כשאני שואלת אותן מה היה בשבילן גוש קטיף, כולן מגיבות באופן דומה: עיניים נוצצות, חיוך בלתי נשלט וזיכרונות מתוקים. 

צילה: "הגענו לעצמונה עם תינוק בן חמישה חודשים, וגורשנו עם שמונה ילדים, שהקטנה בהם הייתה תינוקת בת חמישה חודשים. המגורים בגוש קטיף היו מין 'בועת גן עדן'. הייתה שם הרמוניה נדירה בין כל סוגי האוכלוסייה – חילונים, דתיים וחרדים על כל סוגיהם. כולם גרו באחדות נפלאה שאני מתגעגעת אליה עד היום, תומכים ועוזרים אחד לשני בלי קשר לרמה הדתית או לסגנון הלבוש. היה לנו שם הכול. זו החוויה שהכי צרובה בי מהגוש – האחדות הנפלאה וההון האנושי. עד שבא הגירוש והעיב על הכול, החיים היו כמו פיסה של גן עדן".

צילום: משה מילנר לע"מ

"אנחנו עלינו מצרפת היישר לגוש קטיף", מספרת חיה את החוויה שלה. "כל הזמן שאלו אותנו 'למה לכם לעלות, מה חסר לכם בצרפת?' ובאמת זה הרתיע אותנו ודחינו את העלייה עוד ועוד. אבל בסוף החלטנו לעלות לגוש קטיף. כששמעו זאת בצרפת, הזדעזעו. הסוכן שלנו צעק: 'מה? אם כן, אני לא מטפל בכם', והעביר אותנו למזכירה שלו שתטפל בנו. הסתכלו עלינו כמו על עוף מוזר, למה דווקא לעלות למקום המסוכן הזה? אפילו הסוכנות היהודית הרתיעה אותנו. אך למרות הכול עשינו זאת", היא מספרת בגאווה בלתי מוסתרת. 

"בנווה דקלים גרנו במשך עשר שנים. חיינו ביחד עם הערבים ועשינו בעזה את הקניות שלנו. יש לי חברה שאפילו למדה קוסמטיקה בעזה… העירייה וקופת החולים שלנו היו בחאן יונס. עוד לא מספיק הבנתי אז את המורכבות שבחיים כאלה", היא מודה, "אך היו לנו שם חיים יפים ומלאי שלווה. היו גם תקופות רעות – החל משנת 2000 – אבל עד אז זה היה כמו גן עדן, ממש ככה הרגשנו".

"אנחנו גרנו בתחילה בבית אל, ויום אחד ביקשו מאיתנו לבוא לגור בנצרים ולחזק את היישוב", מצטרפת אופירה. "הדרמנו עם תינוקת קטנה ליישוב נצרים, ושם גרנו תשע שנים, עד הגירוש. אומנם יצאנו ונכנסנו רק עם ליווי, אך הקהילה הייתה תומכת מאוד, אוסף של אנשים שיצוקים באמונה גדולה ובדיבוק חברים, ולמרות הקושי מסביב, האחדות שהייתה שם נתנה המון כוח. 

"בחודש האחרון לפני הגירוש היה לנו מבצע שנקרא 'מאמין וזורע'", נזכרת אופירה בחוויה שנצרבה בה. "החקלאים החליטו לשתול למרות שידעו שלא יהיה מי שיקטוף את זה. הרעיון היה שאנו עושים מצווה בלי להסתכל על התוצאה, אלא על הערך שלה. כמו שלא מנתקים מכונת הנשמה לפני המוות הסופי…"

ביום שהכול התחיל 

אירועי השנה האחרונה שמו על המפה שוב ובגדול את גוש קטיף. אל אותם מקומות שבהם שכנו היישובים שפונו, חזרו חיילי צה"ל כדי להילחם במחבלים. 

המלחמה שמשתוללת כעת החלה מהבתים שלכם ממש, מגוש קטיף. והנפגעים העיקריים היו תושבי עוטף עזה, שהפכו להיות הגבול לאחר שהגוש נעקר. איפה המלחמה פגשה אתכן? 

צילה: "בשבת שמחת תורה התארחנו במרכז, ופתאום על הבוקר נשמעו אזעקות. לא הכרתי את זה, כי בגוש קטיף היה נופל פצמ"ר ורק אחר כך הגיעה האזעקה… נכנסנו לממ"ד, והאזעקות היו בתכיפות גבוהה. היו אנשים שעדכנו אותנו תוך כדי מה קורה, אבל אמרנו שזה לא הגיוני וזה בטח פייק ניוז. אני ובעלי ניסינו להרגיע את כולם כי לא האמנו שזה אמיתי. במוצאי שבת חווינו טלטלה נוראית כשהגיעו הידיעות הבלתי ניתנות לעיכול. הבנו שאם יש עכשיו מלחמה ולי יש שבעה בנים, זה אומר שכולם מגויסים למילואים, חלקם בתפקידים בכירים. וכך אכן היה.

"ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל קפצו לי מחשבות שהטריפו את דעתי. תחשבי מה זה לב של אמא שיש לה שבעה בנים במילואים. מתחילת המלחמה היו שבועיים שהלכתי סהרורית מצד לצד, לא יכולה לאכול ולישון ולא לתפקד. אחרי שבועיים החלטתי שדי, מרגע זה אני מתנתקת מהתקשורת ובוחרת להיות חזקה ולבטוח בריבונו של עולם. הצטרפתי ל'סיירת אור', וכל יום שלחתי אור ואהבה עם תפילה לשמירה על ילדיי, על החיילים ועל כל החטופים".

חיה: "המלחמה פגשה אותנו בביתנו בנתיבות. אומנם לא ידענו כלום על מה שנעשה בחוץ, אבל הרגשנו שזה לא משהו רגיל. בכל שבת בבוקר אנו אוכלים אצל הוריי, וגם הפעם יצאנו וחזרנו בלי לדעת שיכולנו חלילה לפגוש מחבלים בדרך. כשהגענו שמענו שסגרו את בית הכנסת. חשבנו שזה בגלל הטילים, לא ידענו שבגלל המחבלים. כל השכנים היו בחוץ וחגגו את שמחת תורה, ואף אחד לא ידע מכלום. במוצאי שבת היינו בהיסטריה וכמעט התעלפתי כששמעתי מה קרה. במשך חודש ימים לא הצלחתי לישון. אני ישנתי בממ"ד, והבת שלי ישנה לידי והחזיקה לי את היד. למרות כל מה שעברתי בגוש, חדירות מחבלים ועוד, בחיים שלי לא חוויתי משהו כזה. לא רציתי לראות או לשמוע כלום מהחדשות. בנתיבות לא היו מפונים – מי שרצה התפנה מעצמו. אבל אנחנו נשארנו כאן באומץ".

אופירה: "בשמחת תורה היינו בבית בשדרות. הבנים יצאו בשש בבוקר לתפילה, והבנות תכננו לצאת מאוחר יותר, אבל אז התחילו האזעקות. אני החלטתי בכל זאת לא לוותר ולנסות לצאת לבית הכנסת, אבל לא היה רגע של הפוגה. ברוך ה', בסופו של דבר כוח עליון השאיר אותי בבית. החתן שלי כן יצא, אבל חזר ואמר שכל בתי הכנסת נעולים. לא הבנו מה קורה – אנחנו באופן אישי לא פתחנו את הטלפונים. לא הבנו כלום, המשכנו בשירים כרגיל, בעלי יצא למנחה וערבית, ועדיין לא ידענו מה קורה. רק במוצאי שבת הבנו את גודל הזוועה". 

עלו בכן רגשות של תסכול, שאילו לא גורשתם מגוש קטיף, כל זה לא היה קורה? 

צילה: "הרגשות שעלו לי בעקבות הטבח הם בעיקר צער גדול. אין לי שום טרוניה על אף אחד, לא מהממשלה ולא מהשמאל. אני מאמינה שכל מה שהם עושים וחושבים זה כי הם מאמינים בדרך הזו. אני לא מעיזה להגיד 'הנה אתם רואים!' כי לצערי הם מאמינים בדברים שגויים. אני לא חושבת שלומר 'אמרנו לכם' עוזר לאחדות בינינו. אני כן מקווה ומתפללת שכולם יתפכחו ויבינו מי האויב ומי האוהב. אני אוהבת כל אחד מעם ישראל". 

חיה: "בקיץ שעבר, לפני השבעה באוקטובר, דיברתי עם הבן שלי, שמתעניין מאוד באקטואליה. היינו שומעים על החמאס ועל מה שהם מסוגלים, והבן שלי הסביר לי שמדברים על מה שיכול לקרות אם הערבים יחברו נגדנו, ויכול להיות שיהיו חטופים, מה שלצערנו באמת קרה. כששמעתי ממנו את זה אז, דפק לי הלב ואמרתי לו, 'ששש, אתה מפחיד אותי', אז הוא אמר לי: 'אל תדאגי, יש מדינה וצה"ל'. והנה אחרי כמה חודשים זה קרה! שאלתי אותו אם הוא זוכר את השיחה שלנו ומה יש לו להגיד על זה עכשיו, והוא אמר: 'אנחנו כבר לא מאמינים באף אחד, איבדנו את כל האמון בכל הממסדים'. זה הרבה יותר מתסכול". 

אופירה: "אני מרגישה שאנחנו עדיין בסוג של בירור. אשמה לא מקדמת אותנו, אנחנו רוצים שהמנהיגים שלנו יקבלו אחריות. אנחנו רוצים ניצחון סופי ולא עוד מבצע, משהו שמוחץ אותם. אנחנו מאמינים בחזרה לשם ושואפים לזה. קודם כול, זה נותן ביטחון שישראלים חיים שם, וברובד הרוחני – 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', אנו רוצים לתקן את העוול של הגירוש שנעשה".

צילום מהאלבום משפחת סופר

אחרי הטבח בשמחת תורה דובר שוב על היחסים בין תושבי הגוש דאז לתושבי העוטף, שתמכו בהתנתקות, ואני שואלת את הנשים בזהירות אילו תחושות עלו בהן ביחס לכך אחרי הטבח הנורא. חיה משיבה שלא היה מקום למחשבות כאלה בכלל: "הרגשתי שזה הדם שלי והלב שלי ממש. צערם הוא צערי. היה מה שהיה, וזה כואב ושורט, אך לרגע קטן לא עלתה בי חלילה המחשבה שמגיע להם. זה כמו ילד קטן שההורים מחנכים אותו לא לעשות משהו מסוכן והוא לא שמע להם וקרה לו משהו רע. אז מה, האם נעלה על דעתנו חלילה שההורים שמחים בצערו? כך הרגשתי: הם טעו, העם לא הבין עד הסוף מה ההשלכות של הפינוי, וכשהתעוררו זה כבר היה מאוחר מדי".

צילה מחזקת את הדברים ומספרת שיש לה בני משפחה קרובים שמחזיקים בהשקפת עולם שמאלנית, ועדיין, זה לא השפיע לרגע על היחסים. "ידעתי שמה שהם אומרים זה כי הם מאמינים שזאת האמת וזה מה שיביא את השלום. למרות שאני יודעת שהם טועים, הם עשו את זה בלב שלם. אהבתי אליהם לא נפגעה. הם מאמינים שאנחנו מהווים מכשול לשלום, למרות שזה בדיוק ההפך". 

"אין 'אנחנו' ו'הם'", מוסיפה אופירה, "אנחנו נשמה אחת שמחולקת לגופים. אני עובדת במקום שיש בו את כל סוגי האנשים והדעות, והרבה כבוד והבנה. איבדנו גם את אחת המטפלות הטובות שלנו בעבודה, תושבת כפר עזה. אין מקום להסתכלות צרה כזו של לא להצטער בצערם. אנחנו חיים את צערם, כולנו עברנו וחווינו את הצער הזה". 

יש לי אמונה והיא תנצח 

השנים שחלפו עמעמו מעט את כאב העקירה. למרות המשבר הגדול שבפינוי מהבית ובפרידה מכל המוכר והאהוב, הן בחרו, כל אחת ממקומה, להמשיך בחיים ולבנות עולם חדש תחת זה שנשבר. יחד עם זאת, המחיר ברמה הלאומית חי ומוחשי מאי פעם. 

"אני יכולה לומר שבתחילה היה לי כאב ענק", משתפת צילה במבט שלה על התהליך, מפרספקטיבה של 19 שנים. "לקח לי שנה לעכל שחבל הארץ הזה פשוט נמחק. אבל היום אני יכולה לומר שהמהלך של הקב"ה היה הכי נכון בשבילנו. לצערי הרב, העם לא היה איתנו. תמיד האשימו אותנו שאנחנו גרים שם. אם חלילה עדיין היינו שם וחלילה היה קורה לנו מה שקרה בשמחת תורה… אני אומרת בכאב גדול שהמדינה והעם והעולם לא היו מגיבים בתמיכה כמו עכשיו". 

"אני עדיין חושבת שזו הייתה טעות", אומרת חיה חד וחלק, "וגם אם ננסה לדון לכף זכות שהם ידעו דברים שאנחנו לא יודעים מבחינה ביטחונית, בכל זאת הייתי משאירה שם את הצבא. בעיניי זו הייתה טעות נוראית להוציא משם את הצבא". 

עברתן מגוש קטיף לאזור שנמצא היום גם הוא בקו האש. לא רציתן לעבור למקום בטוח יותר? 

צילה: " אחרי הגירוש היינו שמונה חודשים באוהלים בעיר האמונה מול נתיבות, ומשם עברנו לשומריה ולאחר מכן לרמת הגולן. כבר 16 שנה שאנחנו ברמת הגולן, ואז הוא לא היה קו האש, אלא מקום פסטורלי. אמא שלי ז"ל שאלה אותי, 'למה תמיד את עוברת לקצוות?' אבל גם עכשיו, כשהתחילה כאן מלחמה, אין לנו חרטה לרגע שאנו נמצאים פה, ברור לנו שאנחנו כאן ולא קמים ועוזבים. זו הארץ שלנו ואנחנו נאמנים לה ואוהבים אותה".

חיה: "לא הייתה מחשבה כזאת. כשהגענו נתיבות פחות הייתה בקו האש, אבל התרגלנו שאם יש מבצע זה לזמן קצר ואז חוזרים לשגרה. נתיבות הייתה סוג של המשך של הגוש, לכל אחד בנתיבות היו קרובי משפחה שגרו בגוש, ולכן מבחינה נפשית ומנטלית הרגשתי יותר בטוחה שם".

אופירה: "לא תכננו לעבור לקו האש, אבל זו הייתה השליחות שנקראנו אליה בשדרות. בכל מקרה, לא באנו לעולם הזה בשביל נוחות, אלא בשביל לעבוד. אנחנו מסתכלים מה אנחנו בתור משפחת סופר נדרשים לעשות עכשיו בשביל עם ישראל. מאז ומתמיד היינו בקו האש, אנחנו רגילים לזה, אבל כשאתה חי בתחושת שליחות, אין מקום לשום רגשות של חרטה. גם בשדרות פגשנו קהילה מדהימה, תורנית, מלוכדת ותומכת, מלאה באמונה ובחוסן".

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט על קו הגבול הופיע לראשונה ב-פנימה.

צילום: אבי אוחיון, לע"מ

גוש קטיף השאיר פצע גדול מאוד בנפש שלי. לא גרתי שם וביקרתי בסך הכול פעם או פעמיים, אבל התנגדתי נחרצות לגירוש. המחשבה על ההרס של כל היופי הזה, הקהילה המדהימה והזיכרונות, קרעה לי את הלב. עד היום אם אני רק שומעת את הפתיחה של השיר "תפילה לעני", אני לא מצליחה לדבר מרוב דמעות בגרון.

הייתי בהרבה הפגנות נגד הגירוש, ישנו בכפר מימון ועשיתי "מסירות נופש", כמו שאהרֹן אחי אוהב לומר בצחוק. כלומר, נופש של כמה ימים בבריכה, לפני הפינוי של חומש.

 ריחות של ילדות 

בתשעה באב אני צועדת הרבה פעמים למוזיאון גוש קטיף שנמצא במרחק חמש דקות הליכה מהבית שלי, יושבת שם ומתפרקת בדמעות מהסרטים המזעזעים וחוסר הצדק המשווע. ילדים ומבוגרים שהוצאו מהבתים בהם גדלו ואף פעם לא יוכלו אפילו לחזור, להצביע ולהגיד "תראה, כאן גדלתי, כאן עשיתי את הצעדים הראשונים שלי".

זה שבר אותי מבפנים. אני נולדתי בבית אחד וגדלתי בו כל החיים, ההורים שלי עדיין גרים שם. כשאני חוזרת לבית הוריי אני גם חוזרת לעצמי כילדה בת שנה, בת חמש, נזכרת איך חברה הייתה קוראת לי דרך החלון לבוא לשחק, איך אני ואחיי היינו משחקים סטנגה בסמטה שלנו, או איך יוני בעלי הגיע בפעם הראשונה להורים שלי. זה המקום שאני קוראת לו בית, מקום שאני מרגישה אליו חיבור עמוק מאוד, ריח נוסטלגי של בישולים וילדות.

לפני שנה בתשעה באב, הלכתי כהרגלי למוזיאון גוש קטיף. המקום קטן ואין בו הרבה עובדים. האיש שמוכר את הכרטיסים בכניסה הוא גם השומר, גם אוצר התערוכות במוזיאון וגם מדריך הסיורים. אדם מוכשר מאוד.

כשנכנסתי, הוא היה באמצע לספר סיפור יפה על ההיסטוריה של גוש קטיף. בעודו בשיא המתח, הטלפון של המוזיאון צלצל. כאמור, אותו אחד הוא גם המדריך וגם השומר וגם הפקיד שעונה לטלפון… תהיתי לעצמי, האם הוא גם אמור לענות לטלפונים? וכל האנשים יחכו?

צפיתי בסיטואציה מהצד ושאלתי אם אני יכולה לענות במקומו. הוא ענה שכן ובשמחה (רק בישראל). לקחתי את השפופרת וראיתי על הצג את המספר. הסתכלתי שוב, מה? זה מספר הטלפון שלי! כלומר, של הבית שגדלתי בו. אני עונה ואכן אימא שלי על הקו בצד השני. עכשיו לכי תסבירי לה למה אני עונה לטלפון במוזיאון גוש קטיף…

במקום שלך 

אחרי הצחוק על צירוף המקרים המוזר, עלתה בי המחשבה על איך אפילו מספר טלפון יכול לסמל בית, על איך דבר אחד קטן מתוך מיליון פרטים, מסמל בשבילי את הבית ונותן לי תחושה של ביטחון ושלווה, תחושה מוכרת.

הרצון הזה להרגיש בבית הוא כל כך בסיסי. ההרגשה שאתה רצוי, אהוב, שייך, שאתה במקום שלך. להרגיש שיש מקום בעולם הזה שהוא שלך, שאנשים מכירים אותך ויודעים מי אתה עוד מאז שהיית ילד קטן.

אני נזכרת ומבינה מחדש על מה אנחנו בוכים בתשעה באב ובשלושת השבועות שלפניו – על הדבר הבסיסי כל כך הזה, שבזמן האחרון הרגשנו את החשיבות שלו במיוחד, על הבית. בית לבורא עולם.

הפוסט מולדת יחפה: געגועים לגוש קטיף הופיע לראשונה ב-פנימה.

זכרתי ואני זוכרת הכול. כל דקירה שהם דקרו וצעקו 'אללה אכבר' עם כעס מאוד גדול בעיניים. זכרתי את הקולות, את הריח ואת המראות, אבל לאט לאט חזרתי לעצמי. התחזקתי, הרמתי את עצמי והמשכתי הלאה. זה לא נעלם. זה כל הזמן מלווה אותי, אבל אני בחרתי לנצח".

שלט הכניסה לנווה דקלים

רבים מאיתנו זוכרים את הכאב העצום שהביא איתו הקיץ הכתום ההוא לפני 13 שנה. הקיץ שבו יושמה ההחלטה על הרס יישובים ועל גירוש של אלפי יהודים מבתיהם שביישובי גוש קטיף וצפון השומרון. יחד עם קבלת החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות התמלאו היישובים ברבבות אנשים שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לחזק את המקום ואת התושבים ולמנוע את הנורא מכול.

מי שלא מכיר את סיפורה האישי של סיגל סופר (47), אמא לשבעה בגיל 6 עד 25 ואם בית באולפנת נווה דקלים המתחדשת שבניצן, קרוב לוודאי שלא ינחש אילו חיים מלאי כאב והתמודדויות היא עברה. סיגל, שנענתה לבקשה לריאיון בלי לחשוב פעמיים, ציינה שהיא רואה בזה הזדמנות לפרסום הניסים שקרו לה ולמשפחתה, ודרך לזכור ולהזכיר לאלה שעלולים לשכוח.

"עברנו לנווה דקלים שנה אחרי החתונה שלנו," מספרת סיגל. "גרנו שם 14 שנה עד יום הגירוש".
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נאלצו תושבי גוש קטיף להתמודד עםמתקפות טרור קשות. במשך שנים הם היוו חומת מגן אנושית לכל תושבי הדרום כשהם סופגים פצמ"רים, ירי בכבישים ואירועים של חדירת מחבלים בעיקר מכיוון עזה. משפחות רבות שהתגוררו בגוש הוגדרו כנפגעות טרור, ולצערנו היו גם כאלה שהצטרפו למעגל השכול. למרות כל אלה המשיכו התושבים לעשות כל שביכולתם כדי לשמור על רוח המקום, לגדול ולפתח.

"נכון שהיו הרבה תקופות מתוחות מבחינה ביטחונית, אבל היה משהו ביישובים של הגוש שהוא בלתי ניתן לתיאור במילים. הכוח שקיבלנו זה מזה, ההבנה שזה המקום שלנו ושום דבר לא ישנה את העובדה הזאת, האחדות והחיבוק הקהילתי התמידי שהיה שם", משתפת סיגל והכמיהה למקום שהיה לה לבית ניכרת בקולה.

סיגל וביתה תהל שנפצעה בפיגוע אחרי הגירוש. צילום: מרים צחי

משפחת סופר הצעירה ראתה בנווה דקלים את המקום המושלם להקמת הבית ולהרחבת המשפחה.
אף אחד לא דמיין שכעבור שנתיים במקום גם הם יצטרפו למעגל המשפחות נפגעות הטרור.
"זה קרה בשבת בבוקר. הייתי בת 23 , אמא לשיראל שהייתה בת שנה וקצת ולאביב שהיה תינוק בן שלושה שבועות. יצאתי מפתח הבית, הילדים היו איתי בעגלה, והתכוונתי ללכת לברכת הכוהנים בבית הכנסת בפעם הראשונה מאז הלידה. שם הם חיכו לנו, שני מחבלים עם סכינים".
המחבלים התנפלו על סיגל, הפילו אותה, בעטו בה ודקרו אותה בכל גופה כשהיא מנסה בכל הכוח למנוע את גישתם אל עגלת הילדים ושומרת שהעגלה לא תתהפך.
"אני יודעת שהיה שם נס גדול. הקב"ה היה איתי. מדובר באירוע של שני מחבלים חמושים שיכלו בקלות לפגוע בילדים שלי והם לא נגעו בהם. בשלב מסוים הבת הגדולה התחילה לבכות וזה כנראה מה שהוציא אותי מההלם שהייתי בו. עד אז מה שעשיתי היה להגן על הילדים ועל עצמי ולא צעקתי לעזרה. ברגע שהיא התחילה לבכות אני התחלתי לצרוח. השכנה שמעה והתקשרה לצבא, שכנים נוספים שמעו והזעיקו עזרה. בדיעבד הבנתי ששמעו את
הצעקות שלי בכל היישוב"

את הכתבה המלאה תוכלי למצוא בגיליון אב האחרון

*** הצטרפי עכשיו לקבלת מנוי למגזין במחיר מיוחד! ***

הפוסט גלים של געגוע הופיע לראשונה ב-פנימה.

הריטואל הקבוע של טרור מצד תושבי עזה וכניעה מצד מדינת ישראל לא החל היום. יש לנו רומן ארוך עם חבל הארץ הזו. את עזה כבשנו במלחמת ששת הימים, אך בשונה מכיבוש הארץ וירושתה שנעשה בזמנים אחרים, שכלל גירוש האוייב והקמת התישבויות יהודיות, בעזה זה לא קרה. השארנו שם את אוייבנו, הטרור רדף, ובהסכמי אוסלו בחרנו לברוח במקום לתקן את הטעות ולכבוש את עזה כראוי. גם לאחר אוסלו, הפלא ופלא, הטרור לא שקט. אז ב2005 מדינת ישראל נסוגה והחריבה גם את יישובי הרצועה בגוש קטיף, בתקווה לקצת שקט. אך שוב לא שקטה הארץ, הירי גבר והגענו לעופרת יצוקה,  עמוד ענן וצוק איתן אך הטרור, כרגיל, חוזר.

אדמת עזה לא מניחה לנו. היא גם לא תניח לנו עד שלא נשוב אליה, נכבוש אותה ברגלנו ונכריז עליה כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל השלמה. ההיסטוריה מלמדת ששום הסדר, שום הסכם כניעה ושום הטבות לאוייבים לא יועילו. הטרור שם ייעלם אך ורק כשנשוב לעזה ונכבוש אותה כמצווה עלינו בתורתנו.

ההיסטוריה מדברת. פינוי גוש קטיף, לע"מ

יהיו שיגידו: זה לא יישומי.
ובכן, היו שאמרו טרום הקמת המדינה שאין סיכוי. היו שפקפקו ביכולות הצבא טרום ששת הימים. אך המציאות מראה שכאשר יש לנו אמונה בצדקת הדרך, אף אומה לא יכולה עלינו. הסיבה שאנחנו ניגפים שוב ושוב בפני ארגון טרור חלשלוש ועלוב, היא לא כי צהל לא מסוגל, אלא כי איננו רוצים. אנו לא באמת מאמינים שעזה שלנו, שהיא חלק בלתי נפרד מארצנו, שזו זכותנו האמתית והבלעדית לחבל ארץ זו. ואם אנחנו לא משוכנעים, כיצד אנחנו רוצים לשכנע את העולם שאנחנו צודקים?

הגיע הזמן להציב מטרה ולבנות סביבה פתרונות, שיעזרו לנו להשיב אלינו את חבל ארצנו, כפי שנצטוונו בתורתנו הקדושה: :"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם… וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (דברים ל"ג, נ"ב)

עזה, עוד נשוב ונבנך.

הפוסט עוד נשוב ונבנך, עזה הופיע לראשונה ב-פנימה.