אישה יקרה מפז! כמדי שנה, עם צאת היומן השנתי החדש שלי מבית 'פרשה ואישה', מבקש הצוות מקהל העוקבות שלנו ראשי תיבות לשנה שתבוא, והפעם – תשפ"ז. "תהא שנת פוריות וזוגיות", כתבה אחת. "תהא שנת פרנסה זמינה", כתבה אחרת. ומישהי, כנראה עייפה במיוחד, העזה ואמרה: "תהא שנה פחות זוועתית".

ואני ייחלתי בליבי לנשים כולן, שתהא שנת פ"ז: תורה פ"ז בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב, הידועה גם בשם "התורה של אלול".

בתורה הזו מביע רבי נחמן אמון אדיר בנשים, או ליתר דיוק: ברצון הנשי. ככל הנראה, לא סתם אלול הוא החודש היחיד שמזלו נקבה: מזל בתולה, וממש לפני שמתחילה שנה חדשה, מבקש רבי נחמן: אל תפסיקי לרצות!

ימי רצון

ימי אלול מכונים בשם "ימי רצון", וחסידים מוסיפים ואומרים שכל ימי החודש הם כמניין תרצ"ו שעות, כלומר 696 שעות, אם תרצו. במקור, אלה ימי רצון מפני שהקב"ה מתרצה בסופם, ביום הכיפורים, ואומר למשה: "סלחתי כדברך". אבל רבי נחמן, כאמור, נותן לנו במתנה תורה יקרה מפז:

דע שכוונת אלול הם תיקון לפגם הברית, כי סוד כוונות אלול הוא "הנותן בים דרך" (וכמבואר בכוונת האר"י ז"ל) – להאיר בחינת דרך בים, ודרך זה נפתחת בחודש אלול. ועיקר פגם הברית הוא בבחינת הדרך הזה… "כי השחית כל בשר את דרכו"… כי אישה נקראת דרך, כמובא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה. וחודש אלול שאז יכולין לתקן זה ולהאיר הדרך בים כנ"ל, וכשמתקן זה, אזי מוצא זיווגו. וזה הסוד מבואר בתורה בפרשת אליעזר, כי אברהם מסר לו הסוד הזה. וזה שאמר אברהם לאליעזר: "ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך". ראה והבט נפלאות תורתנו, כי ראשי תיבות פסוק זה הם אותיות אלול, ובאמצע הם תיבות: תאבה האישה, כי על ידי בחינת אלול, היינו סוד כוונות אלול, על ידי זה תאבה האישה, כי על ידי זה נעשה בה רצון אליו כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן תנינא פז).

בסוף השנה, מלמד האר"י הקדוש, כולנו מחפשים דרך בים, דרך לשוב הביתה. והאישה, אומר רבי נחמן, נקראת בשם "דרך". כמו שאומרת רחל אמנו: "כי דרך נשים לי". מדי חודש, אישה עלולה להרגיש רחוקה מאוד, אבודה בים, חותרת בחושך. אבל היא יודעת שזה מחזור החיים בטבע, ובסופו של יום היא תגיע לחוף. דרך נשים לה. כדי למצוא את הדרך הביתה, לחיבור מחודש אחרי ימי הפלגה, נדרש רצון נשי חזק, ואת זה מוצא רבי נחמן במילים: "אם תאבה האישה".

המושג "פגם הברית" מבטא קשרים קצרי טווח, שוברי לב, שאינם בונים באמת זוגיות מפרה ומשמחת. האם עברת שנה שהייתה מלאה באהבה? האם הרגשת שמצאת את שאהבה נפשך? האם חיפשתם, כל השנה הזו, את הדרך לליבו של מישהו, והרגשתם אבודים בים?

לאזור אומץ

סוד כוונת אלול, מלמד רבי נחמן, נמצא בפסוק שאומר אברהם לעבדו אליעזר. אם נשמיט ממנו את המילים "תאבה האישה", יהיו ראשי התיבות שלו אלול: "ואם לא (תאבה האישה) ללכת אחריך". הליבה של כל חיבור בעולם טמונה ברצון נשי אדיר דווקא בסוף השנה, לחלום שוב על מפגש. למצוא שוב כוח לפסוע בדרך הזו הביתה, אחרי שעברו עליה כל משבריה וגליה של השנה החולפת.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט רבות הדרכים הופיע לראשונה ב-פנימה.

החודש הייתי בהלוויה של ניצולת שואה, אמא של חברה שזכתה להגיע לגיל מופלג. לידי עמדה חברה שהייתה המומה מהאיפוק והשקט. "איפה הבכי?" היא לחשה לי. אז סיפרתי לה על המקוננות.

שליחות נשית עתיקה

יש כאב שאי אפשר להתחיל לבכות אותו לבד. לפעמים הוא גדול מדי, קדום מדי, יושב עמוק מדי בגוף. אנחנו מסתובבות איתו ימים שלמים, שנים שלמות, עם הילדים, עם הכביסות, עם כל מה שצריך להחזיק, אבל הבכי עצמו לא יוצא. הוא תקוע איפשהו בין הגרון לבית החזה. בקהילות היהודיות זה היה הרגע של המקוננת.

אני חושבת הרבה על האישה הזאת, המקוננת, שהייתה לה בקהילה שליחות מיוחדת. היא לא הייתה זמרת במובן הרגיל, היא ידעה לתת קול למה שכולם מרגישים ולא מצליחים לומר. אישה שעמדה ליד המוות, ליד החורבן, ליד השבר, ופתחה לאנשים את הלבבות לבכות.

כבר בירמיהו, בתוך נבואות החורבן, מופיע הפסוק המטלטל: "וקראו למקוננות ותבואינה, ואל החכמות שלחו ותבואנה". קראו לנשים שיודעות לבכות, שיודעות לפתוח את שערי הדמעות לכולנו. קראו לחכמות. מצודת דוד מפרש שהמקוננות באות "לעורר קינות ויללות", והחכמות הן אלה שיודעות לסדר "אמרי עצבון רוח ויגון", כדי להדאיב את נפש השומעים. כלומר, זה לא היה סתם פרץ רגשי – זו הייתה חוכמה, אומנות, מלאכה, שליחות נשית עתיקה.

גם במשנה רואים עד כמה המקום שלהן היה ממשי בתוך הקהילה. רבי יהודה אומר שאפילו עני שבישראל, כאשר הוא קובר את אשתו, "לא יפחות משני חלילים ומקוננת". כלומר, גם כשאין כמעט כסף, גם כשהחיים מצומצמים, יש משהו בסיסי בכבודו של אדם ובכבודו של האבל: שיהיה מי שייתן לקהילה קול לבכי.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שער הדמעות הופיע לראשונה ב-פנימה.

אשמים אנחנו

כשאני חושבת על ה"סליחות" של תשפ"ד, אני מבינה איזה עם מופלא אנחנו. אני מבינה עד כמה היינו במשך שנים שבויים בקונספציה שאנחנו רעים ומלאי שנאה פנימית. אם בשנים קודמות חיכינו ש"האחר" יבוא כבר ויבקש את סליחתנו, בשנה הזאת לא הפסקנו לבקש סליחות. אם בשנים קודמות התגוננו מפני אשמה, השנה הכינו על חטא ואמרנו שוב ושוב, בנסיבות בלתי נתפסות, "אשמנו". אם בשנים קודמות נלחשו סליחות בחדרי חדרים, בשנה הזאת ביקשו אנשים אצילים סליחה לעין כול. אם בשנים קודמות היינו צריכים לחפור במשמעות המילה "סליחה", השנה היא ניבטת אלינו מכל תמונת שבוי ברחוב, מכל משפחה שמנסה שוב לקום על רגליה, מכל מפונה מביתו שאנחנו פוגשים בבית הכנסת בשבת.

שני מלכים בכתר אחד

נדמה לי שכאשר רואה הקדוש ברוך הוא את העם שלו מצטער, רוצה שהדברים יקרו אחרת, מתפרק מהעובדה שלא היה טוב דיו, הגם שהשתדל כל כך – הסליחה, כך יסבירו חז"ל במדרש מטלטל, עוברת צד. בבריאת העולם, כשביקשה הלבנה למלוך לבדה, כשלא יכלה לסבול את העובדה שיהיה לצידה עוד מישהו בעולם שיאיר כמותה, היה הקדוש ברוך הוא חייב למעט אותה. "לכי ומעטי עצמך", הוא אמר לה. שני מלכים חייבים לדעת איך להשתמש בכתר אחד. ימנים לצד שמאלנים, חילוניים לצד דתיים. כל זמן שתרצו להקטין צד אחד, תמצאו את עצמכם קטנים גם כן. 

אבל אז, בירח האחרון של השנה, הירח הממועט של ראש חודש אלול תשפ"ד, ירח שניסה להאיר ללוחמים בחושך, ירח שהיה שם עם מוכי הירח, הלומי הקרב, ירח שמרימים אליו עיניים מדי לילה חטופים בעזה ואימותיהם מעבר לגבול. בשנה שבה רואה הקדוש ברוך הוא את פניה של האישה הלבנה שמבכה על בנה, הוא מנסה לפייס אותה: "אתן לך ילדים אחרים, לבנה, כוכבים ממש כמותו!" והיא ממאנת להינחם. "בחגים תיזכרו בו תמיד, החגים ייקראו על שם בנך הקטן", הוא יאמר לה, והיא תמאן להינחם. "לוח הזמנים של העם הזה וסדרי העדיפויות שלו ישתנו בעקבות החיסרון שלך!" הוא יוסיף ויאמר. אבל כשיראה אותה זורחת בעוניה, באזכרת האחד־עשר חודש לחסרונה הגדול, בראש חודש אלול תשפ"ד, הוא יאמר את המשפט שירעיד את העולם: "הביאו עליי כפרה על שמיעטתי אותה!"

שכינה עמהם

בפסוק נפלא שנקרא בעזרת ה' לפני חגי תשפ"ה הטעונים כתובות המילים המופלאות: "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך… שמה". המפרשים מתחבטים בביטוי "ושב ה'" והרי צריך לומר "והשיב ה'!". "היה לו לומר: והשיב ה' אלוקיך את שבותך. רבותינו למדו מכאן ששכינה כביכול עימהם בצרת גלותם וכשנגאלין, הכתיב הקדוש ברוך הוא גאולה לעצמו, שהוא ישוב עימהם". לפי הפירוש הזה של רש"י, הקדוש ברוך הוא מחכה כביכול להיגאל עימנו ורואה בכאבנו הגדול. כשישובו השבויים, בעזרת ה', הוא כביכול ישוב גם כן. 

הביאו עליי כפרה

אבל רבי נחמן יפסע עוד פסיעה אמיצה קדימה. הוא יאמר לנו: נכון שבשנה הזאת ראיתם אנשים שביקשו סליחה כשאי אפשר היה להבין על מה? ובכן, כך בדיוק יעשה הקדוש ברוך הוא בחודש התשובה, חודש אלול: "ואנו רואים רחמנותו במה שקבע לנו ראש השנה, שהוא יום הדין, בראש חודש, כי הוא חסד גדול. כי איך היינו מרימים פנינו לבקש כפרה מאיתו יתברך? על כן עשה עימנו חסד וקבע יום הדין בראש חודש שאז, כביכול, הוא יתברך בעצמו מבקש כפרה בבחינת 'הביאו עליי כפרה על שמיעטתי את הירח', ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה כי על ידי זה שהקדוש ברוך הוא עצמו עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו ולומר 'הביאו עליי' וכו', על כן אין לנו בושה לבקש כפרה כי גם הוא יתברך עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו". 

לפעמים, יחדש רבי נחמן, אמירת המילה "סליחה" דווקא מהצד של הטובים, ולא מהצד של הרעים שהיינו מצפים מהם לסליחה, היא עצמה מעמידה אותנו מול השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, והיא, השנה החדשה, תעמוד מולנו ותבקש סליחה. היא יודעת שחגיה ייראו שונים כל כך, שרבים מילדיה עדיין לא יחגגו בביתם, היא תביט בהם קמים לסליחות ומבקשים עליה שתהיה טובה, ואז, היא עצמה, השנה הבאה, תחזור בתשובה. "סליחה", היא תאמר לנו לתשובת השנה. אני מבטיחה להיות טובה כל כך.

מתוך גיליון אלול תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט תשובת השנה הופיע לראשונה ב-פנימה.

גם כשהכול נשבר

בחג הזה נקרא על שתי נשים בשולי החברה. הן התאלמנו מאיש, שכלו בנים, פונו מביתן ואיבדו את פרנסתן. האישה, שמכונה בחז"ל בשם "בית", נמצאת במגילת רות בעיקר בשדה. המפגש בין שדה ונערה מופיע בתורה בהקשר נורא של אלימות ואונס המושווים לרצח: "צעקה הנערה בשדה ואין מושיע לה… כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".

הן צולעות על רגל אחת בדרכן הארוכה משדה מואב לשדות בית לחם כשכל אחת נשענת על האחרת (מדרש רות רבה), ומלמדות אותנו, בטח בשנה הקשה הזו, את כל התורה על רגל אחת: אישה, אל תוותרי על הברית, אל תוותרי על האהבה. לכי לשבור לחם, גם כשהכול נשבר. 

על התיאור של רות ונעמי, "והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים", שואל הזוהר הקדוש: למה "והמה" ולא "והנה" בנקבה? "אלא שאמר הכתוב על נעמי ורות 'והמה' – שני לוחות הברית שנשברו". וואו. לפי הזוהר, נעמי ורות מגיעות לבית לחם כשהן שברי לוחות. אותיותיהן פרחו, הן אינן ניתנות לזיהוי. תורת הבית שחשבו שהן מכירות טוב כל כך, לא רלוונטית עכשיו. "הזאת נעמי?!" שואלות השכנות. אבל הן באות להילחם שוב, אחרי שנשבר הכול, על הברית, על הבית ועל הלחם.

פעמים רבות כל כך אפשר להתבלבל בין מלחמת הלחם ובין הכמיהה לאהבה. את בטוחה שאת בהתלבטויות על קריירה, על מימוש עצמי, על הצורך הקיומי בפרנסה. מאחורי כל מלחמה על לחם, מגלה לנו החג הגבוה הזה, נמצאת המלחמה על הברית, על הכתובה הזאת שאת כל כך רוצה שתיכתב כבר, שמישהו יחכה לך כשאת שבה מן השדה וימלא את ההתחייבויות שנקראות כלאחר יד בחופה: "אנא אזון ואוקיר ואפרנס…"

החיטה תצמח שוב

לאלמנות המלחמה הצעירות שאני פוגשת, לא חסר לחם. המדינה ומשרד הביטחון משתדלים לספק את הצרכים הבסיסיים. גם כשהיא עובדת ומרוויחה לא רע, ה"מפרנס" איננו. זה שאפשר לדאוג איתו, זה שהיא רוצה כל כך להפתיע אותו בחלה מיוחדת. היא לא רוצה לחם. היא רוצה "שתי הלחם", היא רוצה בית ולחם.

הקריאה במגילת רות קוראת לה: בבקשה, אישה, אל תוותרי על האהבה. 

וזו כל התורה כולה על רגל אחת. חג השבועות הוא בעצם חג ללוחות שנשברו. אותיותיה של ה"כתובה" הזו פרחו באוויר, אז את מה חוגגים? את הלימוד המופלא ושמו "ותקום היא ושתי כלותיה… ותקום ללקוט". את חוגגת את ההבנה שאפשר לקום, שהחיטה צומחת שוב, את חוגגת את ריח הלחם שמתפשט בבית בערב החג הזה, ונשבעת שוב אמונים לאהבה. להיתכנות של כתובה חדשה.

בהפרשת חלה שנערכה בכיכר החטופים השבוע, הושיטה לי בשקט אישה עצובה ספר מתכונים בשם 'שבועות של געגוע – המתכונים שלהם, על השולחן שלנו'. בספר ליקטו קרובי החטופים, בעיקר אימהות, את המתכון שהיה האהוב ביותר על הבן, האחות או האבא שנחטפו.

אני רוצה להביא בגיליון הזה את ריח הלחמניות שלירי אלבג אוהבת כל כך. לירי האמיצה שמתעמתת עם חוטפיה, שכנראה בעת כתיבת שורות אלה עדיין רעבה כל כך ללחם של בית. אני רוצה שממש כמו במעמד הר סיני, לא נקבל תורה מבלי ששוחררו כולם מהשבי.

מחכות לך, לירי, שתשובי מהשדה הנורא. מחכות לך עם לחם חם וטוב. מחכות לך בבית.

המתכון האהוב על לירי אלבג-

לירי ממושב ירחיב, אוהבת אנשים ומוקפת בחברים, בעלת לב זהב, אוהבת את החיים ובטוחה בעצמה. היא חולמת להיות מעצבת פנים.

בואיקוס גבינות 

חלבי | זמן הכנה: 30 דקות | כמות: 12-15 מנות

לבצק:

200 גרם חמאה רכה

2 ביצים L

1 גביע יוגורט 3%

1 גביע (250 גרם) גבינה לבנה 5-9%

300 גרם גבינה בולגרית 16% מפוררת

1/2 כפית מלח

300 גרם קשקבל מגוררת

4 כוסות (560 גרם) קמח

1 שקית אבקת אפייה

להברשה ולציפוי:

ביצה טרופה

2 כפות שומשום

אופן הכנה:

1. מערבבים את כל חומרי הבצק בקערה גדולה או במיקסר. מתחילים עם 500 גרם קמח ומוסיפים את היתר במידת הצורך. הבצק צריך להיות גמיש ולא דביק.

2. מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית בנייר אפייה.

3. יוצרים מהבצק כדורים בגודל כדור פינג פונג. מניחים בתבנית, מברישים בביצה טרופה ומפזרים שומשום.

4. אופים כ-20 דקות עד שהבואיקוס מזהיבים יפה.

מתכון:נעמה פלד

צילום: נמרוד סונדרס

הוצאת המטה להחזרת החטופים דפוס "בארי"

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שדות, בית ולחם הופיע לראשונה ב-פנימה.

בחודש הזה, כך מקונן הפייטן, הנתיב נחסם. אי אפשר עוד לצאת ולבוא מהעיר הנצורה. אומנם הרעב טרם החל, אבל אנחנו נצום החל מהיום הראשון של המצור, מפני שהאדם חייב לדעת שיש לו חופש תנועה, וכשהוא נשלל, התחושה המיידית תהיה שבי. 

ואז מבקש הפייטן בקשה מופלאה: גלה לנו, ריבונו של עולם, את טובו של הטבת. תן לנו יכולת להחזיק מעמד גם כשאנחנו בצרה ובמצור, ממש כשם שכאשר בראת את העולם, הגבלת את תנועת הים שלא יתפשט עוד, ובכך אפשרת לבני האדם חיים ("האומר לים: עד פה תבוא").

מלחמת בני האור 

איך אפשר למצוא הרחבה מתוך המצר, או כמו שקורא לזה רבי נחמן: "בצר, הרחבת לי"? את הלימוד הפלאי הזה, איך לראות את האור, למדתי מדיצה אור. דיצה היא אמו של אבינתן, שנכון לזמן כתיבת הטור הזה טרם חזר מהשבי. כשהיא נשאלת מה הייתה מבקשת לומר לו, היא משחררת לעולם (לגמרי בספונטניות!) טקסט מכונן, טקסט שכאשר לימדתי אותו, הוא חיזק נשים יהודיות ולא יהודיות ברחבי העולם. 

"הייתי רוצה להגיד לו שאנחנו במלחמת בני האור נגד החושך", פותחת דיצה אור. 

לפעמים, בצרה ובשביה, לא זוכרים אם אנחנו בצד של "הטובים". רוע מאסיבי, משכנע למרבה הזוועה, שאולי הרעים – צדקו! ואם היינו מוכנים לחשיבה הזו מצד העולם הערבי, העולם המערבי הפתיע אותנו מאוד: לא ארגוני הפרוגרס אוהבי האדם, גם לא ארגוני זכויות הנשים עמדו לצידנו. מישהו חשב שהיכן שנמצא הכוח, נמצא גם הצדק. 

אל תשכח, אומרת דיצה לבנה, שככל שהחושך חזק, האור חזק ממנו. לא סתם הראשונה בברכות השחר היא "הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". איזו בינה צריך כדי להבחין בדבר הפשוט הזה?! בעידן שבו בינה מלאכותית משבשת את האמת, נצטרך לזכור היטב: זו מלחמה, ואנחנו – בני האור.

"באירוע המזוויע הזה, אתה נבחרת להיות בחוד החנית של לוחמי האור", היא ממשיכה. לא "נוצחת" ולא "נתפסת". נבחרת! יש כאן כוח עליון שבחר בך, ילד־מנהיג, ללחום מלחמה גדולה בהרבה. כמה כוח יש במילים אימהיות להפוך ניסיון לאחריות.

"אתה נמצא עכשיו בתוככי החושך. תעשה את המלחמה שלך. תעשה אותה בחוכמה, אל תתגרה ברשע, אבל בתוך הנפש, איש לא יוכל לנגוע בך", דיצה אור מדברת עם אבינתן על החירות. אין לך עכשיו חופש, היא אומרת לו, אבל המלחמות נמצאות בדיוק היכן שאתה עכשיו: במישור תת־קרקעי ובלתי נראה. במנהרות נוהרת חירותך הפנימית, שם איש לא יוכל לכבות את האור שלך! 

אביטל שרנסקי סיפרה לי איך בעלה, נתן שרנסקי, שהיה אסיר ציון, שיחק בראש שחמט עם עצמו במשך 12 שנה. שם הוא היה חייל קטן שהביס את המלך, ששבה את המלכה, שנשאר לבד על הלוח. 

שחק, ילד שלי, בכלים שיש לך בנפש, אומרת דיצה אור לבנה. וגם יוסף חוזר שוב ושוב על פרשת עגלה ערופה שלמד עם אביו קודם שנמכר לשבי. הפעולה הרוחנית הזו מחיה אותו.

"תדע שאנחנו בדרך אליך ואנחנו נגיע!" מוסיפה אמא דיצה לומר לבנה. אל תחשוב שהחושך, שנראה דומה כל הזמן, לא זז. לאט לאט הוא מפנה את מקומו לאור. דברים בדרך אליך עכשיו, גם אם אינך יודע. כך בדיוק היה יוסף רואה את דמות דיוקנו של אביו בחלון כשהיה בשבי המצרי. געגועיו של אבא הגיעו אליו באופן מיסטי כלשהו וניחמו אותו.

"אתה תחזור הביתה, ואתה תחזור שמח ומנצח בקידוש השם", היא אומרת לו. כשדיברתי עם משפחות החטופים אמרתי להם: אל תבקשו שישוב. בקשו שישוב לשמוח, שישוב להאמין באדם, שישוב לדבר ולצחוק! 

דיצה כבר מכינה אותו לשלב שאחרי. לאחר שבני יעקב מודיעים לו שעוד יוסף חי, הוא שואל שוב ושוב: "העוד בני חי?" הוא מבין שלפעמים, גם כששבים, עלולים חלילה שלא לשוב ולהיות שמחים. הוא רוצה את הילד החי שהלך בתמימות לבקש את אחיו בעמק דותן.

"ותדע שגם אנחנו חזקים. אל תדאג לנו. אנחנו חזקים ויש לנו המון עזרה מסביב". אני קוראת את המילים האלה ובוכה. דיצה יודעת עד כמה דואג אבינתן לאמא ולאבא. היא רוצה להרגיע אותו: אני בסדר. אני מוקפת אהבה ועזרה, אל תוסיף גם אותי לדאגותיך. "אל תרגזו בדרך", אומר יעקב לבניו, אין לכם עכשיו אנרגיות לבזבז. 

"אנחנו הופכים את העולם כדי להחזיר אותך הביתה". לא התייאשנו, אבינתן, אומרת לו אמא. והיא תתכוון לכל ה"מנחמים" שכוונתם טובה, אבל זה לא מה שהיא מבקשת כרגע. ממש כמו יעקב, שכשמנסים כל בניו ובנותיו לנחמו, "וימאן". כמו אמא רחל ש"מיאנה להינחם". המיאון הוא האמונה. אמונה של אמא שהחיים חזקים מן המוות, שהאור, שאבינתן אור, חזק מהחושך.

עד שאבינתן יבוא 

אני מאמינה גדולה במילים. אני מאמינה גדולה במילים של נשים. אני מאמינה לגמרי במילים של אמא. אני מבקשת מהקב"ה שעד שירד הגיליון הזה לדפוס, כבר נראה אותם מחובקים, את אמא ואבינתן וכל השבויים כולם. ואם, חלילה, זה לא יקרה עד לעשרה בטבת, אני אצום רק על זה, עד שייגמר המצור הנורא הזה בלב, עד שה' יגלה לי טובו, עד שאבינתן יבוא.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט טובו של הטבת  הופיע לראשונה ב-פנימה.

'תפילת האימהות', קראנו להתכנסות הזו במוזיאון תל אביב, בקצה 'כיכר החטופים', ואני פשוט ביקשתי מכל אמא שתכתוב תפילה מהלב, כמו שהיא מבינה. "כשנסתמו צינורות התפילה", אומר רבי נחמן, "יש להלביש התפילה במאמר". צריך לכתוב מילים חדשות, לא מוכרות, מילים שהמודיעין השמימי לא מזהה בקוד התפילה המוכר, וכך נוכל להפתיע אותו, לפרוץ את כל גדרות ההפרדה, ולחטוף אותם בחזרה אלינו. "שביל מן הצד", רבי נחמן קרא לזה.

בסוף הכנס המרגש הזה, אחרי שמירי מסיקה הרעידה לכולנו את הלב ב'שיר למעלות' שלה, היא עמדה שם, אמא אחת, בשביל מן הצד, וחיכתה לי. "אני לא דתייה", היא אמרה, "אז רציתי לשאול אם מותר לי להתפלל שכמו בסיפור של משה בתיבה, אישה ערבייה שם בעזה תיקח את התינוק שלי ותטפל בו ותיתן לו בקבוק". בטח, אמרתי רועדת, בטח, מותר להתפלל על כל דבר, אמא. אולי ישנה בתיה בת פרעה שתפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו?

האמא הזו לא יוצאת לי מהראש. היא הפכה כל אבן, הפריחה כל בועת סבון, ואז חיפשה בהיסטוריה המשותפת לכולנו היתכנות לגילוי טוב נשי בתוך חושך מוחלט. כשכל האור מזמן הלך לו היא רוצה שפתאום מלאך יופיע, אל חדרו יבוא בלאט, ואז יקרא לה: "בואי אמא! ותראי אותו גם את!" שבי איתי עד שאגדל את השיר הזה, 'בואי אמא', כתבה המשוררת לאה נאור, יוצאת קיבוץ נחל עוז. היא התגוררה בדירת גג קטנה בתל אביב בקומה רביעית, ומתחתיה, בקומת הקרקע, גר ילד בן שלוש שאהבה מאוד. מדי יום עלה ארבע קומות כדי לדבר איתה. יום אחד הודיעה לו שלא יבוא יותר, מפני שהיא עוזבת, וחבל שיעלה מדרגות רבות כל כך, כי היא כבר לא תהיה שם. והילד ענה לה בשיא התמימות: "אבל לאה! את לא יכולה לעבור דירה! את צריכה לחכות איתי עד שאגדל!" את המילים האלה הכניסה נאור לשיר 'בואי אמא'. והן יושבות שם, האימהות, איתו ואיתה ואיתם, עד שיחזרו, והיא תצחק ותבכה כשתראה כמה גדל.

מעולם לא פגשתי אימהות רבות כל כך שעוברות את הצער הנורא הזה, צער של בנים שגדלים רחוק מהן. אני לומדת עם השנים את סודות הנחמה האימהיים, אבל אֵם לחטוף או שבוי או נעדר, אסור לנחם. מפני שאסור להן בתכלית האיסור להתנחם. הן צריכות לשבת איתו מרחוק, עד שיגדל.

"מה עשה יעקב כשהביאו את הכתונת מגואלת בדם? לא האמין לבניו כל עיקר, שנאמר: 'ויקומו כל בניו ובנותיו לנחמו וימאן להתנחם', לפי שאין מקבלין תנחומין על חי אבל על מת – גזרה שישתכח מן הלב, שנאמר: 'נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד'. מה עשה? הלך בהרים וחצב שנים־עשר אבנים והעמידן שורה וכתב על כל אחת ואחת מהן שם שבטו ושם מזלו ושם ירחו. על אבן אחת כתב: ראובן – טלה – ניסן, וכך כתב על כל אבן ואבן.

התחיל מראובן, ואמר לאבנים: גוזרני עליכם שתעמדו לראובן! ולא עמדו, לשמעון! ולא עמדו, וכן לכל שבט ושבט, ולא עמדו האבנים. וכיוון שהזכיר להם שם יוסף – מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף. ועדיין לא ברור לו הדבר שהוא חי, ועוד הלך ובחן באלומות וכתב עליהן שמות השבטים והמזלות והחודשים ואמר להם: גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי ולא עמדו, ליהודה שהוא מלך! ולא עמדו, וכשהזכיר להם יוסף, עמדו וכרעו כולן ליוסף. ועדיין לא נתברר לו שהוא חי…" (מסכת סופרים כא, ט).

יעקב ממאן להתנחם מפני שמשהו אומר לו שבנו חי בשבי. והוא הולך להרים וחוצב באבנים. זהו תיאור של אדם שלילותיו טרופים והוא נראה לכולם כמשוגע. אדם שמנסה לזכור את החלומות שהיו לו, את חלום שנים־עשר האבנים, אבל לא פחות מכך, להחיות את החלומות שהיו לבן שלו, את חלום האלומות. דווקא כשכולם קמים לנחם אותו, הוא מבקש לרדת אל בנו ביגון שאולה, מפני שהוא מבין שנשאר לבד בתקווה שלו. הם כל כך רוצים לעזור, אבל לא מנחמים עכשיו! עכשיו יושבים איתו, בחושך, כמו אמא, עד שיגדל.

האם נדע לחכות איתן, עם האימהות? האם נדע להעריץ את ההיריון האינסופי הזה, הלא מוכר? האם נדע לחצוב איתן באבן, לקטוף איתן אלומות, להשתחוות להן?
מה אתה רוצה ממני?

"מביטה באמא. היא איבדה את אבא, בן זוגה, הפרטנר שלה לחיים, את הנראות והזהות שלה, ולמרות הכול תמיד שמרה על אופטימיות. אני זוכרת אותה בבית החולים כשעוד הייתה מאושפזת. היא אמרה לנו: 'הרוב טוב והרוב קובע!' איבדת את בעלך, את הבריאות שלך, וזה מה שאת אומרת?! היא השראה, אמא. אני לומדת ממנה כל כך הרבה על חוזק ותעצומות נפש. היא לביאה ולוחמת, לא מוותרת לעצמה ונלחמת להיות שם בשבילנו. באמת נלחמת כדי לקום. אני לא זוכרת אותה כמעט כועסת או מרימה את הקול. ובינינו, עם עשרה ילדים היפראקטיביים בבית זו באמת אצילות נפש. היא לעולם לא תגיד רע על אדם. אני מביטה בה עכשיו, אחרי הבשורה האיומה על שלומי. אמא עמדה שם ליד דלפק האחיות, אמא שלי הצדיקה שאף פעם לא שואלת שאלות של אמונה ואף פעם לא נשברת, עמדה שם, מנגבת דמעות מהעין היחידה שנותרה לה, הביטה למעלה ואמרה בקול שבור: 'ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני?'" ('קרן אור שבורה', אורית מרק אטינגר).

אני לא יודעת מה הוא רוצה ממנה. אני יודעת מה הוא רוצה ממני וממך ומכולנו. שנשב איתה בחושך עד שנגדל, עד שתבוא השכינה הזו שתפתח ותראה אותה, והנה אם עברייה בוכה, ותחמול עליה.

בתפילה גדולה לשובם במהרה של כל החטופים, 

מתוך גיליון כסלו תשפ"ד- להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט בואי אמא, בואי אמא הופיע לראשונה ב-פנימה.

תקוות, חלומות על משפחה גדולה, על שלווה. הכול נפרץ ברגע, במזימה מכוערת. הדלת של הבית העדין הזה, בית ישראל, נפרצת. רחל לא תהיה עוד הכלה המאושרת שחשבה שתהיה.

ולכן, רק היא זו שיכולה לעמוד ולבקש שייבנה שוב בית שנפרץ, שיתאחדו משפחות שפורקו, שיתוקנו פרצות בגבול, שישובו בנים לגבולם. 

המלחמה האחרונה הייתה פריצה אל המרחב הנשי הביתי. נשים ש"בנו יחדיו את בית ישראל" רואות באימה את הדלת נפתחת לאט, והן נאלצות לצאת אל הדרך. חלקן גם מוצאות את מותן על אם הדרך.

הנשים של המלחמה האחרונה הן הצבא של רח"ל, רשות החירום הלאומית. הן ידעו צער אינסופי, הן התאבלו על מה שהבינו שלא יהיה עוד, וקמו מאסונן האישי לבקש על כל הבנים ועל כל האימהות.

בזכותך, אמא 

על קברה של רחל בוכה יוסף כשהוא נמכר למצרים כדי שתתפלל על אבא. אבא שלא יודע דבר על גורל בנו, והוא מתענה בגזרה הנוראה ביותר: אי־ידיעה. הוא רוצה לרדת אל בנו ביגון שאולה, הוא יחזיק בידיו את כתונת בנו ויבכה אותו ימים רבים. רחל היא זו שתחזיק מלמעלה בידו של האיש השבור הזה, המתגעגע.

כשניסינו לחשוב איזה אירוע מזכירה לנו המלחמה הזאת, דיברנו על מלחמת יום הכיפורים, על פוגרומים בקישינב, אפילו על השואה. אבל נדמה לי שהאסוציאציה הכי קולעת היא דווקא סיפור החורבן. בתיאור מצמרר מספר המדרש על אבות האומה שמתקשים לעכל את גודל האסון שאירע ומבקשים רחמים. אבל רק לקולה התובע של רחל יקשיב הקב"ה. נשים רבות כל כך התרגשו מן המדרש הזה מאיכה רבה וביקשו אותו כלשונו, אז הנה:

"באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפניי ונביאם! אמר לו ירמיה: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים! אמר לו משה: אף על פי כן! הלכו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו העם למשה ואמרו: בא בן עמרם לפדותנו! יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפניי. אמר להם משה: בניי, להחזיר אתכם איני יכול, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה הוא מחזיר אתכם במהרה. והניח אותם… כיוון שחזר משה אל אבות העולם, שאלוהו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו, מהם כפתו ידיהם לאחוריהם, מהם אסורים בכבלי ברזל, מהם נפשטים עירומים ומתים בדרך ונבלתם לעוף השמיים… מיד פתחו כולם בבכיה, וקוננו… ווי על מה שבא לבנינו! איך הייתם כיתומים בלא אב, איך הושלכתם בצהרי היום בלא לבוש וכסות! איך הלכתם בהרים ובאבנים חלוצי נעליים וסנדלים!… ואז אמר משה: שבאים! אני משביע אתכם! אתם ההורגים, אל תהרגו אותם במיתה אכזרית, ואל תעשו בהם כליה, ואל תהרגו בן בפני אביו ובת בפני אמה, כי כאשר יבוא זמן הפירעון אדון שמיים יעשה חשבון עימכם!" 

התיאור הוא של אבל נורא, של חידלון ובכי, וכל אלה מחויבי מציאות. אבל אז, לעומת האבות, קמה האמא הזו שיודעת טעם של אישה בדרך, של ביתיות פרוצה:

"באותה שעה (השעה שבה התייאשו האבות כולם!) קפצה רחל אמנו ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב אהבני אהבה גדולה ויתרה"… וזהו. זה מספיק. היה איש שאהבני מאוד, ואני אהבתיו כנפשי – אבל את אחותי אהבתי עוד יותר. רק שלא תצא לחרפה, רק שלא תישאר גם היא ללא בית.

"מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן".

והיא בוכה ובוכה ובוכה, אבל הקול הזה, נשמע.

נשים אהובות, נשים טובות שנפרץ ביתכן ונחרב, שהוגליתן מהיישוב, שמצאתן את מותכן בזרועות אהוביכן, שמחכות לשביב מידע, שבוכות אבל בעיקר – שותקות. אנחנו מבינות את הסימנים שאתן מעבירות לנו, אנחנו מודות לכן על הקורבן הנורא שהקרבתן על כורחכן עבור כולנו.

בזכותכן, ישובו בנים ובנות לגבולם.

בתפילה לימים טובים יותר וחזרתם בבריאות של כל החטופים והחיילים

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט  ראי רחל, הם שבו לגבולם הופיע לראשונה ב-פנימה.

מפני שאת רוצה שילכו ללמוד. לא, לא חשבון ואנגלית, את אלה אפשר ללמוד בבית. את רוצה שילמדו להיאהב. את רוצה לעמוד מחוץ לגדר ולראות אותה מסתובבת מחובקת עם חברה, ממתיקה סוד, את רוצה לראות אותו, לא רץ סתם בכיוון של כולם. את רוצה פעם אחת, אחת, לראות איך מישהו מוסר לו כדור, איך מישהו מתמסר. 

את רוצה שלא יהיה להם כל כך כל כך טוב בבית. בחופש. את מתפללת שילכו כבר ללמוד את הלימוד העתיק הזה, לימוד בחברותא. יש רק שני סוגי ספרים שמודפסים, עד היום, בפורמט גדול במיוחד: ספרי תלמוד, ולהבדיל, ספרי ילדים. 

בשניהם, מעבר לתוכן, חשובה הישיבה המשותפת מול הטקסט. אלפי שנים לפני עידן הבינה המלאכותית הבינו חז"ל שהלימוד שישרוד את כל תהפוכות ההיסטוריה, ועוד יותר, הלימוד שיאפשר לכולנו לשרוד, יהיה ההימלכות שלנו זה בזה. 

מלך אסור ברהטים 

איזה ביטוי מופלא, להימלך! הרב זקס זצ"ל היה אומר שבכל מקום שבו תמצאו ביטוי בלתי ניתן לתרגום, בדיוק שם אתם נוגעים בליבת התרבות שהמילה הזו שייכת אליה. "הימלכות".

בעוד הבינה המלאכותית מספקת ידע, הלימוד העתיק מבקש לספק חוויית למידה של האדם את רעהו. הוא מבקש שנמליך עלינו את חברנו בנחת רוח, נלמד לקרוא את תווי פניו, להביט בשפתיו כשהוא צר את האותיות, להקשיב לקולו, אבל בעיקר, לזהות את השתיקה שלו.

תופעת החרם הנוראה הייתה קיימת מאז ומעולם. למען האמת, חכמים המציאו אותה כשגזרו נידוי על רבי אליעזר. הבכי הנורא שלו קודם מותו היה בדיוק על זה: על החופש הגדול שנכפה עליו בעל כורחו, על זה שאיש לא בא ללמוד  אותו, לא "ללמוד איתו". 

"ידיי, ידיי!" הוא בכה ברגעיו האחרונים, "הרי אתם כשני גלילי ספר תורה שלא נקראו!" איש לא הביט בתנועות ידיו כשרצה למסור את הכדור למישהו, איש לא התמסר לספר המוסר המהלך הזה. 

ואז? אין לו עונות שנה. אין עונת קלפים, אין עונת כדורגל או עונת מדבקות. אין שינה בבית של חברה, אין התכתבות אין־סופית, אין מריבה. ואז, ממש כמו אצל רבי אליעזר, קורים דברים מוזרים: עצים זזים, מים זורמים לאחור, סערה בים באמצע החורף, ילד עם מטרייה באמצע הקיץ.

מן המקורות 

המושג "חזרה ללימודים" חייב לכלול בתוכו את החזרה ללימוד הישן ההוא, לימוד מלכותי של פנים בפנים. התפילות שלך עליו או עליה חייבות לכלול את התחינה שהילדים האלה יפגשו שם ומלכות: מישהו שיקרא בשמם היום, מישהו שיימלך בהם והם יימלכו בו.

התפילות שלך חייבות לכלול את המורה או הרב, ולבקש שיגיע מוכוון ידיעה שכל בני ישראל מלכים הם! 

אני יקית.

על שיעור אחד של שעה, אני עמלה, בסייעתא דשמיא, עשר שעות לפחות. אני אתפלל על מערך שיעור מעניין ומחודש, אני אכתוב כל מילה ואמרקר ואצלם… כל אלה רק בשביל הרגע המדהים ההוא, כשאהיה בשיא הפאתוס, מנסה להעביר ללב את רעיון הליבה שעמלתי עליו, ואראה פתאום פנים מיוסרות של מישהי, בחורה שהגעה ונלחמת שלא להירדם אחרי יום עבודה, אישה שקטה שקטה שאני יודעת שעברה רק לפני חודש לידה שקטה. ואז, ביד חזקה, חזקה יותר ממני, אני שוברת את הלוחות.

אני עוזבת את הכביש הראשי, מניחה את דפי המקורות בצד והופכת לדף מקורי, לשיעור מקרי, מפני שה' הקרה לפניי היום את המלכה הזו, השותקת. זו שהחיים החרימו אותה פתאום והיא גליל ספר תורה שאני צריכה לקרוא עכשיו. לקרוא בשמה.

ואז יסתיים השיעור והיא תצא מהורהרת אל הגשם ואני ארצה כמו אז, כשהייתי הילדה המוזרה בכיתה ד', והמורה נדיבה רצה אחריי בסוף השיעור וביקשה לראות את "שיעורי הבית המקסימים שלך ימימה", אני ארצה לרוץ אחריה, לסוכך עליה ולשיר לה: "שתינו יחד תחת מטרייה אחת… עיר בגשם סחה לנו ככה: החיים יפים, כדאי לכם לחיות!"

מתוך גיליון אלול תשפ"ג. לעוד תוכן של הרבנית ימימה מזרחי וכותבות מדהימות נוספות לחצי כאן

הפוסט ילדת מטרייה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואז אמרה לי אמונה, האם, בעיניים דומעות: אני מרגישה נקיפות מצפון. לא דאגתי. למה את מתכוונת? שאלתי, והיא אמרה: בכל הפעולות שבהן השתתף הייתי דואגת כל כך, עוקבת אחרי דיווחים, מחכה לטלפון, ובפעולה הזו? כלום! אני יודעת שהם בקן צרעות, בג'נין, ולא דואגת. בכלל. שומעת על חילופי אש כבדים ביציאה, וכאילו זה לא קשור אליי בכלום. למה לא דאגתי?! הכתובת שעל הקיר נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את ההוראה הזו בשולחן ערוך: "וראוי לכל ירא שמיים להיות מצר ודואג על חורבן בית המקדש".

למה ראוי לדאוג?! ואיך ייתכן שדאגן הוא ירא שמיים? הרי בעלי המוסר גינו את הדאגה. בספר אורחות צדיקים היא מתוארת כמזיקה לבריאות ממש, והרב דסלר אומר שהדאגן הוא חסר אמונה מפני שהוא נותן חשיבות רק לעולם הגשמי, לתגובות האנשים שסביבו ולתנודות השוק. אז לדאוג או לא לדאוג? זאת השאלה של הימים האלה בדיוק. כולנו מכירים לעייפה את סיפור קמצא ובר קמצא, אבל צריך לתת את הדעת לפתיח ולסגיר של הסיפור הזה בתלמוד. "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו ייפול ברעה", מתחילה הגמרא, ומיד לאחר מכן היא ממשיכה: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". תדאגו! אומרת הגמרא. אל תפעלו באימפולסיביות כמו מי שגירש מהסעודה, כמו בר קמצא שהלשין! היו רכים וגמישים, לא קשים ופרגמטיים.

אבל בסוף הסיפור אומרים חז"ל את ההפך המוחלט: "ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את עירנו ושרפה את מקדשנו". הכהן המהוסס הזה, הדואג הזה, מחליט בסוף שלא להחליט: הוא לא יקריב את הקורבן עם המום מהקיסר, הוא גם לא יהרוג את בר קמצא הבוגד. הוא יישאר לדאוג עד ייפול דבר… הדאגה הראויה בזמן הזה היא מעורבות: דאגה במובן של of care take to. אנשי הסעודה ובר קמצא דואגים לנוחות האישית שלהם ולטיפוח המחלוקות הקיקיוניות שביניהם, ולא רואים את הכתובת על הקיר: הקיסר רק מחכה לבקע הזה בחומה שלכם! זה הסיפור של כולכם! כך גם הכהן. דאגתו הנוראה לא מביאה אותו לשום פעולה אקטיבית עבור הכלל. הוא חפור ב"מה יגידו" ולא מבין שהעם על קצה צוק, הוא לא מריח את השריפה הגדולה, הוא מכחיש חורבן. אימהות שכאלה "מעשה בדואג בן יוסף שמת והשאיר בן, והייתה אמו מודדת אותו בטפחים ונותנת משקלו לבית המקדש" (איכה רבה).

האמא הזו אכולת דאגה, היא לבד, בלי אבא דואג, והיא תורמת בכל פעם את משקלו של בנה שתפח, בזהב, לבית המקדש.

וכשהרעב מגיע לעיר, בוכה עליה הנביא: "אם תאכלנה נשים פרי בטנן, עוללי טיפוחים…" התיאור הנורא הזה הוא
על אמא שדואגת, דואגת נורא, אבל זו דאגה "קטנה", או כמו שקורא לה הרב סולובייצ'יק: "האישיות הדתית הגסה". היא רוצה בן שיתפח, פיזית. וכמה שאני מחבקת אותה! אבל יש אימהות שהן אומה. יש אימהות שדואגות לכולנו גם כשהן לא דואגות. הן ישלחו את הבנים להילחם עבור כולנו, ללמוד תורה עבור כולנו, להתפלל עבור כולנו, מפני שהן לא דואגות רק להם. אנחנו דאגתן.
ילדים לאימהות כאלה, ירפאו את סיפור קמצא ובר קמצא.ממש לפני שיצאתי מאוהל האבלים, הראתה לי אמונה
סרטון שריגש אותי כל כך: "תראי!" היא אמרה והראתה לי איך חבריו של דוד הי"ד מסיירת אגוז ביקשו לבוא במוצאי השבת ולשיר את שירי ההבדלה שדוד היה שר להם.
ככה הם רקדו, לוחמים חילונים לצד דתיים, שרים "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" בזמן שהם פוחדים עבור כולנו, דואגים לנו נורא. מול אש ההבדלה, הם לא ייתנו להבדלים שבין קודש לחול לשרוף את הבית של כולנו.

מתוך גליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. הצטרפי עוד היום וקבלי במתנה סט ספרים של הרבנית ימימה מזרחי. להצטרפות לחצו כאן

המבצע בהתאם לתקנון המבצע

הפוסט באמונה ובדאגה: למה הגמרא אומרת לנו "תדאגו!"? הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואיזה יום ענק. מדי שבעה עשר בתמוז אני שרה לעצמי בשקט "היום יום הולדת" ומברכת אותי ומקליטה אותי לעצמי וקוראת לי בתורה, את הפסוק האחרון בתורה אני קוראת לי. הפסוק היפה בתורה: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". וחז"ל מפרשים שהפסוק הזה מדבר על ידיו החזקות של משה בשעה ששבר את הלוחות בשבעה עשר בתמוז.

היום יום הולדת לתורה חדשה, אמר הרב מוישה שפירא זצ"ל. תורה ל'שבורים'. לכל מי שהרגישה מורא גדול, לכל מי שהרגישה שהחיים באו עליה ביד חזקה מדי, באים הלוחות השבורים ואומרים: רק עבורך שבר משה רבנו את הלוחות. עכשיו – קומי ותאספי את השברים.

משה החזיק בתורה שאהב כל כך, שציפה לה כל כך, ומנגד הביט בעם שלו שאהב כל כך, שמסר את נפשו עליו כל כך, ונאלץ להחליט את הנוראה שבהחלטות חייו: הוא יודע שזו בחירה קשה, או הם או לוחות. אז הוא ישבור את לוחות ליבו וישבור את הלוחות שבידיו. מפני שאתם, העם שלי, חשובים יותר.

אוספים רסיסים

"וכשעובר על אדם שבירה", כתב רבי צבי אלימלך מדינוב, "ידע שעכשיו יתהפך הכל לטוב מפני שמהאין, יבוא עזרי. ועזר"י, הוא התכללות הרע בטוב כי יש במילה זו גם 'רע' אבל גם 'י"ז', בגימטריה 'טוב', ויתהפך הרע לחירות ולטוב אם יבין שהרע – הוא כיסא אל הטוב".

אז לא קישטו לי כיסא לבת המצווה, ולפעמים כיסא ריק הוא "כיסא אל הטוב", הוא המקום של ה'אין' שיביא את ה'עזרי', החוכמה שבראיית הטוב מן הרע.

הכתבה המלאה בגיליון תמוז תשפ"ב של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט באמצע תמוז הופיע לראשונה ב-פנימה.