צילום: אבי אוחיון, לע"מ
גוש קטיף השאיר פצע גדול מאוד בנפש שלי. לא גרתי שם וביקרתי בסך הכול פעם או פעמיים, אבל התנגדתי נחרצות לגירוש. המחשבה על ההרס של כל היופי הזה, הקהילה המדהימה והזיכרונות, קרעה לי את הלב. עד היום אם אני רק שומעת את הפתיחה של השיר "תפילה לעני", אני לא מצליחה לדבר מרוב דמעות בגרון.
הייתי בהרבה הפגנות נגד הגירוש, ישנו בכפר מימון ועשיתי "מסירות נופש", כמו שאהרֹן אחי אוהב לומר בצחוק. כלומר, נופש של כמה ימים בבריכה, לפני הפינוי של חומש.
ריחות של ילדות
בתשעה באב אני צועדת הרבה פעמים למוזיאון גוש קטיף שנמצא במרחק חמש דקות הליכה מהבית שלי, יושבת שם ומתפרקת בדמעות מהסרטים המזעזעים וחוסר הצדק המשווע. ילדים ומבוגרים שהוצאו מהבתים בהם גדלו ואף פעם לא יוכלו אפילו לחזור, להצביע ולהגיד "תראה, כאן גדלתי, כאן עשיתי את הצעדים הראשונים שלי".
זה שבר אותי מבפנים. אני נולדתי בבית אחד וגדלתי בו כל החיים, ההורים שלי עדיין גרים שם. כשאני חוזרת לבית הוריי אני גם חוזרת לעצמי כילדה בת שנה, בת חמש, נזכרת איך חברה הייתה קוראת לי דרך החלון לבוא לשחק, איך אני ואחיי היינו משחקים סטנגה בסמטה שלנו, או איך יוני בעלי הגיע בפעם הראשונה להורים שלי. זה המקום שאני קוראת לו בית, מקום שאני מרגישה אליו חיבור עמוק מאוד, ריח נוסטלגי של בישולים וילדות.
לפני שנה בתשעה באב, הלכתי כהרגלי למוזיאון גוש קטיף. המקום קטן ואין בו הרבה עובדים. האיש שמוכר את הכרטיסים בכניסה הוא גם השומר, גם אוצר התערוכות במוזיאון וגם מדריך הסיורים. אדם מוכשר מאוד.
כשנכנסתי, הוא היה באמצע לספר סיפור יפה על ההיסטוריה של גוש קטיף. בעודו בשיא המתח, הטלפון של המוזיאון צלצל. כאמור, אותו אחד הוא גם המדריך וגם השומר וגם הפקיד שעונה לטלפון… תהיתי לעצמי, האם הוא גם אמור לענות לטלפונים? וכל האנשים יחכו?
צפיתי בסיטואציה מהצד ושאלתי אם אני יכולה לענות במקומו. הוא ענה שכן ובשמחה (רק בישראל). לקחתי את השפופרת וראיתי על הצג את המספר. הסתכלתי שוב, מה? זה מספר הטלפון שלי! כלומר, של הבית שגדלתי בו. אני עונה ואכן אימא שלי על הקו בצד השני. עכשיו לכי תסבירי לה למה אני עונה לטלפון במוזיאון גוש קטיף…
במקום שלך
אחרי הצחוק על צירוף המקרים המוזר, עלתה בי המחשבה על איך אפילו מספר טלפון יכול לסמל בית, על איך דבר אחד קטן מתוך מיליון פרטים, מסמל בשבילי את הבית ונותן לי תחושה של ביטחון ושלווה, תחושה מוכרת.
הרצון הזה להרגיש בבית הוא כל כך בסיסי. ההרגשה שאתה רצוי, אהוב, שייך, שאתה במקום שלך. להרגיש שיש מקום בעולם הזה שהוא שלך, שאנשים מכירים אותך ויודעים מי אתה עוד מאז שהיית ילד קטן.
אני נזכרת ומבינה מחדש על מה אנחנו בוכים בתשעה באב ובשלושת השבועות שלפניו – על הדבר הבסיסי כל כך הזה, שבזמן האחרון הרגשנו את החשיבות שלו במיוחד, על הבית. בית לבורא עולם.
