זה טור פרידה. זהו, צריך להיפרד. הזמן עשה את שלו, לא? אה, לא, לא פרידה מפנימה חלילה. יואו, לא להילחץ לי פה עכשיו, אני עוד לא בנויה להכרזות דרמטיות. מסתבר שיש לי עוד מה לכתוב פה, לפחות ככה אני מקווה. שתדעו שככל שהזמן עובר ואני מתרגלת לפידבקים ברשת המסכים – לבבות בסטטוס, לייקים בפייסבוק, תגובות באינסטגרם – פתאום לכתוב על גבי דפים ולא לפגוש ישר את התגובות, זה כמו לכתוב לעצמי. אני צריכה להבין איך אני יודעת שאתן קוראות אותי פה, ואם אהבתן או התחברתן. אולי זאת הפרידה שאני צריכה לעשות: לא לתת למסך לבלבל אותי, לא לחפש את התגובה או להיות תלויה בה?

יכול להיות שהכוונה לפרידה מהשנה הזאת. אלול הוא חודש מבלבל מאוד בקטע הזה, כי הוא סוף וגם התחלה. עושים חשבון נפש על מה שהיה, אבל גם מרימים ראש ומתארגנים לקראת השנה החדשה. תמיד אני תוהה. כי הרי עושים תשובה על כל מה שעשינו או לא עשינו. אז בעצם, זה הזמן לכתוב את עצמנו בספר הצדיקים? מי בעצם מחליט?

טפטופי אלול

זאת בעצם הבעיה שלי עם הטור של אלול – שאין לי איך למרוח אותו. אין דרך לנסות לכתוב על איזה נושא רנדומלי ולא קשור לזמן, זה אלול! חודש מחייב, אין בו סתם. אי אפשר להתעלם מאלול. למרות שהשנה הזאת הוא מקבל מסתור רציני, כי אוגוסט קצת בולע אותו. מבינות אותי?

בין כל טפטופי האבטיח שעושה לי שחור על הרצפה ודביק בכל פינה – ושלום לכל הנמלים החמודות שהתינוקי שלי זוחל אחריהן בחדווה ומנסה לאכול אותן, וזה לא כשר! – ומה עם כל הריבים שלהם על כלום ושום דבר? באמת שאני חושבת שכל הילדים בעולם צריכים לעשות תשובה באלול על מה שהם רבו באוגוסט כי "מהה" ו"למהה" ו"די!". ומה יהיה עם כל הריבים שאני רבה בעיקר עם עצמי ועם אלוקיי על כל מה שאני לא מצליחה לשחרר ולהיפרד? והשנה הזאת שהביאה אליי כאלה ניסיונות ולא נראה לי שצלחתי אותם, או לפחות ככה החלטתי בתור השופטת העליונה.

איך בין כל אלה נכנס גם אלול? אני צריכה הפרדה, דחוף. צריכה ימי עיבוד בין אוגוסט לאלול. מי מוציאה ריטריט לאימהות שרוצות לשמוע את המחשבות שלהן ולסיים צלחת מההתחלה ועד הסוף? אפשר שיהיה גשר לאימהות בין אוגוסט לימי התשובה כדי לעכל את התהומות שפגשנו?

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הריטריט של החיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

אליזבת (48) נולדה באנגליה, היא אמא לארבעה ילדים, עורכת דין ובעלת תואר שני באתיקה ומשפט רפואי. בימים אלה היא נמצאת בעיצומו של מחקר לדוקטורט העוסק בזכויות נשים ובהסכמה חופשית בלידה, ובעשור האחרון הפכה לאחת הנשים המשפיעות בישראל בתחום הלידה הטבעית ולידות הבית.

"הכרתי את בן זוגי, ערן, בטיול ביפן, והתגוררנו שם כמה שנים. לקראת הקמת המשפחה התחלתי לחקור את נושא ההיריון והלידה ושמעתי סיפורי לידה של חברות. לחלקן היו חוויות קשות מאוד מבתי החולים, וזה הלחיץ אותי. הבנתי שיש עניינים בלידה שקשורים לפגיעה באוטונומיה שלי, שאני פוחדת מהם ולא רוצה שיהיו בלידה שלי", היא מספרת, ומשתפת בבדיקה רפואית שעברה בנערותה והותירה בה משקעים טראומטיים, לצד הערה לא במקומה של רופאת נשים. אלו חיזקו בה את הרצון לשליטה על גופה, במיוחד בזמן היריון ולידה. "לפני ההיריון הראשון ביקרתי אצל רופאת נשים בישראל. כשהיא שמעה שאני נשואה ובת 29 היא נזפה בי באופן פטרנליסטי על כך שאני לא נכנסת להיריון. לאחר הבדיקה קניתי את הספר 'לידה פעילה' וקראתי אותו בטיסה בחזרה לביתי. כשפגשתי את ערן סיפרתי לו שאנחנו הולכים ללדת בבית – וכל זה עוד לפני שהייתי בהיריון. הבנתי שבבתי החולים יש חסמים מערכתיים, שלא יאפשרו לי להיות אדון לעצמי באופן מלא, שהגוף שלי יהיה תחת שליטה של אחרים. המחשבה לשכב על הגב מול אנשים רבים הפחידה אותי, רציתי להרגיש מוגנת".

עבור אישה צעירה בסביבה מודרנית, ההחלטה הזאת דרשה ביטחון בדרך ותכנון קפדני. "הייתי צריכה לבנות את זה באופן אסטרטגי. ידעתי שחברתית זה לא מקובל ושזה דורש ממני ללמוד את הנושא לעומק, במקביל, במהלך ההיריון, פעלתי כדי שהגוף שלי יהיה במיטבו, באמצעות כושר ושגרה מוקפדת, תוך תקשורת עם התינוקת שלי".

משימה נוספת שהוטלה על כתפיה של אליזבת הייתה מציאת מיילדת. לאחר ראיונות עם כמה מועמדות, מצאה מיילדת יפנית מקצועית ותיקה שתלווה אותה בלידה. "התחברתי אליה מבחינה אנושית. אני תמיד ממליצה ליולדות לחפש חיבור אנושי, מישהי שתרצי לידך ברגע הכי אינטימי בחייך".

ואיך הייתה חוויית הלידה?

"מדהימה. פחדתי מאוד מהלידה והתכוננתי אליה רבות. למרות שהיא הייתה מאוד ארוכה, כשהיא הגיעה לסופה אמרתי למיילדת שאני לא מאמינה כמה זה היה פשוט. הלידה הייתה במים, והוצאתי את התינוקת שלי בעצמי אל תוך זרועותיי. זה היה מאוד מרגש, הרגשתי שאני חווה חוויה רוחנית חזקה מאוד. רציתי לצעוק לעולם כמה לידה זה דבר מדהים ושאפשר ללדת אחרת".

בלי הטפות

עם לידת בתה הבכורה חזרה אליזבת לישראל כדי לגדל אותה בארץ. היא השתלבה כעורכת דין ויועצת משפטית במשרד הרווחה – מסלול קריירה בטוח ומבטיח, אך בפנים בערה בה קריאה אחרת. לאחר לידת ילדה השלישי אזרה אומץ ושינתה את מסלול חייה: "הודעתי שאני לא חוזרת למשרד, הלכתי עם הלב שלי".

ההחלטה הולידה בשנת 2013 את קהילת הפייסבוק 'לידה פעילה, לידה טבעית ולידת בית'. מה שהתחיל כניסיון פשוט לעודד שיח פורה בנושא, הפך לתנועה שסחפה רבבות נשים והביאה לדיוק תחום ההתמקצעות של אליזבת: "תחום המשפט והלידה, זכויות הלידה, לא היה מוכר אז, וגם לא תחום לידות הבית ושיטת ההיפנוברת'ינג שבהם אני עוסקת". כיום חברות בקבוצה יותר מ־44,000 נשים, שחולקות זו עם זו סיפורי לידה אישיים, שאלות והתלבטויות. אליזבת מקפידה להוביל קו שמבוסס על שיח מכבד, מתון וענייני, ללא הטפות, הרחק מהקיצוניות שמאפיינת לעיתים קרובות את הרשתות החברתיות. "אני לא באה לשכנע אף אחת איך ללדת, אני מנגישה מידע ומחקרים. לידה היא לא אירוע מפחיד שרק צריך 'לעבור אותו', היא יכולה וצריכה להיות חוויה מכוננת ושמחה. באופן כללי, מי שמביעה התנגדות או חשש מלידת בית, תמיד מקבלת ממני מענה בצורה זהירה ומכבדת מאוד. בניתי את הטיעונים שלי מתוך היגיון ולא מתוך התלהמות. לצעוק ולחשוב ש'גילית את אמריקה' ושכולם חייבים לנהוג כמוך, לא מוביל לשום מקום חיובי. השאיפה שלי היא שנשים יחוו חוויה טובה ומעצימה, אך מתוך הבנה ברורה שלא לכולן זה מתאים ולא לכולן המצב הרפואי מאפשר זאת".

באילו מקרים נשים מעוניינות בלידת בית, אבל לא מתאימות לכך רפואית?

"במצב של היריון בסיכון נמוך, לידת בית היא בטוחה, אבל כאשר ישנם גורמי סיכון רפואיים הסטטיסטיקה משתנה. אם עברת ניתוח קיסרי או שיש לך סוכרת היריון, רמת הסיכון עולה. כמו כן, לידה ללא ליווי של מיילדת מוסמכת מגדילה את הסיכונים.

"כדאי ללדת בבית חולים כאשר את לא עומדת בקריטריונים של משרד הבריאות ללידת בית. אומנם הקריטריונים מאוד מחמירים בישראל, אבל זו הדרך ללדת עם מיילדת מוסמכת בארץ".

אליזבת מצביעה על הבדלים נוספים בין המדינות: "ביפן הלידות המסורתיות, כמו המעמד החברתי של המיילדת כחכמת השבט, נשמרו. לכן לידת בית לא נתפסת כדבר שלילי. מבחינה חוקית, בישראל ובאנגליה לאישה יש זכות לקבל החלטות על הגוף שלה ולסרב לטיפול. ההבדל הוא במסגרת המקצועית המגינה על המיילדות. באנגליה, אם אישה בוחרת להמשיך בלידת בית בניגוד להמלצה, ברוב המקרים המיילדת יכולה להמשיך לתמוך בה – היא תתעד את הסירוב ותעניק את הטיפול הבטוח ביותר שאפשר. יש לה מחויבות אתית להפחתת נזקים והיא נשארת עם היולדת. בישראל, אנשי המקצוע חוששים מהשלכות רגולטוריות משמעותיות אם ימשיכו ללוות אישה שחורגת מהנהלים, והפחד משפיע על היכולת של האישה לממש את הבחירה שלה".

אליזבת מפרטת גם על הקשיים הבירוקרטיים והכלכליים העומדים בפני המבקשות ללדת בבית: "ישראל מעודדת נשים ללדת בבית חולים, ובעבר אף התנתה בכך את קבלת מענק הלידה. המערכת מכבידה ברישום של תינוק שנולד בבית. אבל הנושא שהכי כואב לי הוא העלות הגבוהה של לידה בבית – כ־10,000 ש"ח – והמחירים רק הולכים ועולים. באנגליה, למשל, לידת בית היא חלק מסל הבריאות הציבורי הנגיש לכולן". נקודת האור, לדבריה, מגיעה דווקא מהשטח. קולות מתוך ארגון המיילדות הארצי פועלים לאחרונה להפיכת לידות הבית לשירות נגיש וממומן יותר, "זה נותן תקווה אמיתית, שהמסרים הללו יחלחלו ושנראה שינוי לטובה בקרוב".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט לידה מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

רעש הצפצופים במחלקת הטראומה בקומה מינוס 3 היה הסאונד הקבוע בשבועות הראשונים אחרי הפציעה. איכשהו, כנראה, מתרגלים להכול, והרעש הפך לרקע. אני זוכרת את עצמי מודה לקדוש ברוך הוא שלפחות ברמת הקונסטלציה המשפחתית, הילדים ואני רגילים לכך שאבא לא נוכח בבית, אז ההתמודדות עם חוסר הנוכחות שלו היא דבר אחד פחות שאני צריכה לתווך.

בימים הראשונים עסקתי בעיקר בשאלה איך לספר לילדים. הם עוד קטנים, אבל מבינים. פניו של בועז היו מכוסות בכוויות מהפציעה, וקיבלנו החלטה שלא להפגיש את הילדים איתו עד שהכוויות יחלימו, או לפחות ייראו טוב יותר. לבועז היה חשוב להיראות "חזק" בשבילם. מבחינתו, הרגל הקטועה היא כלום; אך "הפנים זה אני", והוא רצה לקבל את הילדים כמה שיותר "הוא".

אז היה לי שבוע שלם להכין אותם. חזרתי הביתה מהמחלקה וסיפרתי בהתחלה את האירוע באופן כללי: אבא קיבל מכה של לוחמים בלבנון, ובשפה של מבוגרים אומרים "נפצע". זאת פציעה של לוחמים, ועכשיו הוא בבית הרפואה, מחלים. בקרוב נוכל להיפגש.

המשך הכתבה בגיליון תמוז תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מה קרה לאבא? הופיע לראשונה ב-פנימה.

נטלי דדון (42) מנהלת קריירת דוגמנות כבר יותר מעשרים שנה. היא השתתפה בתחרות מלכת היופי, הנחתה תוכניות טלוויזיה ועברה דרך תוכניות ריאליטי כמו 'האח הגדול' ו'הישרדות'. בשנים האחרונות היא עוברת תהליך של התקרבות לזהות היהודית.

ברכה שילת (47) הקימה יחד עם בעלה, הרב משה שילת, שורה של מפעלי חב"ד לצעירים. מבניין משרדים בכפר חב"ד הם מנהלים את חב"ד לנוער, חב"ד בקמפוס, פועלים עם חיילים בצה"ל ועוד. והם גם עומדים, כאמור, מאחורי פרויקט 'צמאה' – פסטיבל החסידות הגדול שמושך אליו עשרות אלפי משתתפים בשנה, רבים מהם מהציבור הדתי־לאומי.

הריאיון המשותף עם השתיים מתקיים במדרשת 'מעיינותיך' בכפר חב"ד, שהוקמה במטרה לארח בני נוער חילונים ודתיים, חניכי מכינות קדם־צבאיות וסטודנטים, ולהכיר להם את היהדות ואת החסידות.

לברכה שמונה ילדים ושני נכדים. לנטלי יש בן אחד, בגילו של בנה הצעיר של ברכה. "אני התחלתי מאוחר ועצרתי, היא התחילה מוקדם ולא עצרה", אומרת נטלי בחיוך ושתיהן צוחקות.

החיבור של נטלי לספר התניא החל לפני מספר שנים, כאשר התברר לה שבנה הוא צאצא דור תשיעי לאדמו"ר הזקן, בעל התניא, דרך בן זוגה עמית. היא העלתה סטורי עם תמונה של ספר התניא שהיה שייך לסבתו של עמית, וקיבלה תגובות נרגשות שגרמו לה להתחיל ללמוד את הספר. באותו זמן, בכפר חב"ד, ברכה החלה לתכנן יחד עם שרון אדם את מסע משפיעניות הרשת לקבר הרבי בניו יורק.

"כל החיים התרחקתי מהרשתות. הייתי אפילו פעילה נגדן", משתפת ברכה. "אבל יום אחד הבנתי שאם אני רוצה להגיע להמוני צעירים, אני לא יכולה להישאר מאחור. הצעירים נמצאים ברשתות – וגם אני צריכה להיות שם. פתחנו אינסטגרם לכל הפעילויות שלנו, והראש התחיל לעבוד: איך אני יכולה להגיע להמונים דרך הרשתות? ואז עלה הרעיון הזה, להשפיע על המשפיעניות, אלו שכבר יש להן מראש מיליוני עוקבים, וכך נוכל להכניס עוד ערכים לרשת, חוץ מאופנה ואגו ורכילות".

"ממשפיעניות למשפיעות", אומרת נטלי.

המשך הכתבה בגיליון סיוון תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט המסע אל הרבי הופיע לראשונה ב-פנימה.

ליעקב היה ברור שיהיה גיטריסט ויעמוד על במות גדולות. "הייתי משתגע איך בעולם החיצוני הכול מושלם מבחינת ההפקה, ואיכשהו דווקא אצל הדתיים הכול היה מצ'וקמק – גיטרות לא מכוונות וטקסטים שלא כתובים עד הסוף", הוא מסביר.

כשהודיעו שהם מתחתנים אחרי חמש פגישות, הסביבה הייתה מופתעת. "חברים של יעקב חשבו שהוא לא נורמלי", הודיה מחייכת. "בחתונה שלנו הם היו בטוחים שהשתגעתי, שהם נוסעים לגירושין, ושחבל על הצ'ק", מוסיף יעקב.

החוויה של הודיה, שהייתה בת 19, הייתה שונה. "מאוד רציתי להתחתן. לי זה כבר הרגיש ממש מאוחר", היא צוחקת. 

שבוע אחרי החתונה הם לקחו שליש מהסכום שאיתו התחילו את חייהם המשותפים, והלכו לקנות ליעקב גיטרה וציוד, כצעד ראשון להגשמת המטרה, "למרות שעוד לא הייתה לי להקה ולא כלום", מציין יעקב. "זאת הצדיקות של הודיה".

מאז ועד היום חלפו עשרים שנה, והמציאות עלתה על כל דמיון: נולדו להם שמונה ילדים, הזוגיות שלהם פורחת, והם משתפים פעולה גם ברמה המקצועית, כבעלי הסטודיו 'סולם יעקב' שמפיק ומביים קליפים ומופעים לאומנים מובילים. בנוסף, יעקב הוא הגיטריסט והמנהל המוזיקלי של להקתו של חנן בן ארי, מביים את מופעי 'צמאה', וכעת עולה, בעזרתה של הודיה, במופע יחיד משלו.

ביניים: סאונד של הלב
אני מגיעה לפגוש את יעקב (42) והודיה (40) בביתם בפדואל, שחולש על נוף מדהים באזור שקט ורגוע. הודיה מספרת שעברו לא מזמן לבית אחרי שמצאו אותו כנגד כל הסיכויים, בעזרת לא מעט סבבי תפילות שעשתה בירושלים בקברו של הרבי מזוועהיל. 

"מה שאת שומעת עכשיו זה לא הסאונד הרגיל של הבית", מבהיר יעקב על רקע השקט הפסטורלי, "יש כאן שמונה ילדים. לפני כמה ימים שרנו פה בקולי קולות". בסלון ניצב פסנתר. הילדים, כך הם מספרים, ירשו את החוש המוזיקלי.

הודיה גדלה ביישוב מעון בדרום הר חברון, והיא בתה של הציירת והאומנית רות ונטורה. בתקופת ילדותה היישוב מנה כשלושים משפחות, והייתה רק עוד ילדה אחת בת גילה. 

היא למדה באולפנה בקריית ארבע, ובסוף כיתה ט' החליטה לעזוב. "היה לי מאוד קשה", היא מסבירה, "הרגשתי שאני כל הזמן כמו כולם. הכרתי רק אנשים דתיים, כולם הרגישו לי אותו הדבר, ומאוד חיפשתי את הייחודיות שלי".

היא עברה לאולפנה חדשה בשם 'חנוך לנערה על פי דרכה', שפתח הראל חצרוני. האולפנה, שהייתה מכוונת לפנימיות הנפש, הייתה ייחודית, אך הודיה נחשפה לראשונה לעולם שלא הכירה – נערות שהיו שקועות עמוק בסמים וברחוב. "הייתי שם חודשיים שהיו בשבילי טלטלה מטורפת", היא משתפת, "זה זרק אותי לשאול מי אני ולחפש את התשובות".

כשחזרה ללמוד בקריית ארבע, כבר לא הרגישה חלק מעדר, אלא שהיא נמצאת במקום של בחירה. כשלמדה בכיתה י"א, נסעה בטרמפ אקראי ששינה את חייה. "הנהג שמע דיסק של הרב ארוש, שנאמר בו 'כל יהודי הוא היהלום בכתר של הקב"ה. ה' אוהב אותך. ה' שמח בך'". הודיה הרגישה שגילתה עולם אחר. "לא הכרתי בכלל את החסידות, ופתאום כששמעתי דיבורים כאלה, זו הייתה קפיצה משמעותית".

בסוף הדיסק הוקרא מספר הטלפון להזמנות, והודיה שלפה מיד דף ועט. הנהג הבחין בכך, הוציא את הדיסק ונתן לה אותו במתנה. הודיה בנתה לעצמה זולה בהרים, והייתה יושבת ושומעת את הדיסק בלופ. בהמשך החלה ללמוד חסידות, להתקרב לרבי נחמן, ולחיות עם ממד אחר של קרבת ה'.

"הייתה לי תמיד גופייה בארון, שאם אני ארצה יום אחד לזרוק את הכול – אני מוכנה", היא צוחקת. "כל כך חיפשתי למצוא את האמת והחיבור שלי, לדעת שבחרתי בדרך הזאת לא כי נולדתי לשם, והיה מדהים לגלות את זה ברבות הימים. זה נתן לי הרבה שמחה, הייתי מאוד עצובה לפני כן".

אני רואה אותך עכשיו, ולא יכולה לדמיין אותך עצובה.

"גם אני לא", היא מחייכת, "אבל הייתי בן אדם אחר".

מגיל 18 הודיה רצתה להתחתן, והייתה חדורת מטרה. היא השיגה מחברה את מספרו האישי של הרב יהושע שפירא, התקשרה ואמרה ששמעה שיש לו ישיבה טובה, והיא מבקשת שיכיר לה בחור. הרב צחק, הודה לה על המחמאה והפנה אותה לשדכנית של הישיבה.

ביניים: תורה חדשה 

במקביל יעקב, שגדל בעיר החוף היפה נתניה…

המשך הכתבה בגיליון אייר תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

קרדיט: רקפת גרוס

צילום: נעמה שטרן 

איפור: אביה ברוקנטל 

הפוסט מבקשי פניך הופיע לראשונה ב-פנימה.

קרדיט: רקפת גרוס

צילום: אריק סולטן 

הפוסט שידוך בשליחות / הווארט שלהם הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאינספור תגובות. "מישהי שאלה אותי איך אני כותבת פוסט. אמרתי לה שבדרך כלל כואב לי משהו, בבטן, ואז אני פשוט חייבת להוציא את זה, וכשזה יוצא נרגע לי הכאב. הכתיבה היא חלקים מהנשמה שלי שהם לא שלי, אלא עוברים דרכי.

"כשאני מקבלת תגובות של אנשים שאומרים תודה שכתבת, אני אומרת – כנראה בגללך כתבתי. אני מבינה שאני מחוברת לעוד מסעות ולעוד אנשים. לפעמים אחרי הופעות מאוד גדולות וחזקות קשה לי נפשית, יש לי קריסה. זו הבנה שאם הופעתי מול 2,000 נשים, אז גם 2,000 נשים עברו דרכי. כשאני משתפת בכאבי הגדילה עם הילדים, במשבר, ברצון להיות אמא טובה, ונשים יושבות שם ובוכות, הבכי הזה, הכאב הזה, עובר אצלי".

לא בכדי, מופעי ההומור והלב שלה הפכו למבוקשים מאוד במגזר. "המון דברים בחיים שלי לא מושלמים, וגם ההופעות שלי לא מושלמות. כששואלים אותי: מה סוד ההצלחה שלך? אני עונה שבתוך ההצלחה הזו אני נכשלת, מתרסקת ונופלת – זה חלק ממני. איך אני אקום? אני לא יודעת, אבל חוסר המושלמות שאני מביאה הוא אולי הסוד להצלחה".

צילום: אבישג שאר־ישוב

עשור וחצי אחורה, היא לא דמיינה שתופיע על הבמות ערב אחרי ערב במופע מקורי משלה. על אף שעסקה במשך שנים בתחום המשחק בסדנאות תיאטרון ופלייבק וכבימאית ומפיקה של הצגות ומופעי סוף שנה, לקח לה שנים להרגיש שיש לה גם מה לתת מעצמה בקדמת הבמה.

הפעם הראשונה שעלתה על הבמה קרתה במפתיע. הם גרו אז בגליל, והיא הייתה אמא לארבעה ילדים קטנים. חברה שכנעה אותה להגיע לאירוע התחזקות עם הרבנית קוק מטבריה. "יום אחד הרבנית מחזיקה במיקרופון ושואלת: מי רוצה לספר לנו נס? אני הייתי בדיכאון כזה של החיים, מרגישה שיש בתוכי אנרגיה בלתי נשלטת ואני לא יודעת מה לעשות איתה. ידעתי שיש לי משהו שמבעבע ורוצה לצאת לאור, אבל לא ממש ידעתי מה. כל מה שראיתי באותו רגע היה המיקרופון, ורציתי אותו.

"התחלתי לספר סיפור של נס – איך הכרתי בין דודה שלי לבעלה – כמו שאני מספרת, כולל הנחיריים". אני צוחקת, והיא עוצרת להסביר איך התברכה בנחיריים שמביעים בדיוק את מה שהיא חושבת, בלי מילים. "אני קוראת לזה: תג נחיר".

הסיפורים שלה בערבים של הרבנית קוק הפכו לפינה קבועה. "אחרי הרבה שנים שהרגשתי שאני לא יודעת מה אני ומה הכוחות שלי, פתאום גיליתי שיש לי מה להגיד. עשר שנים ישבתי בבית ובניתי את הזוגיות שלי, חזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה, ונהייתי אמא, ועברתי משברים בזוגיות ופתרתי אותם, וגדלתי מהם, ועשיתי כזה מהלך שפתאום היה לי מה להגיד, הייתה לי נביעה פנימית".

לילה אחד חזרה מהופעה שהתקיימה במושב שלה, והרגישה שהיא יכולה בקלות לעשות מופע משלה. "הערתי את רועי ואמרתי לו: אני יכולה לעשות כזה גם! והוא ענה: חובת ההוכחה עלייך. את חושבת שאת יכולה? בואי. מה מונע בעדך?"

דבר הוביל לדבר, יועץ עסקי שאיתו נפגשה נתן לה דחיפה נוספת, ובעזרת עמותה בשם 'חסדי לב' שליוותה אותם הם עברו תהליך מקיף של אימון אישי וזוגי, ייעוץ עסקי וייעוץ כלכלי. כעבור תשעה חודשים היא יצאה במופע יחד עם אחותה. בפעם השנייה שהופיעו "הקהל עמד על הרגליים וצעק: עוד הפעם! עוד הפעם! זה היה פסיכי, והבנתי שאני במקום הנכון". במקביל למופע עם אחותה התחילה להופיע גם במופע יחיד.

מאז היא הספיקה לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, להופיע מול אולפנות, קהילות ובכנסים גדולים. במלחמה היא יצרה מופע חדש מתוך החוויות שלה כתושבת עוטף עזה בשמחת תורה. "את המופע על המלחמה הקב"ה נתן לי במתנה. מופע היסטורי שהיה נוגע, חד וחזק. הופעתי איתו 300 פעמים,

צילום: אבישג שאר־ישוב | איפור: רויטל מסגיש | סטיילינג: רעות לוי  | הפקה: טהר כהן

הפוסט אם מצאתי חן: חנה כהן אלורו משתפת את המסע שלה לבמה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מה עושים

תגידו – קורה. לא כל חוויה היא חוויה מוצלחת, וכשאת מזמינה כרטיסים למלכודת תיירים, קרוב לוודאי שתמצאי שם חתיכת גבינה לא אטרקטיבית, או את המקבילה התיירותית שלה. ובכל זאת, הרגשתי שמשהו אחר מטריד אותי. 

זו הייתה תחושה של בגידה בעולם השפע. הנה אני נמצאת בפסגת השאיפות של האנושות העכשווית – חופשה נינוחה וחצי מתוכננת עם ילדיי, באמצע חודש שגרתי, כשאני אפילו מצליחה לשלב קצת עבודה תוך כדי. אז למה אני לא מצליחה ליהנות? ואיך אני בועטת בדלי המלא הזה, שכל כך הרבה אנשים בעולם יכולים רק לחלום עליו? 

אני לא מתיימרת לייצג את העולם, וודאי שלכל אחת מאיתנו יש החיים והבילויים שלה, אבל בהכללה אפשר לומר שעידן השפע שחק את היכולת שלנו ליהנות. סף הגירוי שלנו נמצא בעלייה מתמדת. כמו מפלצת שדורשת את המנה הבאה שלה, ואם לא, תתנפל עלינו ותזכיר שכבר יומיים לא עשינו "משהו".

אם פעם יציאה למסעדה הייתה עניין של פעם או פעמיים בשנה, משהו שעושים רק ביום הולדת או באירוע מיוחד – זה כבר מזמן לא ככה. בבתים רבים מדובר בנוהל שבועי, ובהתאמה, גם היציאה הזו נעשתה משעממת. לא נדיר לראות אנשים יושבים יחד לשולחן כשכל אחד עסוק בטלפון שלו, והמנות המצולחתות שנבחרו בקפידה ועוצבו על ידי צוות המטבח נותרות חצי מלאות, כשניחוח עלבון ובזבוז עולה מהן.

קחו את אותה הרגשה גם להופעות מרוחקות שחיכינו להן חודשים ולא באמת הצלחנו להיכנס לקצב שלהן, לנופש בווילה שבחרנו בשוטטות אינסוף והופך לשלושה ימים של תלונות וקיטורים, ואפילו לשמחות משפחתיות שיצאנו מהן מרוקנים. במקום ליהנות מהמון רגעים, אנחנו לא מצליחים ליהנות מאף רגע. 

פשוט ליהנות

שלא תבינו אותי לא נכון, אני הכי בעד למצות את החיים, לחפש ולמצוא הרפתקאות ובילויים חדשים ולמלא את הלו"ז בבילויים ויציאות שמשמחים אותנו. דווקא בגלל זה אני מעסיקה את עצמי לא מעט בשאלה – איך חוזרים ליהנות. ויש לי לפחות כיוון אחד מפתיע: תוציאו את הכסף מהמשוואה. נכון, כסף קונה לנו הרבה אפשרויות, אבל הוא גם מעמיס עלינו ציפיות ואכזבות. 

לקראת אחד האירועים המשפחתיים רצינו לערוך ערב מיוחד. שורה של חיפושים יצאה לדרך, ובסופה הוחלט לצאת לחדר קריוקי מתוחזק ולמסעדה נחשקת. אלא שאז, ממש רגע לפני שהזמנו מקומות, הוצעה תוכנית חלופית: שימוש בערכת קריוקי שיש לנו בבית והכנת אוכל מושחת מהמרכיבים שהיו במטבח. הערב הוכתר כהצלחה מסחררת, האווירה הייתה מיוחדת וזורמת, ואף אחד לא עמד עלינו עם שעון כדי לעדכן שנגמר הזמן. נכון, נשארה ערמת כלים מכובדת שמישהו היה צריך לשטוף, אבל איכשהו גם זו הפכה להיות חוויה נעימה אל תוך הלילה.

קחו את זה לאן שתרצו – לערב שירה מול המדורה, להליכה או ריצה על החוף, לערב מאסטר־שף בין חברים, למשחק קהוט עם הילדים או לכל דבר שיגרום לכם לעצור לרגע, לאחוז אותו בשתי ידיים וממש ליהנות ממנו, בלי להשתעמם לרגע.

כותבת: רעות צימרמן

הפוסט מפלצת השפע הופיע לראשונה ב-פנימה.

 לא רואה בעיניים

הוא אולי לא רואה פיזית בעיניים, אבל בהחלט רואה רחוק מכולם. בֵּזָה נַבֶּבֶה (41) הצליח כנגד כל הסיכויים, ומסיפור חיים כואב ומורכב הגיע אל פסגות האולימפיאדה והאקדמיה. הוא נולד באתיופיה, עלה לישראל בגיל שבע, וגילה רק אז שהוא עיוור. בפנימייה שאליה נשלח, המנהל אמר לו: "אתה לא תצליח", אבל נבבה חשב אחרת, והודות לאמונה, עקשנות וראייה פנימית, הפך למורה, מרצה, ספורטאי אולימפי ובעל שני תארים אקדמיים. זה סיפור על אדם שלא רואה בעיניים, אבל רואה רחוק יותר מכולנו. 

בזה, איך נראתה נקודת הפתיחה שלך בחיים?

"עליתי לארץ בגיל שבע מאתיופיה ולא ידעתי שיש לי מגבלה. חשבתי שאני כמו כולם. רק בפנימייה הבנתי שיש בי משהו אחר. בהתחלה הייתי בהלם, אבל למדתי לקבל את המצב ולהבין שהעיוורון הוא לא מגבלה אלא מתנה. מרגע שאתה מקבל את עצמך, גם הסביבה לומדת לקבל אותך.

"ההורים שלי נפרדו כשהייתי קטן, אולי בגלל שלא היה קל להתמודד עם ילד שלא רואה", הוא מספר. "אבל אמא שלי נתנה לי כוח, היא לא ריחמה עליי, להפך, היא הייתה נותנת לי ליפול ולקום לבד ולא באה בריצה לעזור, כדי שאלמד להתמודד. זה בנה אותי.

"לא היה לי קל חברתית, אבל הייתי ילד שמח, אופטימי, שלא מפחד. לאט לאט הפכתי להיות הילד שכולם רוצים להיות לידו. 

"המנהל שלי בפנימייה אמר לי בגיל עשר שאני לא אצליח בחיים", הוא נזכר בעצב, "אבל המשפט הזה רק הדליק בי אש". באותו רגע החליט נבבה שהוא מוכיח אחרת, והבין שהוא חייב להאמין בעצמו. "הבנתי שאף אחד לא יקבע בשבילי מה אני יכול ומה לא, וזה בדיוק מה שאני מלמד היום את התלמידים שלי: אם אתה מאמין בעצמך, אף אחד לא יכול להוריד אותך".

לדבריו, היו כמה רגעים שבהם החליט לבחור אחרת: "הראשון, כשאמרו לי שאני לא אצליח. השני, כשהתחלתי להבין שהמגבלה שלי היא דווקא מתנה. והשלישי, כשנכנסתי לעולם הספורט. זה שינה לי את החיים. הייתי מעשן כבד, בלי כיוון, והספורט גרם לי להבין שהכול אפשרי. פתאום גיליתי שאני מסוגל לרוץ, להתאמן, להתחרות.

"כבר בגיל צעיר פגשתי אנשים שהאמינו בי: מורים, חברים, מתנדבים. כל אחד מהם היה אבן בדרך שלי. אחת מהם הייתה מתנדבת שרצה איתי כששנינו מחוברים בגומייה. היא האמינה בי כל כך, שזה גרם לי להאמין בעצמי. לאט לאט הגעתי לרמות שלא חלמתי עליהן. התחריתי בעולם, ייצגתי את ישראל באולימפיאדה, טיפסתי על הרי קילימנג'רו, והיום יש לי תואר ראשון בחינוך ותואר שני בקידום בריאות וספורט". 

לצד כל זה, בזה התמודד גם עם לא מעט כישלונות, אך הוא מבקש ממני לא לכנות זאת כך, אלא אתגרים. "הספורט לימד אותי שכל נפילה היא שיעור. במרתון אחד נכשלתי, לא עמדתי במינימום ורציתי לוותר. ואז נזכרתי בילד הקטן שנפל ואמא לא רצה לעזור לו. אז קמתי שוב והבנתי שאסור לי להישבר. דווקא מהמקומות האלה אתה לומד לא לוותר עד שאתה מצליח".

היום, כשהוא מסתכל אחורה על הדרך שעבר, הוא אומר: "כל אחד מקבל מסלול חיים, וזה המסלול שלי. אני מודה לה' על כל רגע, בעיקר על זה שהיום אני יכול לחזק אחרים". 

ולקוראות פנימה הוא מבקש להעביר מסר: "תסתכלו על הכוס המלאה. תמיד. אל תשוו את עצמכן לאחרים, אל תסתכלו על הדשא של השכן, רק על שלכן. אל תוותרו אף פעם. לעולם לא. ה' ברא אותנו שונים וזו לא טעות. הוא עשה זאת כדי שנלמד לכבד ולהבין זה את זה ולעזור זה לזה. ועוד דבר קטן להורים: כשאתם בגן שעשועים, וילד שואל על מישהו עם מגבלה – אל תשתיקו אותו. תסבירו לו, תיגשו יחד, תכירו. זו הדרך הכי טובה לחנך לאהבה ולקבלה". 

אהבה עצמית

לימור לרר (42) למדה לאהוב את עצמה אחרי שנות נעורים סוערות שבהן חוותה חרם, והיום היא עוזרת לאחרות לעשות את אותו הדבר בעזרת עיסוק באסתטיקה וטיפולי פנים. 

כשהייתה ילדה בחטיבת הביניים היא חלמה על דבר אחד: להיות אהובה. אבל המציאות הייתה רחוקה מזה. "רציתי חברות, אבל התחברתי לבנות הלא נכונות. יום אחד הן קראו לי למטה, ובמקום לשחק, חיכתה שם קבוצה שרצתה לפגוע בי. אחת מהן אפילו קראה לאחד הבנים שנתן לי סטירה."

מאותו יום היא נסגרה בתוך עצמה. "פשוט פחדתי. שלוש שנים הייתי הולכת לבית הספר בפחד. הייתי אורזת את הדברים חמש דקות לפני הצלצול, רק כדי לברוח מהר הביתה".

שיתפת את ההורים? 

"ההורים ידעו שלא טוב לי, אבל לא סיפרתי להם את כל מה שעבר עליי". כעבור זמן ביקשה לעבור בית ספר, מה שהפך לנקודת מפנה. "בתיכון הכרתי ילדות טובות. הבנתי שלא כולם כמו אלה שפגעו בי, ולאט לאט למדתי להאמין שוב באנשים".

במקביל נולדה האהבה שלה לטיפוח. "תמיד אהבתי אסתטיקה. הייתי הילדה הזאת שאוהבת קרמים, איפור, שיער. זה תמיד היה חלק ממני." היום לימור היא קוסמטיקאית מצליחה שמקבלת אליה נערות ונשים מכל הארץ. אבל מעבר לטיפולים היא רואה בעצמה שליחה. "הרבה נערות שמגיעות אליי משתפות במה שהן עוברות. אני רואה את עצמי כמי שיכולה להקשיב, להרגיע, להסביר להן שמה שהן עוברות לא מגדיר אותן".

היא מספרת שבקליניקה היא משלבת גם רגעים של חיבור פנימי. "לפעמים אני משמיעה מדיטציה מרגיעה, או פשוט מדברת איתן על אמונה ועל אהבה עצמית. אני לא פסיכולוגית, אבל אני מאמינה שאפשר לרפא גם מבפנים".

מה עזר לך לא לוותר? 

היא עונה בלי היסוס: "אמונה. תמיד הרגשתי שבורא עולם איתי. גם כשלא עשינו בבית קידוש, הייתי אומרת לעצמי שבבית שלי כן יהיה. ותמיד היה לי את ספר תהילים, שקראתי בו מילדות".

היא נזכרת גם ברגע שבו למדה לעמוד על שלה: "יום אחד אמרתי לעצמי: 'היום, אם מישהו ינסה לפגוע בי, אני לא אלך אחורה'. באמת החזרתי, ומאותו רגע זה נפסק. הרגשתי שאלוקים נותן לי כוח להתמודד עם אנשים שפוגעים בי".

היום, כשהיא מסתכלת אחורה, היא רואה את הקושי כחלק בלתי נפרד מהדרך שלה. "מה שעברתי היה שיעור. סבלתי המון, אבל למדתי מה זו אמונה, איך לגדול ולהתפתח ואיך לאהוב את עצמי. היום, כל פעם שאני עוזרת לנערה להרים את הראש, אני מרגישה שסגרתי מעגל".

הפוסט לא מנצחים אותי הופיע לראשונה ב-פנימה.

אנחנו נפגשות בבית קפה, לא רחוק מהדירה שלה בנמל חיפה. ברחוב חולפים מדי פעם דרי רחוב, והתפאורה כמו מתאימה את עצמה לריאיון. אך את עיקר פעילותה מקיימת מור בתל אביב, רחוק מעיר הולדתה ומהמקום שאליו היא חוזרת לישון – אבל קרוב אל ליבה.

"העולם הכי מרתק"

כמו הרבה דברים שנולדו ממשבר, גם 'פרויקט דיירי הרחוב' של מור שעל, שהפך לפרויקט חייה, התחיל בתקופת הקורונה. דווקא כשהעולם היה סגור ומסוגר, נפתח בפניה עולם חדש שלא הכירה.

אחרי שנים של חיפוש משמעות, מעבר בין עבודות ומעבר גאוגרפי מחיפה לתל אביב, החליטה שעל כי זו התחנה האחרונה שלה לפני המעבר לחו"ל. היא חסכה כסף ותכננה לקנות כרטיס טיסה בכיוון אחד כדי למצוא, אולי, משמעות לחייה. אך אז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. השמיים נסגרו, ואיתם גם האפשרויות, והיא מצאה את עצמה סגורה בדירה של 20 מ"ר לבדה. הנוף שנשקף מהחלון שלה ברדיוס מאת המטרים המותרים היה דרי הרחוב. 

"ישבתי על החלון הקטן בדירה שלי באלנבי בתל אביב, לבד. היה לי משעמם, אי אפשר היה לצאת, הייתה דממה ברחוב ואף אחד עוד לא באמת הבין מה זו הקורונה בכלל", היא נזכרת. "פתאום ראיתי דרי רחוב עוברים וצועקים. קלטתי אותם מהחלון והתחלתי לדבר איתם, לזרוק להם בקבוקים, סנדוויצ'ים, ואז הבנתי שהם מעניינים אותי.

"לא הבנתי בדיוק למה הם סקרנו אותי כל כך, אבל שאלתי אם הם יזרמו שאצלם אותם. ובום, זה התחיל. חמש שנים מאותו יום, אנחנו עמותה שבזכותה 15 איש יצאו מהרחוב, ושניים מהם הפכו להיות הורים. השתנתה התודעה. הכרתי את העולם הכי מרתק שיש לנו במדינה, עולם דרי הרחוב".

העולם שכל כך מסקרן את שעל הוא בדיוק העולם שממנו רוב האנשים ממהרים להסיט את המבט. הוא קיים, אך רק בשולי המחשבה, במחשכים, במקום שלא רוצים להגיע אליו – עד לרגע שנאלצים לפגוש בו פנים אל פנים. 

בניגוד לכל היגיון, דווקא במקום הזה, הנידח, שעל מרגישה הכי בבית. "הרחוב מתייחס אליך כאל פנינה", היא אומרת בחיוך, "הוא ממרק ומסיר את כל המחסומים. הכול יורד – האגו, התארים, הכול, ובאיזשהו שלב אתה נשאר רק איתך בתוך הראש שלך.

"לדרי הרחוב יש קשר קרוב איתו", היא מצביעה מעלה אל השמיים, "מי שרוצה להרגיש קדושה – שילך לרחוב".

 עוף מוזר

היא גדלה בחיפה, על הכרמל, ונחשפה כאמור לדרי הרחוב בחיפה ובתל אביב, שם החלה לשאול את עצמה שאלות. "הייתי מסתובבת ורואה אותם צועקים ברוטשילד. על ספסל בשדרה את רואה בן אדם שמזריק לעצמו בצוואר, ואנשים פשוט עוברים וממשיכים. זה היה משגע אותי, הייתי מדברת על זה עם חברים ושואלת: איך יכול להיות שקיבלנו את התופעה הזו כנורמה? מי מדבר איתם? איפה הם אוכלים? איפה המשפחות שלהם? לא סתם הייתי סקרנית לגביהם. כשהסתכלתי עליהם ראיתי את עצמי. הם עשו לי את השינוי הכי גדול בחיים".

כבר מגיל צעיר, היא מעידה על עצמה, הייתה ילדה שונה, כזאת ששואלת שאלות קיומיות על העולם. "מגיל 13 הייתי חושבת על אלוקים, ולמה אנשים לבושים ככה ולא אחרת. תהיתי על קנקנו של העולם. הייתי עוף מוזר, הילדה המשוגעת. התרגלתי לזה. אני חושבת שדרי הרחוב הם המראה הכי חזקה שלנו, כי כל אחד מאיתנו יכול ליפול. 

"הרחוב הוא אומנם פתוח, אבל הוא כלא תודעתי", היא מסבירה, "כי רובם מכורים לסמים, והם מקדישים את חייהם, בלית ברירה, לעבודת ההתמכרות. וזו עבודה אינסופית: הם צריכים להשיג כסף, לקנות מנה ולשבור קריז. הם כבר לא נהנים מהסטלה כמו בהתחלה, הגוף פשוט חייב את החומרים האלו".

המשפחות של דרי הרחוב מלוות אותם?

"המשפחות סובלות, אך נמצאות שם תמיד ומנסות לעשות הכול", היא מדגישה, "אבל זה גורר את כל המשפחה למטה, ויש לא מעט בני משפחה שמתאבדים או נפטרים משיברון לב. בן משפחה כזה לוקח את המשפחה למקום נפשי ופיזי מאוד קשה, ובאיזשהו שלב המשפחה צריכה להחליט אם להיגרר איתו למטה, לרחוב, או לנתק את הקשר.

"והאמת היא שהמשפחות לא צריכות להיות שם", היא מפתיעה. "כשבן אדם נמצא בנפילה, מי שמצליח לעזור לו הם לרוב אנשים זרים, כי מול המשפחה יש הרבה משקעים. הם מודעים לכך שהם גורמים למשפחה שלהם הרבה צער, ולכן היחסים איתם תמיד יהיו טעונים ברגש. לעומת זאת, מאדם זר הם לא יחושו שיפוט או אכזבה. דרי הרחוב בורחים מלהרגיש, והמשפחות גורמות להם להרגיש באקסטרים".

את יכולה לשרטט פרופיל משפחתי שמצביע על סיכוי שמישהו מבני הבית ימצא את דרכו אל הרחוב?

"לא, ברחוב יש הכול מהכול", היא פוסקת. "יש משפחות שבורות, עניות, עשירות ומשכילות. המכנה המשותף של הנפגעים הוא מצוקה נפשית לא מטופלת. לפעמים המשפחה מתעלמת מהכאב שהפך להיות גדול מדי, והם מחפשים איך לברוח ממנו. ברגע שדרי הרחוב ברחו לסם – זה 'דד אנד'. גם אם מתחילים בקטנה, המצב מידרדר, פוגשים פחות ופחות חברים ומשפחה, לא הולכים לעבודה, הימים מתערבבים, פחות אוכלים ושותים, ורוצים יותר מהסם. הגוף מתרגל לחומר, ומשם מגיעים לרחוב. 

"הרחוב הוא מקום שהנפש האנושית לא יכולה להכיל", מתארת שעל. "יש שם חוסר הגנה מוחלט, וכדי לשרוד את זה מנסים לעבור למציאות אחרת, על ידי שימוש בסמים".

היא מספרת על נועם, בחור נורמטיבי ממשפחה טובה שבגיל 13 סוחר סמים דרדר אותו לרחוב. "אמא שלו הייתה רודפת אחריו ברחובות, ולבסוף נפטרה מדום לב. יש אנשים שהגיעו למצב הזה והם לא מצליחים לקום. אני כבר רגילה לצד הכואב של החיים".

היא מדברת בכנות על המקומות החשוכים שבתוכה, שדרכם היא מצליחה לקבל באהבה ובהזדהות את המקומות החשוכים שהיא פוגשת ברחוב. "יש לי נפש מתוסבכת כבר מגיל צעיר, נטיות אובדניות, דיכאונות. החושך תמיד קוסם לי, וכשאני איתם אני מרגישה בבית. החושך שלהם לא מאיים עליי, לא מרתיע אותי. אני שם בשביל להדליק אור.

"אני יכולה להיות איתם ברחוב, ואז בבית יש לי ג'ט־לג, אני צריכה להוריד ולקלף כדי לחזור לנורמה. אבל באמת, הנורמה שלי היא איתם. שם אני בבית, טבעית. הם רואים אותי. אני לא חושבת שמישהו ראה אותי כמו שהם רואים אותי. כשהם נופלים, אני נופלת. כשאני מרימה אותם, אני מרימה את עצמי. הם רואים בי אור, אבל אני רואה את עצמי דרכם. הם האנשים שלי, שמילאו אצלי את החלל שחיפשתי כל כך הרבה שנים".

את לא מפחדת ליפול בעצמך?

"אני נופלת, אבל זה כבר לא מפחיד אותי", היא משיבה בביטחון. "יש לי היום יותר כלים להיות במקומות נמוכים ולעלות בחזרה למעלה. לדוגמה, היה יום שקמתי ברע והייתי במקום נמוך, אז יצאתי מהבית ופגשתי את גיא, דר רחוב אלכוהוליסט. הוא הסתכל עליי ואמר לי: משהו עובר עלייך, בואי שבי. 

"ישבנו על קפה, הוא התחיל לדובב אותי, ושנינו בכינו", היא מתארת. "יצאתי משם כאילו ישבתי עם פסיכולוג. זה עטף אותי, ופתח לי את היום מחדש. זה מה שקורה לי איתם. הם מרימים אותי, וזה גורם לי להרים אותם. כשהם רואים אותי הם ישר אומרים לי, 'מתי תשלחי לי את הסרטון', או 'תצלמי אותי'. אני כמו אמא מרובת ילדים", היא צוחקת, "זאת תחושה שאני לא מקבלת בשום מקום.

"הם כמו ילדים", היא ממשיכה, "הם מרגישים שיש מישהו קרוב שאוהב אותם וידאג להם, אז הם מרשים לעצמם להיות ילדים. אני מדברת איתם, שרה איתם, חוזרת להיות ילדה איתם בעצמי. העבודה שלי היא לבוא ולהגיד להם שיש בעולם הזה גם כיף, לא רק רע. ולעשות איתם כיף. ברגע שכיף להם, הנפש שלהם מתחילה לעבור שינוי".

המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,

קרדיט: טל ביסמוט

צילום: אריק סולטן 

איפור: מוריה ארנוולד

הפוסט הופיע לראשונה ב-פנימה.