כותבת: שרה גבאי

באחד הערבים, בזמן הכנת ארוחת הערב לילדים, אשת התקשורת שירית אביטן כהן קיבלה הודעה. השולח: ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. "כתבתי עליו ביקורת, שהוא הונה את הבוחרים שלו בהקמת ממשלת השינוי. לקח את ששת המנדטים ופעל בניגוד להבטחות. הוא כעס מאוד וכתב: את חושבת שאכפת לי פחות מעם ישראל ומארץ ישראל? אני מבקש ממך לא לנתח את המניעים שלי". בתה הבכורה של שירית, בת ה־13, עמדה לידה בעת קבלת ההודעה ונבהלה: "היא אמרה לי, וואי, אמא, עוד רגע יום כיפור, איך יסלחו לך על הדברים האלו?"

ואכן, לאורך כל הריאיון עולות בבירור האחריות והשליחות העמוקה ששירית רואה בתפקיד, ואלו מלוות את דרכה. "אתה עוסק בדיני נפשות, בחיים של אנשים. חיים ומוות ביד הלשון. יש לי ביד כלי עוצמתי מאוד ואני לא מזלזלת בו. אני מתפללת בכל בוקר שלא תצא תקלה תחת ידיי, שכל מה שאני עושה יהיה לשם שמיים ומתוך רצון לתקן. לעולם לא ממניעים קטנוניים של חיסולי חשבונות".

בענף שבו נקמנות היא לעיתים שפת עבודה מקובלת, היא בוחרת לפעול אחרת. "נהוג מאוד שאם לא נתת לי סקופ, מחר אכתוב עליך מילים מחמיאות פחות. אני לא עובדת ככה והפוליטיקאים יודעים את זה. לכן אנשים מכל קצוות הקשת מרגישים בנוח להתראיין אצלי ולדבר איתי. יכול להיות שאני מפסידה פה ושם כותרת כי אני מסרבת לפעול בכוחנות הזאת, אבל זה בסדר גמור מבחינתי. אני הולכת לישון בלילה עם מצפון שקט".

לתמרן בין העולמות

שירית בת ה־39 מירושלים היא כתבת מדינית ופרשנית פוליטית ב'ישראל היום'. לאורך השנים עבדה בכמה כלי תקשורת מרכזיים בישראל, בהם 'גלובס' ו'מקור ראשון'. בימים אלה, רגע לפני הבחירות, היא עובדת באינטנסיביות מסביב לשעון, כשבביתה ארבעה ילדים, בני עשרה חודשים ועד 13.

כשאני שואלת אותה איך היא לא קורסת, היא עונה בחיוך: "קודם כול קורסים", וממשיכה: "עכשיו זוהי תקופה לחוצה מאוד, לשבת עם כל הפוליטיקאים, לראיין ולשוחח באולפנים, את מנסה להיות בכל המקומות בו בזמן".

שירית לא מוכרת תמונה פוטוגנית. "באוגוסט ובחגים הילדים היו בלי מסגרות, הקטן הוציא שיניים ולא ישנתי כמה ימים ברצף. במקביל הקלטתי פודקסטים, ראיינתי, כתבתי כתבות. אי אפשר להגיד לשרים: 'תמתינו, הילדים שלי בחופש והקטן מוציא שיניים'. אז מחזיקים את הקטן ביד אחת וביד השנייה אוחזים בטלפון ומראיינים. אז כותבים כתבה כשילד יושב לי על הברכיים. גם הבכורה שלי מחפה עליי עם הקטן, אני חייבת. אחרי הכול זה דורש ממני להיות הרבה יותר טובה מאחרים ולמקסם את הזמן".

הנושא אף מדובר בבית עם ילדיה. "אני מסבירה להם שאמא עובדת למען ביטחון המדינה ולמען העתיד שלהם, כדי שירגישו שגם להם שווה להקריב את הרגע הזה ביומיום, שבו אני לא מצליחה להיות איתם". עוד היא מוסיפה: "אני יכולה לעשות את מה שאני עושה כי יש לי גיבוי משמעותי מאוד בבית. להוציא את ימי המלחמה בתחילתה, שבהם לא היה בבית שבועות, בן, בעלי, לגמרי מאפשר לחלומות שלי להתגשם כשהוא זה שאוסף את הילדים כשיש ימי כנסת ארוכים או נסיעות מדיניות. הספר שהוא קורא להם כשאני לא בבית הוא 'אבא עושה בושות' של מאיר שלו, גם שם יש אמא כתבת חדשות שממהרת למשרד, וגם לילדים שלי יש אבא שמספר סיפורים מצחיקים".

בתוך המרוץ הבלתי פוסק, סולם העדיפויות שלה נותר ברור ואיתן. "אני בוחרת בקריירה הזאת בכל בוקר מחדש, אבל לעולם לא על חשבון הילדים. עם כל הכבוד להישגים שלי, לצורך לגרום לצבא לפתוח עיניים בעזה, להתריע על תרחיש היפוך הקנים ביו"ש או לחשוף את העלמת העין של השב"כ לפני שבעה באוקטובר, כפי שעשיתי, בַּסוף המורשת שלי היא להשאיר כאן ילדים טובים, תורמים ובריאים בנפשם. זה מה שאתה באמת משאיר אחריך".

בתוך סיר הלחץ הזה יש עוגן נוסף. "השבת ממש מצילה אותי. אני אומרת לקולגות החילוניים שלי, שאני לא מנסה לעשות הדתה, אבל אני באמת לא מבינה איך הם שורדים בלי נקודת עצירה, שבה אין טלפון, שבה יש רגיעה. 25 שעות נטו של משפחה, שבלעדיהן פשוט לא הייתי שורדת."

כשאני שואלת לדעתה על נוכחות נשית בתקשורת, היא מצביעה על צורך מקצועי חיוני, אך כזה שחייב להישען על מצוינות ולא על חסדים. "חייב להיות מקום לנשים בעולם התקשורת, לא על בסיס העדפה מתקנת. אני לא רוצה שיגידו, 'המשבצת הזאת צריכה אישה, אז תביאו לי מישהי'. אני חושבת שאנחנו כבר לא בעולם הזה. נשים הן מעולות, הן טובות, ונשים שיש להן מה להגיד, שהן דעתניות ומקצועיות – צריכות להיות שם.

"לקראת פתיחת שנת הלימודים מישהי רצתה לברר איפה ראש הממשלה יפתח את שנת הלימודים. בלשכה ענו בביטול: 'על מה את מדברת?' ברור שבסוף אוגוסט לא הייתה אישה אחת עם ילדים שתזכיר לו. נשים חוות מכלי ראשון את מערכת החינוך והקשיים בגידול דור המחר. כשאנחנו לא שם, ישבו במקומנו גברים בגיל העמידה, שפוגשים את הנכדים בסופי שבוע ואין להם שמץ מושג עם מה מתמודדים".

את החסר העיקרי היא מזהה בתחומי הליבה. "באופן טבעי רואים יותר עיתונאיות בעולמות 'רכים' כמו צרכנות, חינוך ורווחה. בפוליטיקה ובתחום המדיני יש הרבה פחות נשים. אולי כי זה מקום כוחני שמשיגים בו סיפורים עם מרפקים, ונשים פחות אוהבות את זה."

המרפקנות הזאת, שירית מודה, היא גם לא אזור הנוחות שלה. "זה לא בא לי באופן טבעי וגם כשאני מנסה לעשות את זה, אני נקרעת מצחוק. אם דובר נותן סיפור מעולה למתחרה, אני יכולה להגיד לו חצי בצחוק: 'מחר תחפש אותי ואל תתקשר'. אבל באמת אני לא עובדת ככה ולא מרגישה עם זה נוח. אני רוצה שיבואו אליי כי יודעים שאני מכבדת את הסיפור, כי אני עושה תחקיר מעמיק, כי העבודה שלי מצוינת ואני אדאג להם לעמודים הראשונים בעיתון. אלו דברים שאילחם עבורם".

בינתיים החיכוך היומיומי עם עולם התקשורת הגברי והכוחני הפך עבורה לשגרה. "התרגלתי לחיות בעולם שהוא גברי מאוד", היא מסבירה בגילוי לב. "אני כבר לא שואלת את עצמי מה היה אילו נשים היו יותר בתפקידי עריכה. הרגשתי את זה בעבר ב'גלובס', אצל נעמה סיקולר שערכה את העיתון וידעה לשים דגשים מסוימים כאישה, אבל ביומיום זה לא באמת מעסיק אותי. השליחות שלי היא לא במקום הפמיניסטי של 'אני אראה להם שנשים יכולות'. מה שחסר היום בבמות של המיינסטרים, ואני שמה רגע בצד את ערוץ 14 שעשה מהפכה אבל נשאר נישה, זה לראות יותר אנשי ימין, אנשי פריפריה ודתיים בעמדות מפתח. מבחינתי, היעד הוא להביא את הקול הימני והקול הדתי לקדמת הבמה".

להשמיע קול

את הקול הזה בדיוק ספגה שירית מילדות. היא נולדה וגדלה בשדרות, בתם השביעית של הרב שמעון ורוזה, שעלו ממרוקו. משדרות של אותם ימים, המרחק למרכז הבמה התקשורתית נראה קשה להשגה, אבל החלום החל להירקם מול הטלוויזיה בסלון ודבק בה. "במקום שבו גדלתי לא היו עיתונאים, זו פשוט לא הייתה אפשרות בסביבה שלי, אבל רציתי להיות במקום שמספר את הסיפור. הייתי צופה בחדשות ואומרת לעצמי שאני לא רוצה שיספרו עליי, אני רוצה להיות זאת שמספרת, זאת שממסגרת וקובעת את הנרטיב. לעיתונאי יש המון כוח להשפיע על המציאות".

את דרכה החלה בלימודי מדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת בר אילן, ועם תואר ראשון ושני ביד היא יצאה לשוק. "כששלחתי קורות חיים הבנתי שחסרה לי משבצת אחת שכולם עוברים בה – גל"צ או דובר צה"ל. מי שנמצא שם עובר כור היתוך ונפלט לתעשייה בקלות, עם תואר או בלעדיו. לי לא היה כרטיס הכניסה הזה, והייתי צריכה לעבוד קשה יותר כדי לבנות ניסיון". בדיעבד, היא לא מתחרטת על המסלול העוקף. "כשמעבירים את כולם בשטנץ שמכתיב איך תקשורת צריכה להיראות ואילו שאלות נכון לשאול, נוצר סוג מסוים של עיתונאים. אני באתי ממקום סקרן יותר. השליחות שלי הייתה לשים את הפריפריה על המפה".

היא התגלגלה לגלי ישראל, שם קריינה חדשות במשך כשנה, משם הדרך נפתחה. כאמור עבדה במקור ראשון ואף בגלובס, ונחשפה מקרוב לוועדות הכספים בכנסת. "הבנתי ששם הכול קורה. ההצבעות האלה חורצות גורלות בנושאים חשובים, מביטחון ועד חינוך". התחנות האלו, שנבנו בעמל צעד אחר צעד, הובילו אותה בסופו של דבר לתפקידה הנוכחי בישראל היום. "אני ממש מרגישה שהקדוש ברוך הוא פתח לי דלתות, במובן הכי פשוט של המילה".

את אותו כרטיס מועדון שלא היה לה בתחילת הדרך, היא פגשה שוב שנים מאוחר יותר, הפעם מהצד של המרצה. "הרציתי בקורס כתבים בגל"צ ושאלתי מי מגיע מהפריפריה. אולי חמישה מהם הרימו יד. כמעט כולם מאזור חיוג 03 ו־02. באופן טבעי, אנשים פשוט ממיינים את מי שדומה להם ומתעניינים במה שקרוב אליהם. ככה סכנות הקורקינטים ומשלוחי הוולט בתל אביב הופכים לכותרות יום אחרי יום, בזמן שרקטות על שדרות וילדים שגדלים בחרדה נדחקים למבזק לקוני של 'אין נפגעים ולא נגרם נזק'. מאחורי המבזק הזה יש עולם שלם."

במבצע 'שומר החומות' הפער בלט במיוחד. "היה ירי מסיבי על שדרות, שזכה בקושי לדקת דיווח, אבל ברגע שירו לתל אביב, האולפנים רעדו. שם קיבלתי את הבומבה לפנים. הבנתי שכתב אחד שמכסה מבאר שבע ועד אילת פשוט לא יכול להביא את הסיפור, ושסדר היום מוכתב מהמקום שהעיתונאים חיים בו.

"השאלות שמעניינות אותי הן ביטחון, רווחה וחינוך, היכולת לתת לילד בפריפריה בכלל להעז ולחלום. אנשים משם מתקשרים אליי כי הם יודעים שאני הצינור שלהם למקבלי ההחלטות, ואני כאן כדי לשאול את השאלות שלהם."

כששואלים אותה אם הטלטלה של שבעה באוקטובר שינתה את היחס התקשורתי לאזור חיוג 08, התשובה שלה מורכבת. "כן ולא, כי אנחנו מתרגלים מהר. בשיא המלחמה הפוקוס היה שם ועיבו את השטח בכתבים, אבל כשהאירוע מתמשך, העניין דועך. קורה שם עולם שלם: לוחמים בעזה, כוחות זרים, איום העפיפונים שחוזר. התקשורת לא עוסקת בזה מספיק כי זה שוב נהיה רחוק". גם הבחירות משפיעות. "אנחנו אוהבים את הקרקס הצבעוני הזה. כל עוד מערכות החדשות לא יקלטו אנשים שמגיעים ממקומות אחרים, שמביאים כאבים אחרים, הפריפריה לא באמת תהיה על המפה".

מאז פרוץ המלחמה, המצפן שלה מכוון בעקביות לחזית. "השאלות הכי בוערות בעיניי הן מה קורה בעזה ואיך זה יסתיים. חמאס עדיין שם, וגם אם התקרבנו לניצחון, עוד לא ניצחנו. צריך להפוך את הנושא לכותרת ראשית שוב ושוב ולא לתת לו לרדת מסדר היום. זו הדרך שלי לתרום את חלקי".

לצד הנחישות, יש גם חשבון נפש מקצועי נוקב על השנים שקדמו לשבעה באוקטובר. "אני עדיין מכה על חטא שלא עשינו מספיק. עוד כשכתבתי שחייבים להיכנס לעזה ושאי אפשר להפקיר את ילדי שדרות לפחד, עורכים כעסו עליי שאני 'מחרחרת מלחמה'. היה נוח לשבת על הספה ולעצום עיניים, ובסוף שילמנו על זה מחיר נורא".

במהלך ימי המלחמה, שירית ובני משפחתה ספגו מהלומה קשה, כשהאחיין סמ"ר יאיר אביטן נפל בקרב גבורה ברצועת עזה. "יאיר הוא הבן הבכור של אחי מימון וגיסתי עינת. איש צעיר ויפה עם עיניים טובות וחיוך שמאיר לך את הנשמה. הוא נפל בשג'אעייה המקוללת בכ"ב בסיוון התשפ"ד, ערב שבת. הרגעים האלה של הלחץ של לפני שבת והתארגנויות וציפייה ליום הקדוש הפכו מהר מאוד להיות רגעי תהום משפחתיים, כשאחי כתב לנו בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: 'יאיר מת. יאיר מת'. נפער בנו חור שאין לרפא אותו ודברים חדשים צומחים ליד, אבל לא במקום. בן רגע הצטרפו אחי וגיסתי למשפחת השכול וגם אנחנו איתם. אבל בזמן שאני מודה שחשבנו לשקוע, גיסתי ואחי יצאו למרוץ של עשיית טוב – תרומות למחלקת שיקום לחיילים, הקמת בית כנסת וכתיבת ספר תורה, תרומת אמבולנס. הם יחד איתנו ממשיכים את האור של יאיר בעולם שכל כך חסר את הטובים ביותר שלנו, שרצו קדימה בקרב כדי שנוכל לחיות פה".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט יש לי ביד כלי עוצמתי מאוד ואני לא מזלזלת בו הופיע לראשונה ב-פנימה.

כותבת: שירה סגל

לידה בשלג / נועה מורסיאנו

זה היה אחד מימי החורף הכבדים שידעה ירושלים. שלג ירד ברחובות, צירי תנועה נחסמו והלימודים הושבתו. בדירה בשכונת גבעת מרדכי אפיתי עוגיות שוקולד צ'יפס, הכנתי ספלי שוקו חם, וכשריח נעים ומנחם התפשט ברחבי הבית, התיישבתי עם הילדים מול החלון להביט בפתיתי השלג הקסומים.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת. על המפתן עמדה אחת השכנות. מתנשפת ומתרגשת, סיפרה במהירות: "השכנה החדשה, עולה מצרפת, כורעת ללדת. האמבולנס לא מצליח להיכנס לשכונה, והיא כאובה ובלחץ".

אני, סטודנטית שנה שנייה בלימודי אחיוּת, לא האמנתי להזדמנות שהגיעה לידי. כמה חלמתי להיות מיילדת. מיד העברתי את הילדים הקטנים להשגחה אצל שכנה אחרת, נשאתי תפילה לריבונו של עולם שאהיה שליחה נאמנה, וירדתי במהירות לדירתה של היולדת.

כשהגעתי ראיתי אותה לחוצה ובוכה. בעלה לידה, חצי מבוהל, חצי מאושר. העליתי על קו הטלפון נציגת מד"א, והיא הדריכה אותי מה לבדוק ואחרי מה לעקוב. כך הדקות חלפו בחדר שינה של אנשים זרים, כשאני מכינה אישה ללידה. בדקתי דופק, הרטבתי את מצחה עם מגבת לחה, העמדתי מגבות נקיות למקרה שהלידה תתקדם, והרגשתי על גג העולם, כשתחושת שליחות אדירה שוטפת את ליבי.

שעה וחצי חלפו והצירים הלכו והתגברו. במד"א דיווחו לי שנראה כי האמבולנס מצליח לפלס את דרכו. בתוכי אני מייחלת ליילד את התינוק בעצמי, אך למען היולדת, עדיף שצוות מד"א יספיק להגיע.

שעתיים חלפו והאמבולנס הגיע. הראש כמעט בחוץ, ובחדר התלבטות אם לנסות לנסוע לבית החולים או ליילד את האישה בביתה. לבסוף התקבלה ההכרעה לנסוע, אך לריבונו של עולם תוכניות משלו, וכמה דקות לאחר מכן, באמבולנס, התינוק יצא לאוויר העולם ונשם את נשימותיו הראשונות.

מזל טוב.

אורח לחורף / רחלי משה

זה היה ערב חורפי, הגשם ירד בעוצמה. גרנו בשכונה ותיקה, שבה התשתיות ישנות מאוד, ובעקבות הגשם נוצרה חסימה במערכת הניקוז. כך הרחוב השקט שלנו הוצף לגמרי והפך לבריכה, לנהר שוטף. באותו הזמן בדיוק הגיע למקום בחור נחמד על אופניים, סוחב שקיות עם קניות לבית. הבחור ניסה להגיע מהסופר השכונתי לדירתו, והיה חייב לעבור ברחוב שלנו, שהפך לבריכה. לא הייתה לו דרך אחרת.

בעלי קלט אותו מנסה לדשדש באופניו וכושל. המצב הפך מסוכן, ולכן הוא החליט לגשת אליו ולהזמין אותו לביתנו, לפחות עד שהסופה תחלוף והמים יתנקזו. הבחור נענה בתודה, ונכנס בדיוק בזמן ארוחת הערב. הילדים קפצו משמחה, התלהבו מהאורח הלא צפוי שהגיע אל ביתנו. יחד אכלנו מרק חם והתפתחה שיחה נעימה על החיים.

כשהגשם אט אט פסק והדרכים הפכו בטוחות יותר, הוא נפרד מאיתנו, והודה על קבלת הפנים החמה שהגיעה בדיוק בזמן, בתקופה מאתגרת מבחינתו בפן המשפחתי. החלפנו טלפונים, ומאז ועד היום אנחנו בקשר, מברכים זה את זה בימי הולדת, אומרים שלום כשנפגשים ברחוב. היכרות שהגיעה רק בעקבות סופת גשם.

גל של פחד / איתי זלצמן

יש ימים גשומים שבהם שלולית היא רק שלולית. ויש ימים שבהם היא יכולה לסבך אותך עם הילד שהכי פחדת ממנו בבית הספר.

זה היה אחד הימים הגשומים ביותר שאני זוכר. אבא שלי הסיע אותי ואת האחיות שלי ללימודים – אותן לאולפנה ואותי לישיבה התיכונית. בתי הספר היו קרובים זה לזה והאחיות שלי ירדו ראשונות. אבא שלי המשיך בנסיעה לכיוון בית הספר שלי, אלא שאז, בלי לשים לב, הרכב נכנס לבור עמוק שהתמלא כולו במי גשמים.

בדיוק בזמן שזה קרה עבר ילד ליד הרכב שלנו, מה שנקרא: במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון – כי הרכב השפריץ עליו מבול של מים, שכיסה אותו מכף רגל ועד ראש. "וואו!" פלטתי, ורק אז אבא שלי קלט מה קרה. הוא הרגיש כל כך לא נעים, והחליט לחזור אל הילד ולהציע לו טרמפ.

מה התברר? שזה לא היה סתם ילד שקיבל שטיפה מאבא שלי, אלא הילד הכי מפחיד בבית הספר… הוא נכנס לרכב, כולו ספוג ונוטף מהגל שקיבל לפני רגע מהרכב שלנו, ואני לא הייתי מסוגל להסתכל עליו מרוב בושה ופחד. ישבתי שם בשקט, ניסיתי להתנהג כאילו הכול רגיל, אבל בתוך הראש שלי כבר דמיינתי את כל הדרכים שבהן הוא הולך להחזיר לי על מה שקרה ולמי מהחברים שלו הוא הולך לספר על זה. גם הוא לא פצה פה כל הדרך, וזה רק הלחיץ אותי עוד יותר.

אחרי שאבא שלי הוריד אותנו בבית הספר הוא רץ פנימה. אני הייתי בטוח שהוא יחזיר לי על זה במהלך הלימודים, וכל היום הייתי עם מבט מעבר לכתף, אחוז מתח אם ומתי זה יקרה. מיותר לציין שכמובן לא קרה כלום. בדיעבד, כנראה הוא לא התייחס למקרה כמו שאני תפסתי אותו, ואני בטוח שהוא בכלל לא היה מודע לאירוע הזה מנקודת המבט שלי. אבל עד היום, בכל פעם שיש גשם ואני רואה רכב שמעיף גל מים מהכביש לעבר המדרכה, אני חושב שאולי בכל זאת הוא זוכר לי את זה ורק מחכה להזדמנות הנכונה לנקום.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מעשה בסופת ברקים ורעמים הופיע לראשונה ב-פנימה.

כתבת: עדי בן ישי

"ימים ספורים אחרי שפרצה המלחמה עמדו לנגד עיניי שני דברים", כך פותחת טובי שריד (40) את השיחה בינינו. "הראשון – אני חייבת משימה שתיתן לי משמעות וסיבה לקום בבוקר. השני – עם ישראל נמצא במשבר קיומי קשה מאוד, כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו לעזור, והדרך שלי תהיה באמצעות המצלמה".

שריד היא תושבת שכונת היובל ביישוב עלי, נשואה ואמא לשישה ילדים. לפני המלחמה עסקה בסטודיו שלה בלימוד קורסים בצילום ויצירת תוכן לעסקים ולארגונים, בהם תיירות בנימין. בימים הקשים של המלחמה בחרה לקחת את הצילום ולהשתמש בו כדי להעניק לאנשים רגעים של משמעות, תקווה וחיבור לארץ.

מה את זוכרת מהימים הראשונים למלחמה?

"ביום שבו פרצה המלחמה אחי, שמשון ליברמן, שגר בעוטף עזה, התארח אצלי בבית עם ארבעת ילדיו. הוא איבד את אשתו, תחיה ז"ל, בדיוק שנתיים לפני כן. היא נאבקה בגבורה במחלת הסרטן ועלתה בסערה השמיימה ביום שמחת תורה. זה היה חג מורכב מאוד מבחינתנו, וזו הסיבה שאחי היה אצלי בשמחת תורה הזה, וגם נשאר פה בימים הראשונים של המלחמה.

"העולם הפרטי שלנו כמשפחה חרב עלינו שנתיים בדיוק לפני שזה קרה לעם ישראל כולו", היא נזכרת בכאב. "האובדן של תחיה היה שבר ענק למשפחה שלנו ולי באופן אישי. הכרתי את עצמי וידעתי שאני חייבת משימה משמעותית כדי לקום".

שריד מציינת כי גם אחיה הבין את הצורך הזה, ושבועיים לאחר פרוץ המלחמה התקיימה ביניהם שיחה משמעותית. "אנחנו רגילים לשיחות עמוקות ולפעמים אפילו בלתי נתפסות על החיים. האובדן שעברנו לימד אותנו שהכול אפשרי, גם במקרים קשים, אבל גם במקרים שמפתיעים לטובה – הכול אפשרי. הוא אמר לי שהוא מתכוון לחזור הביתה לבני נצרים באופן מיידי, הרבה לפני שהקהילה שלו חזרה הביתה. הוא לא היה מוכן לנדוד, והיה לו ברור שהמקום שבו הוא צריך להיות זה בבית שלו, שאותו הוא בנה לפי התוכניות של תחיה לאחר פטירתה".

אחיה, היא מספרת, היה מתוסכל מכך שלא יכול להצטרף ללחימה בגלל האחריות שלו כלפי ילדיו, וכבר בשלב המוקדם הזה התגבשה בתוכו הבנה מדהימה – שהוא יקים בית עם אלמנה מהמלחמה הזו. "ממש בתוך התסכול והשבר הגדול של ההתחלה הוא אמר לי שהוא מבין שזה כנראה הייעוד שלו בחיים".

החיים מבעד לעדשה

באותם ימים, במקביל להתרחשות האישית האינטנסיבית בבית, שיתפה שריד בדף האינסטגרם שלה מיזמים חיוביים שנתקלה בהם ברשת. הדף שלה הפך להיות לוח מודעות לדברים טובים, ואחרי כשלושה שבועות היא החלה לצאת לצלם בשטח.

"צילמתי את עם ישראל מתנדב בעוטף. צילמתי מיזם של הדלקת אלפי נרות בשילה הקדומה לזכר הנרצחים. הגעתי לכפר עזה לתעד בימים שלפני התמרון הקרקעי וצילמתי פרפרים עפים בתוך האפר. הרגשתי כמו במסע לפולין בתוך הארץ שלי. צילמתי אפיית חלות של תושבות עלי למען החטופים, ועוד אינספור רגעים מורכבים של עצב ותקווה".

בהמשך פנתה שריד ליהודה עמרני, דובר מועצת בנימין, וביקשה להצטרף לצוותו כצלמת וכיוצרת סרטים.

"יהודה נתן לי את ברכת הדרך ושידך לי את נעמה זלינגר, שלימים הפכה לשותפה לדרך ולחברה קרובה. יחד יצאנו לימי צילום שלעיתים הרגישו בלתי נתפסים, ותיעדנו את אנשי בנימין המיוחדים, שעברו משברים קשים ובחרו לצמוח מהם".

תיעדת גם את היישוב שלך ברגעים קשים במיוחד.

"תיעדתי את עלי ברגעיו הקשים ביותר, מלווה את גיבוריו בדרכם האחרונה. לא האמנתי כמה פעמים אצטרך לראות את אנשיו היפים של היישוב שלי עומדים זקופים עם דגלים, וליבם שבור.

"יחד עם נעמה צילמתי את טליה לביא ויובל שני, שתי נשים מופלאות, תושבות עלי, שאיבדו במלחמה את היקרים להן מכול. הסרטים שערכתי מהצילומים ההם הגיעו למאות אלפים. הגישה המיוחדת שלהן והגבורה שלהן הצליחו לשנות משהו בתודעה הישראלית".

אהבה שמרפאת פצעים

״אחד הרגעים המרגשים ביותר שזכיתי לתעד במלחמה היה הלידה של מלכי חזוט", היא נזכרת. "מלכי איבדה את בעלה שלומי בקרב בעזה כשהייתה בחודש הרביעי להריונה. טליה אדלר, המיילדת שליוותה את מלכי במהלך ההיריון ובלידה עצמה, הזמינה אותי ללידה. אלו היו רגעים מצמררים, של חיים חדשים שנולדים מהשבר הכי גדול שיש".

לצד האובדן והשבר, התרחש במשפחתה של שריד גם סיפור יוצא דופן של אהבה ובחירה מחודשת בחיים, כשאחיה נשא לאישה אלמנה מהמלחמה, ממש כמו שביקש. "בתוך המלחמה, לפני כשנה וחצי, אחי נשא לאישה את שקד כוגן, אלמנתו של גיבור ישראל, לוחם שלדג, דובי כוגן הי"ד שנפל בעזה. קשר מיוחד במינו נרקם ביניהם, של אהבה גדולה שמצליחה לרפא פצעים, יחד עם עמל יומיומי ואינסופי.

"שקד נכנסה לחיינו יחד עם שלושת ילדיה, וגם יחד עם דובי וכל משפחת כוגן. אני מרגישה שקיבלתי גיס חדש. איננו מכירים ולעולם לא נכיר, אבל אני אוהבת אותו", היא מציינת בחום.

"אין פה סיפור של סוף טוב", היא מדגישה. "יש פה סיפור של בחירה בתקווה, בחירה בשמחה ובחירה בחיים, גם ברגעים קשים מנשוא".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט טובה הארץ מאוד מאוד הופיע לראשונה ב-פנימה.

כתבת: עדי בן ישי

בעיצומם של ימי מבצע שאגת הארי, זמן קצר לפני חג הפסח, התבקש הרב הראשי לישראל, הרב קלמן בר, להגיע לבור הפיקוד בקריה ולחזק את החיילים. המועד שנקבע התנגש עם מכירת החמץ של המדינה, והרב ביקש לדחות את הביקור לאחר החג, אך מפקד מחנה מטכ"ל התעקש. "אמרתי לו שאבוא אחרי פסח, והוא השיב לי: 'לא, אני אשנה את הכול כדי שתוכל להקדים ולהגיע היום'", מספר הרב. "כשהגעתי שאלתי אותו מה דחוף כל כך. הוא אמר לי: 'יש כאן אלפי חיילים שנמצאים מדי יום למטה בבור. הם רואים את הניסים וביקשו שהרב יבוא לחזק אותם. לא יכולתי לוותר על הדבר הזה'".

את הסיפור הזה, לצד סיפורים רבים נוספים, חולקים איתי הרב ורעייתו, הרבנית דפנה, בשיחה חמה. בעיניי הוא משקף את דמותו של הרב, המשמש לא רק סמכות הלכתית, אלא גם כתובת רוחנית הקשובה לעם ומחוברת אליו.

אני פוגשת אותם בשעת ערב בביתם בנתניה, והם מקבלים את פניי בחביבות. גם לאחר שהריאיון מסתיים באופן רשמי, השיחה נמשכת, ואלמלא השעה המאוחרת, יכולתי לשבת עוד זמן רב עם הרבנית, שפסוקים ומאמרי חז"ל שגורים על לשונה.

הרב בר מכהן, כאמור, כרב הראשי האשכנזי לישראל, והרבנית דפנה היא מורה ותיקה ומוערכת לתנ"ך באולפנת הרב בהר"ן. לאורך השיחה ניכרת השותפות העמוקה ביניהם. הרבנית מציינת שהיא זו שעודדה את הרב להציג את מועמדותו לתפקיד, ובתקופת הבחירות התפללה להצלחתו. מבחינתה, התפקיד נועד להרחיב את מעגלי ההשפעה ולהפוך את הרב לכתובת מאחדת עבור חלקים רבים ככל האפשר בעם ישראל.

"אנחנו תמיד מתפללים שהקדוש ברוך הוא ינחה את דרכנו", היא פותחת. "לקראת הבחירות עליתי להר הזיתים להתפלל על קברו של סבי, הרב זוסמן ריגר, הקבור סמוך לרב קוק ולרב אברהם שפירא, ששניהם כיהנו כרבנים ראשיים".

הבחירות נערכו בשני סיבובים, ובתום הסיבוב הראשון נרשם תיקו. הרבנית ראתה בכך שיעור בענווה ובאמונה. "אמרתי לקדוש ברוך הוא: אם הדבר טוב מלפניך, הוא יקרה. בכ"ט בתשרי עליתי שוב להר הזיתים. זה היה יום היארצייט של סבא שלי, והרגשתי שזה הזמן שבו הוא לא רק שומע אותנו, אלא ממש נמצא איתנו". משם המשיכה הרבנית לקבר רחל, וביקשה מילדיה ומנכדיה לומר פרקי תהילים להצלחתו של הרב בבחירות. "חבר של אחד הנכדים שמע שצריך להתפלל ושאל: 'הרב שלי הוא רב של כל היהודים, אז למה צריך רב ראשי?'", היא נזכרת בחיוך. בעיניה, השאלה הזאת ביטאה בדיוק את משמעות התפקיד. "ראיתי בו תמיד רב של כולם, רב שמאחד בין כל חלקי העם. הרבנות הראשית מאפשרת להרחיב את ההשפעה ולהביא תורה לכל מקום. במובן הזה חשבתי על הרב קוק במסע המושבות, שראה את עצמו כרב המחובר לכולם".

מסורת חיה

הרב והרבנית מחוברים עמוקות לשורשיהם המשפחתיים ומספרים בהרחבה על קורותיהם. "המקום שממנו אדם צמח והשורשים שמהם ינק מעצבים את אישיותו", אומר הרב. "אבא היה נצר למשפחה של אדמו"רים. אביו נפטר כשהיה צעיר והוא גדל אצל סבו, האדמו"ר מפשדבורז' בפולין. אין ספק שהוא ספג שם רבות, עד שהמלחמה אילצה אותו לברוח".

גם שמו של הרב מחבר אותו לאותה שושלת. "אני קרוי על שם רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, בעל ה'מאור ושמש'", הוא מציין, והרבנית מוסיפה: "גם רבי קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה, בעל 'חובת התלמידים', היה קשור לאותה שושלת. השם קלמן נושא עימו מסורת שלמה".

גם מצד אמו היו למשפחה שורשים בחסידויות איזביצה וראדזין. משפחתה של אמו עלתה לארץ מטעמים ציוניים כשהייתה בת שלוש, אך מצד אביו כמעט לא נותר איש. מתוך הסיפור המשפחתי הזה נולד משפט שהיה בעבור הרב לצוואה. "סבא שלי, אביו של אבי, נפטר לאחר שטיפל ביהודי שמת במגפה. אנשי החברה קדישא פחדו להתקרב, אך הוא לא היה מסוגל לראות יהודי מוטל ללא קבורה. הוא נדבק ונפטר. בעקבות זאת אבא היה אומר: 'אדם לא צריך למות בשביל יהודי, הוא צריך לחיות בשביל יהודי'. המשפט הזה מלווה אותי כל חיי.

"רבי חיים מוולוז'ין אמר שהאדם לא נברא לצורך עצמו, אלא כדי להועיל לאחרים ככל שבכוחו", הרב מוסיף. "כל אדם צריך לשאול מה הוא יכול לעשות למען האחר".

"שנינו דור שני לשואה", אומרת הרבנית. "אבא שלי עבר את כל שנות המלחמה בין כפרים של גויים. הוא היה ילד בלונדיני, ומגיל תשע, במשך שש שנים, התחזה לגוי כדי לשרוד. סבי נרצח בתחילת המלחמה, ובני המשפחה התפזרו, כל אחד בזהות בדויה במקום אחר. רק לאחר המלחמה הצליחו סבתי ושני ילדיה להתאחד.

"אבא הפסיק למעשה ללמוד בגיל תשע", מוסיפה הרבנית. "רק בגיל 15, כשהגיע למחנה עקורים בפולין, לימדו אותו בפעם הראשונה להניח תפילין. קשה לתפוס את זה".

לאחר עלייתו ארצה התגייס אביה והוכשר כחובש צבאי. בהמשך נדרש לפרנס את אמו, ולכן למד את מקצוע ליטוש היהלומים, הצליח בעבודתו, ולימים הקים מלטשה והיה חבר בבורסת היהלומים. "למרות כל מה שעבר ולמרות הצלחתו, הוא נשאר אדם עניו מאוד, צנוע וירא שמיים. הייתה בו הכרת הטוב עצומה למדינת ישראל. בעיניו, עצם האפשרות להגיע לארץ, להקים משפחה ולראות ילדים ונכדים הייתה נס. כשהוא זכה לכל זה הוא אמר: 'לזה אפילו לא פיללתי'. בכל פעם שהודיעו בטלוויזיה על חייל שנפל, אבא היה יושב וממרר בבכי. בעבורו מדינת ישראל הייתה נס ופלא".

מצד אמה, הסיפור המשפחתי מוביל לירושלים ולבית מדרשו של הרב קוק. סבה, הרב זוסמן ריגר, עלה לארץ עוד לפני השואה בזכות אשרת הגירה שקיבל בעקבות המלצתו של הראי"ה קוק. "הרב כתב לרשויות הבריטיות שסבא שלי הוא בחור חשוב, תלמיד חכם, ושיש לאפשר לו לעלות. המכתב הזה הציל אותו מן השואה".

לאחר עלייתו למד הרב ריגר בישיבת מרכז הרב ובישיבת חברון, וניצל בפרעות תרפ"ט. גם סבתה של הרבנית עלתה לארץ לפני המלחמה, והמשפחה הייתה קשורה בקשרים עמוקים לעולם התורה הירושלמי. אחד מאחיה היה הרב שלום נתן רענן, חתנו של הרב קוק, ואחת מאחיותיה נישאה לרב אברהם שפירא, לימים ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל.

השורשים המשפחתיים המגוונים קיבלו ביטוי גם בתחנות החינוך שעיצבו את דרכו של הרב. הוא למד בבית ספר ממלכתי־דתי בתל אביב, בישיבת בני עקיבא בנתניה ובהמשך בישיבת ההסדר כרם ביבנה, וכל אחת מן התחנות הוסיפה נדבך לבניין התורני והציבורי שלו. "בכרם ביבנה היה שילוב מיוחד: מצד אחד, ישיבת הסדר ציונית. מצד אחר, ראש הישיבה, הרב חיים יעקב גולדוויכט, היה תלמיד של הרב מבריסק ושל החזון איש, והיה מחובר גם לעולם החסידי. המורכבות הזאת יצרה פסיפס מגוון".

באיזה אופן הפסיפס הזה משפיע כיום על תפיסתו של הרב כרב הראשי?

"רב ראשי לא צריך להיות מזוהה באופן מובהק עם מגזר מסוים", משיב הרב. "על אסתר נאמר שהיא הייתה 'נושאת חן בעיני כל רואיה'. חז"ל אומרים שכל אומה ראתה בה מישהי הקרובה אליה. היא ידעה לדבר בשפה של כל אחד. כך צריך להיות גם רב ראשי. עליו להבין ולדבר עם חילונים, דתיים, חרדים וחסידים. היכולת להבין את שפתו של האחר היא שמאפשרת לחבר".

הרבנית גדלה בבני ברק בחינוך הממלכתי־דתי, הייתה חניכה ומדריכה בבני עקיבא, ובהמשך ריכזה סניף של תנועת אריאל בשנותיה הראשונות. במהלך השירות הלאומי התארסה והחלה ללמוד במכללת אורות.

הרבנית, כבר בגיל צעיר ידעת איזה בית את רוצה להקים?

"כשהייתי בת 18 ביקשתי מאבא שלי מתנת יום הולדת: חתן. אמרתי לו שאני רוצה להתחתן עם בחור שכל חייו יהיו מוקדשים לתורה. אבא שלי נבהל. הוא שאל: 'ממה תחיו? איך תפרנסו ילדים?'. הוא הציע לי בחור שהתכוון להיות עורך דין, ואני בכיתי ואמרתי שאני רוצה בית של תורה".

למחרת פנה אביה לדודה, וזה יצר קשר עם הרב מרדכי גרינברג, לימים ראש ישיבת כרם ביבנה. הרב גרינברג הציע את הרב קלמן בר. "כשהתלמידות שלי שואלות איך הכרתי את בעלי, אני תמיד אומרת להן שצריך לחלום, ולחלום בגדול. כשהתפללתי לזכות בבחור שכולו תורה, לא ידעתי שהוא יהיה יום אחד הרב הראשי לישראל".

שנותיהם הראשונות עברו בכרם ביבנה, בתוך קהילה קטנה שסבבה את הישיבה. "זה היה גן עדן", מתרפקת הרבנית על התקופה. הרב היה שקוע בלימוד ובהסמכה לרבנות, והרבנית עסקה בגידול הילדים.

"בית של תורה דורש שיתוף פעולה מלא", היא מעידה. "צריך לדעת להיות לעזר לתורה, אבל גם לא לוותר על הכוחות ועל השליחות שלך. את התארים שלי עשיתי תוך כדי תנועה. את התואר הראשון השלמתי באוניברסיטה הפתוחה, בזמן שבעלי היה שקוע בלימודי הרבנות וגידלנו את הילדים. את התואר השני עשיתי בגיל 40, כשהילדים כבר גדלו".

היא מלמדת יותר משלושה עשורים באולפנת הרב בהר"ן, וגם כאשר הרב נבחר לרבה של נתניה והנסיעות נעשו ארוכות, היה לה ברור שתמשיך.

"אני מאמינה ששני מלכים אינם יכולים לשמש בכתר אחד, אבל שני שמשים יכולים לעבוד יחד", היא אומרת. "כששנינו עובדי ה', כל אחד בשליחותו, אפשר למצוא את האיזון. כשאחד פועל בחוץ, השני מחזיק את הבית, ובתקופות אחרות התפקידים מתחלפים".

הרב, שמקשיב לדבריה, מבקש להוסיף בהערכה: "החסד שלה, הנתינה ומאור הפנים הם דבר בלתי נתפס. אני לא אובייקטיבי, אבל חלק גדול מן הדרך שלי התאפשר בזכותה".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט אנחנו שגרירים של ריבונו של עולם הופיע לראשונה ב-פנימה.

זה טור פרידה. זהו, צריך להיפרד. הזמן עשה את שלו, לא? אה, לא, לא פרידה מפנימה חלילה. יואו, לא להילחץ לי פה עכשיו, אני עוד לא בנויה להכרזות דרמטיות. מסתבר שיש לי עוד מה לכתוב פה, לפחות ככה אני מקווה. שתדעו שככל שהזמן עובר ואני מתרגלת לפידבקים ברשת המסכים – לבבות בסטטוס, לייקים בפייסבוק, תגובות באינסטגרם – פתאום לכתוב על גבי דפים ולא לפגוש ישר את התגובות, זה כמו לכתוב לעצמי. אני צריכה להבין איך אני יודעת שאתן קוראות אותי פה, ואם אהבתן או התחברתן. אולי זאת הפרידה שאני צריכה לעשות: לא לתת למסך לבלבל אותי, לא לחפש את התגובה או להיות תלויה בה?

יכול להיות שהכוונה לפרידה מהשנה הזאת. אלול הוא חודש מבלבל מאוד בקטע הזה, כי הוא סוף וגם התחלה. עושים חשבון נפש על מה שהיה, אבל גם מרימים ראש ומתארגנים לקראת השנה החדשה. תמיד אני תוהה. כי הרי עושים תשובה על כל מה שעשינו או לא עשינו. אז בעצם, זה הזמן לכתוב את עצמנו בספר הצדיקים? מי בעצם מחליט?

טפטופי אלול

זאת בעצם הבעיה שלי עם הטור של אלול – שאין לי איך למרוח אותו. אין דרך לנסות לכתוב על איזה נושא רנדומלי ולא קשור לזמן, זה אלול! חודש מחייב, אין בו סתם. אי אפשר להתעלם מאלול. למרות שהשנה הזאת הוא מקבל מסתור רציני, כי אוגוסט קצת בולע אותו. מבינות אותי?

בין כל טפטופי האבטיח שעושה לי שחור על הרצפה ודביק בכל פינה – ושלום לכל הנמלים החמודות שהתינוקי שלי זוחל אחריהן בחדווה ומנסה לאכול אותן, וזה לא כשר! – ומה עם כל הריבים שלהם על כלום ושום דבר? באמת שאני חושבת שכל הילדים בעולם צריכים לעשות תשובה באלול על מה שהם רבו באוגוסט כי "מהה" ו"למהה" ו"די!". ומה יהיה עם כל הריבים שאני רבה בעיקר עם עצמי ועם אלוקיי על כל מה שאני לא מצליחה לשחרר ולהיפרד? והשנה הזאת שהביאה אליי כאלה ניסיונות ולא נראה לי שצלחתי אותם, או לפחות ככה החלטתי בתור השופטת העליונה.

איך בין כל אלה נכנס גם אלול? אני צריכה הפרדה, דחוף. צריכה ימי עיבוד בין אוגוסט לאלול. מי מוציאה ריטריט לאימהות שרוצות לשמוע את המחשבות שלהן ולסיים צלחת מההתחלה ועד הסוף? אפשר שיהיה גשר לאימהות בין אוגוסט לימי התשובה כדי לעכל את התהומות שפגשנו?

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הריטריט של החיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

אליזבת (48) נולדה באנגליה, היא אמא לארבעה ילדים, עורכת דין ובעלת תואר שני באתיקה ומשפט רפואי. בימים אלה היא נמצאת בעיצומו של מחקר לדוקטורט העוסק בזכויות נשים ובהסכמה חופשית בלידה, ובעשור האחרון הפכה לאחת הנשים המשפיעות בישראל בתחום הלידה הטבעית ולידות הבית.

"הכרתי את בן זוגי, ערן, בטיול ביפן, והתגוררנו שם כמה שנים. לקראת הקמת המשפחה התחלתי לחקור את נושא ההיריון והלידה ושמעתי סיפורי לידה של חברות. לחלקן היו חוויות קשות מאוד מבתי החולים, וזה הלחיץ אותי. הבנתי שיש עניינים בלידה שקשורים לפגיעה באוטונומיה שלי, שאני פוחדת מהם ולא רוצה שיהיו בלידה שלי", היא מספרת, ומשתפת בבדיקה רפואית שעברה בנערותה והותירה בה משקעים טראומטיים, לצד הערה לא במקומה של רופאת נשים. אלו חיזקו בה את הרצון לשליטה על גופה, במיוחד בזמן היריון ולידה. "לפני ההיריון הראשון ביקרתי אצל רופאת נשים בישראל. כשהיא שמעה שאני נשואה ובת 29 היא נזפה בי באופן פטרנליסטי על כך שאני לא נכנסת להיריון. לאחר הבדיקה קניתי את הספר 'לידה פעילה' וקראתי אותו בטיסה בחזרה לביתי. כשפגשתי את ערן סיפרתי לו שאנחנו הולכים ללדת בבית – וכל זה עוד לפני שהייתי בהיריון. הבנתי שבבתי החולים יש חסמים מערכתיים, שלא יאפשרו לי להיות אדון לעצמי באופן מלא, שהגוף שלי יהיה תחת שליטה של אחרים. המחשבה לשכב על הגב מול אנשים רבים הפחידה אותי, רציתי להרגיש מוגנת".

עבור אישה צעירה בסביבה מודרנית, ההחלטה הזאת דרשה ביטחון בדרך ותכנון קפדני. "הייתי צריכה לבנות את זה באופן אסטרטגי. ידעתי שחברתית זה לא מקובל ושזה דורש ממני ללמוד את הנושא לעומק, במקביל, במהלך ההיריון, פעלתי כדי שהגוף שלי יהיה במיטבו, באמצעות כושר ושגרה מוקפדת, תוך תקשורת עם התינוקת שלי".

משימה נוספת שהוטלה על כתפיה של אליזבת הייתה מציאת מיילדת. לאחר ראיונות עם כמה מועמדות, מצאה מיילדת יפנית מקצועית ותיקה שתלווה אותה בלידה. "התחברתי אליה מבחינה אנושית. אני תמיד ממליצה ליולדות לחפש חיבור אנושי, מישהי שתרצי לידך ברגע הכי אינטימי בחייך".

ואיך הייתה חוויית הלידה?

"מדהימה. פחדתי מאוד מהלידה והתכוננתי אליה רבות. למרות שהיא הייתה מאוד ארוכה, כשהיא הגיעה לסופה אמרתי למיילדת שאני לא מאמינה כמה זה היה פשוט. הלידה הייתה במים, והוצאתי את התינוקת שלי בעצמי אל תוך זרועותיי. זה היה מאוד מרגש, הרגשתי שאני חווה חוויה רוחנית חזקה מאוד. רציתי לצעוק לעולם כמה לידה זה דבר מדהים ושאפשר ללדת אחרת".

בלי הטפות

עם לידת בתה הבכורה חזרה אליזבת לישראל כדי לגדל אותה בארץ. היא השתלבה כעורכת דין ויועצת משפטית במשרד הרווחה – מסלול קריירה בטוח ומבטיח, אך בפנים בערה בה קריאה אחרת. לאחר לידת ילדה השלישי אזרה אומץ ושינתה את מסלול חייה: "הודעתי שאני לא חוזרת למשרד, הלכתי עם הלב שלי".

ההחלטה הולידה בשנת 2013 את קהילת הפייסבוק 'לידה פעילה, לידה טבעית ולידת בית'. מה שהתחיל כניסיון פשוט לעודד שיח פורה בנושא, הפך לתנועה שסחפה רבבות נשים והביאה לדיוק תחום ההתמקצעות של אליזבת: "תחום המשפט והלידה, זכויות הלידה, לא היה מוכר אז, וגם לא תחום לידות הבית ושיטת ההיפנוברת'ינג שבהם אני עוסקת". כיום חברות בקבוצה יותר מ־44,000 נשים, שחולקות זו עם זו סיפורי לידה אישיים, שאלות והתלבטויות. אליזבת מקפידה להוביל קו שמבוסס על שיח מכבד, מתון וענייני, ללא הטפות, הרחק מהקיצוניות שמאפיינת לעיתים קרובות את הרשתות החברתיות. "אני לא באה לשכנע אף אחת איך ללדת, אני מנגישה מידע ומחקרים. לידה היא לא אירוע מפחיד שרק צריך 'לעבור אותו', היא יכולה וצריכה להיות חוויה מכוננת ושמחה. באופן כללי, מי שמביעה התנגדות או חשש מלידת בית, תמיד מקבלת ממני מענה בצורה זהירה ומכבדת מאוד. בניתי את הטיעונים שלי מתוך היגיון ולא מתוך התלהמות. לצעוק ולחשוב ש'גילית את אמריקה' ושכולם חייבים לנהוג כמוך, לא מוביל לשום מקום חיובי. השאיפה שלי היא שנשים יחוו חוויה טובה ומעצימה, אך מתוך הבנה ברורה שלא לכולן זה מתאים ולא לכולן המצב הרפואי מאפשר זאת".

באילו מקרים נשים מעוניינות בלידת בית, אבל לא מתאימות לכך רפואית?

"במצב של היריון בסיכון נמוך, לידת בית היא בטוחה, אבל כאשר ישנם גורמי סיכון רפואיים הסטטיסטיקה משתנה. אם עברת ניתוח קיסרי או שיש לך סוכרת היריון, רמת הסיכון עולה. כמו כן, לידה ללא ליווי של מיילדת מוסמכת מגדילה את הסיכונים.

"כדאי ללדת בבית חולים כאשר את לא עומדת בקריטריונים של משרד הבריאות ללידת בית. אומנם הקריטריונים מאוד מחמירים בישראל, אבל זו הדרך ללדת עם מיילדת מוסמכת בארץ".

אליזבת מצביעה על הבדלים נוספים בין המדינות: "ביפן הלידות המסורתיות, כמו המעמד החברתי של המיילדת כחכמת השבט, נשמרו. לכן לידת בית לא נתפסת כדבר שלילי. מבחינה חוקית, בישראל ובאנגליה לאישה יש זכות לקבל החלטות על הגוף שלה ולסרב לטיפול. ההבדל הוא במסגרת המקצועית המגינה על המיילדות. באנגליה, אם אישה בוחרת להמשיך בלידת בית בניגוד להמלצה, ברוב המקרים המיילדת יכולה להמשיך לתמוך בה – היא תתעד את הסירוב ותעניק את הטיפול הבטוח ביותר שאפשר. יש לה מחויבות אתית להפחתת נזקים והיא נשארת עם היולדת. בישראל, אנשי המקצוע חוששים מהשלכות רגולטוריות משמעותיות אם ימשיכו ללוות אישה שחורגת מהנהלים, והפחד משפיע על היכולת של האישה לממש את הבחירה שלה".

אליזבת מפרטת גם על הקשיים הבירוקרטיים והכלכליים העומדים בפני המבקשות ללדת בבית: "ישראל מעודדת נשים ללדת בבית חולים, ובעבר אף התנתה בכך את קבלת מענק הלידה. המערכת מכבידה ברישום של תינוק שנולד בבית. אבל הנושא שהכי כואב לי הוא העלות הגבוהה של לידה בבית – כ־10,000 ש"ח – והמחירים רק הולכים ועולים. באנגליה, למשל, לידת בית היא חלק מסל הבריאות הציבורי הנגיש לכולן". נקודת האור, לדבריה, מגיעה דווקא מהשטח. קולות מתוך ארגון המיילדות הארצי פועלים לאחרונה להפיכת לידות הבית לשירות נגיש וממומן יותר, "זה נותן תקווה אמיתית, שהמסרים הללו יחלחלו ושנראה שינוי לטובה בקרוב".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט לידה מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

רעש הצפצופים במחלקת הטראומה בקומה מינוס 3 היה הסאונד הקבוע בשבועות הראשונים אחרי הפציעה. איכשהו, כנראה, מתרגלים להכול, והרעש הפך לרקע. אני זוכרת את עצמי מודה לקדוש ברוך הוא שלפחות ברמת הקונסטלציה המשפחתית, הילדים ואני רגילים לכך שאבא לא נוכח בבית, אז ההתמודדות עם חוסר הנוכחות שלו היא דבר אחד פחות שאני צריכה לתווך.

בימים הראשונים עסקתי בעיקר בשאלה איך לספר לילדים. הם עוד קטנים, אבל מבינים. פניו של בועז היו מכוסות בכוויות מהפציעה, וקיבלנו החלטה שלא להפגיש את הילדים איתו עד שהכוויות יחלימו, או לפחות ייראו טוב יותר. לבועז היה חשוב להיראות "חזק" בשבילם. מבחינתו, הרגל הקטועה היא כלום; אך "הפנים זה אני", והוא רצה לקבל את הילדים כמה שיותר "הוא".

אז היה לי שבוע שלם להכין אותם. חזרתי הביתה מהמחלקה וסיפרתי בהתחלה את האירוע באופן כללי: אבא קיבל מכה של לוחמים בלבנון, ובשפה של מבוגרים אומרים "נפצע". זאת פציעה של לוחמים, ועכשיו הוא בבית הרפואה, מחלים. בקרוב נוכל להיפגש.

המשך הכתבה בגיליון תמוז תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מה קרה לאבא? הופיע לראשונה ב-פנימה.

נטלי דדון (42) מנהלת קריירת דוגמנות כבר יותר מעשרים שנה. היא השתתפה בתחרות מלכת היופי, הנחתה תוכניות טלוויזיה ועברה דרך תוכניות ריאליטי כמו 'האח הגדול' ו'הישרדות'. בשנים האחרונות היא עוברת תהליך של התקרבות לזהות היהודית.

ברכה שילת (47) הקימה יחד עם בעלה, הרב משה שילת, שורה של מפעלי חב"ד לצעירים. מבניין משרדים בכפר חב"ד הם מנהלים את חב"ד לנוער, חב"ד בקמפוס, פועלים עם חיילים בצה"ל ועוד. והם גם עומדים, כאמור, מאחורי פרויקט 'צמאה' – פסטיבל החסידות הגדול שמושך אליו עשרות אלפי משתתפים בשנה, רבים מהם מהציבור הדתי־לאומי.

הריאיון המשותף עם השתיים מתקיים במדרשת 'מעיינותיך' בכפר חב"ד, שהוקמה במטרה לארח בני נוער חילונים ודתיים, חניכי מכינות קדם־צבאיות וסטודנטים, ולהכיר להם את היהדות ואת החסידות.

לברכה שמונה ילדים ושני נכדים. לנטלי יש בן אחד, בגילו של בנה הצעיר של ברכה. "אני התחלתי מאוחר ועצרתי, היא התחילה מוקדם ולא עצרה", אומרת נטלי בחיוך ושתיהן צוחקות.

החיבור של נטלי לספר התניא החל לפני מספר שנים, כאשר התברר לה שבנה הוא צאצא דור תשיעי לאדמו"ר הזקן, בעל התניא, דרך בן זוגה עמית. היא העלתה סטורי עם תמונה של ספר התניא שהיה שייך לסבתו של עמית, וקיבלה תגובות נרגשות שגרמו לה להתחיל ללמוד את הספר. באותו זמן, בכפר חב"ד, ברכה החלה לתכנן יחד עם שרון אדם את מסע משפיעניות הרשת לקבר הרבי בניו יורק.

"כל החיים התרחקתי מהרשתות. הייתי אפילו פעילה נגדן", משתפת ברכה. "אבל יום אחד הבנתי שאם אני רוצה להגיע להמוני צעירים, אני לא יכולה להישאר מאחור. הצעירים נמצאים ברשתות – וגם אני צריכה להיות שם. פתחנו אינסטגרם לכל הפעילויות שלנו, והראש התחיל לעבוד: איך אני יכולה להגיע להמונים דרך הרשתות? ואז עלה הרעיון הזה, להשפיע על המשפיעניות, אלו שכבר יש להן מראש מיליוני עוקבים, וכך נוכל להכניס עוד ערכים לרשת, חוץ מאופנה ואגו ורכילות".

"ממשפיעניות למשפיעות", אומרת נטלי.

המשך הכתבה בגיליון סיוון תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט המסע אל הרבי הופיע לראשונה ב-פנימה.

ליעקב היה ברור שיהיה גיטריסט ויעמוד על במות גדולות. "הייתי משתגע איך בעולם החיצוני הכול מושלם מבחינת ההפקה, ואיכשהו דווקא אצל הדתיים הכול היה מצ'וקמק – גיטרות לא מכוונות וטקסטים שלא כתובים עד הסוף", הוא מסביר.

כשהודיעו שהם מתחתנים אחרי חמש פגישות, הסביבה הייתה מופתעת. "חברים של יעקב חשבו שהוא לא נורמלי", הודיה מחייכת. "בחתונה שלנו הם היו בטוחים שהשתגעתי, שהם נוסעים לגירושין, ושחבל על הצ'ק", מוסיף יעקב.

החוויה של הודיה, שהייתה בת 19, הייתה שונה. "מאוד רציתי להתחתן. לי זה כבר הרגיש ממש מאוחר", היא צוחקת. 

שבוע אחרי החתונה הם לקחו שליש מהסכום שאיתו התחילו את חייהם המשותפים, והלכו לקנות ליעקב גיטרה וציוד, כצעד ראשון להגשמת המטרה, "למרות שעוד לא הייתה לי להקה ולא כלום", מציין יעקב. "זאת הצדיקות של הודיה".

מאז ועד היום חלפו עשרים שנה, והמציאות עלתה על כל דמיון: נולדו להם שמונה ילדים, הזוגיות שלהם פורחת, והם משתפים פעולה גם ברמה המקצועית, כבעלי הסטודיו 'סולם יעקב' שמפיק ומביים קליפים ומופעים לאומנים מובילים. בנוסף, יעקב הוא הגיטריסט והמנהל המוזיקלי של להקתו של חנן בן ארי, מביים את מופעי 'צמאה', וכעת עולה, בעזרתה של הודיה, במופע יחיד משלו.

ביניים: סאונד של הלב
אני מגיעה לפגוש את יעקב (42) והודיה (40) בביתם בפדואל, שחולש על נוף מדהים באזור שקט ורגוע. הודיה מספרת שעברו לא מזמן לבית אחרי שמצאו אותו כנגד כל הסיכויים, בעזרת לא מעט סבבי תפילות שעשתה בירושלים בקברו של הרבי מזוועהיל. 

"מה שאת שומעת עכשיו זה לא הסאונד הרגיל של הבית", מבהיר יעקב על רקע השקט הפסטורלי, "יש כאן שמונה ילדים. לפני כמה ימים שרנו פה בקולי קולות". בסלון ניצב פסנתר. הילדים, כך הם מספרים, ירשו את החוש המוזיקלי.

הודיה גדלה ביישוב מעון בדרום הר חברון, והיא בתה של הציירת והאומנית רות ונטורה. בתקופת ילדותה היישוב מנה כשלושים משפחות, והייתה רק עוד ילדה אחת בת גילה. 

היא למדה באולפנה בקריית ארבע, ובסוף כיתה ט' החליטה לעזוב. "היה לי מאוד קשה", היא מסבירה, "הרגשתי שאני כל הזמן כמו כולם. הכרתי רק אנשים דתיים, כולם הרגישו לי אותו הדבר, ומאוד חיפשתי את הייחודיות שלי".

היא עברה לאולפנה חדשה בשם 'חנוך לנערה על פי דרכה', שפתח הראל חצרוני. האולפנה, שהייתה מכוונת לפנימיות הנפש, הייתה ייחודית, אך הודיה נחשפה לראשונה לעולם שלא הכירה – נערות שהיו שקועות עמוק בסמים וברחוב. "הייתי שם חודשיים שהיו בשבילי טלטלה מטורפת", היא משתפת, "זה זרק אותי לשאול מי אני ולחפש את התשובות".

כשחזרה ללמוד בקריית ארבע, כבר לא הרגישה חלק מעדר, אלא שהיא נמצאת במקום של בחירה. כשלמדה בכיתה י"א, נסעה בטרמפ אקראי ששינה את חייה. "הנהג שמע דיסק של הרב ארוש, שנאמר בו 'כל יהודי הוא היהלום בכתר של הקב"ה. ה' אוהב אותך. ה' שמח בך'". הודיה הרגישה שגילתה עולם אחר. "לא הכרתי בכלל את החסידות, ופתאום כששמעתי דיבורים כאלה, זו הייתה קפיצה משמעותית".

בסוף הדיסק הוקרא מספר הטלפון להזמנות, והודיה שלפה מיד דף ועט. הנהג הבחין בכך, הוציא את הדיסק ונתן לה אותו במתנה. הודיה בנתה לעצמה זולה בהרים, והייתה יושבת ושומעת את הדיסק בלופ. בהמשך החלה ללמוד חסידות, להתקרב לרבי נחמן, ולחיות עם ממד אחר של קרבת ה'.

"הייתה לי תמיד גופייה בארון, שאם אני ארצה יום אחד לזרוק את הכול – אני מוכנה", היא צוחקת. "כל כך חיפשתי למצוא את האמת והחיבור שלי, לדעת שבחרתי בדרך הזאת לא כי נולדתי לשם, והיה מדהים לגלות את זה ברבות הימים. זה נתן לי הרבה שמחה, הייתי מאוד עצובה לפני כן".

אני רואה אותך עכשיו, ולא יכולה לדמיין אותך עצובה.

"גם אני לא", היא מחייכת, "אבל הייתי בן אדם אחר".

מגיל 18 הודיה רצתה להתחתן, והייתה חדורת מטרה. היא השיגה מחברה את מספרו האישי של הרב יהושע שפירא, התקשרה ואמרה ששמעה שיש לו ישיבה טובה, והיא מבקשת שיכיר לה בחור. הרב צחק, הודה לה על המחמאה והפנה אותה לשדכנית של הישיבה.

ביניים: תורה חדשה 

במקביל יעקב, שגדל בעיר החוף היפה נתניה…

המשך הכתבה בגיליון אייר תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

קרדיט: רקפת גרוס

צילום: נעמה שטרן 

איפור: אביה ברוקנטל 

הפוסט מבקשי פניך הופיע לראשונה ב-פנימה.

קרדיט: רקפת גרוס

צילום: אריק סולטן 

הפוסט שידוך בשליחות / הווארט שלהם הופיע לראשונה ב-פנימה.