'תפילת האימהות', קראנו להתכנסות הזו במוזיאון תל אביב, בקצה 'כיכר החטופים', ואני פשוט ביקשתי מכל אמא שתכתוב תפילה מהלב, כמו שהיא מבינה. "כשנסתמו צינורות התפילה", אומר רבי נחמן, "יש להלביש התפילה במאמר". צריך לכתוב מילים חדשות, לא מוכרות, מילים שהמודיעין השמימי לא מזהה בקוד התפילה המוכר, וכך נוכל להפתיע אותו, לפרוץ את כל גדרות ההפרדה, ולחטוף אותם בחזרה אלינו. "שביל מן הצד", רבי נחמן קרא לזה.

בסוף הכנס המרגש הזה, אחרי שמירי מסיקה הרעידה לכולנו את הלב ב'שיר למעלות' שלה, היא עמדה שם, אמא אחת, בשביל מן הצד, וחיכתה לי. "אני לא דתייה", היא אמרה, "אז רציתי לשאול אם מותר לי להתפלל שכמו בסיפור של משה בתיבה, אישה ערבייה שם בעזה תיקח את התינוק שלי ותטפל בו ותיתן לו בקבוק". בטח, אמרתי רועדת, בטח, מותר להתפלל על כל דבר, אמא. אולי ישנה בתיה בת פרעה שתפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו?

האמא הזו לא יוצאת לי מהראש. היא הפכה כל אבן, הפריחה כל בועת סבון, ואז חיפשה בהיסטוריה המשותפת לכולנו היתכנות לגילוי טוב נשי בתוך חושך מוחלט. כשכל האור מזמן הלך לו היא רוצה שפתאום מלאך יופיע, אל חדרו יבוא בלאט, ואז יקרא לה: "בואי אמא! ותראי אותו גם את!" שבי איתי עד שאגדל את השיר הזה, 'בואי אמא', כתבה המשוררת לאה נאור, יוצאת קיבוץ נחל עוז. היא התגוררה בדירת גג קטנה בתל אביב בקומה רביעית, ומתחתיה, בקומת הקרקע, גר ילד בן שלוש שאהבה מאוד. מדי יום עלה ארבע קומות כדי לדבר איתה. יום אחד הודיעה לו שלא יבוא יותר, מפני שהיא עוזבת, וחבל שיעלה מדרגות רבות כל כך, כי היא כבר לא תהיה שם. והילד ענה לה בשיא התמימות: "אבל לאה! את לא יכולה לעבור דירה! את צריכה לחכות איתי עד שאגדל!" את המילים האלה הכניסה נאור לשיר 'בואי אמא'. והן יושבות שם, האימהות, איתו ואיתה ואיתם, עד שיחזרו, והיא תצחק ותבכה כשתראה כמה גדל.

מעולם לא פגשתי אימהות רבות כל כך שעוברות את הצער הנורא הזה, צער של בנים שגדלים רחוק מהן. אני לומדת עם השנים את סודות הנחמה האימהיים, אבל אֵם לחטוף או שבוי או נעדר, אסור לנחם. מפני שאסור להן בתכלית האיסור להתנחם. הן צריכות לשבת איתו מרחוק, עד שיגדל.

"מה עשה יעקב כשהביאו את הכתונת מגואלת בדם? לא האמין לבניו כל עיקר, שנאמר: 'ויקומו כל בניו ובנותיו לנחמו וימאן להתנחם', לפי שאין מקבלין תנחומין על חי אבל על מת – גזרה שישתכח מן הלב, שנאמר: 'נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד'. מה עשה? הלך בהרים וחצב שנים־עשר אבנים והעמידן שורה וכתב על כל אחת ואחת מהן שם שבטו ושם מזלו ושם ירחו. על אבן אחת כתב: ראובן – טלה – ניסן, וכך כתב על כל אבן ואבן.

התחיל מראובן, ואמר לאבנים: גוזרני עליכם שתעמדו לראובן! ולא עמדו, לשמעון! ולא עמדו, וכן לכל שבט ושבט, ולא עמדו האבנים. וכיוון שהזכיר להם שם יוסף – מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף. ועדיין לא ברור לו הדבר שהוא חי, ועוד הלך ובחן באלומות וכתב עליהן שמות השבטים והמזלות והחודשים ואמר להם: גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי ולא עמדו, ליהודה שהוא מלך! ולא עמדו, וכשהזכיר להם יוסף, עמדו וכרעו כולן ליוסף. ועדיין לא נתברר לו שהוא חי…" (מסכת סופרים כא, ט).

יעקב ממאן להתנחם מפני שמשהו אומר לו שבנו חי בשבי. והוא הולך להרים וחוצב באבנים. זהו תיאור של אדם שלילותיו טרופים והוא נראה לכולם כמשוגע. אדם שמנסה לזכור את החלומות שהיו לו, את חלום שנים־עשר האבנים, אבל לא פחות מכך, להחיות את החלומות שהיו לבן שלו, את חלום האלומות. דווקא כשכולם קמים לנחם אותו, הוא מבקש לרדת אל בנו ביגון שאולה, מפני שהוא מבין שנשאר לבד בתקווה שלו. הם כל כך רוצים לעזור, אבל לא מנחמים עכשיו! עכשיו יושבים איתו, בחושך, כמו אמא, עד שיגדל.

האם נדע לחכות איתן, עם האימהות? האם נדע להעריץ את ההיריון האינסופי הזה, הלא מוכר? האם נדע לחצוב איתן באבן, לקטוף איתן אלומות, להשתחוות להן?
מה אתה רוצה ממני?

"מביטה באמא. היא איבדה את אבא, בן זוגה, הפרטנר שלה לחיים, את הנראות והזהות שלה, ולמרות הכול תמיד שמרה על אופטימיות. אני זוכרת אותה בבית החולים כשעוד הייתה מאושפזת. היא אמרה לנו: 'הרוב טוב והרוב קובע!' איבדת את בעלך, את הבריאות שלך, וזה מה שאת אומרת?! היא השראה, אמא. אני לומדת ממנה כל כך הרבה על חוזק ותעצומות נפש. היא לביאה ולוחמת, לא מוותרת לעצמה ונלחמת להיות שם בשבילנו. באמת נלחמת כדי לקום. אני לא זוכרת אותה כמעט כועסת או מרימה את הקול. ובינינו, עם עשרה ילדים היפראקטיביים בבית זו באמת אצילות נפש. היא לעולם לא תגיד רע על אדם. אני מביטה בה עכשיו, אחרי הבשורה האיומה על שלומי. אמא עמדה שם ליד דלפק האחיות, אמא שלי הצדיקה שאף פעם לא שואלת שאלות של אמונה ואף פעם לא נשברת, עמדה שם, מנגבת דמעות מהעין היחידה שנותרה לה, הביטה למעלה ואמרה בקול שבור: 'ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני?'" ('קרן אור שבורה', אורית מרק אטינגר).

אני לא יודעת מה הוא רוצה ממנה. אני יודעת מה הוא רוצה ממני וממך ומכולנו. שנשב איתה בחושך עד שנגדל, עד שתבוא השכינה הזו שתפתח ותראה אותה, והנה אם עברייה בוכה, ותחמול עליה.

בתפילה גדולה לשובם במהרה של כל החטופים, 

מתוך גיליון כסלו תשפ"ד- להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט בואי אמא, בואי אמא הופיע לראשונה ב-פנימה.

תקוות, חלומות על משפחה גדולה, על שלווה. הכול נפרץ ברגע, במזימה מכוערת. הדלת של הבית העדין הזה, בית ישראל, נפרצת. רחל לא תהיה עוד הכלה המאושרת שחשבה שתהיה.

ולכן, רק היא זו שיכולה לעמוד ולבקש שייבנה שוב בית שנפרץ, שיתאחדו משפחות שפורקו, שיתוקנו פרצות בגבול, שישובו בנים לגבולם. 

המלחמה האחרונה הייתה פריצה אל המרחב הנשי הביתי. נשים ש"בנו יחדיו את בית ישראל" רואות באימה את הדלת נפתחת לאט, והן נאלצות לצאת אל הדרך. חלקן גם מוצאות את מותן על אם הדרך.

הנשים של המלחמה האחרונה הן הצבא של רח"ל, רשות החירום הלאומית. הן ידעו צער אינסופי, הן התאבלו על מה שהבינו שלא יהיה עוד, וקמו מאסונן האישי לבקש על כל הבנים ועל כל האימהות.

בזכותך, אמא 

על קברה של רחל בוכה יוסף כשהוא נמכר למצרים כדי שתתפלל על אבא. אבא שלא יודע דבר על גורל בנו, והוא מתענה בגזרה הנוראה ביותר: אי־ידיעה. הוא רוצה לרדת אל בנו ביגון שאולה, הוא יחזיק בידיו את כתונת בנו ויבכה אותו ימים רבים. רחל היא זו שתחזיק מלמעלה בידו של האיש השבור הזה, המתגעגע.

כשניסינו לחשוב איזה אירוע מזכירה לנו המלחמה הזאת, דיברנו על מלחמת יום הכיפורים, על פוגרומים בקישינב, אפילו על השואה. אבל נדמה לי שהאסוציאציה הכי קולעת היא דווקא סיפור החורבן. בתיאור מצמרר מספר המדרש על אבות האומה שמתקשים לעכל את גודל האסון שאירע ומבקשים רחמים. אבל רק לקולה התובע של רחל יקשיב הקב"ה. נשים רבות כל כך התרגשו מן המדרש הזה מאיכה רבה וביקשו אותו כלשונו, אז הנה:

"באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפניי ונביאם! אמר לו ירמיה: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים! אמר לו משה: אף על פי כן! הלכו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו העם למשה ואמרו: בא בן עמרם לפדותנו! יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפניי. אמר להם משה: בניי, להחזיר אתכם איני יכול, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה הוא מחזיר אתכם במהרה. והניח אותם… כיוון שחזר משה אל אבות העולם, שאלוהו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו, מהם כפתו ידיהם לאחוריהם, מהם אסורים בכבלי ברזל, מהם נפשטים עירומים ומתים בדרך ונבלתם לעוף השמיים… מיד פתחו כולם בבכיה, וקוננו… ווי על מה שבא לבנינו! איך הייתם כיתומים בלא אב, איך הושלכתם בצהרי היום בלא לבוש וכסות! איך הלכתם בהרים ובאבנים חלוצי נעליים וסנדלים!… ואז אמר משה: שבאים! אני משביע אתכם! אתם ההורגים, אל תהרגו אותם במיתה אכזרית, ואל תעשו בהם כליה, ואל תהרגו בן בפני אביו ובת בפני אמה, כי כאשר יבוא זמן הפירעון אדון שמיים יעשה חשבון עימכם!" 

התיאור הוא של אבל נורא, של חידלון ובכי, וכל אלה מחויבי מציאות. אבל אז, לעומת האבות, קמה האמא הזו שיודעת טעם של אישה בדרך, של ביתיות פרוצה:

"באותה שעה (השעה שבה התייאשו האבות כולם!) קפצה רחל אמנו ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב אהבני אהבה גדולה ויתרה"… וזהו. זה מספיק. היה איש שאהבני מאוד, ואני אהבתיו כנפשי – אבל את אחותי אהבתי עוד יותר. רק שלא תצא לחרפה, רק שלא תישאר גם היא ללא בית.

"מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן".

והיא בוכה ובוכה ובוכה, אבל הקול הזה, נשמע.

נשים אהובות, נשים טובות שנפרץ ביתכן ונחרב, שהוגליתן מהיישוב, שמצאתן את מותכן בזרועות אהוביכן, שמחכות לשביב מידע, שבוכות אבל בעיקר – שותקות. אנחנו מבינות את הסימנים שאתן מעבירות לנו, אנחנו מודות לכן על הקורבן הנורא שהקרבתן על כורחכן עבור כולנו.

בזכותכן, ישובו בנים ובנות לגבולם.

בתפילה לימים טובים יותר וחזרתם בבריאות של כל החטופים והחיילים

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט  ראי רחל, הם שבו לגבולם הופיע לראשונה ב-פנימה.

• את עומדת בגבך אל השיש במטבח, נשענת עליו, אולי יחזיר לך קצת יציבות. אצבעותייך מעסות את רקותייך. בערב, כשהוא חוזר, את אומרת לו שאת סולחת. אבל משום מה הוא עדיין מרוחק, ימים שלמים אחר כך.

• את מג'נגלת בין מטלות הבית, מקיפול הכביסה הצבעונית דרך שטיפת הרצפה ועכשיו מול הכיור… רואה בקרקעית שלו את הספל האדום שלך, כבר כל כך רוצה לשבת לקפה. את מבקשת שיעזור לך, כי את מוכרחה לעצור ולנוח, והוא לא נענה לבקשתך.

• שעת לילה מאוחרת, את מרוחה על הספה עם ספר ביד, רק רוצה זמן עם עצמך. הבן המתבגר נכנס ומבקש שתכיני לו טוסט. את עונה לו "בשמחה" וקמה להכין. אבל כשאת מגישה לו, הוא בכלל לא נראה שמח מהעניין.

בשתי שפות 

למה זה קורה? איך זה שאנחנו חוות משהו אחד ברובד של הדיבור, ומשהו אחר בהרגשה? 

אנחנו כל כך מצפות מעצמנו לפעול נכון, לתקשר נכון עם בן הזוג, עם הילדים, עד שפעמים רבות אנו ממהרות לתקשר החוצה, לפני שתקשרנו פנימה עם עצמנו. אז תבדקי עם עצמך:

• האם את באמת כבר סולחת? או שזה מה שאת מצפה מעצמך שכבר יקרה, ולכן מיהרת להגיד את זה? אולי סליחה היא ערך חשוב בעינייך, ואת לא נותנת לעצמך להשתהות בכאב, לכבד את הרגשות שלך, לעבור את כל השלבים עד לתחושת הסליחה הזו?

• האם את מרגישה ראויה לעצור לנוח ושמישהו אחר ייקח את המושכות? או שעמוק בפנים את מצפה מעצמך להמשיך לעבוד? אולי את חשה בעלת ערך רק כשאת חולשת על הכול בעצמך, ולכן לא מצליחה לשחרר? אולי קשה לך להרפות, כי דברים צריכים להיעשות בדיוק כפי שאת עושה אותם?

• האם באמת רצית להכין את הטוסט הזה? או שיש לך ציור בראש שזה מה שאמא טובה אמורה לעשות?

ללא מילים 

ומה קורה בינתיים בצד השני? אנחנו יכולות ללמוד הרבה על איך נכון לפנות אל בן הזוג או אל הילדים, באיזו התנסחות ובאיזה טון, אבל אם אנחנו לא בשפה של אהבה עם עצמנו, עוד לפני שאנחנו פונות אליו, רטוריקה לא תעזור.

אם בפנים את לא סולחת לגמרי, זה הדיבור שיעבור אל בעלך. למרות שהוא ללא מילים. על אף המילים המפורשות האומרות שסלחת. ואת לא תביני מדוע הוא מרוחק, הרי אמרת…

ואם את מבקשת עזרה, אבל בו־זמנית את לא מצליחה לשחרר ולהסכים לקבל בצורה אמיתית, אין לו שם חריץ להיכנס ולהושיט לך יד. את תופסת את כל המרחב.

בינתיים, עד שתבני את הגשר בין הלב שלך החוצה, מה אפשר לתקשר עם הצד השני בשלב הביניים הזה, כשעדיין לא עשית את השינוי הפנימי?

במקום להגיד "אני סולחת לך", תוכלי לומר: "אני רוצה לסלוח אבל צריכה עוד זמן". במקום "אני צריכה עזרה", אמרי: "אני רוצה לעצור ולא מצליחה". ובמקום "אכין לך בשמחה" – "אני זקוקה כרגע לזמן לעצמי. תוכל להסתדר בלעדיי?" 

לא תאמיני איך הדיבור הכן שמחובר באמת להיכן שהלב שלך מונח כרגע, יוכל לחולל פלאים על מי שמולך. 

לארגז כלים לתקשורת נכונה והמשך הטור הצטרפו למגזין פנימה לחצי כאן

מתוך גיליון אב תשפ"ג.

הפוסט תקשורת נכונה: מה את אומרת? הופיע לראשונה ב-פנימה.

"לא היה?"

"לא היה! תקשיבי מה שאני אומרת לך. לרגע לא עזבו את היולדת. לרגע! קילחו אותה, האכילו אותה בכפית וחודש ימים היא לא קמה מהמיטה, רק הייתה צריכה להניק, לאכול ולישון".

ובעודי ממשיכה להתרוצץ אחר זאטוטיי, המשפט עודנו מהדהד בי: רק להניק, לאכול ולישון.

רק להניק, לאכול ולישון? לא להרים ברית למאה מוזמנים? לא לחזור ללימודי התואר חודש וחצי בלבד לאחר הלידה? לא להתרוצץ ולצאת ולחזור ולהקפיץ ולצאת לקניות? לא לזכות לביקורת מבית ומחוץ בנוסח: "מתי תחזרי לעצמך?"

להשיב את נפשה

כך מובא בגמרא במסכת נידה: "ר' יוסי אומר: איבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבע חודש". רש"י מפרש את המילה "נפשה" כדם הוסת, שבעבר לא היה חוזר במשך שנתיים, אולי בעקבות ההנקה.

אך גם בפירוש הפשוט של המילה נפש, שנתיים אחרי לידה זה הזמן בו נדרש לאישה להשיב אליה את נפשה. זה הזמן הדרוש גם לגוף להשתקם ולהחלים. במשך תשעה חודשי ההיריון הגוף עובר שינויים רבים במטרה להחזיק את העובר ובהמשך ללדת אותו.

השינויים מתרחשים כמעט בכל רובד גופני אפשרי: בעצמות, בשרירים, במערכת הדם וכמובן במערך ההורמונלי. לכל אלה דרוש זמן כדי להחלים ולחזור למצב הטרום-הריוני. התהליך רק מתחיל בתום שישה שבועות מהלידה, במה שנקרא תקופת משכב הלידה, ותקופה זו קריטית להחלמה מיטבית של האם היולדת.

היא זקוקה למנוחה מוחלטת, לאוכל מזין ולאוזן קשבת, כל מה שיעזור לה למקד את המאמצים בהחלמה ובטיפול בתינוק ולא בהישרדות. היום עניין זה כלל לא ברור מאליו, ולרוב האישה נדרשת לשוב לתפקוד חלקי או מלא זמן קצר לאחר הלידה.

השלב הרביעי של הלידה

בכל קורס הכנה ללידה מדברים על שלושה שלבים בלידה: הראשון – פתיחת צוואר הרחם, השני – פליטת התינוק והשלישי – יציאת השיליה. אני רוצה להציע להכניס לטרמינולוגיה הסב-לידתית גם את השלב הרביעי – תקופת משכב הלידה.

כמה משאבים ותשומת לב מושקעים מצד היולדת והסובבים אותה לקראת הלידה? קורס הכנה ללידה, סיורים בבית החולים, רכישת עגלה, הזמנת בגדים קטנטנים, ועוד.

כל אלה חשובים, אך איך ייתכן שבאורח פלא, מייד אחרי הלידה כל תשומת הלב כאילו נעלמת והיולדת נשארת לבדה עם האתגר של טיפול בתינוק זעיר וההחלמה שלה עצמה, עם כל מה שכרוך בכך? על אף שברוב המקרים יש בן זוג תומך, בל נשכח שהוא חוזר לשגרת יומו, ולרוב פרנסת הבית או ניהול הצרכים המשותפים לא מאפשרים לו להישאר ולסייע במה שהיולדת זקוקה לו.

ברור לי שכאשר אנחנו כחברה נתחיל להתייחס לתקופת משכב הלידה כחלק בלתי נפרד מתהליך הלידה, היולדת תמצא את עצמה חושבת מראש על התקופה הזאת, תתכנן אותה ותכין לעצמה משאבים להתמודדות עם תקופה מאתגרת זו.

אני פונה אליכן, נשים לפני ואחרי לידה, אימהות, חמיות, גיסות וסבתות. פקחנה עיניים, שמנה לב לתקופה הזאת, ואם צריך אף שנו סדרי עדיפויות. אולי מוטב לארגן ברית קטנה יותר, ואת הכסף להשקיע בעוזרת בית שתגיע בשבועות לאחר הלידה? אולי ניתן לחסוך את המתנה ולקנות שובר לעיסוי או לדולה פוסט-פארטום?

אולי להגיע להשגיח בלילה על התינוק בתקופת הגזים הסוערת ולאפשר להורים טרוטי העיניים לישון כמה שעות רצופות? להתקשר, לבקר, לבוא להעמיד כמה סירים, לשטוף רצפה. כל עוד הם נעשים ברגישות הנדרשת, אלו לא מותרות.

אני מקווה שקרוב היום בו כל יולדת תזכה לעיטוף לו היא זקוקה, ולא רק בהודו.

הכותבת: מדריכת הכנה ללידה, דולה ודולה פוסט-פארטום (ליווי לאחר לידה)

Y0586122131@gmail.com

הפוסט עטופה ברחמים / יושיביה כץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

"אנו מכירים מקרים של לידה של שניים עד שלושה זוגות ביממה. אך לידה של חמישה זוגות ביממה זה כבר נדיר יותר. אנו שמחים להיות הבחירה הטבעית של אלפי יולדות מדי שנה במערך לידה המעניק שירות מוביל לתושבות העיר תוך אימוץ גישות חדשניות במגוון נושאים הקשורים לפוריות ולידה". אומרת פרופ' סורינה גריסרו מנהלת מערך הלידה בשערי צדק.

הפוסט החדשות הטובות: בשערי צדק נולדו חמישה זוגות תאומים ביום אחד! הופיע לראשונה ב-פנימה.

דרך בית לחם
נסעתי לבית לחם לאימא רחל. ישבתי אצלה עם הראש על הניילון שמכסה פרוכת שמכסה אבן.
מחשבות התרוצצו. באתי לבקש כוח ופתאום אחזה אותי חולשה. כמה זה גדול ומורכב להיות אימא.
הניסיונות כל כך לא פשוטים. מאיפה אני מתחילה להביא לתפקיד את מה שנדרש?

וזה לא שאני אימא טרייה, אפשר להגיד שעברתי את שלב הטיטולים, אבל התפקיד לא רק שלא נהיה קל יותר, אלא הלך ותפח וגדל ודורש היום מול המתבגרים שלי פי אלף כוחות משהוא דרש כשאת כל מה שהיה חסר להם יכול היה לספק מוצץ. איפה הימים שבקבוק שוקו יכול היה להרגיע צאצא מדוכא. מתגעגעת אליהם. איפה הימים שגלידה הייתה בילוי ובלון היה הפתעה. ואיפה אני אימא רחל, ואיפה אני.
מתקנת, בונה מלהטטת ביניהם כמו לוליינית בקרקס. מנסה להחזיק ביד אחת מקל ובשנייה גזר ולהישאר בשיווי משקל. מנסה לא לחנוק מדי ולא לשחרר מדי, לא לפתוח מדי ולא לסגור מדי, מנסה להסביר הכול ומנסה להפעיל כללים שאין עליהם ויכוח. וכואב לי הלב, ומתהפכת לי הבטן, ואין לי מושג כמה כמה, ואם אני מפסידה או מנצחת, בונה או הורסת, מתקנת או מקלקלת.
איזה דור. וזה עוד בלי אף מילה על התינוק הנצחי שלי, שגם אותו צריך לגדל, ועוברות השנים ועדיין לא בוקעות לו השיניים.

כמה זה גדול ומורכב להיות אמא. נועה ירון- דיין

בקיצור, אימא קדושה, כך ביקשתי, תני לי כוח. תני לי להיות אימא קדושה. תני לי יד כדי שאוכל לעמוד במשימה בכבוד. תהיי שם, מרחפת מעליי, כשאצטרך לבחור שוב ושוב, לוותר ולמחול. להיות "ונפשי כעפר לכול תהיה" במובן החזק והרוחני והבוחר של המושג.
ורחל בוכה ומנחמת. מוותרת ויתור נצחי שהעניק לה שנים כמעט נצחיות לבכות עלינו. לבכות על כולנו ולהזכיר לנו שהדמעות האלה הן הן שיביאו גאולה. דמעות של אימא.
כולנו אימהות קדושות. כולנו.
דמויות טרגיות-קומיות שעומדות על בסיס יומיומי, בוקר צהריים וערב, בניסיונות גדולים. חותכות גורלות. בונות עולמות. מקיימות ומטפחות את כל מה שטוב וראוי בעולמנו, מנסות בידיים חשופות להילחם בכל הרע. ובקרבות אנחנו חוטפות ומוחלות, רוקמות חלומות ומוותרות עליהם בלי להניד עפעף אל מול הקדוש ברוך הוא ותורתו הקדושה.

הישר מפס הייצור
מעשה אימהות סימן לבנותיהן, ובעיקר מרגע שהבנות הופכות להיות אימהות בעצמן. אימא קדושה בת ימינו מבית מדרשן של שרה רבקה רחל ולאה יודעת עמוק בלבה את גודלה של המשימה השמימית ששמה בית. משימה אלוקית שכמותה. משימה שדורשת דבקות במטרה ופוקוס מכוונן היטב על העולם הבא. לכל אימא קדושה יש ילדים והיא עמלה בשבילם, אבל למעשה הבוס שלה הוא מלך מלכי המלכים. לו היא מדווחת, לו היא מחשבנת, והוא זה שעתיד לתת לה את שכרה.
לכל רעיה קדושה יש בעל, אבל הבעלים האמיתיים שלה הוא ריבון כל העולמים. אליו היא מבטלת את עצמה. זה מה שהופך אותה לקדושה מפס הייצור של רחל אמנו. והדמעות שלנו הן קלף הניצחון
שלנו, בדיוק כמו שלה. הן מעוררות הרחמים החשובות ביותר שיש לנו. הן אלה שמכריעות בסופו של דבר את העולם כולו לכף זכות. והן אלה שיעוררו כשתבוא השעה את רחמיו של הקדוש ברוך הוא, לחמול על עולמו חמלה אימהית ולהביא גאולה.

הפוסט מעשה אימהות סימן לבנות הופיע לראשונה ב-פנימה.

בחרתי לשתף אתכן בשתי תפילות שכתבתי, שנוגעות בשתי נקודות שמעסיקות אותי רבות – תיקון מידת הכעס, ותפילת אימא. ממליצה לך בחום – שבי, וכתבי לך תפילות שהן שלך. מברכת אותך בתפילות פתוחות ופותחות שערי שמיים, שיביאו על שדותייך גשמי ברכה.

    ♥♥♥

ריבונו של עולם
אנא ברחמיך זכני שלא לכעוס כלל.
שאדע להנהיג את מעשיי, דיבוריי ומחשבותיי שלא להגיע לכעס, ואף לא לעת קצרה.
הכעס מעוור אותי. כאשר הוא שולט בי, איני יודעת דבר, אינני בוחרת את המילים היוצאות מפי, לא את עוצמתן ולא את מעשיי והתנהגותי.
לאחר הכעס ליבי מלא צער וייסורים. אנא ממך, מלא אותי בתבונה להכיר בכוחות העצומים שנתת בי ולבלום כעסי. ברגע שמתעוור הכעס לזכור שכל העולם תלוי בי, ככתוב "תולה ארץ על בלימה".
עזור לי להיחלץ ולהפוך את התעוררות הכעס לתפילה ולכוח לעשייה טובה.
האר לי את מציאותך, מלא ליבי אמונה וביטחון בהנהגתך.
פתח ליבי לאהבתך השוכנת בי תדיר, אהבה שעוברת ממני הלאה לסובבים אותי, לטוב שנתת בהם ובעולמך.
שבעירת האהבה תנצח את בעירת הכעס.
שהאהבה תעזור לי להגיב כמו שאני רוצה ובוחרת באמת.
עזור לי לנשום, עמוק, ולהזרים לגופי חמצן של שפיות.
נקה את גופי מרעל הכעס, שלא אבוש בעצמי ובמעשיי מעתה ועד עולם.

♥♥♥

ריבונו של עולם
נתת לי פיקדון יקר, נשמה בגוף שהעברת דרכי.
מתנת חינם, ילד טהור, המתנה הגדולה והיפה ביותר שאקבל מלבד חיי עצמם.
האור שבו נגלה והציף את ליבי ואת חיי.
מודה אני לפניך על הזכות המופלאה להיות אימא.
על שנתת בי חוכמה ותבונה, כלים נפלאים ואינטואיציה לחנך ולהדריך אותו בנועם וברגישות.
כאשר בירכת אותי בזכות להרות, ללדת ילד ולגדל אותו, האמנת בי.
תן לי כוח להאמין בעצמי.
תן לי עין טובה לראות דרכה את עצמי, את ילדי ואת כל העולם.
עזור לי לזכור שהמסע שעברתי עד עתה נתן לי את כל מה שאני צריכה כדי להיות אימא שלו.
עזור לי לדאוג לצרכיי, שיהיו לי הכוחות הנדרשים לגדלו.
עזור לי לעשות הפרדות בינו ובין מה שהוא מעורר בתוכי ולעצור את החולשות שלי מלשלוט בי.
אנא עזור לי לתקן את הפגמים בתוכי, אשר מתגלים לי דרך האימהות.
תן לי את האומץ לרצות לשנות הרגלים ולהתקדם ולהאמין בעצמי שזה אפשרי.
יהי רצון מלפניך שתזכה אותי להיות אימא נוכחת, מעצימה, שמחה.
שאהבתי העצומה אליו תצא מן הכוח את הפועל ותדריך אותי ואת מעשיי בכל עת.

***

מתוך המדור החודשי של רוחמה בן יוסף במגזין פנימה
להצטרפות והשאירי לנו פרטים כאן

הפוסט תפילה אישית הופיע לראשונה ב-פנימה.

בגיל 40 חזרה רזאל לשיר ולהופיע בפני קהל הנשים. בימים אלו היא מוציאה את אלבום הבכורה שלה הנושא את השם- "יום אחד".

הכול מאהבה, ריקה רזאל, צילום: יוחאי סמט

לקראת השקת האלבום, מוציאה רזאל שיר חדש "הכל מאהבה", אותו היא מבצעת ביחד עם בתה הבכורה מיכל (22). השיר, שהוא דואט של השתיים, מדבר על מורכבויות הקיימות בהורות ועל רצון הילדים לעצמאות ולחופש.

"כשכתבתי את  השיר, היה לי חשוב לדבר על חיבור של הורים וילדים. מדובר על מערכת יחסים מורכבת ובינינו, לא תמיד קל להיות הורה וגם לא תמיד קל להיות ילד"- אומרת רזאל.
בעוד כחודש וחצי תערוך רזאל מופע ההשקה של האלבום "יום אחד". המופע המיועד לנשים, ויתקיים בזאפה ירושלים. במופע תארח רזאל את אחיה יונתן ואהרן, וכן את בתה מיכל, בדואט "הכל מאהבה".

הפוסט שרה מאהבה: הדואט החדש של ריקה רזאל והבת שלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

יכולות להיות כמה סיבות למצב הזה, הנה כיוון חשיבה אחד:
התחושה שלך כלפי האוכל שטרחת על ההכנה שלו, דומה גם למה שהילד מרגיש. ילד שיהיה שותף בהכנה ובהגשה ירגיש אחריות עליו ואפילו יעודד את האחים וההורים לאכול ממעשה ידיו.

יש לנו נטייה לגרש את הילדים מהמטבח, להיות לבד ב'ממלכה' הזו שלנו ולצפות שהילדים יגיעו כשנקרא להם, שיאכלו בנימוס ויעשו מה שנבקש בשולחן.
אבל האמת היא שגם ילד קטן יכול לעזור במטבח, כל אחד לפי גיל, וככל שנקדים לשלב אותם – כך יהיה קל יותר לצפות שיעזרו כשיגדלו:

♥ אפשר לסדר צלחות, להגיש סלטים לשולחן.

♥ גם ילד בגיל גן יכול לחתוך סלט, בהשגחה, עם סכין מתאים ולא חד מדי. אם הם חותכים סלט בפעילות בגן, אז הם יכולים גם בבית.

♥ אם לא מתאים אז לא חייב לתת לו את כל המשימה המלאה. אפשר לומר למשל – השארתי לך לחתוך את המלפפונים.

♥ לא לתקן אחרי הילד! גם אם הצלחת לא בדיוק בקו ישר או שהסכין משמאל- אל תסדרי בעצמך. גם אם כאילו הוא לא רואה (הוא יראה, והוא יספוג את המסר). אם חשוב לך שיהיה מסודר כרצונך, אפשר להזמין אותו ולהסביר איך לסדר כפי שאת רוצה.

ילדים יכולים להשתלב במטבח בכל גיל. אילוסטרציה

והעצה אולי הכי חשובה:
♥ לא בכל מחיר ולפי הכוחות שלי – לפעמים העזרה שלהם מבלגנת, ולי אין מצב רוח לזה. נכון, אז או שניתן להם לעשות משהו ממש פשוט, או שנדחה לפעם אחרת.

חשוב לזכור שגם אם יש לי צער מכך שלא אוכלים את מה שהכנתי, וגם אם ממש השקעתי-  יכול להיות שלא יאכלו, וזו זכותם של הילדים לבחור מה להכניס לגופם.

הפוסט אל תפחדו להכניס את הילדים למטבח הופיע לראשונה ב-פנימה.

"בתוך הבנתך לדעת להקשיב ולא להקפיד עם לב איש.

תביני ותישארי על מקומך קשובה ונותנת תשובה ללבו של הילד, כי ישמח.

זאת אומרת: אין ערבובים,

אין חוטים מתערבבים, אין סבך,

כל אחד על מקומו וכולם ביחד ומתוך הבנה עמוקה"

(ימימה אביטל זצ"ל)

ההקשבה היא תכונה אימהית מובהקת.
אנו מפעילות אותה אל מול ילדינו על מנת ללמוד אותם, וגם על מנת ללמד אותם – כיצד להקשיב, להכיל, להתמודד עם תסכולים ולפתור בעיות שהקשבה נקיה בכוחה לפתור.
לפי ההקשבה אנו יודעות איזה מענה לתת לילד שלנו, ומה הוא צריך. אנו יודעות לתת לו את המענה המדויק מתוך מה שהאימהוּת בתוכנו נושאת, כלומר: יש בתוכנו את הידע כיצד להיות האימא הטובה ביותר לילד הזה, וכשאנו מלאות אמון בכך שיש לנו את הידע הזה, כך אנחנו פועלות טוב יותר כאימהות.

אולם, לא לכל בעיה או שאלה של הילד אנחנו חייבות לתת מענה מיידי. זוהי הבנה עמוקה כיצד לא להתערבב עם ילדנו. לעתים הוא מגיע אלינו חסר, כואב, מתוסכל, עצבני, לא רוצה להקשיב, או כל צורה אחרת של הפרה. כיוון שאנחנו האימא, יש לנו כבר ידע ואג'נדה מה הילד שלנו צריך, אך לעתים זה יוצר ערבוב.
אנחנו מנסות לתת לו תשובה מיידית ובעצם לא נותנות לו להיות במקום שאליו הוא הגיע כעת. אנחנו לא נותנות לו לרדת, אנחנו רוצות להעלות אותו משם מיד, מתוך כוונה טובה ורצון טוב, אך הוא לא יגדל ויעלה כך. תהליך ההתפתחות טומן בחובו ירידות ועליות. אם נמנע ממנו את כל הירידות, בעקיפין נמנע ממנו גם את ההתחזקות שנובעת מהתמודדות עם הירידות, וממילא נמנע ממנו גם את העליה.

רק להקשיב ולהכיל. אילוסטרציה

ויותר מזה, דווקא כשאנחנו לא עונות לילד ולא מסדרות לו את המצב, ובעיקר לא מתערבבות עם השדה שלו, דווקא אז יש תחושה חזקה יותר של יחד. כשהכאב של הילד מפעיל בנו את הכאב שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לראות אלא את העומס האישי שלנו, כדוגמת: איך יכול להיות שהילד שלנו סובל, האם זו אשמתנו, ועוד ערבובים שונים – אין שם יחד.
יחד מתהווה בין שני אנשים נפרדים. כשאין נפרדות, העומס שלנו פוגש את העומס שלו. לכן זהו תרגיל חשוב לאימהות, ובכלל: כשהילד שלנו מגיע אלינו בתוך סערה, הפרה או עומס, לנסות שלא להתערבב איתו. אם החולשה שלו מחלישה אותנו, לזהות את העומס המחליש בתוכנו, לתחם ולתת לו מקום, אך מול הילד – רק להקשיב, לא לענות לו דבר.

כשאין ערבוב וכל אחד על מקומו, זה מאפשר לנו לתת ללבו של הילד תשובה אמיתית. תשובה שגם אם אינה מתבטאת בדיבור ובמילים שיתקנו לו את הרגשת החסר, היא כן מעניקה הקשבה ואמון עמוק וארוך טווח בכך שהילד שלנו יידע להתגבר על הירידה הזו, ולקום ממנה. אם אנחנו רצות להוציא אותו מן הירידה, אנחנו למעשה לא מקבלות אותו כפי שהוא כרגע, והוא מרגיש את זה. כשאנחנו מקבלות את מקומו, גם כשזה מקום לא נעים, כואב ומעיק, דווקא במקום הנמוך הזה נפתחת דלת חדשה שממנה הוא יכול לקום.
התרגול של ההקשבה ללבו באמת, מתוך קבלה אמיתית של המקום שבו הוא נמצא, ללא התנגדויות וללא ערבובים – זוהי פריצת דרך אמיתית, מתוך חסד, מתוך יחד, מתוך הסכמה שבשתיקה אל מה שהילד שלנו מביא מולנו, ובעיקר מתוך אמון גדול.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו.

הפוסט לדעת להקשיב הופיע לראשונה ב-פנימה.