסרת אונים לעיתים קרובות, לא בטוחה מה לעשות קודם. הבית שילם את המחיר הגדול: היה לי קושי אמיתי לשמור עליו מסודר, והגעתי הרבה פעמים למצב כאוטי".

"אני כל כך מזדהה איתך!" מתפרצת נועה באמצע המשפט של יעל, אבל אף אחת לא מעירה לה. הרי זה מאפיין מובהק של קשיי קשב וריכוז – האימפולסיביות והקושי בדחיית סיפוקים. "גדלתי בבית מאוד פדנטי", היא ממשיכה, "אף פעם לא הייתה לנו אפילו כפית בכיור. כשהתחתנתי גיליתי שחמותי אפילו יותר קפדנית מהוריי בנושא הסדר והניקיון. ולמרות שהצלחתי בכל מה שעשיתי, המצב המבולגן של הבית היה תעודת עניות זועקת, וגרם לי להרגיש כל הזמן כמו כישלון חרוץ. וכן, גם אני הייתי מצטיינת בכל שנות הלימודים, ואפילו מצטיינת דקאן בתואר הראשון והשני", היא צוחקת, אבל יש דוק עדין של עצב בעיניה. "אז תמיד חשדתי בעצמי שאני פשוט עצלנית, ובגלל זה הבית נראה ככה. רק בזכות המפגשים שלנו הבנתי שאני לא. אני חושבת שלא היה מפגש שלא בכיתי בו לפחות פעמיים", היא משתפת בגילוי לב, "הייתי מוצפת. הרגשתי שסוף סוף אני מבינה מה עובר עליי. סוף סוף כל התופעות שמרכיבות את האני שלי מתאספות לכדי הגדרה אחת, שמאוד מקילה עליי".

"אני נזכרת" משתפת יעל, "שכשראיתי את נועה נכנסת לחדר במפגש הראשון, פשוט ברח לי מהפה, באופן מאוד לא פוליטיקלי קורקט: 'את?! קשב וריכוז?! אבל את כל כך מוצלחת!'".

עכשיו שלושתן צוחקות. "זה בהחלט שבר את הקרח בין כולן".

הפוסט באמצע החיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

רובנו גדלנו על השיר "לאבא שלי יש סולם", על המיתוסים של אבא גדול, חזק, ו… כזה שמגיע בעיקר בערב, עייף מהעבודה, והאינטראקציה שלו עם הילדים היא מקסימום קריאת סיפור לילה טוב לפני השינה, רגע לפני שהוא (האבא, כמובן) נרדם.

אך בדור שלנו חל שינוי גדול באבהות. מאבות שלא יודעים את הגיל של הילדים, שלא נכחו בלידות ועודכנו מרחוק, ובדיחות על ההוא שנכנס עם הילד לגן כשהוא כבר בגיל גיוס – רואים יותר ויותר אבות מחכים לילדים מחוץ לחוגים, שותפים פעילים בתהליך ההיריון והלידה, מגיעים לימי הורים ומעורבים בחינוך הילדים ובעולמות התוכן שלהם.

לכבוד חודש אב, הקדשנו כתבה לשותפים הטבעיים שלנו לגידול הילדים – האבות שלהם. בשיחה פתוחה, מצחיקה וכנה מספרים אבות שונים על האבהות שלהם, על הקשר המיוחד עם הילדים, על התגובות מהסביבה, על הזמן המשותף עם הילדים שכל כך משמעותי עבורם, ועל ההחלטה לא להיות "אבא מעורב", אלא פשוט – אבא. אבא שהוא חלק בלתי נפרד מחיי הילדים שלו.

שמחת הפרטים הקטנים

"אבות היום לא גדלים עם מודל ברור. אם פעם הכרנו את 'אבא הלך לעבודה' ו'אמא יקרה לי' – היום זה שונה", משתף צח סימון (37), כותב, יוצר הבלוג 'אמא'לה אני אבא', נשוי ואב לשלושה. מבחינתו היה לו ברור מהרגע שבתו הבכורה נולדה כי הוא יהיה חלק שותף ופעיל בגידול הילדים, והוא בחר לחלוק את חופשת הלידה עם אשתו. 

הסרטונים שהוא מעלה לרשת, כמו גם הקטעים שהוא משתף בבלוג שלו, זוכים לאלפי ואף מיליוני צפיות ושיתופים. הוא מתאר בהם אבהות פשוטה אך קרובה, זמן משותף עם הילדים במטבח כשמכינים יחד ארוחת ערב, שיחות קטנות במהלך היום, משחקים על השטיח. 

לרוב, הוא אחראי על הילדים הגדולים בבוקר, בעוד התינוקת הקטנה, שעדיין יונקת, צמודה יותר לאמה. הוא זה שמארגן את הגדולים, קם איתם לשתות שוקו ולהכין אוכל ומפזר למסגרות. "בתקופה הזאת אני עושה מילואים ביומיות, אז אני שם אותם במסגרות ויוצא לצבא, ובערב שומרים לי את המקלחות. אז יש לנו סט מקלחות, ארוחת ערב וסיפור במיטה".

מתי הזמן הכי משמעותי שלך איתם?

"בסופי שבוע. יש לנו נוהל של סרט עם חטיפים על הספה ביום שישי, והילדים נורא מצפים לזה, ושבת זה הזמן שלנו ביחד. חוץ מזה, כשאני יכול באמצע השבוע אני לוקח איתי ילד ו'מותח' איתו את הבוקר – עוברים במכולת, קונים מאפים, ויש לנו עוד קצת זמן ביחד. אבל בעיניי הערב הוא הזמן הקסום ביותר, שם מגיעות כל השיחות הכי טובות".

תחילת דרכו באבהות לא הייתה פשוטה. הוא נתקל בקושי רגשי גדול, אך דווקא משם נוצר קשר חזק ומיוחד עם ההורות שלו, שהוביל אותו גם לשתף בכך בבלוג שלו, שהיום מבחינתו הוא שליחות של ממש.

"לא למדתי להיות אבא", הוא משתף בכנות. "זרקו אותי למים ואמרו לי תלמד לשחות. כשנולדה הבת שלי לא ידעתי בהתחלה מה לעשות, חיפשתי דרכים להרגיע אותה, וברגעים האלה אתה עובר משהו שבונה אותך. היה לי מאוד קשה, היא רק בכתה ורצתה את אמא שלה, נכנסתי להיסטריה וגם פחדתי להודות שקשה לי, כי מה אני אגיד, קשה לי? שואלים אותך מה יש לך להתלונן, מה, ילדת? תפרו אותך? תתקדם. לא נתנו מקום לעבד את החוויה ואת הקושי. משם התחלתי לכתוב ולשתף". הוא החל לכתוב על החוויות שלו, ואז פרסם סרטונים שצילם עם הבת שלו כשהם מכינים יחד ארוחות ערב פשוטות, ושיתף בתובנות קטנות על הורות ואבהות. 

התגובות לא איחרו לבוא. "קיבלתי תגובות שאנשים מסתלבטים, זה חלק מהתרבות הישראלית", הוא אומר בחיוך, אבל לא מהסס להוסיף: "צריך לפעמים גם להראות את הצד השני, לדבר על הקושי, לדבר על האהבה ולא רק בציניות. התחלתי לכתוב רגעים קטנים שאני חווה, והיו תגובות קשות, אבל גם המון תגובות טובות. ראיתי את העוצמה של הדבר הזה. אנשים כתבו לי שבנקודה הזאת קשה להם, או שבהתחלה הם לא התחברו לילד שלהם, והבנתי שיש לי פה שליחות גדולה יותר ממני".

 אבא בחופשת לידה  

גם אביאל ממליה ידע מהרגע הראשון שהאבהות תהיה חלק משמעותי מחייו. הוא בן 46, נשוי ואב לשישה מכפר תפוח. בעבודתו הוא מנהל מערך רפואת החירום באגף הביטחון של המועצה האזורית שומרון, והאישה שלצידו היא מנהלת המכירות של חברת 'אמנה' ועורכת דין עצמאית. ממליה מספר כי גדל עם אבא איש קבע שלא היה הרבה בבית, וכשהפך להורה בעצמו, ידע שהוא רוצה אבהות אחרת.

כיום הוא אבא פעיל ושותף מלא בחיי הילדים, ואף חלק את חופשת הלידה עם אשתו כמה פעמים. "אחרי שהחוק של חופשת לידה לגברים עבר לפני כמה שנים, יצאתי לחופשת לידה כשנולד הבן הרביעי שלי, וגם כשנולדו התאומות יצאתי לחופשת לידה ארוכה. זה היה נפלא".

היום הילדים כבר גדולים. התאומות הקטנות חוגגות בת־מצווה בימים אלו, והגדול בישיבה ובקרוב מתגייס. בניגוד לאיך שממליה גדל והתחנך, הוא ידע כי חשוב לו שילדיו ילמדו במסגרות שבהן חוזרים בכל יום הביתה, ולא בפנימייה. "בתקופה שלי זה היה מאוד מקובל, רוב הנערים הדתיים למדו בישיבות עם פנימייה. לי לא היה טוב שם, אבל הסתרתי את זה, וההורים שלי לא ידעו מה עובר עליי. ילדים היו יוצאים מהבית בגיל 13, 14, היום זה נראה לי מטורף. חשוב לי לראות את הילדים בסוף היום, לשאול אותם איך היה להם בבית הספר, לדבר איתם כמה מילים יותר מרק המהום של 'היה בסדר' וזהו".

כדי לצלוח את המערך המשותף בין שני הורים, אומר ממליה, דרושות הרבה כנות ושקיפות בין בני הזוג, ולהגדיר מה המקום שכל אחד מהם תופס. "אם אני כגבר יותר מתחבר לצד של להיות בבית עם הילדים, ואשתי מאוד אוהבת ומתחברת לצד של הקריירה ולא מתאים לה להיות הרבה בבית – אז צריך להודות בזה, קודם כול בפני עצמנו, להיות ישרים כלפי עצמנו ולהגיד את זה, ואחרי זה לראות איך זה מסתדר במארג המשפחתי שאנחנו בונים. רק עם כנות זה עובד טוב. להבין שלא כל הגברים אותו דבר ולא כל הנשים אותו דבר, כי יש הרבה לחץ חברתי בעניין הזה".

במקרה שלו, היה לו מאוד ברור מה המקום שלו. "אני לא איזה לוחם־על שמחסל מחבלים במבט", הוא מודה בלי בושה, "אני אחד עם שתי ידיים שמאליות ולא גבר־גבר כזה, אף פעם לא הייתי, ואני לא מתבייש בזה. אני כותב ומשתף בזה הרבה. אני בחור ש'מתחבר לצד הנשי' בהקשר של הילדים. החברים שלי מהיישוב צוחקים על זה, וזה בסדר גמור. אשתי אוהבת מאוד את העבודה שלה, ולמשל אחרי הלידה של התאומות – לידה טראומטית בשבוע 32 – הבנות היו בפגייה במשך חודש, ולמרות שהיא הייתה אחרי לידה וניתוח, כשהוצאתי אותה מהדסה עין כרם היא אמרה לי – תעצור לי רגע במשרד, אני צריכה להביא כמה דברים, וישבה לעבוד שם שעתיים".

אילו מסקנות חשובות על הורות אספת בדרך?

"למדתי לאורך הדרך שצריך ליהנות מכל רגע, ליהנות מזה שהבת שלי עכשיו מסיימת בגרויות, שהקטנות בגיל בת־מצווה, לא להסתכל כל הזמן אחורה ולהתגעגע בנוסטלגיה או לחשוב מה היה קורה אילו. להיות איתם כאן ברגע הזה, וליהנות מכל רגע מההתבגרות שלהם".

חלוקה שוויונית 

גם אריאל שנבל (48), עיתונאי 'מקור ראשון', נשוי ואב לארבעה מפתח תקווה, מדווח על רשמים דומים. הוא מספר על ההבדל בין גידול הילדים כשהם צעירים לעומת מתבגרים, ועל החשיבות של כנות והדדיות בין בני הזוג בהקשר הזה.

"אנחנו הורים כמעט 17 שנה. לאורך כל השנים פוזיציית המקצועות שלנו לא השתנתה – אשתי הייטקיסטית ואני עיתונאי, ורוב השנים אני עובד מהבית, ככה שאני יותר גמיש בשעות, ולרוב אני עם הילדים. אני זה שמעיר אותם, מסיע אותם לבית הספר או לגן, ואין פה איזה עניין. אין דיון מי עושה יותר – יש תא משפחתי שבו מונחים נתונים שנובעים מהעבודה שלנו, וכתוצאה מזה גם החלוקה הזאת. זה מתנהל בהרמוניה בהתאם לאילוצים ולצרכים של כל אחד מאיתנו, וזה טבעי".

בסביבה שלהם, הוא אומר, החלוקה הזו איננה חריגה. נשים רבות הן קרייריסטיות – אדריכליות, רופאות, מתכנתות, ולצידן הרבה גברים עצמאיים או בעבודות גמישות יותר מהבית, והם חולקים יחד את ההורות בשוויון. לטענתו מדובר בסגנון המאפיין את החברה ואת המיצב הסוציו־אקונומי באזורו, ואילו בשכונות ובאזורים בעלי מיצב סוציו־אקונומי גבוה יותר וחברה ליברלית יותר – יהיו עוד הרבה יותר נשות קריירה והרבה יותר שוויון בין המינים בהורות. "זה יוצר הרבה פעמים סיטואציות מצחיקות. כשאני טס לחו"ל, למשל, אמא של חבר של הבן שלי יכולה להתקשר ולהגיד 'אולי הילדים ייפגשו היום?' ואני מפנה אותה ליעלי אשתי. אבל צריך להודות בצער שליעלי יש הרבה יותר סבלנות ממני לנושא של לימודים, למשל. אני, מכיתה ו' לא יכול לעזור לילדים בלימודים. טכנית. הם ירשו את השכל ממנה.

"הורות היא עבודה דינמית שמשתנה כל הזמן", אומר שנבל. "אנחנו בחרנו להביא לעולם ארבעה ילדים, ויש לזה מחירים. אני אומר את זה בשמחה ובגאווה, ורוב הזמן לא מרגיש שזה נטל, זה כיף גדול. היו תקופות מאתגרות יותר, בשנים שהילדים היו קטנים. למשל, עם כולם היה קשה בלילות. תמיד רק אצל אחרים הילדים ישנים לילה שלם, אף פעם לא אצלנו. אבל היום אנחנו הרבה יותר נהנים בתהליך הזה של ההורות. הילדים הגדולים כבר מבלים לבד ועם חברים, ועם עומר הקטן בן התשע יוצא שיש לי יותר זמן איכות אישי, לצאת למעיין, לקניון או לים ולבלות יחד".

משפחת סופר־על 

"יש שינוי אצל האבות עצמם", מסביר רונן יעקובסון, פסיכולוג מומחה קליני ומומחה חינוכי, "אם דיברנו בעבר על נשים כ'סופר־מאם' או 'וונדר־וומן' שצריכות לעשות הכול, גם קריירה וגם ילדים, היום גברים מצפים ודורשים מעצמם להיות סופרמנים, הם מרגישים שחלק ממיצוי החיים שלהם וחלק מהזהות שלהם לא שלמים בלי קשר משמעותי עם הילדים, ויש לזה יתרונות וחסרונות".

מה למשל?

"החסרונות הם שזה מכניס למתח גדול מאוד. בעבר ראינו את זה בעיקר אצל נשים, אבל היום מוצאים את המתח והלחצים האלו אצל אבות שרוצים להיות גם וגם", אומר יעקובסון. "אך יש גם הרבה מאוד יתרונות. מצאנו שאבות שמשקיעים הרבה בקשר משמעותי עם הילדים שלהם זוכים גם בקשר משמעותי יותר עם בת הזוג שלהם, מרגישים מעורבים יותר במשפחה באופן כללי, ויודעים להביע את עצמם ולבטא את רגשותיהם טוב יותר".

כבר שנים ידוע, ממחקרים רבים שנעשו בנושא, שהמוח הנשי מפריש כמויות גדולות של הורמון האוקסיטוצין ברגע שהאישה הופכת לאמא. אבל היום אנחנו יודעים, לדברי יעקובסון, שגם המוח הגברי משחרר יותר אוקסיטוצין כשהגבר הופך לאב, וממשיך להפריש את "הורמון האהבה" בזמן הקשר עם הילדים.

ולשאלת המחיר. כי בסופו של דבר, זמן ואנרגיה המושקעים במקום אחד הם חלק מעוגה של זמן ואנרגיה שצריכים להתחלק לחלקים נוספים, ועל כן יש גם מחירים. כיוון שמדובר במגמה בהתהוות, מסביר יעקובסון, קשה למצוא שיטה סדורה או דרך מסוימת שעליה מצביעים המחקרים כדרך האידיאלית ביותר. היתרונות, החסרונות וההשפעות השונות עדיין נלמדים. "יש אבות שמשלמים מחיר בקריירה שלהם, ויש כאלה שזה נותן להם כוח והתייעלות טובה יותר בעבודה, אך אנחנו מוצאים כי אבות שהצליחו לשלב את הדברים ומעורבים יותר בחיי הילדים חווים סיפוק גדול יותר, בריאים יותר רגשית ואף משולבים טוב יותר חברתית".

ומה לגבי ההשפעה על הילדים? ובכן, פה יש אך ורק יתרונות, והם דרמטיים. "אצל ילדים שהשקיעו בהם יותר זמן ומעורבות רגשית רואים ירידה בסממנים לקשיים רגשיים, פחות דיכאון וחרדה, פחות בעיות התנהגות, דימוי עצמי חיובי יותר, ביטחון עצמי גבוה יותר ויכולת התמודדות טובה יותר עם מצבי לחץ", אומר יעקובסון. "פעמים רבות סוג הנוכחות של אבות, בעיקר עם בנים, יהיה יותר פיזי, ויתמקד במשחקים ובספורט, וגם כאן אנחנו רואים השפעות חיוביות על הילדים, שיפתחו יכולות מוטוריקה טובות יותר. 

"ילדים שהאבות שלהם היו מעורבים יותר בחיים שלהם הפגינו יכולת טובה יותר בפתרון קונפליקטים, צורך נמוך יותר להיות אגרסיביים, מוטיבציה גבוהה יותר והישגים לימודיים טובים יותר. ככל הנראה, משהו בתחושה ש'יש לי גב', שיש לי 'אבא עם סולם', נותן יותר עמוד שדרה לילדים".

אך לא תמיד המציאות מתנגנת בהרמוניה עם הרצון שלנו להורות פעילה ומעורבת. לעיתים אבות עם קריירה תובענית, משרתי קבע ואנשי כוחות הביטחון, ובמיוחד בתקופה הזו, שבה אבות רבים נמצאים רחוק מהבית בשירות מילואים ארוך, אינם נמצאים פיזית בבית לצד הילדים, ואינם יכולים להיות חלק משגרת היומיום של ילדיהם כפי שהיו רוצים.

מה עושים במצבים שבהם אין אפשרות למפגש יומיומי עם הילדים? האם קשר וירטואלי יכול להחליף נוכחות פיזית?

"הטכנולוגיה היום אינה מחליפה זמן איכות, אבל היא כן תורמת. ילד שאבא שלו היה איתו אפילו חצי שעה כל יום, זה טוב יותר מאשר אבא שהתקשר ודיבר איתו בטלפון, אבל שיחת טלפון עדיין טובה יותר מאבא שלא התקשר בכלל. הטכנולוגיה מאפשרת לאבות שנמצאים מחוץ לבית לקיים קשר משמעותי גם כשהם לא נוכחים פיזית. גם בתקופה הזו, בזמן מלחמה, כשהרבה אבות נאלצים להיות רחוקים מהילדים שלהם כדי להגן על המדינה והעם, הטכנולוגיה מאפשרת לנו קשר של קרבה. גם קשר וירטואלי מרחוק יכול לבסס את הקשר ולהשפיע לחיוב על הקשר בין ההורה לילד".

איור: ינון פתחיה

טיפים מעשיים לחיי אבהות מקרבת ומשמעותית והמשך הכתבה תמצאו בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מסכת אבות  הופיע לראשונה ב-פנימה.

מושקי לנדאו למדה להפוך את הלימונים שהחיים גלגלו לפתחה ללימונדה. קלישאתי, אבל נכון. היא מלאת ביטחון, אמביציוזית ומדברת בלהט. את ההתמודדות שחוותה עם בנה שניאור, ילד עם צרכים מיוחדים, היא מינפה להקמת ארגון 'הנני', במטרה לתת מענה לאימהות של ילדים במצב דומה.

אני מגיעה לפגוש אותה בכפר חב"ד בשעת בוקר קיצית. האווירה ברחובות נינוחה ופסטורלית וקולות נשמעים מהחיידר הסמוך לביתה. מושקי מקבלת אותי בפנים קורנות, פוסעת בעקבים ובצעדים נמרצים על רצפת הפרקט בביתה, ותוך כדי כבר מסריטה אותנו במיומנות ומעלה סרטונים קצרים לאינסטגרם.

"הייתי הכי רחוקה מזה", היא אומרת בחיוך ומגלה שאתגרי החיים עצמם הובילו אותה לפעילות הענפה והחשובה שלה ברשת ובכלל. אנחנו מתיישבות בפינת האוכל, על הקיר לידנו תלויה תמונה של מושקי כתינוקת בידי אמה, מקבלת דולר מהרבי. היא מתחילה לגולל בפניי את סיפורה, ואני משקפת לה כמה עוצמה היא משדרת, לנוכח סיפור חייה הלא פשוט.

"את חושבת שתמיד הייתי ככה?" עיניה מתרחבות בתדהמה, והיא ממהרת להבהיר שהעוצמה רק משקפת את עומק השבר שקדם לה. "הפוך. כאבתי, וכאבתי המון. אני חושבת שהגעתי למקום שאני נמצאת בו היום בזכות העובדה שנתתי לעצמי לכאוב. נפלתי, בכיתי, הסתכלתי לכאב בעיניים.

"אומרים שיש חמישה שלבים לאבל – אני לא חושבת שדילגתי על אף אחד מהם", היא אומרת בגילוי לב. "אולי הסביבה לא ידעה, אולי אנשים לא ראו, אבל אני אומרת לך – הייתי שם. וחשוב לי שזה יהיה כתוב".

 "עוד לא התחלנו את החיים"

היא נולדה לפני 34 שנים בכפר חב"ד (שסביה היו ממייסדיו), בת אחת לפני האחרונה במשפחה של 12 ילדים. את ילדותה בכפר היא מתארת כעוטפת ומיוחדת: "יש פה המון ירוק, קהילה חמה ואנשים מדהימים, המון שמחה ונתינה לזולת. הרבי קרא לזה 'ופרצת' – מעין קו מנחה שאומר: יש לך אור פנימי? יש לך דברים לתת? אל תישארי עם זה לבד".

מגיל 12 התנדבה מושקי עם ילדים עם צרכים מיוחדים. "הייתי באה מיוזמתי ועוזרת למשפחות – לוקחת את הילדים לסיבוב אחרי הדלקת נרות או באמצע השבוע, כדי שההורים יוכלו לנוח. עשיתי את זה באופן טבעי. היום בתור אמא לילד מיוחד אני מבינה איזה דבר עצום עשיתי, ושבשעה הזאת נתתי לאמא הזו עולם".

אחרי התיכון למדה תואר ראשון בהוראת המתמטיקה, ובשנת הלימודים האחרונה, לקראת גיל 22, הציעו לה להכיר את זכריה לנדאו, שעלה בילדותו מארגנטינה וגר בקהילת חב"ד בצפת. לאחר בירורים הם נפגשו, וגילו שיש להם הרבה מן המשותף. ארבע פגישות ארוכות ושבוע אחד לאחר מכן השניים התארסו.

מושקי הרתה זמן קצר לאחר החתונה, וזכריה החל לעבוד בעמותה למען ילדים עם צרכים מיוחדים שהקים אחיה של מושקי. לימים הוא אף מונה למנכ"ל העמותה. השניים הפכו הורים למנדי, בנם הבכור, נכנסו מייד להיריון שני, ובמקביל קיבלו הצעה שהייתה התגשמות חלומותיהם – להקים בית חב"ד בארגנטינה. הם תכננו ללדת בארץ וזמן קצר לאחר מכן לצאת עם שני ילדיהם הרכים לשליחות חייהם.

מושקי הייתה רק בת 23 כשכבר הייתה אם לשניים – מנדי ושניאור. "מייד אחרי הלידה אמרתי לזכריה: הכול קרה כל כך מהר, עוד לא התחלנו את החיים, אני בקושי מכירה אותך'".

אחרי הלידה שבה מושקי הביתה עם תינוק קטן שהיה לא רגוע בצורה קיצונית. "שניאור בכה המון, היה לא רגוע ברמה מטורפת. הגיע גיל חודשיים־שלושה, והילד לא מתהפך, לא יוצר קשר עין בסיסי, לא מוציא מהפה הברות בסיסיות, ואני מבינה שמשהו לא תקין בהתפתחות".

מושקי לא התעלמה מהמצב, ויום אחד התייצבה במכון להתפתחות הילד במרכז הרפואי אסף הרופא. "הגעתי לשם ואמרתי להם: 'תטפלו לי בילד. משהו לא תקין'. הצוות שם הסתכל עליי ולא הבין מה אני רוצה". בדיקה רדפה בדיקה, אבחון רדף אבחון, ומושקי הבינה כי אין ביכולתה לחזור לעבודה, וכי גם חלום השליחות בארגנטינה הולך ומתרחק מהם, "עוד לא הבנתי שהוא כבר לא יקרה אף פעם".

"כשנולד ילד מיוחד הרבה חלומות מתנפצים איתו", אומרת מושקי. "היה לי חלום על משפחה ברוכת ילדים. הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת שולחן שבת באורך שלושה מטרים, עמוס בילדים שקופצים, רוקדים ומשתוללים. בדייט הראשון עם זכריה הוא אמר שהוא ממשפחה של שבעה ילדים, ושאלתי אותו: 'רק?'" היא מחייכת.

"תמיד חלמתי גם על קריירה משמעותית, האמנתי שאהיה מנהלת בית ספר. אבל אפילו חלומות קטנים או בסיסיים, כמו לצאת עם כל הילדים לבד לגינה, דברים נורא קטנים ומינוריים, נעשו כמעט בלתי אפשריים. כשנולד ילד מיוחד את משתנה, הזוגיות שלך משתנה, ההורות הרגילה שלך משתנה. הכול כל כך אחר".

צילום-רות שרעבי

העובדה שהיה לשניכם ניסיון עם אוכלוסיות מיוחדות עזרה?

"התנדבתי שנים עם ילדים מיוחדים וזכריה עבד בעמותה, אבל כשזה הגיע אלינו לתוך הבית, 24/7, הכול נראה אחרת. פתאום כל מה שידעתי וראיתי עד אז, וכל מה שדמיינתי – על סטרואידים אצלנו בתוך הבית".

את מסכת האבחונים של שניאור ליווה מתח רב. "התחלנו מעקבים ובדיקות ולא ידענו מה יש לו. אני זוכרת את עצמי יושבת שעות בבית מול שניאור, אומרת לו: אני ממש רוצה שתתפתח, שתצליח להרים כבר את הראש. זכריה היה חוזר בערב מהעבודה והייתי מקבלת אותו לפעמים בפיג'מה, כשעוד לא שתיתי את כוס הקפה שלי מהבוקר. הייתי עושה עם שניאור המון תרגילים מהפיזיותרפיה, כל כך רציתי שהוא יתפתח. אני חושבת שזאת הייתה השנה הכי קשה שלנו. כל מה שראיתי בשנה הזאת היה את שניאור", היא מתארת בכאב.

מה היה עם מנדי בתקופה הזו?

"הוא היה חוזר מהגן ומכניס הביתה קצת שמחה. הוא היה מהמם ומגיל קטן שניאור נורא אהב אותו.  מובן שלטפל בשני תינוקות קטנים זה גם אתגר בפני עצמו. מנדי היה לי גם באיזשהו מקום שיקוף לאיך ילד רגיל צריך להתפתח".

המתח, הימים שחלפו ללא התקדמות והעצבות שאפפה אותה, גרמו למושקי להבין שהמצב אינו יכול להימשך כפי שהוא. "לא עוד. החלטתי שאני רוצה לחזור לעבודה ויהי מה. לקום בבוקר, להתאפר, להתלבש ולצאת".

לקראת ספטמבר היא מצאה עבודה בבית הספר הרב־תרבותי בלוד, והכניסה את שניאור בן השנה למעון בכפר חב"ד. "הגעתי למעון ואמרתי להם שהוא קצת זוחל על הגחון, ועדיין לא עושה הרבה דברים, אז חשוב לי שנכניס אותו לכיתה מתחת לגיל שלו, כדי שהוא לא יהיה עם ילדים בני גילו שיעלו ויטפסו עליו, וגם בשביל הביטחון שלו. הכנסנו אותו לתינוקייה, עם תינוקות בני חצי שנה".

שניאור נכנס למעון, מושקי החלה עבודה חדשה, ונראה היה שהחיים מתחילים להיכנס למסלול. "אחרי החגים הגעתי איתו לבדיקה באסף הרופא. הפיזיותרפיסטית והנוירולוגית לקחו אותי לצד ואמרו לי ששניאור צריך להיכנס לכיתה קטנה. אמרתי להן שהוא נמצא בכיתה קטנה בכפר. הן אמרו לי: 'מושקי, הכוונה למעון שיקומי, מעון לילדים מיוחדים באסף הרופא'".

"אני זוכרת שהחזקתי את עצמי ממש פיזית לא ליפול באותו רגע. להכניס אותו למעון בתוך בית חולים? אבל אז הנוירולוגית אמרה לי משפט שלא יצא מהראש שלי: 'מושקי, מה שנעזור לשניאור לעשות עכשיו, כשהוא קטן, וייקח שבוע – כשהוא יגדל זה יכול לקחת שנה. כשהמוח קטן, קל יותר לעזור להם להתפתח'". מושקי לא היססה לרגע, ונענתה להצעת הצוות הטיפולי.

בגיל שנה וחצי שניאור נכנס למעון השיקומי באסף הרופא. "אני זוכרת את הבגד שהלבשתי לו ביום הראשון, אני זוכרת אפילו איפה החנינו את הרכב. זה היה בשבילי יום מכונן – להכניס אותו למעון בתוך מתחם של בית חולים. בכיתי את חיי שם. השלב הזה היה מאוד מאוד קשה, כי הרגשתי שהוא כמו מין חותמת. עד אז לא ידעו מה יש לשניאור, והייתה בתוכי איזושהי אשליה שאולי נצליח, שאולי יום אחד שניאור ילך לחיידר שמול הבית שלי. האשליה הזאת עזרה לי לעמוד על הרגליים", היא משתפת בכנות.

הצוות המסור באסף הרופא לא דאג רק לשניאור, אלא גם למושקי עצמה. העובדת הסוציאלית במקום עודדה אותה ללכת לטיפול כדי לא לשקוע רגשית. "היא אמרה לי: תוציאי את הכול. אל תישארי עם כלום לבד. זה מאוד קשה. אני זוכרת טיפולים שבהם הוצאתי את הקישקעס, הנחתי הכול על השולחן הקטן שהיה ביני ובין הפסיכולוגית. אחר כך הרגשתי כאילו מישהו לקח דייסון והעביר לי אותו בתוך הגוף. הוצאתי את המחשבות הכי קשות שלי, את הדברים שלא העזתי להגיד לאף אחד".

למושקי חשוב להדגיש כמה קריטי היה התהליך שעברה. "הרבה פעמים אנשים מסתכלים עליי ואומרים לי: 'את מדברת על שניאור עם אור בעיניים', 'איזה מרגש', 'כמה את עושה בתחום'. אבל לא תמיד הייתי שם. זה בסדר בהתחלה לכאוב, זה בסדר להתאבל. אני חושבת שהיום אני יכולה לדבר עליו עם חיוך ועם אור ולעסוק בתחום דווקא בזכות העובדה שטיפלתי בעצמי, שלא פחדתי לדבר על הכול".

איך את מרגישה כשאת פוגשת אימהות שנמצאות בתחילת הדרך, במקום שאת היית בו?

"כשאני רואה אימהות שנולד להן ילד מיוחד והן אומרות 'זה האור שלי',  'זו המתנה של חיי' ו'כמה אני לומדת ממנו', קשה לי עם המשפטים האלה, כי זה מאוד יפה בתור משפט, אבל כשאת בתוך זה, כשזה מגיע אלייך הביתה, יש כאב עצום. עצום", היא מדגישה. "אני מאמינה שמי שלא עוברת את זה בלידה או באבחון, מתישהו תחזור לזה, כמו שדיכאון אחרי לידה לפעמים לא מגיע ישר אחרי הלידה. יש כאב, הוא נמצא שם, נוכח. השאלה היא אם נותנים לו מקום".

 מאבחון לאבחון

במשך כשנתיים היה שניאור במעון באסף הרופא, במקביל לאינספור בדיקות גנטיות ואבחונים. "כשהוא היה בן שלוש שלחו אותנו לוועדת מש"ה – מוגבלות שכלית התפתחותית, מה שבעבר נקרא פיגור שכלי. גם זה רגע שנחרת לי עמוק בזיכרון – איך אנחנו עולים שם, במסדרון בבניין הישן בתל אביב, והולכים עם שניאור למקום שבו אנשים זרים הולכים לאבחן אותו ולחרוץ את גורלו על פי התרשמות של דקות ספורות".

מושקי מסבירה שכשנולד ילד מיוחד, ההורים שלו חייבים ללמוד להיאבק עבורו. "לא רק שאת מתמודדת עם ילד מיוחד ונאבקת לשרוד את היומיום, את גם יוצאת למלחמה על כל הזכויות שמגיעות לך. את חושבת שביטוח לאומי באו ואמרו לי, 'היי מושקי, מגיע לך תו נכה'? או 'היי מושקי, קחי את קצבת הנכות שמגיעה לך?' את ממלאת טפסים והולכת לוועדות קשות, שום דבר לא בא בקלות. כשאני אומרת את זה בהרצאות מול הורים לילדים מיוחדים, כולם מהנהנים".

בגיל שלוש קיבל שניאור אבחנה של ילד עם מוגבלות שכלית התפתחותית בינונית־נמוכה, ועבר ללמוד בגנים של 'עזר מציון' בבני ברק במשך שלוש שנים. בהמשך, בעקבות התעקשות של מושקי וזכריה ואבחון פרטי, הגיעה גם האבחנה של אוטיזם, ולאחריה עבר שניאור ללמוד בגן תקשורת בכפר חב"ד. כך לראשונה, בגיל שש, הוא החל ללמוד ליד הבית, וקיבל מענה ספציפי שאפשר לו להתקדם בצורה משמעותית.

כחלק מהטיפולים בגן התקשורת, הודיעה הגננת למושקי כי ההורים מקבלים פגישות עם פסיכולוגית זוגית פעם בשבועיים. "לא הבנתי מה הקשר בין זה ובין הטיפולים של שניאור", מודה מושקי. "בפעם הראשונה שהגענו לפסיכולוגית פתאום היינו צריכים לשפוך הרבה מאוד דברים, וזה היה נורא קשה. אני זוכרת שאחרי הפעם הזאת אמרתי לגננת שאני לא יודעת אם ארצה להמשיך".

ובכל זאת המשכתם.

איכשהו הלכנו פעם ועוד פעם, ראינו מה זה נותן לזוגיות שלנו. אף פעם לא יצא לי לדבר עם זכריה ולשאול אותו, 'איך אתה לקחת את זה? מה זה היה בשבילך? האם זה שינה אצלך משהו?' ופתאום כשהפסיכולוגית שאלה אותנו שאלות נוקבות וישירות, היינו צריכים גם לתת תשובות, לא היה לאן לברוח. אז דיברנו, למדנו להכיר אחד את השני וכל אחד את עצמו לעומק, ועברנו איתה תהליך מדהים".

זה לא הציף את המקומות היותר קשים והכביד את ההתמודדות?

"הטיפול מביא לדיבור על מקומות קשים וכואבים, וכשיוצאים מהחדר יש כבדות כזאת. יחד עם זאת, במבט לאחור אני בטוחה שזה מה שעזר לנו להתקדם. הכי קל לברוח, עד היום, אבל למדנו לעצור, לשהות בכאב, ואז גם להרים את הראש".

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פנימה של חודש תמוז

להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט הגעתי למקום שאני נמצאת בו היום בזכות העובדה שנתתי לעצמי לכאוב. נפלתי, בכיתי, הסתכלתי לכאב בעיניים הופיע לראשונה ב-פנימה.

רגב היא אישה מרשימה. עמידתה משדרת אצילות ועוצמה, ולא פלא שהחיים גלגלו אותה לתפקידי מפתח. נדמה שהיא נולדה כדי להוביל. את דרכה המקצועית התחילה בתחום החינוך, אך תפנית מפתיעה גלגלה אותה לעשייה ציבורית. זה שנה וחצי שהיא משמשת מנכ"לית איגוד רבני קהילות ישראל, עסוקה בחיבור עם ישראל למורשת היהודית ובמתן כלים מקצועיים לרבנים ולרבניות והפיכתם למנהיגים של ממש.

ימיה נעים בין עבודה פנים־ארגונית, בניית שיתופי פעולה, ייצוג בוועדות הכנסת והנעת תהליכים בעזרת כלים מעולם האימון.

הרבנית יסכה רגב-צילום: נעמה שטרן איפור: רחלי אבודרהם

 "הרבה פעמים הרגשתי לבד"

עד לפני שש שנים הייתה רגב מחנכת באולפנת מירון בצפון הארץ. היא אף ניהלה את חטיבת הביניים במקום ועסקה בחינוך באופן יומיומי.

בעלה, הרב משה רגב, שימש אז כרב קהילה בשכונת איביקור בצפת, שם התגוררה המשפחה, והיה חבר באיגוד רבני קהילות מתוקף תפקידו. הארגון, שהוקם לפני כעשור על ידי הרב (וכיום חבר הכנסת) עמיחי אליהו, פועל כדי לחזק את מעמד רבני הקהילות ולהעניק לכם כלים מקצועיים, ובמקביל פועל להפצת יהדות ולקירוב לבבות.

בימים ההם הוזמנו הזוג רגב לכנס של האיגוד באילת. יסכה לקחה כמה ימי חופש מהאולפנה והדרימה יחד עם בעלה. "הגענו לאילת ואז ראיתי את הלו"ז של הרבנים, שכלל הרצאות על כתיבת מאמרים, איך בונים שיעורים, רטוריקה ועמידה מול קהל. לרבניות, לעומת זאת, היה שיעור אחד – סדנאות ויצירה".

תחושת ההחמצה הייתה מרה וכואבת, ורגב החליטה שלא לשתוק. "ביום האחרון של הכנס היה פאנל מכובד ומצאתי את עצמי מדברת מול כל הנוכחים על הכוח הנשי הגדול שנמצא כאן. אמרתי שהעולם זקוק לקול שלנו, ואם רוצים לקדם תהליכים תפיסתיים, יש כאן פספוס גדול ביחס לרבניות. הדברים היו נוקבים ויצאו מן הלב, ואחרי שאמרתי את כל מה שהיה לי לומר הלכתי לחדר במלון ובכיתי. התביישתי שאני שוב זאת שתמיד יש לה מה לומר", היא אומרת בגילוי לב.

וואו. אני מניחה שהמון פמיניסטיות, שאולי רחוקות מהשקפת עולמך, היו מזדהות מאוד עם התחושות האלו.

"לא אמרתי את הדברים ממקום מתריס או 'פמיניסטי', ובכלל אני נמנעת משימוש במילה פמיניזם. בתפיסתי אני שואבת את הצמיחה הנשית כחלק ממהלך אלוקי, שבו אט אט הקללה 'והוא ימשול בך' תהפוך לברכה. הברכה תהיה בכך שכל אישה יחד עם משפחתה תוכל לבשר את הבשורה והשליחות הפנימית שלה".

ומה הייתה הבשורה שלך בכנס הזה?

"היה שם חוסר הבנה של המציאות, יחד עם רצון אמיתי לעשות טוב ולקדם תהליכים. אני רק הצבעתי על הפוטנציאל הקיים ברבניות, שמחכה לפרוץ החוצה בדמות שיעורי תורה לנשים, מענה קהילתי ותפיסת רוחב של הנהגת הרב את הקהילה" .

נשמע שהצלחת לשבור שם איזו תקרת זכוכית.

"כבר אמרו לי בעבר שאני 'שוברת תקרות זכוכית'. אבל צריך לדעת שכששוברים זכוכית גם מקבלים שריטות. חוטפים מכל מיני כיוונים. לא תמיד מקבלים את החיבוק והפרגון שזקוקים לו, לעיתים הפרגון הופך לביקורת, ויותר מכך – היו גם פעמים שבהן הרגשתי לבד.

"ברגעים כאלה אני מקבלת כוח מ'נשות העתיד' – כך אני קוראת לאותן נשים שבפועל לא איתי, אבל אני יודעת שלימים הן ידרכו על אדמה נעימה וברורה יותר. אנחנו רגילים לחיות עבר והווה, אבל אני משתדלת להביט לעתיד ולהבין שמה שמתרחש בהווה ישפיע קדימה. הבנתי שבאופן אמיתי אני לא לבד, ושאני משמיעה קול של הרבה נשים".

מרבני בית כנסת – למנהיגים

חודש אחרי הכנס ההוא, יסכה נוכחה לדעת שתסכולה ודמעותיה לא היו לשווא. היא קיבלה פנייה מהרב שמואל אליהו, נשיא הארגון, ובנו הרב עמיחי, בבקשה להיפגש. בפגישה הוצע לה להקים ולעמוד בראש אגף נשות רבנים ורבניות באיגוד רבני קהילות.

"הם אמרו לי: מי שיודע לחלום – יודע גם להגשים. נקראתי לדגל ואמרתי הנני", מספרת יסכה בחיוך. "עד היום כשאני הולכת לכותל, אני שמה את שתי ידיי על האבנים ואומרת לקב"ה: הידיים האלה שלך ואני כאן לעשות רצונך".

רגב הוכיחה את עצמה מעל ומעבר, והפיחה באיגוד רוח חדשה. עם הזמן מונתה למנהלת התוכן וההכשרות, ולפני כשנה וחצי נכנסה לתפקיד מנכ"לית הארגון כולו.

לטובת התפקיד המכובד עברה משפחת רגב מצפת לרובע היהודי בירושלים. בעלה של רגב, הרב משה, לומד כיום דיינות בישיבת הכותל. שבעת ילדיהם (ישעיה, 16; עילאי, 14; אורי מרדכי, 12; מלכות, 9; ישראל, 5; יהודה לביא, 2.5; ובת ציון, 8 חודשים) הסתגלו גם הם למציאות החדשה, לעיר הקודש ולמוסדות חינוך שונים משהכירו. רגב עצמה החלה ללמוד מאפס תפקיד מאתגר בהרבה.

מה דורש ממך התפקיד?

"להיות במיקרו ובמקרו. לבנות אסטרטגיה – איך מחברים את עם ישראל למורשת ישראל, למסורת. לתת כוח לרבנים ולרבניות על ידי נתינת כלים מקצועיים, להבין איך הופכים מרבני בית כנסת למנהיגים. לצד זה צריך לנהל את כל האגפים של הארגון: אגף חופה וקידושין, אגף תוכן והכשרות, יזמות, חיבור רב וקהילה, חיבור רבני התפוצות לארץ".

פרט לכל אלו רגב אמונה על בניית שיתופי פעולה, ופועלת ליצירת השפעה ארגונית רחבה במישור הלאומי. היא מייצגת את עמדות האיגוד בפני אנשי ציבור, בעלי תפקידי מפתח ובוועדות הכנסת.

מפתיע שתפקיד מנכ"לות בארגון כזה הוא בידיים נשיות, לא?

"בימים האלה, כשחלקים בעם חוששים מפגיעה בזכויות נשים עקב הרפורמה המשפטית, העובדה שאני מנכ"לית אישה בארגון של רבנים מוכיחה שכל הבהלה היא פרי דמיונם".

הראיון המלא עם הרבנית יסכה רגב מתפרסם במגזין פנימה סיוון

להצטרפות למגזין לחצו כאן

הפוסט "נשים שלומדות יחד הן כמו לב פועם":הרבנית יסכה רגב בראיון חג למגזין פנימה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הסדנה מיועדת לילדים מגיל 7 ומעלה במסגרתה יצרו הילדים בולים ושטרות חגיגיים עליהם יתנוססו הגיבורים האישיים שלהם, וסיכות דש עם סמל חדש למדינה – משך הסדנה כשעה וחצי.

בתחילת הסדנה יערך במוזיאון סיור והדרכה קצרה בתערוכה לכל המשפחה "מאחורי קירות המוזיאון".

מחיר סדנה לילד: 45 ₪

מחיר למבוגר מלווה:  15 ₪

הרשמה לסדנאות בתשלום מראש דרך אתר המוזיאון, מחיר הסדנה כולל כניסה למוזיאון.

מספר המקומות מוגבל. כל ילד ילווה במבוגר מלווה אחד בלבד.

הפעילויות יתקיימו בהתאם להנחיות התו הסגול.

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, שמעון רוקח 21 נווה צדק ת"א   |   טלפון:  03-5161970

הפוסט להניף דגל: סדנת יום העצמאות במוזיאון נחום גוטמן הופיע לראשונה ב-פנימה.

צחקתי בליבי, שחר מבקש כסף?! זה הרי ממש לא מסתדר, זה לא באמת מעניין אותו, הוא בסך הכל ילד שמח ואהוב, שלא זקוק ליותר מדיי. מה שהוא כן החל לבקש לאחרונה זה עזרה. ברגע שהוא נתקל בקושי, הוא ניגש ומבקש מהאדם הקרוב אליו "תעזור לי!" זה מדהים ומרגש. פלא. 

כששחר לא אמר מילה, כמעט עד גיל 5, דאגתי לו מאוד. הבנתי שהוא זקוק להמון עזרה ותיווך כשאין לו את היכולת הפשוטה לדבר או לבקש את הסיוע הנדרש לו. לא יכולתי לזהות דבר ממה שהוא חווה במהלך היום. 

מכורח המציאות סיגלתי לעצמי דרכים להבין אותו. שחר מסרב ללכת למעון? זה רמז. לא מוכן לאכול או לא נרדם בקלות בלילה? רמז מדאיג. הוא מעלה חום? אני עצמי כבר לא ישנה בלילה. אבל אף פעם לא קיבלתי תמונה מדויקת באמת של מצבו, היו בידיי רק ניחושים, אינטואיציה אימהית ודאגות על דאגות. תילי תילים של דאגות.

היכולת של שחר לבקש ולומר מילים ומשפטים קצרים היום היא נס, ה"תעזרי לי", הוא השלב שבו אני יודעת שהוא פחות זקוק לי. זהו עוד צעד גדול ששחר עושה בדרך לעצמאות. למסתכל מן החוץ זה קצת מבלבל, הרי בקשת העזרה נשמעת תלותית, משמעותה שאין לו מסוגלות להסתדר בעצמו. אבל האמת היא שזה צעד ענק.

גם כאן הלימוד האישי שלי הוא גדול. אני לומדת מהילד המיוחד שלי לבקש עזרה, וזה אחד הדברים הקשים ביותר בעבורי. אני, שרגילה להיות במקום של נתינה, נאלצת לפעמים להיעזר באחרים. הפשטות שבה שחר יודע לבקש עזרה מפעימה אותי ושמה אותי במקום של חסד ושל ענווה. בזכותו אני מתרגלת לבקש.

אסתר המלכה (ולא בכדי היא נקראת "המלכה" בה' הידיעה) שותקת לאורך כל המגילה, אבל כשהיא מבינה שההצלה יכולה להגיע דרכה, ומבינה גם את גודל הסיכון הכרוך בכך, היא לא מהססת לבקש עזרה: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים… וְצוּמוּ עָלַי…" 

ושחר? הוא כבר יודע לבקש, ועוד רגע גם יגיד לי "אמא, אני מסתדר". בדיוק כפי שקרה לא מזמן, כשהוא אמר לאבא שלו בפתח בית הספר "ביי ביי אבא", ולא ויתר, ובמעט מילותיו הסביר לו בכל דרך: אתה יכול ללכת, אני כבר אגיע לכיתה לבד. במילים אחרות, אני כבר אסתדר, אני רוצה לגדול. 

גם אני. 

הפוסט לדעת לבקש הופיע לראשונה ב-פנימה.

הצלצול הצורם מרים את הסייעת שבגן ללחוץ על מתג השער. אני דוחפת אותו ומשתדלת להיות שקטה ככל האפשר. בצעדים איטיים נעמדת מול חצר החול, מול מתקני הגן. כל הבנות כמעט כבר הבחינו בי. הנה היא, ידה שלובה בשל חברתה. בחיוך גדול ובצעדים בטוחים היא מתקרבת לעברי. לרגע ליבי מנתר – היא ראתה אותי. היא ראתה. אך יסכה אפילו לא מזיזה את ראשה, היא חולפת על פניי בדרך לגינת הפרחים.

חברתה מופתעת. בכוח היא גוררת אותה לכיווני, עד ששתיהן נעמדות מולי. החברה מחייכת, אבל יסכה לא מבינה – מי האדם הזה שהיא הוליכה אותה אליו. מושיטה יד מהוססת, נוגעת בחצאית שלי. ואני מתכופפת ומישירה לעיניה מבט. "יסכה", אני אומרת בחיוך. תמיד בחיוך. "אימא באה לקחת אותך מהגן".

*

"בשביל מה את עושה את זה לעצמך?" גלית לא מבינה, "שום דבר לא השתנה מלפני חודשיים, ולא מלפני שבועיים, ובטח לא מאתמול", היא קובעת נחרצות. "חבל על כאב הלב". הלב שלי מתכווץ. אני מנסה לבחור מילים, לומר שבעצם כן השתנה ובעצם כן השתפר, ולפני שנתיים מי היה מאמין שהיא בכלל תראה, ותלך, ותהיה בגן רגיל. ואולי היא כן ראתה אותי אבל הפרחים היו כל כך יפים, והיא בעצמה שתלה אותם, אז ברור שהיא תרוץ אליהם. ברור.

"כן, את צודקת", אני אומרת לבסוף, חסרת כוח לשיחת אמונה. איך אסביר מה הלב שלי אומר לי, מה הלב שלי רואה. וכמה קשה המתח הזה, בין להודות על הטוב ולהמשיך להאמין, לבין להסתכל למציאות בעיניים. שם, במקום הזה, בבחירת המילים – הדבר שאני טובה בו כל כך, קשה לי יותר מהכול.

כמה טוב שמול הקדוש ברוך הוא לא צריך לבחור שום מילה. אפשר לשתוק. אפשר לעצום עיניים, לכוון את הלב. הוא כבר יודע כמה אני אומרת תודה וכמה אני מתפללת על מה שעוד ארצה.

*

כמו כל דבר שהיא אוהבת, אני אף פעם לא יודעת אם לרצות שהוא יבוא. חיוך של תינוק. ציפור. גשם. אבל הבריאה אינה מתעניינת ברצונות שלי, החיים פשוט חיים ואנחנו בתוכם. תינוקות נולדים ותמונות נשלחות, ויסכה עושה עצמה מתלהבת עם כולם. ציפורים מגיעות לגינה ויסכה משתרכת אחר אחותה במרדף ילדותי. וכשהשמיים מתקדרים וילדיי מצמידים את אפם לזגוגית החלון, מצמידה גם יסכה את אפה. עיניה מתעגלות. כולם עומדים בציפייה דרוכה, ולבסוף, כשמתחילות לנטוף טיפות קטנות, צוהלים הם יחד: גשם, גשם! רק יסכה ממששת את החלון ברגע זעיר של צער, מתעשתת ומייד רצה לפתוח את דלת החצר, עומדת על הדשא, ראשה לשמיים, ידיה פתוחות. גשם דק מלטף את לחייה, מאשר גם לה לשמוח יחד עם כולם.

כמה טוב שגשם הוא לא רק שקוף. הוא גם רטוב, ודק, ונעים, וניתך. ומתופף ורך. והוא גם ריח, ריח של גשם. וריקוד וברכה. ברגעים כאלה אני נזכרת במה שאמרה לי תומכת הראייה, כשהתייעצתי איתה לאן ללכת עם הילדים בחופש, כך שגם יסכה תיהנה, שלא תרגיש שונה. "אין מניעה ללכת לכל מקום שתרצו", היא אמרה בטבעיות. "כל אדם יכול ליהנות מחייו, עם הכלים שיש לו. אפילו עיוורים" – כואב לי כשהיא אומרת את המילה הזאת – "הולכים לבלות. אז בטח שילדה עם לקות ראייה יכולה ליהנות, ולשמוח, ולראות. הרבה דברים מרכיבים חוויה, לא רק הצבע שלה".

הרבה דברים מרכיבים חוויה. אי אפשר להאמין כמה דברים אנחנו לומדים על עצמנו דרך העיניים שלה. כמה מתנות אנחנו מקבלים. כמה רגעים מוארים באור אחר. הלכנו אז למעיין. והשמש החמה, והמים הקרים, ואפילו עצי התאנה – לא נעלמו מעיניה. ומה שנעלם, הושלם. בַּאהבה, בַּכיף, בַּשמחה. בַּחיים. בַּאור האחר.

*

"אימא, השמלה הזאת כל כך יפה לך!", יסכה יושבת על המיטה בערב שבת ומתבוננת בי. היא אוחזת חזק בבד השמלה ומצמידה אותו לפניה. תכף שקיעה, השמיים נצבעים במשיחות כהות, והאור שבחדר מתעמעם ומיטיב עם יסכה. לא פעם נדמה היה לי שדווקא בחושך היא רואה היטב. בתנועה אינסטינקטיבית יסכה מכניסה את הבד לפיה. אני מושיטה יד ואז עוצרת את התנועה האינסטינקטיבית שלי, להוריד את היד שלה מכל דבר, להוציא לה כל הזמן דברים מהפה. הבד נרטב אבל אני שותקת. הרגע השקט מאפשר יישוב הדעת, לא כמו ביומיום השוטף, שבו קשה כל כך לזכור – לא לכעוס כשהיא מפרקת, כשהיא בוחנת, כשהיא נוגעת, כשהיא טועמת. לא להפריע לה לראות גם דרך הידיים והפה.

זה הרי כל כך מתעתע. פעם כן ופעם לא. ולא הרופאים ולא אף אחד מאיתנו יודע עד מה, עד מתי.

"גם השמלה שלך יפה", אני מחזירה ליסכה ומקבלת חיוך. מסתכלת בעיניה. האם פעם היו הן נראות אחרת? האם המבט הזה היה קרוב יותר, חם יותר, ולא כמו מסך דק נמסך מעליו?

כן. חייבת לזכור כדי להתגעגע, כדי להתפלל. יש רגעים שבהם אני אומרת לעצמי שכל הכאב הזה הוא רק בשביל שלא נשכח לצעוק, שלא נשכח להיות קרובים. הוא רק בשביל שהאדמה של העולם לא תישאר יבשה עד שיגיע אדם ויתחנן. וברגע אחד הכול יכול להשתנות, להיברא מחדש. הרי כך הקדוש ברוך הוא… מחדש בטובו בכל יום. רק עוד כמה תפילות.

רק עוד כמה תפילות. שוב המתח הזה – האם התפללתי מספיק, האם עשיתי מספיק. האם נחתי והנחתי מספיק מקום לקדוש ברוך הוא. ועד כמה אלו שני קווים מקבילים, האמונה והמציאות. ההשגחה והטבע. התפילה והתודה. ועד כמה כרוכים הם זה בזה. פעם אולי היה הכול מובן מאליו, ואילו עכשיו אנחנו מבינים כמה איננו – – – כמה שברירי הוא הטבע, ההרגל. כמה הוא שכיח. חולף לידנו ואיננו מספיקים להודות.

דמעות זולגות מעיניי. התודה והתפילה מתערבבות זו בזו. יסכה קרובה כל כך, היא לא רואה אותן אבל איתה כבר למדתי שלדמעות יש קול וריח ואפילו האוויר מרגיש שונה ליד מישהו שבוכה. היא נדרכת ואילו אני עוצמת את עיניה בעדינות ומנשקת אותן. יסכה מושיטה אצבעות קטנות ללחיים שלי.

"אימא, למה את בוכה?" היא שואלת בתמימות. "מה, את לא אוהבת את השמלה שלך?"

ואני צוחקת ומרימה אותה ביחד איתי, בדרך לנרות של שבת.

*

עם השבת מתמלא הלב בשמחה, בקדושה, בשלום. ונרות השבת המאירים מבהיקים באורם את הבית, נותנים גם בי שלום פנימי ונחת, ונוסכים בי אמונה חזקה – עיניה של יסכה עוד יאירו גם הן. אני נזכרת בערב שבת חיי שרה לפני שלוש שנים. בלונים תלויים על מיטת האשפוז וכולנו שרים "היום יום הולדת". עין במר בוכה ולב שמח. והנה, יסכה עומדת לצידי בבית, בשמלה לבנה ועיניים מאירות. רק עוד כמה תפילות. עוד כמה תודות. עוד קצת סבלנות בחושך… הלא כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא. וככל שהיא הולכת, היא הולכת ורבה, ומאירה.

הפוסט סיפור: עיניים של אימא / חנה נקי הופיע לראשונה ב-פנימה.

בהיעדר מילים, לעיתים התנהגותו מתארת את הלך הרוח שלו. כשהוא בוכה למשמע שיר, אני מבינה שזה מרגש אותו, ולפעמים הדמעות הן בכלל ביטוי לתסכול. צחוק מתגלגל הוא תגובה לשמחה גדולה או לדבר מה משעשע. לאחרונה, בשעת כעס, שחר רץ לחדר וטורק את הדלת בחוזקה. טריקת דלת שפתחה לנו צוהר לעולמו וניסיונות להבין את מה שלא נאמר במילים.

תקופה ארוכה שדלת ביתנו סגורה, אין יוצא ואין בא. כמו רבים אחרים אנחנו בבידוד מבחירה, נשמרים ונזהרים שלא להידבק בווירוס שפשט בכל מקום. להתבודד זה אתגר, להתבודד עם ילד מיוחד זה לעיתים קשה מנשוא. שחר צריך מרחבים, שגרה וטיפולים, וכאשר זה לא קורה – מופיעות התנהגויות שליליות ורגרסיות, אבל גם התקדמויות מפתיעות.

אני מחכה להיות כבר ביום שאחרי כדי לפתוח דלת לרווחה לאורחים רבים, מצפה לחלק חיבוקים ונשיקות, לבקר את המשפחה והחברים, להשלים חסכים של חודשים רבים, לדבר קרוב קרוב ולא דרך המסכים. אחרי הקורונה נסיר את המסכה, נאיר פנים, נתבונן עמוק בתוך העיניים ונחייך חיוך שכל כך חיכה להראות ולזרוח. חיוך מחבק, מחזק, שמספר כמה מי שמולי חשוב לי.

גם בעוד תקופה, אני מקווה שאשנן לעצמי שוב ושוב שבסופו של דבר – מי שהצילו אותנו הם ההתחשבות, הערבות ההדדית והחסד, ההבנה שיש לנו אחריות האחד על השני, שכולנו רקמה אנושית אחת.

כמה מעט רכשתי בתקופה הזאת בגלל שלא יכולתי לצאת מהבית, מקווה שאזכור שאפשר להסתפק במועט ולקנות רק את מה שבאמת צריך. גם החתונות המרגשות, המדויקות בעומקן, בפשטותן ובצניעותן, עוד ייזכרו לטוב. התקופה האחרונה פינתה לי הרבה זמן לרקום ולהגשים חלומות, גיליתי שלפעמים לא צריך הרבה, רק לחפש ולהבין שהאוצר נמצא ממש קרוב, אצלנו בבית פנימה.

ה'ביחד' הארוך הפך אותנו למשפחה מלוכדת, חזקה יותר, שיש בה ילד קטן שמגיב למצבים המתרחשים סביבו, שזקוק למרחבים, והוא לימד אותנו מה הגודל האמיתי שלנו, הראה לנו שאפשר להתגמש, להיות יצירתיים ולחיות גם בחוסר ודאות ובענווה.

אנחנו מצפים שהווירוס ייעלם לנו מהחיים, ואז, בדיוק כמו המיוחד שלנו, נדביק את הקרובים לנו בשמחה, בפשטות, בלב הפתוח, בצחוק, באהבה, בביחד, והפעם נרצה שהתופעה תתפשט במהירות.

הפוסט אהבה מדבקת / נועה נבון הופיע לראשונה ב-פנימה.