ליעקב היה ברור שיהיה גיטריסט ויעמוד על במות גדולות. "הייתי משתגע איך בעולם החיצוני הכול מושלם מבחינת ההפקה, ואיכשהו דווקא אצל הדתיים הכול היה מצ'וקמק – גיטרות לא מכוונות וטקסטים שלא כתובים עד הסוף", הוא מסביר.

כשהודיעו שהם מתחתנים אחרי חמש פגישות, הסביבה הייתה מופתעת. "חברים של יעקב חשבו שהוא לא נורמלי", הודיה מחייכת. "בחתונה שלנו הם היו בטוחים שהשתגעתי, שהם נוסעים לגירושין, ושחבל על הצ'ק", מוסיף יעקב.

החוויה של הודיה, שהייתה בת 19, הייתה שונה. "מאוד רציתי להתחתן. לי זה כבר הרגיש ממש מאוחר", היא צוחקת. 

שבוע אחרי החתונה הם לקחו שליש מהסכום שאיתו התחילו את חייהם המשותפים, והלכו לקנות ליעקב גיטרה וציוד, כצעד ראשון להגשמת המטרה, "למרות שעוד לא הייתה לי להקה ולא כלום", מציין יעקב. "זאת הצדיקות של הודיה".

מאז ועד היום חלפו עשרים שנה, והמציאות עלתה על כל דמיון: נולדו להם שמונה ילדים, הזוגיות שלהם פורחת, והם משתפים פעולה גם ברמה המקצועית, כבעלי הסטודיו 'סולם יעקב' שמפיק ומביים קליפים ומופעים לאומנים מובילים. בנוסף, יעקב הוא הגיטריסט והמנהל המוזיקלי של להקתו של חנן בן ארי, מביים את מופעי 'צמאה', וכעת עולה, בעזרתה של הודיה, במופע יחיד משלו.

ביניים: סאונד של הלב
אני מגיעה לפגוש את יעקב (42) והודיה (40) בביתם בפדואל, שחולש על נוף מדהים באזור שקט ורגוע. הודיה מספרת שעברו לא מזמן לבית אחרי שמצאו אותו כנגד כל הסיכויים, בעזרת לא מעט סבבי תפילות שעשתה בירושלים בקברו של הרבי מזוועהיל. 

"מה שאת שומעת עכשיו זה לא הסאונד הרגיל של הבית", מבהיר יעקב על רקע השקט הפסטורלי, "יש כאן שמונה ילדים. לפני כמה ימים שרנו פה בקולי קולות". בסלון ניצב פסנתר. הילדים, כך הם מספרים, ירשו את החוש המוזיקלי.

הודיה גדלה ביישוב מעון בדרום הר חברון, והיא בתה של הציירת והאומנית רות ונטורה. בתקופת ילדותה היישוב מנה כשלושים משפחות, והייתה רק עוד ילדה אחת בת גילה. 

היא למדה באולפנה בקריית ארבע, ובסוף כיתה ט' החליטה לעזוב. "היה לי מאוד קשה", היא מסבירה, "הרגשתי שאני כל הזמן כמו כולם. הכרתי רק אנשים דתיים, כולם הרגישו לי אותו הדבר, ומאוד חיפשתי את הייחודיות שלי".

היא עברה לאולפנה חדשה בשם 'חנוך לנערה על פי דרכה', שפתח הראל חצרוני. האולפנה, שהייתה מכוונת לפנימיות הנפש, הייתה ייחודית, אך הודיה נחשפה לראשונה לעולם שלא הכירה – נערות שהיו שקועות עמוק בסמים וברחוב. "הייתי שם חודשיים שהיו בשבילי טלטלה מטורפת", היא משתפת, "זה זרק אותי לשאול מי אני ולחפש את התשובות".

כשחזרה ללמוד בקריית ארבע, כבר לא הרגישה חלק מעדר, אלא שהיא נמצאת במקום של בחירה. כשלמדה בכיתה י"א, נסעה בטרמפ אקראי ששינה את חייה. "הנהג שמע דיסק של הרב ארוש, שנאמר בו 'כל יהודי הוא היהלום בכתר של הקב"ה. ה' אוהב אותך. ה' שמח בך'". הודיה הרגישה שגילתה עולם אחר. "לא הכרתי בכלל את החסידות, ופתאום כששמעתי דיבורים כאלה, זו הייתה קפיצה משמעותית".

בסוף הדיסק הוקרא מספר הטלפון להזמנות, והודיה שלפה מיד דף ועט. הנהג הבחין בכך, הוציא את הדיסק ונתן לה אותו במתנה. הודיה בנתה לעצמה זולה בהרים, והייתה יושבת ושומעת את הדיסק בלופ. בהמשך החלה ללמוד חסידות, להתקרב לרבי נחמן, ולחיות עם ממד אחר של קרבת ה'.

"הייתה לי תמיד גופייה בארון, שאם אני ארצה יום אחד לזרוק את הכול – אני מוכנה", היא צוחקת. "כל כך חיפשתי למצוא את האמת והחיבור שלי, לדעת שבחרתי בדרך הזאת לא כי נולדתי לשם, והיה מדהים לגלות את זה ברבות הימים. זה נתן לי הרבה שמחה, הייתי מאוד עצובה לפני כן".

אני רואה אותך עכשיו, ולא יכולה לדמיין אותך עצובה.

"גם אני לא", היא מחייכת, "אבל הייתי בן אדם אחר".

מגיל 18 הודיה רצתה להתחתן, והייתה חדורת מטרה. היא השיגה מחברה את מספרו האישי של הרב יהושע שפירא, התקשרה ואמרה ששמעה שיש לו ישיבה טובה, והיא מבקשת שיכיר לה בחור. הרב צחק, הודה לה על המחמאה והפנה אותה לשדכנית של הישיבה.

ביניים: תורה חדשה 

במקביל יעקב, שגדל בעיר החוף היפה נתניה…

המשך הכתבה בגיליון אייר תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

קרדיט: רקפת גרוס

צילום: נעמה שטרן 

איפור: אביה ברוקנטל 

הפוסט מבקשי פניך הופיע לראשונה ב-פנימה.

קרדיט: רקפת גרוס

צילום: אריק סולטן 

הפוסט שידוך בשליחות / הווארט שלהם הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאינספור תגובות. "מישהי שאלה אותי איך אני כותבת פוסט. אמרתי לה שבדרך כלל כואב לי משהו, בבטן, ואז אני פשוט חייבת להוציא את זה, וכשזה יוצא נרגע לי הכאב. הכתיבה היא חלקים מהנשמה שלי שהם לא שלי, אלא עוברים דרכי.

"כשאני מקבלת תגובות של אנשים שאומרים תודה שכתבת, אני אומרת – כנראה בגללך כתבתי. אני מבינה שאני מחוברת לעוד מסעות ולעוד אנשים. לפעמים אחרי הופעות מאוד גדולות וחזקות קשה לי נפשית, יש לי קריסה. זו הבנה שאם הופעתי מול 2,000 נשים, אז גם 2,000 נשים עברו דרכי. כשאני משתפת בכאבי הגדילה עם הילדים, במשבר, ברצון להיות אמא טובה, ונשים יושבות שם ובוכות, הבכי הזה, הכאב הזה, עובר אצלי".

לא בכדי, מופעי ההומור והלב שלה הפכו למבוקשים מאוד במגזר. "המון דברים בחיים שלי לא מושלמים, וגם ההופעות שלי לא מושלמות. כששואלים אותי: מה סוד ההצלחה שלך? אני עונה שבתוך ההצלחה הזו אני נכשלת, מתרסקת ונופלת – זה חלק ממני. איך אני אקום? אני לא יודעת, אבל חוסר המושלמות שאני מביאה הוא אולי הסוד להצלחה".

צילום: אבישג שאר־ישוב

עשור וחצי אחורה, היא לא דמיינה שתופיע על הבמות ערב אחרי ערב במופע מקורי משלה. על אף שעסקה במשך שנים בתחום המשחק בסדנאות תיאטרון ופלייבק וכבימאית ומפיקה של הצגות ומופעי סוף שנה, לקח לה שנים להרגיש שיש לה גם מה לתת מעצמה בקדמת הבמה.

הפעם הראשונה שעלתה על הבמה קרתה במפתיע. הם גרו אז בגליל, והיא הייתה אמא לארבעה ילדים קטנים. חברה שכנעה אותה להגיע לאירוע התחזקות עם הרבנית קוק מטבריה. "יום אחד הרבנית מחזיקה במיקרופון ושואלת: מי רוצה לספר לנו נס? אני הייתי בדיכאון כזה של החיים, מרגישה שיש בתוכי אנרגיה בלתי נשלטת ואני לא יודעת מה לעשות איתה. ידעתי שיש לי משהו שמבעבע ורוצה לצאת לאור, אבל לא ממש ידעתי מה. כל מה שראיתי באותו רגע היה המיקרופון, ורציתי אותו.

"התחלתי לספר סיפור של נס – איך הכרתי בין דודה שלי לבעלה – כמו שאני מספרת, כולל הנחיריים". אני צוחקת, והיא עוצרת להסביר איך התברכה בנחיריים שמביעים בדיוק את מה שהיא חושבת, בלי מילים. "אני קוראת לזה: תג נחיר".

הסיפורים שלה בערבים של הרבנית קוק הפכו לפינה קבועה. "אחרי הרבה שנים שהרגשתי שאני לא יודעת מה אני ומה הכוחות שלי, פתאום גיליתי שיש לי מה להגיד. עשר שנים ישבתי בבית ובניתי את הזוגיות שלי, חזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה, ונהייתי אמא, ועברתי משברים בזוגיות ופתרתי אותם, וגדלתי מהם, ועשיתי כזה מהלך שפתאום היה לי מה להגיד, הייתה לי נביעה פנימית".

לילה אחד חזרה מהופעה שהתקיימה במושב שלה, והרגישה שהיא יכולה בקלות לעשות מופע משלה. "הערתי את רועי ואמרתי לו: אני יכולה לעשות כזה גם! והוא ענה: חובת ההוכחה עלייך. את חושבת שאת יכולה? בואי. מה מונע בעדך?"

דבר הוביל לדבר, יועץ עסקי שאיתו נפגשה נתן לה דחיפה נוספת, ובעזרת עמותה בשם 'חסדי לב' שליוותה אותם הם עברו תהליך מקיף של אימון אישי וזוגי, ייעוץ עסקי וייעוץ כלכלי. כעבור תשעה חודשים היא יצאה במופע יחד עם אחותה. בפעם השנייה שהופיעו "הקהל עמד על הרגליים וצעק: עוד הפעם! עוד הפעם! זה היה פסיכי, והבנתי שאני במקום הנכון". במקביל למופע עם אחותה התחילה להופיע גם במופע יחיד.

מאז היא הספיקה לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, להופיע מול אולפנות, קהילות ובכנסים גדולים. במלחמה היא יצרה מופע חדש מתוך החוויות שלה כתושבת עוטף עזה בשמחת תורה. "את המופע על המלחמה הקב"ה נתן לי במתנה. מופע היסטורי שהיה נוגע, חד וחזק. הופעתי איתו 300 פעמים,

צילום: אבישג שאר־ישוב | איפור: רויטל מסגיש | סטיילינג: רעות לוי  | הפקה: טהר כהן

הפוסט אם מצאתי חן: חנה כהן אלורו משתפת את המסע שלה לבמה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מה עושים

תגידו – קורה. לא כל חוויה היא חוויה מוצלחת, וכשאת מזמינה כרטיסים למלכודת תיירים, קרוב לוודאי שתמצאי שם חתיכת גבינה לא אטרקטיבית, או את המקבילה התיירותית שלה. ובכל זאת, הרגשתי שמשהו אחר מטריד אותי. 

זו הייתה תחושה של בגידה בעולם השפע. הנה אני נמצאת בפסגת השאיפות של האנושות העכשווית – חופשה נינוחה וחצי מתוכננת עם ילדיי, באמצע חודש שגרתי, כשאני אפילו מצליחה לשלב קצת עבודה תוך כדי. אז למה אני לא מצליחה ליהנות? ואיך אני בועטת בדלי המלא הזה, שכל כך הרבה אנשים בעולם יכולים רק לחלום עליו? 

אני לא מתיימרת לייצג את העולם, וודאי שלכל אחת מאיתנו יש החיים והבילויים שלה, אבל בהכללה אפשר לומר שעידן השפע שחק את היכולת שלנו ליהנות. סף הגירוי שלנו נמצא בעלייה מתמדת. כמו מפלצת שדורשת את המנה הבאה שלה, ואם לא, תתנפל עלינו ותזכיר שכבר יומיים לא עשינו "משהו".

אם פעם יציאה למסעדה הייתה עניין של פעם או פעמיים בשנה, משהו שעושים רק ביום הולדת או באירוע מיוחד – זה כבר מזמן לא ככה. בבתים רבים מדובר בנוהל שבועי, ובהתאמה, גם היציאה הזו נעשתה משעממת. לא נדיר לראות אנשים יושבים יחד לשולחן כשכל אחד עסוק בטלפון שלו, והמנות המצולחתות שנבחרו בקפידה ועוצבו על ידי צוות המטבח נותרות חצי מלאות, כשניחוח עלבון ובזבוז עולה מהן.

קחו את אותה הרגשה גם להופעות מרוחקות שחיכינו להן חודשים ולא באמת הצלחנו להיכנס לקצב שלהן, לנופש בווילה שבחרנו בשוטטות אינסוף והופך לשלושה ימים של תלונות וקיטורים, ואפילו לשמחות משפחתיות שיצאנו מהן מרוקנים. במקום ליהנות מהמון רגעים, אנחנו לא מצליחים ליהנות מאף רגע. 

פשוט ליהנות

שלא תבינו אותי לא נכון, אני הכי בעד למצות את החיים, לחפש ולמצוא הרפתקאות ובילויים חדשים ולמלא את הלו"ז בבילויים ויציאות שמשמחים אותנו. דווקא בגלל זה אני מעסיקה את עצמי לא מעט בשאלה – איך חוזרים ליהנות. ויש לי לפחות כיוון אחד מפתיע: תוציאו את הכסף מהמשוואה. נכון, כסף קונה לנו הרבה אפשרויות, אבל הוא גם מעמיס עלינו ציפיות ואכזבות. 

לקראת אחד האירועים המשפחתיים רצינו לערוך ערב מיוחד. שורה של חיפושים יצאה לדרך, ובסופה הוחלט לצאת לחדר קריוקי מתוחזק ולמסעדה נחשקת. אלא שאז, ממש רגע לפני שהזמנו מקומות, הוצעה תוכנית חלופית: שימוש בערכת קריוקי שיש לנו בבית והכנת אוכל מושחת מהמרכיבים שהיו במטבח. הערב הוכתר כהצלחה מסחררת, האווירה הייתה מיוחדת וזורמת, ואף אחד לא עמד עלינו עם שעון כדי לעדכן שנגמר הזמן. נכון, נשארה ערמת כלים מכובדת שמישהו היה צריך לשטוף, אבל איכשהו גם זו הפכה להיות חוויה נעימה אל תוך הלילה.

קחו את זה לאן שתרצו – לערב שירה מול המדורה, להליכה או ריצה על החוף, לערב מאסטר־שף בין חברים, למשחק קהוט עם הילדים או לכל דבר שיגרום לכם לעצור לרגע, לאחוז אותו בשתי ידיים וממש ליהנות ממנו, בלי להשתעמם לרגע.

כותבת: רעות צימרמן

הפוסט מפלצת השפע הופיע לראשונה ב-פנימה.

 לא רואה בעיניים

הוא אולי לא רואה פיזית בעיניים, אבל בהחלט רואה רחוק מכולם. בֵּזָה נַבֶּבֶה (41) הצליח כנגד כל הסיכויים, ומסיפור חיים כואב ומורכב הגיע אל פסגות האולימפיאדה והאקדמיה. הוא נולד באתיופיה, עלה לישראל בגיל שבע, וגילה רק אז שהוא עיוור. בפנימייה שאליה נשלח, המנהל אמר לו: "אתה לא תצליח", אבל נבבה חשב אחרת, והודות לאמונה, עקשנות וראייה פנימית, הפך למורה, מרצה, ספורטאי אולימפי ובעל שני תארים אקדמיים. זה סיפור על אדם שלא רואה בעיניים, אבל רואה רחוק יותר מכולנו. 

בזה, איך נראתה נקודת הפתיחה שלך בחיים?

"עליתי לארץ בגיל שבע מאתיופיה ולא ידעתי שיש לי מגבלה. חשבתי שאני כמו כולם. רק בפנימייה הבנתי שיש בי משהו אחר. בהתחלה הייתי בהלם, אבל למדתי לקבל את המצב ולהבין שהעיוורון הוא לא מגבלה אלא מתנה. מרגע שאתה מקבל את עצמך, גם הסביבה לומדת לקבל אותך.

"ההורים שלי נפרדו כשהייתי קטן, אולי בגלל שלא היה קל להתמודד עם ילד שלא רואה", הוא מספר. "אבל אמא שלי נתנה לי כוח, היא לא ריחמה עליי, להפך, היא הייתה נותנת לי ליפול ולקום לבד ולא באה בריצה לעזור, כדי שאלמד להתמודד. זה בנה אותי.

"לא היה לי קל חברתית, אבל הייתי ילד שמח, אופטימי, שלא מפחד. לאט לאט הפכתי להיות הילד שכולם רוצים להיות לידו. 

"המנהל שלי בפנימייה אמר לי בגיל עשר שאני לא אצליח בחיים", הוא נזכר בעצב, "אבל המשפט הזה רק הדליק בי אש". באותו רגע החליט נבבה שהוא מוכיח אחרת, והבין שהוא חייב להאמין בעצמו. "הבנתי שאף אחד לא יקבע בשבילי מה אני יכול ומה לא, וזה בדיוק מה שאני מלמד היום את התלמידים שלי: אם אתה מאמין בעצמך, אף אחד לא יכול להוריד אותך".

לדבריו, היו כמה רגעים שבהם החליט לבחור אחרת: "הראשון, כשאמרו לי שאני לא אצליח. השני, כשהתחלתי להבין שהמגבלה שלי היא דווקא מתנה. והשלישי, כשנכנסתי לעולם הספורט. זה שינה לי את החיים. הייתי מעשן כבד, בלי כיוון, והספורט גרם לי להבין שהכול אפשרי. פתאום גיליתי שאני מסוגל לרוץ, להתאמן, להתחרות.

"כבר בגיל צעיר פגשתי אנשים שהאמינו בי: מורים, חברים, מתנדבים. כל אחד מהם היה אבן בדרך שלי. אחת מהם הייתה מתנדבת שרצה איתי כששנינו מחוברים בגומייה. היא האמינה בי כל כך, שזה גרם לי להאמין בעצמי. לאט לאט הגעתי לרמות שלא חלמתי עליהן. התחריתי בעולם, ייצגתי את ישראל באולימפיאדה, טיפסתי על הרי קילימנג'רו, והיום יש לי תואר ראשון בחינוך ותואר שני בקידום בריאות וספורט". 

לצד כל זה, בזה התמודד גם עם לא מעט כישלונות, אך הוא מבקש ממני לא לכנות זאת כך, אלא אתגרים. "הספורט לימד אותי שכל נפילה היא שיעור. במרתון אחד נכשלתי, לא עמדתי במינימום ורציתי לוותר. ואז נזכרתי בילד הקטן שנפל ואמא לא רצה לעזור לו. אז קמתי שוב והבנתי שאסור לי להישבר. דווקא מהמקומות האלה אתה לומד לא לוותר עד שאתה מצליח".

היום, כשהוא מסתכל אחורה על הדרך שעבר, הוא אומר: "כל אחד מקבל מסלול חיים, וזה המסלול שלי. אני מודה לה' על כל רגע, בעיקר על זה שהיום אני יכול לחזק אחרים". 

ולקוראות פנימה הוא מבקש להעביר מסר: "תסתכלו על הכוס המלאה. תמיד. אל תשוו את עצמכן לאחרים, אל תסתכלו על הדשא של השכן, רק על שלכן. אל תוותרו אף פעם. לעולם לא. ה' ברא אותנו שונים וזו לא טעות. הוא עשה זאת כדי שנלמד לכבד ולהבין זה את זה ולעזור זה לזה. ועוד דבר קטן להורים: כשאתם בגן שעשועים, וילד שואל על מישהו עם מגבלה – אל תשתיקו אותו. תסבירו לו, תיגשו יחד, תכירו. זו הדרך הכי טובה לחנך לאהבה ולקבלה". 

אהבה עצמית

לימור לרר (42) למדה לאהוב את עצמה אחרי שנות נעורים סוערות שבהן חוותה חרם, והיום היא עוזרת לאחרות לעשות את אותו הדבר בעזרת עיסוק באסתטיקה וטיפולי פנים. 

כשהייתה ילדה בחטיבת הביניים היא חלמה על דבר אחד: להיות אהובה. אבל המציאות הייתה רחוקה מזה. "רציתי חברות, אבל התחברתי לבנות הלא נכונות. יום אחד הן קראו לי למטה, ובמקום לשחק, חיכתה שם קבוצה שרצתה לפגוע בי. אחת מהן אפילו קראה לאחד הבנים שנתן לי סטירה."

מאותו יום היא נסגרה בתוך עצמה. "פשוט פחדתי. שלוש שנים הייתי הולכת לבית הספר בפחד. הייתי אורזת את הדברים חמש דקות לפני הצלצול, רק כדי לברוח מהר הביתה".

שיתפת את ההורים? 

"ההורים ידעו שלא טוב לי, אבל לא סיפרתי להם את כל מה שעבר עליי". כעבור זמן ביקשה לעבור בית ספר, מה שהפך לנקודת מפנה. "בתיכון הכרתי ילדות טובות. הבנתי שלא כולם כמו אלה שפגעו בי, ולאט לאט למדתי להאמין שוב באנשים".

במקביל נולדה האהבה שלה לטיפוח. "תמיד אהבתי אסתטיקה. הייתי הילדה הזאת שאוהבת קרמים, איפור, שיער. זה תמיד היה חלק ממני." היום לימור היא קוסמטיקאית מצליחה שמקבלת אליה נערות ונשים מכל הארץ. אבל מעבר לטיפולים היא רואה בעצמה שליחה. "הרבה נערות שמגיעות אליי משתפות במה שהן עוברות. אני רואה את עצמי כמי שיכולה להקשיב, להרגיע, להסביר להן שמה שהן עוברות לא מגדיר אותן".

היא מספרת שבקליניקה היא משלבת גם רגעים של חיבור פנימי. "לפעמים אני משמיעה מדיטציה מרגיעה, או פשוט מדברת איתן על אמונה ועל אהבה עצמית. אני לא פסיכולוגית, אבל אני מאמינה שאפשר לרפא גם מבפנים".

מה עזר לך לא לוותר? 

היא עונה בלי היסוס: "אמונה. תמיד הרגשתי שבורא עולם איתי. גם כשלא עשינו בבית קידוש, הייתי אומרת לעצמי שבבית שלי כן יהיה. ותמיד היה לי את ספר תהילים, שקראתי בו מילדות".

היא נזכרת גם ברגע שבו למדה לעמוד על שלה: "יום אחד אמרתי לעצמי: 'היום, אם מישהו ינסה לפגוע בי, אני לא אלך אחורה'. באמת החזרתי, ומאותו רגע זה נפסק. הרגשתי שאלוקים נותן לי כוח להתמודד עם אנשים שפוגעים בי".

היום, כשהיא מסתכלת אחורה, היא רואה את הקושי כחלק בלתי נפרד מהדרך שלה. "מה שעברתי היה שיעור. סבלתי המון, אבל למדתי מה זו אמונה, איך לגדול ולהתפתח ואיך לאהוב את עצמי. היום, כל פעם שאני עוזרת לנערה להרים את הראש, אני מרגישה שסגרתי מעגל".

הפוסט לא מנצחים אותי הופיע לראשונה ב-פנימה.

אנחנו נפגשות בבית קפה, לא רחוק מהדירה שלה בנמל חיפה. ברחוב חולפים מדי פעם דרי רחוב, והתפאורה כמו מתאימה את עצמה לריאיון. אך את עיקר פעילותה מקיימת מור בתל אביב, רחוק מעיר הולדתה ומהמקום שאליו היא חוזרת לישון – אבל קרוב אל ליבה.

"העולם הכי מרתק"

כמו הרבה דברים שנולדו ממשבר, גם 'פרויקט דיירי הרחוב' של מור שעל, שהפך לפרויקט חייה, התחיל בתקופת הקורונה. דווקא כשהעולם היה סגור ומסוגר, נפתח בפניה עולם חדש שלא הכירה.

אחרי שנים של חיפוש משמעות, מעבר בין עבודות ומעבר גאוגרפי מחיפה לתל אביב, החליטה שעל כי זו התחנה האחרונה שלה לפני המעבר לחו"ל. היא חסכה כסף ותכננה לקנות כרטיס טיסה בכיוון אחד כדי למצוא, אולי, משמעות לחייה. אך אז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. השמיים נסגרו, ואיתם גם האפשרויות, והיא מצאה את עצמה סגורה בדירה של 20 מ"ר לבדה. הנוף שנשקף מהחלון שלה ברדיוס מאת המטרים המותרים היה דרי הרחוב. 

"ישבתי על החלון הקטן בדירה שלי באלנבי בתל אביב, לבד. היה לי משעמם, אי אפשר היה לצאת, הייתה דממה ברחוב ואף אחד עוד לא באמת הבין מה זו הקורונה בכלל", היא נזכרת. "פתאום ראיתי דרי רחוב עוברים וצועקים. קלטתי אותם מהחלון והתחלתי לדבר איתם, לזרוק להם בקבוקים, סנדוויצ'ים, ואז הבנתי שהם מעניינים אותי.

"לא הבנתי בדיוק למה הם סקרנו אותי כל כך, אבל שאלתי אם הם יזרמו שאצלם אותם. ובום, זה התחיל. חמש שנים מאותו יום, אנחנו עמותה שבזכותה 15 איש יצאו מהרחוב, ושניים מהם הפכו להיות הורים. השתנתה התודעה. הכרתי את העולם הכי מרתק שיש לנו במדינה, עולם דרי הרחוב".

העולם שכל כך מסקרן את שעל הוא בדיוק העולם שממנו רוב האנשים ממהרים להסיט את המבט. הוא קיים, אך רק בשולי המחשבה, במחשכים, במקום שלא רוצים להגיע אליו – עד לרגע שנאלצים לפגוש בו פנים אל פנים. 

בניגוד לכל היגיון, דווקא במקום הזה, הנידח, שעל מרגישה הכי בבית. "הרחוב מתייחס אליך כאל פנינה", היא אומרת בחיוך, "הוא ממרק ומסיר את כל המחסומים. הכול יורד – האגו, התארים, הכול, ובאיזשהו שלב אתה נשאר רק איתך בתוך הראש שלך.

"לדרי הרחוב יש קשר קרוב איתו", היא מצביעה מעלה אל השמיים, "מי שרוצה להרגיש קדושה – שילך לרחוב".

 עוף מוזר

היא גדלה בחיפה, על הכרמל, ונחשפה כאמור לדרי הרחוב בחיפה ובתל אביב, שם החלה לשאול את עצמה שאלות. "הייתי מסתובבת ורואה אותם צועקים ברוטשילד. על ספסל בשדרה את רואה בן אדם שמזריק לעצמו בצוואר, ואנשים פשוט עוברים וממשיכים. זה היה משגע אותי, הייתי מדברת על זה עם חברים ושואלת: איך יכול להיות שקיבלנו את התופעה הזו כנורמה? מי מדבר איתם? איפה הם אוכלים? איפה המשפחות שלהם? לא סתם הייתי סקרנית לגביהם. כשהסתכלתי עליהם ראיתי את עצמי. הם עשו לי את השינוי הכי גדול בחיים".

כבר מגיל צעיר, היא מעידה על עצמה, הייתה ילדה שונה, כזאת ששואלת שאלות קיומיות על העולם. "מגיל 13 הייתי חושבת על אלוקים, ולמה אנשים לבושים ככה ולא אחרת. תהיתי על קנקנו של העולם. הייתי עוף מוזר, הילדה המשוגעת. התרגלתי לזה. אני חושבת שדרי הרחוב הם המראה הכי חזקה שלנו, כי כל אחד מאיתנו יכול ליפול. 

"הרחוב הוא אומנם פתוח, אבל הוא כלא תודעתי", היא מסבירה, "כי רובם מכורים לסמים, והם מקדישים את חייהם, בלית ברירה, לעבודת ההתמכרות. וזו עבודה אינסופית: הם צריכים להשיג כסף, לקנות מנה ולשבור קריז. הם כבר לא נהנים מהסטלה כמו בהתחלה, הגוף פשוט חייב את החומרים האלו".

המשפחות של דרי הרחוב מלוות אותם?

"המשפחות סובלות, אך נמצאות שם תמיד ומנסות לעשות הכול", היא מדגישה, "אבל זה גורר את כל המשפחה למטה, ויש לא מעט בני משפחה שמתאבדים או נפטרים משיברון לב. בן משפחה כזה לוקח את המשפחה למקום נפשי ופיזי מאוד קשה, ובאיזשהו שלב המשפחה צריכה להחליט אם להיגרר איתו למטה, לרחוב, או לנתק את הקשר.

"והאמת היא שהמשפחות לא צריכות להיות שם", היא מפתיעה. "כשבן אדם נמצא בנפילה, מי שמצליח לעזור לו הם לרוב אנשים זרים, כי מול המשפחה יש הרבה משקעים. הם מודעים לכך שהם גורמים למשפחה שלהם הרבה צער, ולכן היחסים איתם תמיד יהיו טעונים ברגש. לעומת זאת, מאדם זר הם לא יחושו שיפוט או אכזבה. דרי הרחוב בורחים מלהרגיש, והמשפחות גורמות להם להרגיש באקסטרים".

את יכולה לשרטט פרופיל משפחתי שמצביע על סיכוי שמישהו מבני הבית ימצא את דרכו אל הרחוב?

"לא, ברחוב יש הכול מהכול", היא פוסקת. "יש משפחות שבורות, עניות, עשירות ומשכילות. המכנה המשותף של הנפגעים הוא מצוקה נפשית לא מטופלת. לפעמים המשפחה מתעלמת מהכאב שהפך להיות גדול מדי, והם מחפשים איך לברוח ממנו. ברגע שדרי הרחוב ברחו לסם – זה 'דד אנד'. גם אם מתחילים בקטנה, המצב מידרדר, פוגשים פחות ופחות חברים ומשפחה, לא הולכים לעבודה, הימים מתערבבים, פחות אוכלים ושותים, ורוצים יותר מהסם. הגוף מתרגל לחומר, ומשם מגיעים לרחוב. 

"הרחוב הוא מקום שהנפש האנושית לא יכולה להכיל", מתארת שעל. "יש שם חוסר הגנה מוחלט, וכדי לשרוד את זה מנסים לעבור למציאות אחרת, על ידי שימוש בסמים".

היא מספרת על נועם, בחור נורמטיבי ממשפחה טובה שבגיל 13 סוחר סמים דרדר אותו לרחוב. "אמא שלו הייתה רודפת אחריו ברחובות, ולבסוף נפטרה מדום לב. יש אנשים שהגיעו למצב הזה והם לא מצליחים לקום. אני כבר רגילה לצד הכואב של החיים".

היא מדברת בכנות על המקומות החשוכים שבתוכה, שדרכם היא מצליחה לקבל באהבה ובהזדהות את המקומות החשוכים שהיא פוגשת ברחוב. "יש לי נפש מתוסבכת כבר מגיל צעיר, נטיות אובדניות, דיכאונות. החושך תמיד קוסם לי, וכשאני איתם אני מרגישה בבית. החושך שלהם לא מאיים עליי, לא מרתיע אותי. אני שם בשביל להדליק אור.

"אני יכולה להיות איתם ברחוב, ואז בבית יש לי ג'ט־לג, אני צריכה להוריד ולקלף כדי לחזור לנורמה. אבל באמת, הנורמה שלי היא איתם. שם אני בבית, טבעית. הם רואים אותי. אני לא חושבת שמישהו ראה אותי כמו שהם רואים אותי. כשהם נופלים, אני נופלת. כשאני מרימה אותם, אני מרימה את עצמי. הם רואים בי אור, אבל אני רואה את עצמי דרכם. הם האנשים שלי, שמילאו אצלי את החלל שחיפשתי כל כך הרבה שנים".

את לא מפחדת ליפול בעצמך?

"אני נופלת, אבל זה כבר לא מפחיד אותי", היא משיבה בביטחון. "יש לי היום יותר כלים להיות במקומות נמוכים ולעלות בחזרה למעלה. לדוגמה, היה יום שקמתי ברע והייתי במקום נמוך, אז יצאתי מהבית ופגשתי את גיא, דר רחוב אלכוהוליסט. הוא הסתכל עליי ואמר לי: משהו עובר עלייך, בואי שבי. 

"ישבנו על קפה, הוא התחיל לדובב אותי, ושנינו בכינו", היא מתארת. "יצאתי משם כאילו ישבתי עם פסיכולוג. זה עטף אותי, ופתח לי את היום מחדש. זה מה שקורה לי איתם. הם מרימים אותי, וזה גורם לי להרים אותם. כשהם רואים אותי הם ישר אומרים לי, 'מתי תשלחי לי את הסרטון', או 'תצלמי אותי'. אני כמו אמא מרובת ילדים", היא צוחקת, "זאת תחושה שאני לא מקבלת בשום מקום.

"הם כמו ילדים", היא ממשיכה, "הם מרגישים שיש מישהו קרוב שאוהב אותם וידאג להם, אז הם מרשים לעצמם להיות ילדים. אני מדברת איתם, שרה איתם, חוזרת להיות ילדה איתם בעצמי. העבודה שלי היא לבוא ולהגיד להם שיש בעולם הזה גם כיף, לא רק רע. ולעשות איתם כיף. ברגע שכיף להם, הנפש שלהם מתחילה לעבור שינוי".

המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,

קרדיט: טל ביסמוט

צילום: אריק סולטן 

איפור: מוריה ארנוולד

הפוסט הופיע לראשונה ב-פנימה.

כיום עליו לעבור מסע ארוך של שיקום, והוא לא היחיד. רבים מהחיילים ששירתו במחנה שורה מתקשים להמשיך בחייהם. הקשיים מתבטאים בגוף, בנפש, בתקשורת עם הילדים או בקשר עם אלוקים. יותר מעשרה זוגות מהחטיבה התגרשו ופירקו את בתיהם, והיה גם מי שלא היה יכול עוד, ושלח יד בנפשו.

אני נפגשת עם שמרית (38) ושתי נשים נוספות: אדווה זיידמן (42) ורחל הילו (43). אדווה – מרצה, יועצת אישית ומנחת קבוצות חוסן היא אשתו של אבישי, סמג"ד גדוד המאנ"ח (מתקן איסוף נתוני חלל) המטכ"לי לזיהוי חללים. רחל היא כלכלנית ואשתו של אשר, חייל בגדוד. ושמרית, מנהלת תחום קלינאיות תקשורת בשירותי בריאות כללית, היא אשתו של משה, המשרת אף הוא כחייל באותו הגדוד.

למרות המחירים ששילמו, לא תשמעו מהן מילה אחת של תלונה או מרמור. שלושתן מעריצות את בעליהן על העבודה הקדושה שעשו. "מגיעים לשם רק אנשים מיוחדים", הן אומרות בהערכה, ומספרות כיצד הבעלים שלהן עשו את עבודתם מתוך כבוד עצום ורגישות אין־סופית. עם זאת, ברור להן שהמערכת הצבאית עדיין לומדת כיצד לתמוך באופן נכון במשרתים במקום כה רגיש וטעון, והן פועלות כיום בדרכים שונות על מנת שהמשרתים בשורה ומשפחותיהם יקבלו את המעטפת שהם זקוקים לה כאוויר לנשימה.

מה יקרה לנפש

מחנה שורה, הנקשר בתודעה הציבורית באופן הדוק לזוועות שמחת תורה תשפ"ד, הוא למעשה המפקדה הראשית של הרבנות הצבאית. במחנה נמצאים מטה הרבנות, מדור הלכה וטכנולוגיה, בית הדין הצבאי לגיור, מחסנים המספקים צורכי דת לכל חיילי צה"ל ועוד. במחנה נמצא גם 'מרכז הצבי' – המתקן הלאומי לטיפול בחללי מערכות ישראל. המתקן תוכנן ליכולת עבודה באירועי מלחמה קיצוניים, טיפול בנפגעים במצבי מלחמה ובאירועים בסדר גודל לאומי, ושם רוכזו כמעט כל הנרצחים, חיילים ואזרחים, בטבח הנורא שחווינו לפני שנתיים.

התגובה הראשונה שנשות המילואים של שורה מקבלות מהסביבה היא לרוב הרמת גבות, שלא לומר רתיעה, ותמיהה: "איך הוא הגיע לשרת שם?". בשונה מתפקידים אחרים, הן מספרות, על התפקיד בשורה איש לא יביט בך בעיניים נוצצות וישאל איך התקבלת, אך האמת היא שמי שמגיע לשם נבחר לאחר סינון קפדני. בדרך כלל לא משבצים לשם חיילים צעירים, אלא אנשי מילואים ותיקים יותר, בעלי חוסן וכוחות נפש מיוחדים. עם זאת, איש לא תיאר לעצמו עם מה יצטרכו גיבורי שורה להתמודד.

בשמחת תורה לפני שנתיים שמרית ומשפחתה היו בישיבת ההסדר שבה הם גרים. בשעת צהריים הגיעה לשם אישה שבישרה שישנם מאה הרוגים. "משה טס לטלפון. לא רציתי להאמין שמדינת ישראל צריכה אותו, ולא הפסקתי לבכות. עד אז זאת הייתה בדיחה שחורה, שאם יצטרכו אותו – סימן שהמצב רע", היא משחזרת. "כשהגעתי לאמא שלי, הדבר הראשון שאמרתי לה הוא שאני רק שומעת זוועות, ומשה יהיה שם – בזוועות. מאותו הרגע דאגתי למה שיקרה לנפש שלו. הרי אנשים ראו חצי סרטון והתקשו להכיל, ואני חשבתי – מה הוא הולך לפגוש שם? ".

בשבועיים הראשונים של המלחמה החיילים ראו בעיניהם את הרוע, ועבדו מסביב לשעון. לא היה כמעט זמן לישון, וכשכבר הלכו למיטה, ממילא לא הצליחו להירדם. בהמשך, כשיצאו הביתה לגיחות קצרות, הם התקשו להבין איך העולם ממשיך. "לפני רגע הם היו במציאות כל כך כואבת", אומרת רחל, "הם היו במשימה ולא הפסיקו לכאוב ולעשות, ועכשיו אנשים שותים קפה ושומעים מוזיקה. איך לא הכול קופא וכולם עוצרים?".

בתוך המחנה הם התנהלו כמו בעולם מקביל, פועלים מתוך תחושת שליחות עצומה. "זאת משימה שבאמת לא כל אחד יכול לבצע", מסבירה אדווה, "מעבר להתמודדות עם קושי בכל הרבדים – הטכני, המנטלי והאמוני, מה שמיוחד הוא שהם לא רק מבצעים את המשימה, אלא עושים אותה מתוך תחושה מאוד גדולה של שליחות, אהבה ואמונה. בחרדת קודש ממש. אחד הדברים שלא יודעים הוא שכשמטפלים בחלל, תהליך הזיהוי והטיפול בגופה נעשה בדממה מוחלטת. יש להם נהלים מסודרים איך עושים את המשימה מתוך מסירות ואחריות מאוד גדולה. הם מגלים כזאת גדלות נפש, ויכולת לפעול ולתפקד מול קושי מאוד גדול וזוועות עולם".

אנשי שורה יצאו מגדרם על מנת להעניק לחללים הקדושים את הכבוד הראוי ביותר, להגיע לזיהוי ודאי ולטפל בחלל ובחפציו. "היה מפגש מאוד אינטימי עם החללים", מעידה רחל. "היו שם יש דברים שממש שוברים את הלב: ציורים מהילד שכתב 'הלוואי שלא תיפצע ותחזור אלינו לשבת', מכתבים לאישה, משניות".

הן מספרות שהבעלים זוכרים כל שם, כל סיפור. "כשאנחנו מחכים לרכבת או לאוטובוס אנחנו נתקלים בסטיקרים שמנציחים את החללים שהם ליוו", משתפת רחל. "אלו אוצרות, אורות שכל פעם חוזרים אליך. עכשיו הם רואים את זה בכל מקום".

"חלק מהסטיקרים הם בזכות המילואימניקים שהצליחו לנקות את הדפים שהחיילים כתבו", מוסיפה אדווה. "אבישי אומר לי – 'אני מכיר את כולם'".

"הם היו בכבוד עצום כלפי הסיפור של האנשים שהגיעו, לגלות על כל אחד מי הוא היה", מצטרפת שמרית. "לכל אחד היה סיפור, איך בעצם הוא הגיע לסיום חייו, והם רצו לתת לו את הכבוד המרבי. למשל, כשמצאו שיר טבול בדם בכיסו של אחד החיילים, הם עשו הכול כדי להספיג את הדם, וזה לא היה פשוט. הם לא נחו לשנייה עד שהם לא סגרו את המעגל".

המשימה הלכה והתארכה למאות ימים. המפקדים וקצינות החוסן עשו כמיטב יכולתם, אך המשקל על הנפש הפך לכבד מנשוא. כשהנשים ראו שבני זוגן משתנים להן מול העיניים, הן פנו לגורמים במערכת. "ראינו את ההשלכות שמתחילות להיות בבית, והבנו שצריך לעשות משהו בצורה יותר מהירה", אומרת שמרית. "גורמים חיצוניים כל הזמן אמרו: רגע, אנחנו צריכים ללמוד ולהבין את גודל האירוע. אבל אנחנו כבר הרגשנו את הגודל".

מתי הרגשתן שמשהו שונה?

שמרית נזכרת בפעם הראשונה ששמה לב. "זה היה בהפסקת האש הראשונה. היה להם רגע למנוחה, ופתאום קלטתי מה קורה כאן. ראיתי שהוא פתאום בוהה, מתחיל לעבד את כל המרוץ האינסופי שהיה שם, והדברים התחילו לעלות. מהתחלה גם היו עניינים של אוכל: בשר, ובכלל אוכל מבושל או אפילו רק ריח של אוכל מבושל, הם מחוץ לתחום. אחר כך הבנתי שזו תופעה שהופיעה גם אצל חיילים אחרים".

רחל מתארת איך בעלה היה חוזר בהפוגות. "בתוך התקופה הזאת היה נראה שהם ממש כמו זומבים. לא מסוגלים לתקשר או לתפקד. דברים פתאום נראו להם מאוד קטנים, לא משמעותיים. בשעות הפנאי יש יותר התכנסות, ומצד שני יש גם רצון ליצוק לחיים כמה שיותר חוויות חיוביות".

"אצלנו אבישי עדיין בתפקיד, אז אין לנו לפני ואחרי, אבל אני כן יכולה לראות דריכות מאוד גדולה", אומרת אדווה. "אבישי מאוד חדור מטרה – יש את הצבא לנגד העיניים, ולצד זה יש חוסר סבלנות לדברים שהם פחות משמעותיים. אפילו דברים פשוטים, למשל, הוא יעשה קניות, אבל אם יהיו הרבה אנשים בתור, הוא ישאיר את העגלה, ילך, ויגיד שנעשה קניות בזמן אחר. יש גם יותר רצון לזמנים של שקט, יותר כובד ראש. רואים שיש משא על הכתפיים".

היה להם רגע של התלבטות? אולי לפרוש מהתפקיד?

"לא", עונות שלושתן פה אחד. "היה ברור להם שזאת המשימה הלאומית שבה הם לוקחים חלק", מסבירה אדווה. "בזכות העשייה האינטנסיבית, ובזכות ההצלחה בזיהוי החללים, המשפחות קיבלו תשובות, ונוצר מעט סדר בכאוס ששרר בימים ההם".

שמרית, גם אחרי שמשה נפגע בליבו, אין לו חרטות על התפקיד?

"לא. וגם עכשיו, אם הם היו שואלים אותו, הוא היה חוזר. הוא מבין את הקשר בין הדברים, אבל הוא מרגיש שזה חלק ממנו ומהזהות שלו. הוא אומר שזאת הייתה חוויה קשה ומטלטלת, אבל חוויה רוחנית כל כך גדולה, כי זה היה רגע בהיסטוריה של עם ישראל שבו הייתה להם הזכות להביא אדם לקבורה יהודית במלואה למרות הקושי".

"אלו באמת אנשים עם לב גדול מאוד", מוסיפה רחל. "רואים את זה עכשיו בעוצמה. הם גם מעריכים יותר את החיים ואת המשפחה, בגלל שהם ראו איך החיים יכולים ברגע אחד להסתיים".

 הפכו למשפחה

כל עוד חיילי שורה היו בתפקיד, העשייה, השליחות והמעטפת החברתית שמרו עליהם. החברים לפלוגה והמפקדים – כולם הפכו למשפחה. "אשר לא הכיר את האנשים לפני, והיום כולם חברי נפש שלו", אומרת רחל.

"זר לא יבין זאת. הם יכולים להבין אחד את השני במבט בעיניים", מסכימה אדווה. כאשת המפקד, היא ראתה מקרוב כיצד אבישי דאג לפקודיו. "היה ברור לצוות הפיקודי שהם מחזיקים גם את המשימה וגם את האנשים. הם עשו טלפונים לכל אחד מהאנשים וגם לנשים".

"אני חושבת שברמת הפיקוד – מה שהם עשו הוא מטורף. הם ראו כל חייל לאורך הדרך, תוך כדי שהם בעצמם מתמודדים", אומרת שמרית בהערכה. "הם ידעו מה יעשה לחיילים שלהם טוב ואיך לבנות להם חוסן. למשל, אחרי משימה קשה, הם ישבו בחדר ההתרעננות ושרו שירי נשמה. אלו דברים שמיוחדים להם. גם השבתות שם היו מאוד מחברות ומחזקות, עם שירי שבת וחיבור רוחני. חיילים ממש נלחמו להגיע לשם בשבתות, והנשים היו שותפות מלאות, ושלחו חלות ואוכל".

הסדקים המשמעותיים יותר החלו להתגלות כשסיימו את השירות, וכל אחד נפרד מחבריו למילואים וחזר לשגרה.

"היום אנחנו תשעה חודשים אחרי שסיימו", משתפת רחל, "ופתאום צפים המון דברים. אחרי שהם סיימו את המשימה הם צריכים לחזור לחיים, ואם עד הם היו ביחד, חדורי שליחות – עכשיו הם לבד עם המראות, הזיכרונות והתחושות. מה עושים עם זה?".

מלבד הקשיים האישיים והמשפחתיים, יש גם לא מעט קשיים תעסוקתיים. ישנם אנשים שחזרו לעבודה, והרגישו שהם לא מסוגלים עוד לשבת מול מחשב. "בסוף יש הרבה אדוות וחלקים שאנחנו עוד לא מדמיינים, ועוד לא מתחילים להבין", רחל מוסיפה.

כיוון שהמילואים כבר הסתיימו, מערך התמיכה איננו. האפשרות הזמינה היא לפנות למשרד הביטחון ובעצם להיות מוכרים כנכי צה"ל – דבר שרובם כלל אינם צריכים או מעוניינים בו. יוצא מכך שלמעשה רבים נופלים בין הכיסאות, ללא ליווי מתאים וללא מסגרת שתסייע להם לעבד את מה שחוו על מנת שיוכלו להמשיך הלאה.

"הסיפור הוא לא רק ליווי לשעת חירום, אלא גם החזרה לשגרה", מסבירה אדווה. "המענה צריך להיות מענה מותאם וייחודי, כי האפיונים פה הם באמת ייחודים".

הצבא כיום מאפשר 22 טיפולים לחיילי שורה, כולל לבני המשפחה. לא רק שזה רחוק מלהספיק, אלא שמסתבר שלא מעט אנשי טיפול נשברים באמצע הטיפול בהם. "חיילים מספרים שהם כבר פנו לטיפול והמטפל אמר להם שהוא לא יכול להמשיך", מספרת שמרית.

מלבד החוסר במעטפת, חסרה גם תמיכה מהחברה? יש יותר הילה סביב חיילים קרביים, בעוד שלא מספיק מעריכים את התרומה של חיילי שורה?

"אחד המפקדים אמר לי פעם: בזה את לא יכולה להילחם", משיבה שמרית. "אנשים אוהבים לשמוע על לחימה וניצחון, לא על מוות, אבל אנחנו בתוך שיח על מוות. בגלל זה כמעט ולא היה לנו מקום לבוא ולפרוק. מישהי שבעלה או הבן שלה יוצאים לקרב – היא לעולם לא רוצה להיפגש איתי. היא לעולם לא רוצה לחשוב בשום זווית שאנחנו נהיה קשורות. אלו דברים שלא נאמרים בצורה גלויה, אבל ככה זה".

המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,

קרדיט: רקפת גרוס

צילום: נעמה שטרן 

איפור: מוריה ארנוולד

 לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מבין השורות הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשאני חונה ליד ביתה בפרדס חנה, מקבלת את פניי חניית עפר פשוטה בצל העצים, אפילו בלי מדרכה. הבית שאליו אני נכנסת גדול ורחב ידיים, והמעבר ביניהם נדמה כמו מראה של הדסה עצמה: אישה שיודעת לעשות דברים גדולים, אך מחפשת לשמור על פשטות, משפחתיות וחמימות.

עד שפרצה המלחמה היא בכלל גידלה את ילדיה בבית ולא חיפשה לפרוץ החוצה. במשך שנים שמרה בקנאות על ביתה מאור הזרקורים שהופנו אליהם בתור משפחתו של אחד הזמרים המפורסמים והמצליחים בארץ, אבל השנתיים האחרונות שינו את מסלול חייה לכיוון שלא צפתה, זמן קצר אחרי שילדה את בתה השביעית. 

"בדיוק עברנו לבית הזה, ולראשונה היה לי חדר עבודה. אמרתי: איזה באסה שעכשיו החדר הזה יהיה ריק שנה, כי אני הולכת ללדת. אבל כעבור כמה חודשים נכנסתי אליו בטירוף", היא נזכרת. "כשהתחלתי עם 'מלחמה של גיבורים' הייתי עם תינוקת, חודשיים אחרי לידה קיסרית, עם עוד שישה ילדים בבית, כשאבא שלהם מופיע בבסיסים, בהלוויות. אם לא המלחמה, שום דבר לא היה מוציא אותי. אני רגילה להיות בבית, ולצאת מאזור הנוחות זה אף פעם לא כיף. אבל בגלל שזו הייתה מלחמה, התגייסתי למה שהיה צריך".

הפרויקט 'מלחמה של גיבורים' שיזמה, הנגיש לילדים בזמן אמת את סיפורי המלחמה והגבורה בשפה המותאמת להם, ויצא בהמשך כספר בעריכתה. אחרי הספר בעברית הגיע גם תרגום לאנגלית, ובהמשך יצאה בן ארי לסבב הרצאות בארצות הברית ובלונדון בעקבות הספר. "אמרתי, מי יעשה לזה את היח"צ, מישהו מעונב מניו יורק או אמא לשבעה ילדים מישראל?" היא מתארת, "ובאותה נשימה אמרתי לעצמי, נראה לך? איך תטוסי? התינוקת שלך עוד לא בת שנה, לא דיברת באנגלית מאז כיתה י״ב בערך, אין סיכוי. אבל שכנעתי את עצמי: לא נורא, פחדים אחר כך. את עוד לא טסה, רק תלמדי אנגלית". 

לצד החשיפה אל העולם היא פתחה לראשונה דף פייסבוק, ובו היא משתפת מהעשייה שלה. אולם הפוסטים שנגעו בי במיוחד עסקו דווקא באימהות שלה. היא טוטאלית באימהות, בצורה שנדיר למצוא היום. מתעקשת לקבל את הילדים בשתיים, לעשות עם כל אחד מהם דייט שבועי, ובעיקר – מבקשת להיות נוכחת בצורה משמעותית בחייהם מבלי לברוח להסחות של העבודה והחיים שמחוץ לבית. 

"אנשים רואים עכשיו שאני כאילו מתפוצצת אל העולם", היא אומרת בכנות, "ואני עוד מנסה לשים לעצמי ברקסים. אני לא רוצה להגיד לך אפילו כמה דברים יש לי על שולחן העבודה, פרויקטים שחשוב לי לקדם אותם, ואני מרגישה שהם דחופים. אני מנסה לעצור את עצמי, כי בכל אופן יש לי ילדים, ולא מתאים לי המתח בין העבודה לאימהות. בא לי את הילדים שלי ושאף אחד לא יספר לי שספר הוא יותר חשוב מילדים".

לא קשה לך לוותר על פרויקטים לטובת גידול הילדים?

"ברור שהמתח קיים. אני הגעתי מחברה שבה עודדו אותי להתקדם ולהתפתח ולהיות ולממש. והרגשתי שבחיפוש שלי, קודם כול יש לי את הקונטרה, שאני שואלת: שנייה, רגע, מה הערכים שחשובים לי? דווקא הדליק אותי המימוש כאמא הזאת שנמצאת בבית, ואיזה יופי שקריירה אני אעשה מגיל 40 עד 80. כשהייתי קטנה זה היה יותר 80, היום זה גם 90. בוא'נה, 40 שנה קריירה, מדהים! עכשיו הילדים זה הדבר הכי חשוב". 

בעצם עשית מרד הפוך. 

"בדיוק. זה הדבר הראשון, והדבר השני הוא שפשוט היה לי נס. היה לי נס שאלוקים לקח ממני את הרצון להיות 'משהו' ובאמת גרם לי להיות שבעת רצון. שאלו אותי מה החלומות שלי ועניתי שאני חיה את החלום עכשיו. זה לא תמיד נוצץ, רוב הזמן את צריכה לנגב שאריות מהרצפה, אבל מדהים, זה החלום שלי".

אהבה למילה הכתובה

היא בת 37. גדלה ברחובות כבת רביעית במשפחה של שישה ילדים. אביה, ברוך, עבד בחיל האוויר ("הוא עשה שם הכול חוץ מלהיות טייס"), ואמה הני הייתה מעצבת אופנה עוד לפני שהביטוי היה מוכר במגזר ("כל הנשים שגרו בגוש קטיף הגיעו לאמא שלי לקנות בגדים, כולן ידעו ששמלות צנועות זה הני רגב"). בשנות ילדותה אמה החלה לעבוד מחוץ לבית, והדסה נשארה שעות רבות לבדה. "הייתי רואה הרבה טלוויזיה, ולכן היום אני פשוט לא מסוגלת. אני אף פעם לא רואה, לא סרטים ולא סדרות, כי היה לי הרבה מזה". 

בשנים האלה היא גם גילתה את האהבה למילה הכתובה. "הייתי קוראת מלא ספרים. אבא שלי היה מביא לנו מהצבא ספרים על חיילים גיבורים, אלה שקיבלו את עיטורי העוז והמופת, וקראתי הרבה מזה", היא מספרת. "כשהתחלתי עם 'מלחמה של גיבורים', בשלב מסוים נזכרתי שכשהייתי מדריכה, בתחילת כל פעולה היינו מדברות על דמויות מופת כמו בן־גוריון, יוני נתניהו, הרב נריה. היינו מספרות סיפורים מעוררי השראה. ומי שסגרה לי מעגל היא חניכה שלי משבט נבטים, שגרה היום בשדרות. הם פונו, וכשהם חזרו לעיר, ההנהלה של בית הספר היסודי שבו היא מלמדת אמרה שעוד מוקדם לדבר על מה שהיה, אבל היא אמרה שחייבים לספר סיפורי גבורה. הגעתי להרצות בשדרות ובאתי לבקר אותה בבית שלה. היה לי מאוד מרגש לשמוע אותה". 

בשנות התיכון וההדרכה בבני עקיבא גילתה בן ארי עולם רוחני שלם שלא הכירה מהבית. "יש לי סיפור מצחיק", היא נזכרת בחיוך. "כשהייתי בת 14 והאינטרנט היה בחיתוליו, הייתה רשת חברתית בשם מירק שהיינו מתכתבים בה, והתחלתי להכיר אנשים מכל הארץ. ואז אני וחברה מהאולפנה המצאנו איזו מילה – פצ'נגה. אמרתי: הלוואי שכולם יגידו פצ'נגה. התחלתי ללמד אנשים את המילה, ואחרי זמן אמרו לי, את לא מבינה, בקריית שמונה אומרים פצ'נגה, בגוש קטיף אומרים פצ'נגה, החבר'ה של ישיבת מרכז הרב מכירים פצ'נגה. ופתאום, הרגשתי שאני בתפוצה ארצית! ומשהו בתוכי התרוקן. הייתי בת 14 ושאלתי: מה אני עושה עם זה? מה אני עושה עם החיים שלי?". 

החוויה הזו הובילה אותה לחפש משמעות עמוקה יותר. היא הקימה יחד עם חברים גרעין שיעסוק באחדות ואהבת ישראל. דרך העיסוק בתחומים אלה היא נחשפה לכתביו של הרב קוק, והתאהבה. "אמרתי לאבא שלי יום אחד, אבא, יש לנו 'אורות הקודש'? אז הוא אמר לי שהוא לא מכיר וסיפרתי לו שזה ספר של הרב קוק. הוא קנה לי את הכרכים, והייתי יושבת וקוראת מלא 'אורות הקודש' וחושבת שאני מבינה. יש לי חברה טובה שעד היום לא שוכחת לי איך היא באה פעם לקרוא לי לסרט עם כל החבר'ה מהשבט ואמרתי לה, 'לא, שנייה, אני פה באמצע משהו, אני לומדת עכשיו'". 

ההדרכה בבני עקיבא פתחה בפניה צוהר נוסף לעולם של עשייה ואידיאלים. בתקופת הגירוש מגוש קטיף היא יזמה מסע בעקבות מסע המושבות של הרב קוק, והוציאה אוטובוס לצפון להיפגש עם הנוער של דגניה. "הרכזים שלי הדליקו אותי על הקדושה. אמרתי, וואי, להיות אדם חי, להיות אדם פועל – זה הולך עם קדושה. הקדושה לא מכבה, היא מדליקה, ממש".

רואים שאת דלוקה עד היום. איך את שומרת על האש הפנימית? 

"מילדות, כל הזמן ישב לי מול הראש המשפט: רק שאני לא אהיה מבוגר עייף. דיברנו על זה הרבה, החברים, שאנחנו לא רוצים שימותו לנו האידיאלים". בפועל, היא מסבירה שבשבתות היא קוראת רק ספרי קודש. "היום אני כן אקרא גם ידע מקצועי שגורם לי למחשבות ולהתבוננות, אבל בכל השנים למדתי בשבתות רק קודש. ואני גם לומדת עם הילדים שלי, ויש שיעור שאני מעבירה אצלי בבית בשמונה השנים האחרונות". 

להצליח ללמוד כל שבת ספרי קודש? אני מצדיעה לך. 

"היו שנים שבהן הרגשתי שאני לא יכולה לקרוא כלום, גם לא את הרבנית ימימה, שזה כמו סטנדאפ של הקודש. אבל הייתי מאוד מתאמצת, תמיד. לומדת אפילו פסקה אחת, ולא רצה על מהלך שלם. זה משתנה עם השנים, הריונות, לידות, אחרי", היא מדגישה, ואומרת שהעיקר זה ההשתדלות. כחלק מההתמדה בלימוד היא לומדת בכל ערב עם ילדיה את פרשת השבוע, ובשבת הם לומדים פרק בתנ"ך, וכך הקיפו כבר את רוב ספרי הנביאים.

בגיל 20 נישאה לחנן, אז תלמיד ישיבת רמת גן. היא למדה תואר בתקשורת ובמדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, ובמקביל החלה לערוך את מגזין הנשים 'הלל', שהתאחד בהמשך עם המגזין שאתן אוחזות כעת. ביחד עם חנן הקימה גם את מגזין 'מקום בעולם' לנוער, ותוך כדי היא גידלה את ילדיה עד גיל שנתיים בבית. אחרי המיזוג של 'הלל' עם 'פנימה', היא הפכה לעצמאית בתחום של כתיבה ועריכת תוכן.

קרדיט: תחיה פרץ 

צילום: שירן כהן 

איפור: דפנה דימרי – איפור | שיער | גוונים

הפוסט יש בגעגוע משהו שהוא מאוד חי הופיע לראשונה ב-פנימה.

"בשבעה של אבי הסתכלתי הצידה ותהיתי אם אי פעם אוציא שוב את הכינור. לא ידעתי אם אצליח, הרגשתי שהעולם כואב מדי לכינור. יש כאלה שרואים בו כלי נוגה, אבל אני רואה את הכינור בתור כלי שרוקד ליד כיסא הכבוד. מבחינתי הוא מבטא שמחה והשתוקקות". את המילים האלו אומרת לי בכאב רחל גולדברג (44), אם לשמונה, אלמנתו של הרב אבי גולדברג הי"ד, שבכ"ד בתשרי השנה נפל בקרב בדרום לבנון בתפקידו כרב צבאי בגדוד 8207, חטיבת אלון. 

מתוך המילים האלו אני חושבת על המלחמה שמפגישה אותנו עם אנשים גדולים. דמויות מרשימות בעלות שיעור קומה ועוצמות של אמונה וכוח. לא רצינו שהמפגש יתרחש בנסיבות האלו, אבל בפועל עם ישראל זוכה להכיר רבים שעד עכשיו חיו בתוכו בשקט ובפשטות, ופתאום מתגלה הגודל שלהם בכל פינה, באינספור בתים. הזרקור מאיר על מה שהיה קיים כל הזמן, ורק מביא אותו לקדמת הבמה, מספר על מה שיש. 

אחת מהדמויות המיוחדות האלו היא רחל גולדברג. רחל והכינור. סיפור חייה שזור בתוך עולם הניגון, ועוד כשהייתה ילדה נשבתה בפלאיו של הכלי המיוחד. "לאחר שצפיתי בחזרה ביתית של להקת נשים חרדיות שעלו מחו"ל, רציתי גם אני את הכלי הזה שעושים איתו ככה", היא מחווה בידיה את התנועה שהילכה עליה קסם מגיל ארבע ועד היום. 

מאז שהרב אבי נהרג, משהו בניגון שלך השתנה? 

"אני מרגישה שכל נגינה מורידה צלילים שקיימים בשמיים, בנצח. הניגון מוריד משהו לארץ, כמו שיש ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. סידור הצלילים לוקח מהנצח. הביטוי הוא פה, אבל הקיום הוא כל הזמן".

"הכינור יצא לדבר מצווה" 

משפחת גולדברג היא משפחה מוזיקלית. הרב אבי הי"ד למד קלרינט מגיל צעיר אצל פרופ' גרש גלר, מגדולי המורים לכלי נשיפה, והאהבה למוזיקה עברה לשמונת ילדיהם שמנגנים בכלים שונים. בליל שבת שבתוך השבעה, מספרת רחל, בנה הבכור שאל בקול: "מה נעשה ביום שני, אחרי שנקום מהשבעה?". את התשובה הוא ענה בעצמו, והציע שהמשפחה תלך לנגן לפצועים מהקרב. "זה מה שעשינו", היא מציינת, ומוסיפה שזו הייתה הסיבה שהכינור יצא מהתיבה: "הכינור יצא לדבר מצווה". 

"זה לא שהכול עטוף באיזו רוחניות", היא מסייגת. "היה פשוט, מרגש וישיר. מלב אל לב. ירדו הרבה דמעות כשפצוע מהקרב סיפר לי על הרגעים שבהם בעלי נפל".

זו הייתה ההתחלה, כאמור, של הוצאת הכינור מהתיבה, ובהמשך הוזמנה רחל לשוב אל הבמה להופעות כבימי השגרה. מאז ומתמיד האמינה בחיבור הלב של המוזיקאי לאירוע, ומבחינתה מי שמנגן הוא לא ניצב טכני שבא להפיק צלילים. לאחר נפילתו של הרב אבי, החיבור היה משמעותי עבורה עוד יותר. "כמוזיקאית חשוב לי לדעת מה הנושא של הערב", היא מדגישה. "למשל, אני צריכה עכשיו להכין שתי רשימות שירים להופעות מחר, וכשאני מכוונת לתוכן הערב, הנוכחות של השיר מביאה לי את אבי באותו זמן. יש לי חיבור חזק להווה, זו לא רק התרפקות על העבר או תקווה לעתיד, אלא נוכחות עכשיו. זה חלק מהאמון שאני חיה איתו".

בהופעות מוזיקליות ניתן למצוא מנעד רחב של אומנים, החל מאלו שעסוקים רק במוזיקה בעצמה, עוברים משיר לשיר ברצף ומתקשים לחלץ מילה אחת נוספת, ועד אלו שנהנים לדבר עם הקהל, ומדי פעם משלבים שיר. רחל מאמינה שהשיח עם הקהל חשוב. "נגן בלי מילים זה קצת חסר. הקהל צריך להכיר מה הלב, מה הכוונות של מי שמפיק את הצלילים עכשיו. תמיד היה לי עניין לחבר את הקהל לכוונת המנגן. מילים וניגון הם עולמות שונים, אבל ההשלמה מתבקשת".

במהלך השנים אירחו הזוג גולדברג בביתם אירועי מלווה מלכה, ולכל ערב כזה הגיעו 100-80 איש, מצטופפים במרחב הסלון ועד סף הדלת. בין הניגונים שזר הרב אבי דברי טעם ומחשבה, והתיאום בינו ובין רחל היה נוכח מאוד. "גם בזוגיות וגם במוזיקה היה מושג שהשתמשנו בו: האם אנחנו 'מכוּונים'? האם אנחנו מתואמים זה עם זה?".

הפעם הראשונה שרחל ניגנה ללא נוכחותו הפיזית בביתם הייתה בדיוק במקום שבו הם נהגו לנגן יחד. "בפעם הראשונה שניגנתי בבית בלעדיו, זה היה לקבוצה של חוצניקיות שבאו אליי למופע. ישבתי על הכיסא שלי ליד הפסנתר, שם בדרך כלל אבי היה מימיני, ולא יכולתי להפסיק לבכות. שאלתי בלב: 'איפה אתה?'. אם הניגון הוא נחמה או ביטוי – אני לא יודעת לומר. הניגון הוא חלק ממני, חלק מהחיים שלי". 

 אהבה ממבט ראשון

אנחנו צוללות אחורה בזמן, לסיפור ההיכרות שלהם. בשכונת קטמון, שם התגוררו הוריה של רחל, התגבשה חבורה סביב משפחת זיסקין, שארגנו אצלם מלווי מלכה עם ניגונים. בין העשרות שהצטופפו על הרצפה במעגלים נכחו גם הרב אבי, אז בחור ישיבה צעיר, ורחל. באחד מאותם מוצאי שבתות ניגשו אליה זוג חברים, רובי וג'נט קסל. "ג'נט שאלה אותי: את רוצה להכיר את אבי? ואמרתי לה כן בחיוך ענק", היא נזכרת בערגה. 

הם אומנם גרו בסמיכות, אבל לא הכירו מקרוב, וכשרחל הבחינה בו במשך כמה מפגשים היא התרשמה. "הוא היה בבני עקיבא ואני הייתי בעזרא, וחוץ מלראות אותו לא ידעתי עליו כלום. באותו לילה רובי דיבר עם אבי שעתיים לשכנע אותו, כי זה היה ארבעה ימים לפני שאבי התגייס, ומי מתחיל קשר בשלב כזה? כבר בטלפון הראשון אמרנו שאם זה זה, אנחנו מחכים עד סיום השירות, כדי לא להכביד על חיילים אחרים שלא נשואים. כי מי שנשוי משתחרר יותר, ואבי לא רצה לצאת על חשבון חברים". את השירות הסדיר שלו עשה אבי בגולני כנגביסט, ומאז המשיך בתפקידים שונים במילואים עד תפקידו האחרון כרב צבאי, שאת הקורס אליו סיים בהצטיינות.

מהרגע הראשון החיבור ביניהם היה מיידי. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. עומק ממבט ראשון, צחוק, התלהבות, התרגשות. כשאני מספרת על הקשר הזה אנשים אומרים לי: את מחזירה לנו את האמון באהבה. זה הכוח שמחזיק אותי בזמן הזה, אני אוהבת לאהוב".

לאורך השנים פעל הרב אבי במגוון עיסוקים שכולם קשורים בהגדלת חסד ותורה, ורחל מספרת עליהם בהערכה רבה. "אבי היה איש חינוך נערץ בהימלפרב, התיכון התורני הגדול בירושלים, ועם הזמן נהיה רב המוסד. העיסוק בשגרה כמחנך הצריך ממנו להיות סופרמן. לימודי הקודש לא תמיד נמצאים בראש מעייניהם של תלמידי תיכון, אבל כל סוגיה בלימוד עם אבי הייתה אקטואלית, רלוונטית, עם חוש הומור, והתלמידים היו איתו. זה זרם בעורקיו, להיות פסיכולוג, לשאול מי צריך עוד חיזוק. הוא היה מפרגן לתלמידים ותמיד מנסה לעזור להם גם מאחורי הקלעים".

"היו לו הרבה כובעים במסגרת העבודה", היא מוסיפה. "בין היתר הוא היה אחראי על פרויקט מעורבות אישית – תוכנית התנדבותית שבה התלווה לתלמידים בפועל ולא רק שלח אותם לעשות חסד. הם היו נוסעים לבתי אבות, ואבי היה מנגן ומראה לתלמידים איך לשמח את הקשישים ואיך לגשת אליהם. הוא קיבל הצטיינות בעמותה לרווחת ניצולי שואה על פעילותו בבתים של קשישים – הוא תיקן מה שהיה צריך, אבל גם שוחח איתם וניגן להם".

כרב מחתן בארגון צהר ומדריך חתנים, התפעלה רחל מהיחס שלו לזוגות ולחתנים שבאו לפגישה. "אבי היה מספר להם על מעמד הקידושין, ההלכה, ובאותו זמן מתרגש איתם ושם לב לדקויות ולרגישויות של הזוג. זו הייתה מבחינתי יצירת מופת של אדם שיש בו אהבת ישראל עצומה, עם שמחה בעבודת ה' ובמורשת שקיבלנו – כתר מהקב"ה, של להקים בית יהודי ולהיות יהודי". 

לאורך 20 שנה הוביל הרב אבי את תפילות יום כיפור בקיבוץ גינוסר. "הוא היה מוביל את התפילות בהדר, מספר למתפללים על הכוונות השונות, לא רק מתי לקום ומתי לשבת, ותמיד הייתה לו רגישות לאנשים ולנשים במניין. בנוסף הוא דאג לצד הלוגיסטי. אני תמיד אומרת שהיו לו ראש, לב, ידיים ורגליים. הוא גם הכין את השיעור וגם שטף את הרצפה". 

רחל מרגישה שאבי נמצא איתה בכל מקום, וגם על הבמה. "במעגל האוהבות החסרות", היא מתקשה לומר את המילה אלמנות, "הבעל נמצא גם ביומיום, בכל רגע. אם אני יושבת על הספה או בכל מקום. אצלי, בגלל שהייתי על הבמה גם לפני זה, הוא איתי על הבמה. בהופעות אני מדברת עליו, מקווה שהוא סולח לי על שאני אומרת שבח האדם בפניו, אבל אני עושה את זה כי אני חושבת שזה מביא טוב לעולם. כשאנשים שומעים על צדיק כזה, צלם אלוקים, איש שכל כולו עשיית טוב, פועל צדק, שלום וחסד, אני חושבת שזה מביא טוב, ומאמינה שהנשמה שלו סולחת על זה". 

היא נעצרת לרגע, מהורהרת. "הנשמה שלו כבר נמצאת מעבר לאינטריגות, מעבר ל'לא נעים', זה עולם אחר, של אמת. ואם האמת היא להוסיף טוב, אפילו רק בעצם ההתבוננות בתמונה שלו במצגת או לספר על פועלו הרב – אז זה הנכון. ברור לי שהוא נמצא ליד כיסא הכבוד וממשיך לפעול איתי ואיתנו לטובת עם ישראל בלי סוף", הקול שלה נסדק. "זה לא נתפס איך אפשר להרגיש אותו כל כך קרוב ובאותו זמן להתגעגע כל כך". 

אני מהנהנת איתה. רכבת ההרים הרגשית הזו חדה כל כך, להחזיק געגוע וגאווה, חיסרון ונוכחות, עוצמות ושבר, יש ואין. והכול בו־זמנית, מתערבב בין חדרי הלב.

הפוסט "כל נגינה מורידה צלילים שקיימים בשמיים, בנצח" הופיע לראשונה ב-פנימה.

"הגיעו לנחם אותנו בנות הדודות שלי מבני ברק, חסידות גור, המשפחה שלנו מקיבוץ עין חרוד, רגע אחר כך הגיע הרב ישראל מאיר לאו, ופתאום – אזעקה", היא מספרת. "בממ"ד ישבו חברות של הבנות שלי, נשים דתיות עם תינוקות, ומהקומה למעלה ירדו חבר'ה ממכינה מעורבת ואנשי שמאל מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית, וכולם יחד הצטופפו במרחב המוגן ובחדר המדרגות". 

היא מתארת איך רצתה לתעד ולהנציח את הרגע הבלתי נשכח ואת הצעקה שלה כלפי שמיא: "בסדר, היינו צריכים לעבור את הכאב האינסופי הזה. אבל עכשיו, תראה אותנו: כולנו יחד, למדנו את הלקח".

נראה שהתמהיל הישראלי שהתכנס באותם רגעים בבית משפחת גרנות לא היה מקרי, והוא מזקק את סיפור חייהם של הרב תמיר ואביבית גרנות (55), סיפור המחובר בעבותות של אהבה לעם ישראל על כל גווניו. לכל תחנה בדרכם המשותפת הם צועדים מתוך תודעת שליחות ורצון לגעת ולהתחבר. כבר מהרגע הראשון למפגש בינינו ניכרות העדינות והצניעות שלהם, שכמו מהלכת קסם, והשיחה זורמת בפשטות לצד תפיסת חיים עמוקה.

הרב תמיר מכהן כראש ישיבת אורות שאול בתל אביב, עיר מגוריהם, והרבנית היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באומנות. הם הורים לשבעה ילדים. בנם אמתי הי"ד היה קצין בשריון ונהרג בקרב סמוך למוצב נורית בגבול הצפון, ביום התשיעי למלחמה.

"חיבורים בין ניגודים מרתקים אותי", מעידה הרבנית, שלדבריה כבר מילדות ספגה הוויה נשית של קשר. היא גדלה בקריית ארבע לדוד וחנה בן יוסף. אביה הוא מחבר רב המכר 'האם יש סיכוי לאהבה?', ואמה הייתה קוסמטיקאית ובעלת חנות לצמר. 

"אני זוכרת בתור ילדה קטנה נשים שמגיעות לחנות. בתנועת היצירה יש קסם שמאפשר לנפש להופיע, משהו מדיטטיבי. החמימות של הצמר, הריח, היה שם משהו מאוד נשי. לאמא שלי הייתה חוכמת חיים, ובחנות התקיימה שיחת נשים עם לב פתוח, קשב ומילה טובה. רבים מכירים את אבי, אבל גם אמי ידעה לגעת בלבבות". 

 ארץ זרה דוברת עברית

הם הכירו בשנות ה־90 במשלחת שיצאה לברית המועצות לאחר נפילת מסך הברזל. אביבית הייתה סטודנטית באוניברסיטת בר אילן והרב תמיר למד בישיבת הר עציון. לאחר החתונה התגוררו באלון שבות, סמוך לישיבה, ומשם יצאו לשליחות במוסקבה שנמשכה כשנה. "ניהלנו מכללה לבנות מחבר העמים ולימדנו עברית. התפקיד היה ליווי רצוף שלהן במטרה להכשיר אותן להוראת עברית ויהדות. חלק חזרו לקהילות וחלק עלו לארץ", מספר הרב.

אחרי תחנה ביישוב נופי פרת, קבעו את ביתם במושב יונתן ברמת הגולן, שם גרו במשך 12 שנים. "עברנו עם חמישה ילדים, ובגולן נולדו לנו עוד שניים", מספרת אביבית. "בשנים האלו התרכזנו במרחב המשפחתי. הייתי עם הילדים בבית, ורצינו מקום שיאפשר לילדים שלנו את הביטחון והחופש שהגולן מעניק". בשנים האלו צלל הרב למחקר וכתב את עבודת הדוקטורט שלו, שעוסקת בתקומת החסידות לאחר השואה. לאורך כל השנים היה בדרכים, לימד במכללת הרצוג ובבתי מדרש רבים, בהם גם לחילונים, ויחד עם הרב איתמר אלדר והרב משה אגוזי הקים את 'בית המדרש לתורה וחיים' ביישוב חספין.

לפני 12 שנים התמנה לראש ישיבת אורות שאול, שהייתה אז במשכנה הזמני בכפר בתיה. "בשנים הראשונות לא רצינו לטלטל את המשפחה, וגם היינו מאוד מחוברים לגולן ולמושב", אומרת אביבית, "אבל כעבור ארבע שנים הבנו שכמשפחה אנחנו צריכים לעשות את השינוי ולעבור לתל אביב, מתוך שאיפה שהמעבר שלנו יאפשר לישיבה לעבור ולקבוע שם את מקומה".

איך היה המעבר מהכפר לעיר שנחשבת כמעוז השמאל החילוני? 

"זו הייתה עבורי ארץ זרה דוברת עברית", משיבה אביבית. "בשבילי תל אביב הייתה מקום שהגעתי אליו פעם או פעמיים בשנה, קצת קניות בנחלת בנימין, עזריאלי, ומשם אוטובוס חזור לגולן", היא אומרת בחיוך. "בחודשים הראשונים הרגשתי קצת כמו חייזר, שונה בנוף התל אביבי הטיפוסי, אבל מהר מאוד גיליתי שכשנפגשים עם הלבבות, יש חיבור שמגלה את המשותף ומקלף את הקליפות". 

אחרי תלאות ואתגרים בדרך עברה הישיבה לשכונת שפירא בדרום תל אביב, למבנה בית כנסת שהתרוקן. "ישיבת הסדר בדרום תל אביב היא אכן דבר פחות מצוי", אומר הרב. "אבל דווקא בגלל זה אנחנו שם. את רוב זמני אני משקיע בישיבה, ורואה בכך חשיבות גדולה ביותר. אנחנו מחזיקים עולם שלם של תורה בתל אביב, שתכליתו לגדל תלמידי חכמים שחיים תורה ארץ־ישראלית שמעניקה מצפן ערכי ומוסרי לחברה הישראלית כולה. חלקים גדולים בעם זקוקים לשפה, למילים, לסיפור הרוחני שיסביר את מה שעובר עלינו ויראה את הכיוון שאליו עלינו ללכת".

 קילומטראז' גדול

לשמחת תורה תשפ"ד הגיעו הרב והרבנית בלב כבד. יום כיפור בתל אביב באותה שנה היה קשה ומצער – מתפללים בוזו, חטפו צעקות וקללות ונאלצו להתקפל לבתיהם. "לא ידענו מה יהיה עם שמחת תורה", משחזרת הרבנית בצער עמוק. "כל שנה הישיבה יוצאת עם ספרי תורה לרחובות עד מרכז תל אביב, אלנבי והבימה, אך הפעם היה חשש כבד שזה יתפתח לאלימות, שיפגעו בתהלוכה ובספרי התורה. התנהלו דיונים ארוכים, והוחלט שירקדו רק בשכונת שפירא. הגענו לחג בהרגשה כבדה מאוד".

בי"ב בתשרי, עשרה ימים בלבד לפני פרוץ המלחמה, כתב הרב מאמר נוקב תחת הכותרת: 'האם תל אביב הופכת למאה שערים?', שם כתב בין היתר: 

"כמו במאה שערים, גם בתל אביב נגע הקנאות מתפשט. וגם בתל אביב שורש הקנאות הוא חרדה עמוקה, תחושת איום, שמא יגרמו לנו להניח תפילין, שהילדים שלנו חלילה ילמדו תורה, או שהמדינה תתפרק. האם לנגד עינינו מתפתחת בתל אביב חרדיות חילונית חדשה, מסוכנת?"

במאמר סיפר הרב על בנו אמתי, שכקצין בשריון קיבל תגובות קשות על הנשק שנשא כשנכנס לבית כנסת במאה שערים – וגם ברחובות תל אביב. 

"במשך השנים חלק מהציבור החילוני התרחק ממסורת ישראל וקיבל צביון מאוד מערבי, וכזה שלא מספיק מחובר לעם ולארץ", אומר הרב. "לחילונים רבים יש אידיאליזם ישראלי חזק, אבל לא תמיד הוא מספיק מחובר לשורשים, ואין לו מעיינות לשאוב מהם. אני לא רוצה שהציבור החילוני יהיה כמוני", הוא מחדד, "אלא פשוט שלם יותר, ולכל ציבור יש במה להשתפר". 

איך אפשר לקרב בין המגזרים? 

"אני חושב שהמפתח להתקרבות הוא הסרת מחסום הפחד. יש בציבור המון חרדה, בעיקר משלילת החופש האישי, וצריך להוריד את החשש הזה מהשולחן, לא רק טקטית, אלא מהותית. אנחנו מאמינים שלכל אחד יש הזכות לבחור את דרכו ללא שום כפייה. המרכיב השני המאפשר התקרבות הוא הערכה פשוטה וכבוד אמיתי לכל אדם. וגם זה לא עניין טקטי – אם אדם דתי נפגש עם אדם חילוני והוא באמת מעריך אותו ומקשיב לו, יכולים להתרחש ביניהם תהליכים מאוד משמעותיים". 

בדומה לדיאלוג עם שכניו החילונים בעיר, מאז פרוץ המלחמה מנהל הרב דיאלוג גם עם החברה החרדית. "עלינו לקרב את העולם החרדי אלינו, הם חייבים להיות חלק ממה שקורה במדינת ישראל", הוא קובע. "עלינו לעשות זאת עם המון אהבה והערכה כלפיהם, אבל גם עם הצבת דרישה ואמירה ברורה – שעם ישראל צריך אותם. שבמספרים הענקיים שאליהם הם הגיעו, ברוך ה', הם לא יכולים להמשיך לעמוד בצד. עלינו לנסות למצוא דרכים להגיע ללבבות שלהם ולייצר את התנאים שיאפשרו להם לקחת חלק בעול הצבאי, הכלכלי וכו', וכל זאת באופן שלא יפגע בהם – אלא אדרבה, יחזק אותם".

בתפר בין המגזרים בחברה הישראלית עומדת גם סוגיית החטופים, שאותה הם חווים מקרוב בעיר מגוריהם. "אין לי מילים", אומרת הרבנית בהיסוס ובכאב. "אני יודעת שהיכולת שלי להשפיע היא לא ממקום שיש לי עמדה מה צריך לעשות, כי אין לי יכולת כזאת. אבל זה לא מונע ממני לנסות להשפיע דרך הלב. להשפיע על השיח, להקשיב, לשתף, לחבק, להיות בנוכחות. כשקמנו מהשבעה ביקשו מתמיר לכתוב משהו בעד או נגד עסקה. אבל אתה לא יכול להביע עמדה עד שפוגשים את האנשים. הרי זה לא קרה רחוק, זה פה". 

הרב, לדבריו, משתדל לפעול בסוגיה הזו ככל יכולתו. "שאלת החטופים טומנת בחובה כאב גדול, אישי ולאומי. שבוע אחרי שקמנו מהשבעה על בננו אמתי הי"ד שנפל בקרב גבורה בגבול לבנון, הלכנו יחד לכיכר החטופים, והתחושה שלנו הייתה מאוד קשה. הסתכלנו סביבנו, וראינו שאנחנו כמעט הדתיים היחידים שהיו שם. הרגשנו עם זה לא בנוח, ומאותו יום נעשיתי הרבה יותר פעיל בסוגיית החטופים". 

"זה טלטל אותי", נזכרת הרבנית בביקורה הראשון בכיכר. "הרגשתי זרה והיה לי קשה. שאלתי את עצמי, איפה החברים שלי כשהכול בוער? עוד לפני שהייתה לי אחיזה במורכבות של הסוגיה, אני נזכרת בהרגשה שלי, בשאלות. אני מודה שההלם היה גדול, השבר בקהילות היה כל כך עמוק, ומאז עשינו קילומטראז' גדול מאוד. אני מאמינה שדרך חיבור הלבבות נצליח ליצור את השינוי. זה לא פשוט אבל אנחנו בדרך. עם ישראל במקום טוב יותר".

לצערנו סוגיית החטופים הפכה, ולא בצדק, למחלוקת בין ימין לשמאל.

"זה אכן מה שקרה בגדול, אבל זו כמובן טעות חמורה", אומר הרב. "המחאות והצעקות של כולנו צריכות להיות מופנות כנגד חמאס והעולם, ולא נגד הממשלה. ויחד עם זאת, כולנו גם צריכים להתפלל למען חזרתם המהירה בבריאות שלמה של החטופים, ולחזק את המשפחות. לא כולן מעוניינות במחאות נגד הממשלה, ולצערי יש גם אג'נדות זרות שהשתלטו על המאבק. אין זה תפקידו של העם לנהל את המלחמה, ועלינו להשקיע מאמצים בהגברת האחדות והחיבור בינינו.

"יש מי שחשבו גם לפני שנה שצריך לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים. אני מכבד את עמדתם, אבל כאז כן עתה, דעתי שאסור להפסיק את המלחמה. אם היינו עושים כן, מי היה חוזר לגור בדרום ובצפון? מה היה קורה עם חיזבאללה ונסראללה? עם חמאס וסינוואר? אז כן, יש מחלוקות לא פשוטות, אבל אפשר והכרחי להיות מאוחדים למרות הדעות השונות, מפני שפילוג הוא חולשה שמאיימת על קיומנו. אהבת ישראל חייבת להיות אצלנו ללא תנאי".

יש תחושה של תיקון ואיחוי אחרי מאורעות יום כיפור תשפ"ד?

"ביום כיפור לפני שנה קיימנו תפילה משותפת שאליה הגיעו כ־3,000 איש, רובם ככולם חילונים, קיימנו לימוד בליל הושענא רבה, הדלקת נרות בחנוכה וקריאת מגילה בפורים במעמד 8,000 אנשים. יש היום תחושה אחרת", מאשר הרב, ומוסיף: "כל הדברים שציינתי ועוד רבים נוספים הם פועל יוצא של פעילות הישיבה שלנו, ולשנה הבאה יש לנו תוכניות גדולות אף יותר. אנחנו רואים שאם פועלים ומדברים נכון אפשר להתפלל ולהיות ביחד גם אם לא מסכימים על הכול. נקודת האחדות של עם ישראל חייבת להיות חזקה מכל המחלוקות בינינו, גם הקשות ביותר".

 ילד קסם

כשפרצה המלחמה בשמחת תורה הם ידעו שאמתי נמצא בגבול לבנון, ובאופן טבעי חששו לשלומו. התחושות היו קשות, והשיחות המעטות שהצליחו לקיים עימו הקלו במעט על ליבם הדואג. "בתשעת הימים הראשונים של המלחמה אמתי היה במוצב ליד שתולה, ורק אחרי נפילתו הבנו עד כמה הימים הללו היו קריטיים", מציין הרב. "באופן טבעי, בימים הראשונים של המלחמה כל העיניים היו נשואות דרומה, והצבא והתקשורת הסתירו מהציבור את המתרחש בצפון. גם אמתי הסתיר זאת מאיתנו. המשימה שלהם הייתה למנוע מחיזבאללה לבצע את מה שחמאס עשה בעוטף". 

אמתי שהה בטנק במשך תשעה ימים ברציפות. "מחבלי חיזבאללה ניסו לאתגר את צה"ל מדי יום. בימים ההם היו כמה וכמה ניסיונות חדירה לארץ בכוונה לכבוש מוצבים ויישובים, וחיילינו המעטים הצליחו למנוע זאת".

הפוסט מאת ה' הייתה זאת הופיע לראשונה ב-פנימה.