באותו עולם ממש אנחנו מצפים לקבל תשובה מהירה. הרי שלחתי מייל או ווטסאפ לפני חמש דקות תמימות, אז איך זה שעדיין לא קיבלתי תשובה? ועכשיו? ועכשיו? אנחנו רואים בוויים הכחולים עדות מזעזעת לכך שהשאלה התקבלה אך התשובה מתמהמהת, ובמי שלא עלינו ביטל את הוי הכחול – פושע נמלט.

חיובית או שלילית?

אפילו בהזיית הקורונה לא נפקד מקומה החשוב של התשובה, כל מי שנאלץ לעבור את הבדיקה חודרת האפים נאלץ גם להישאר עם השאלה המנקרת: חיובית או שלילית? מבודדת אותך יחד עם כל מי שהבטת לכיוונו ב-14 הימים האחרונים או שולחת אותך לחופשי (או לכל היותר למנוחה עם אקמול במיטה)?

ומה לגבי מי שהוצא לחל”ת? הוא נאלץ להתמודד עם שאלת השאלות: האם אי פעם יענו לו בביטוח הלאומי (למי שעדיין תוהה, כאן התשובה דווקא די ברורה ואחידה: לא).

הדור שלנו דורש תשובות, כנראה מהסיבה הפשוטה שהוא שואל שאלות. אומנם כבר אחזו חז”לינו ביכולת שאילת שאלות מפותחת, ולא זו בלבד אלא יישמו את המנהג היהודי שקדם אפילו להם – לענות על שאלה בשאלה, ועדיין הם שאלו פחות שאלות מילד ישראלי ממוצע (ממוצע אני אומרת לכם, ברור שאצלכם בבית הם שואלים יותר).

מה לעשות, עם כל הטוב שהמודרניזציה הביאה עלינו (מדיח כלים, השתק בקבוצות ווטסאפ וכלים חד פעמיים שלא צריך להדיח), היא הביאה איתה גם את השאלות. אם פעם הייתה ודאות גמורה בהכול בערך, החל מהיכן תגור ועד עם מי תחיה את שארית חייך, היום, במציאות שבה כל האפשרויות לכאורה פתוחות, שום דבר לא ברור ונשארנו בעיקר עם השאלות. אז מה הפלא שאנחנו זקוקים כל כך לתשובות טובות?

וכאן מתברר שלא לכל שאלה יש באמת תשובה בגוגל. גוגל לא יודע מתי נתחתן או איפה כדאי לנו לגור, הוא לא יודע אם היום יהיה לנו יום מוצלח או מה הופך את המתבגר הספציפי שלנו לכל כך מצוברח. הוא לא יודע איזו מתנה תשמח את בן הזוג ואפילו לא מתי יהיה הסגר הבא ובאיזו מתכונת. הוא אולי יודע מה כדאי לעשות כשעצובים ויכול להציג לנו מגוון פעילויות משמחות, אבל לא יודע לתת לנו את התשובה לשאלה למה אנחנו לא מאושרים, או מה יהפוך אותנו לכאלה.

גם אנחנו ההורים, קצת גוגל לפעמים, כי הצד הקשה באמת הוא לא של מי שמצפה לתשובה, אלא של זה שצריך לתת אותה. ואנחנו הרי כבר יודעים ש’ככה’ זאת לא תשובה. אז אנחנו מנסים. לפעמים אנחנו עושים גוגל בעצמנו, לפעמים אנחנו שואלים בקבוצות של הורים אחרים, לפעמים אנחנו אומרים שהתשובה מורכבת או שאין תשובה ברורה, ולפעמים לפעמים אנחנו פשוט מודים שגם אנחנו לא יודעים.

ואם אתן שואלות למה בטור שמיועד לעשרת ימי תשובה בחרתי לעסוק דווקא בשאלות קטנות ופחות חשובות, אני חושבת שאני דווקא יודעת את התשובה, ובדיוק הולכת לעשות אותה.

תדברו במה מותר ולא במה אסור.
דברו אליהם כמו שאתם רוצים 
שידברו אליכם. 
גם כשאתם חושבים שהם עושים לכם דווקא, 
תביטו בעיניהם הקטנות ותיווכחו לדעת 
שהם אף פעם לא נגדכם אלא בעד עצמם. 

למדו אותם מה זו אהבה טהורה
שלא תלויה בהתנהגות זו או אחרת. 
תראו להם את הדרך גם כשהיא מלאה
באבנים גדולות.
תאירו אותה בהתבוננות שיש בה
תקוה ואמונה. 
תאהבו אותם גם כשהם מתנהגים
“לא יפה” או בעצם-לא כמו שציפיתם. 

תהיו שם בשבילם תמיד. חיבוק, אילוסטרציה

טעו בהם אמונה וביטחון עצמי. 
האמינו בהם, 
האמינו במה שהם יכולים להיות 
אם רק ירצו. 
האמינו בהיותם בני אדם טובים, 
ערכיים וסובלניים. 

תראו בהם את הטוב גם ברגעי משבר. 
כיתבו לכם במחברת מה מיוחד בהם. 
כל יום. 
ודווקא בימים קשים.
תלמדו מהם. 
יש בהם הרבה מעבר ל- 
חמוד, מתוק, מקסים וחכם. 
תראו אותם.
גם בתור ישויות נפרדות
וגם כחלק מהמבנה המשפחתי שלכם.

תהיו שם בשבילם.
תמיד. 

שחררו את הביקורת והשיפוטיות, 
תחייכו אליהם
שימו עליהם יד
חבקו אותם. 
תהיו נוכחים בחיים שלהם, 
לא רק וירטואלית, 
אלא גם פיזית. 
זכרו שהם רואים הכל
ולא קונים זיוף.

חינוך מתחיל באהבה.
לאהוב מישהו אין פירושו לעשות כרצונו. 
לאהוב אותם פירושו להנהיג אותם. 
בענווה גדולה אבל עם המון ביטחון בדרך.
להיות אנשים שראויים להיות הורים
גם כשהם לא בסביבה.

חישבו מה יגדל אותם ומה יביא אותם
להיות בוגרים משמעותיים, בני ובנות זוג אוהבים, 
אנשים ערכיים, שיודעים לדחות סיפוקים, 
להתמודד עם תסכולים, לדבר רגשות, 
לומר מה הם צריכים, לחבק את הקושי, 
להאמין בעצמם, להגשים חלומות, 
להיות חברים טובים, לא לפחד מכישלונות, 
לאהוב את החיים ולחיות חיים משמעותיים.

ואסיים במשפט של יאנוש קורצ’אק:
“תיקון העולם משמעו תיקון החינוך.”

ואז כמו צונאמי ענק הפצעים מתעוררים
כל אחד והטריגר שמעיר אותו.
כל אחד בתורו ובדיוק בזמן המתאים. 

הפצעים האלה מדממים בקרבנו בעיקר כשהילדים שלנו חווים דבר דומה לסיבה שהפצע חרוט אצלנו.
הפצע הזה מתעורר ואיתו הזכרונות,
הכאב או ההתרגשות, השמחה או העצב
הגאווה או האכזבה,
הביטחון או חוסר היציבות
החום והאהבה או הקרירות. 

באותה נשימה גם מתעוררים הריחות,
המיקום המדוייק, הפרצופים של האנשים שהיו אז, מה קרה לפני ואחרי
ולפעמים הכל מעומעם ומתערבב עם אי אלו זכרונות ילדות נוספים. 

הזכרונות האלה הם חלק מההורים שאנו היום.
הילדות היא כנראה התקופה שתעצב את חיינו,לנצח.
ודורות אחרינו.
כמה שננסה להימנע מהמאבק המתמיד בין הילד שהיינו אנו לבין הילד שלנו,
זה שם. 

זה פוגע ישר בלב.
זה בלתי נמנע.
זה קצת כמו חור בקיר,
גם אם תסגור אותו עם סיד, עדיין יהיה שם חור. 

הפצעים האלה
הרבה פעמים מנהלים אותנו
מביאים אותנו, ההורים לאוטומט שלנו
ללא מחשבה

ואף החלשה של הדבר הכי חשוב בקשר בין הורה לילד-
יצירת ניפרדות (nifradut), או בעברית- ההבנה
שאני זה לא הוא
והוא זה לא אני. 

והחוויה שלי לא קשורה לחוויה שתהיה לו
הפחדים שהיו לי לא בהכרח הפחדים שיש או יהיו לו וגם הקשיים,
הקונפליקטים, ההתמודדויות החברתיות
הקושי בלימודים בבית הספר. 

זו כנראה המשימה הכי קשה שלנו כהורים.
ולא כנראה.
זו ה-משימה הכי קשה.
וככל שהם גדלים המשימה הזו  נהיית יותר ויותר מורכבת.
כי הם כבר פחות ופחות בשליטתנו.
והם בוחרים בשביל שלהם.
בדרך שלהם
ואנחנו נעמוד מאחור, נביט בעקבות שלהם
נתפלל
נברך אותם בדרך צלחה
ונלמד, בלי שום הכנה מוקדמת-
להפריד.
כי הם לא אנחנו.
ודרכם היא לא דרכנו
והזהות שלהם היא לא שלנו. 

והם יכולים לעבור את אותו מסלול חיים,
אותו חוויות ואותם קשיים,
אבל 180 מעלות הפוך מאיתנו.
וככל שנהיה מודעים לדבר הזה יותר-
כך נפעל ונגיב אליהם ביתר מחשבה ופחות באוטומט. 

וגם אני
לומדת להיפרד
לשחרר
להבין שהם זה לא אני
אמנם סחבתי וילדתי
וגידלתי ועודני מגדלת
אבל הם יצעדו בדרכם,
בשביל שלהם
יחוו את העולם
יריחו
יתאכזבו
ישמחו
יתרגשו
יתעצבו
יכעסו
יפלו
ויקומו

בסיפור החיים שלהם.
לא שלי.

ואני אעמוד מהצד,
אביט, אכוון,
נוכחת,
ואתפלל שתאיר להם הדרך. 

והיי, אפרת,
הם זו לא את.
אף אחד מהם.
תנשמי.
תפרידי. 

זו התורה של רבי מאיר ושל אשתו המדהימה ברוריה. היו להם שכנים מה זה רשעים. “די, אני מתפלל שהם ימותו”, אמר. “רבי מאיר, “כתוב ‘ייתמו חטאים מן הארץ’. לא ‘ייתמו חוטאים’. תתפלל שהשכנים יעשו תשובה”, אמרה לו.
למעשה, ברוריה העניקה לעולם שיעור ראשון בהנחיית הורים: אל תאמרי “אתה ילד רע”, אלא “מעשיך רעים”. הפרידי בין הילד עצמו ובין המעשה שהוא עשה. “אתה לא רע! זה המעשה שלך!”
ורבי מאיר שמע את הנחיית ההורים הזאת והתפלל אליהם שיפסיקו לחטוא. ואכן הם חזרו בתשובה שלמה.

מתוך הטור של הרבנית ימימה במגזין פנימה

להצטרפות לחצי כאן!

כל הורה יכול להעיד שהולדת תינוק היא אכן מתנה ענקית, אושר צרוף ותחושה מדהימה שאין לתאר, אך לצד כל הרגשות הללו יש גם רגשות אחרים, קצת פחות חיוביים, ורובנו בכלל לא מודים בהם (כי אנחנו מרגישים הורים רעים להודות שלפעמים קשה לנו).
פתאום ההורים מרגישים אחריות ענקית, אין להם זמן לעצמם, הם צריכים להקדיש את כל כולם לרך הנולד, בלי שינה, בלי מקלחת טובה, בלי זמן איכות לעצמם ובטח לא זמן רומנטי.
נוסף על כך מתחילות לצוץ דאגות ומחשבות שאופייניות להורים טריים: האם התינוק מתפתח כראוי? האם להאריך את חופשת הלידה או לחזור לעבודה? במקביל מתעוררות גם מריבות בין בני הזוג לגבי הטיפול בתינוק – תור מי להחליף חיתול ולקלח? למה אימא שלך לא עוזרת לנו יותר? ההתחלה היא בהחלט לא קלה.

מחיים ספונטניים של לדאוג לעצמי ולבן הזוג – פתאום ישנו יצור פצפון וחסר אונים שצריך לדאוג לו. הספונטניות נעלמת, ובמקומה מגיע סדר יום סיזיפי הכולל בעיקר האכלות, החלפת חיתולים ולילות ללא שינה.
מחקרים מהשנים האחרונות הוכיחו כי עם הולדת הילד הראשון ניכרת הידרדרות ביחסים בין בני הזוג במשך כארבע שנים לאחר הלידה. הידרדרות זו באה לידי ביטוי בירידת רמת שביעות הרצון מהזוגיות, ירידה בתקשורת הזוגית, קושי גדול יותר לשלוט בכעסים ורמת אמון נמוכה יותר. אבל, יש גם חדשות טובות: מחקר טרי שנערך על ידי החוקרים דוס ורודס העלה כמה עצות שיעזרו להורים טריים לצלוח את המשבר של הולדת הילד הראשון.

עבדו על האמון ועל הביטחון שיש לכם בבן הזוג

ברגע שהבסיס שלכם חזק ויציב, כל הקשיים שמגיעים עם הולדת התינוק הראשון יהיו מזעריים.
לעומת זאת, כאשר לא קיים בסיס איתן של אמון וביטחון בזוגיות – הקשיים הללו עלולים להוביל למשבר ביחסים.

שמרו על הבריאות הנפשית שלכם

ככל שרמת החרדה או הדיכאון גבוהה במהלך ההיריון, כך היחסים בין בני הזוג מתערערים בשנים הראשונות של ההורות. לכן הקפידו לטפל בעצמכם, להימנע מסטרס ולהיות מודעים למצבכם הנפשי. אם אתם מזהים שלא הכול כשורה – אל תטאטאו מתחת לשטיח ותחכו שהכול יעבור או שהזמן יעשה את שלו, אלא טפלו בעצמכם. כשאתם תצאו מהדיכאון או מהחרדות – תעזרו לא רק לעצמכם אלא גם לתינוק שלכם ולבן הזוג.

הקפידו על יציבות כלכלית

המחקר גילה כי זוגות שהיו בעלי יציבות כלכלית הצליחו לשמור יותר על היחסים שלהם. לעומת זאת, בקרב זוגות שהיו באי-ודאות כלכלית, הקשיים שהתעוררו לאחר הולדת הילד הראשון השפיעו יותר על מערכת היחסים שלהם. זה הזמן להתחיל ללמוד כיצד לנהל נכון את הפיננסים שלכם. האינטרנט גדוש במידע ובטיפים להתנהלות כלכלית נבונה, וברגע שתרגישו שיש לכם שליטה על חשבון הבנק שלכם, האמינו לי שירד לכם הרבה לחץ.

חזקו את הזוגיות שלכם

הוכח כי זוגות בעלי מערכת יחסים בריאה ויציבה הצליחו לעבור ביתר קלות את הקשיים השונים שמגיעים עם ילד ראשון, וזאת לעומת זוגות שהתקשורת ביניהם לא הייתה מספיק טובה או שרמת הקונפליקטים ביניהם הייתה גבוהה מהרגיל. לכן השקיעו מאמץ ועבדו על הזוגיות שלכם. מצאו בה את נקודות התורפה ונסו לחזק את מערכת היחסים. ברגע שהזוגיות טובה, כל שאר הדברים מסתדרים.

היעזרו בסביבה

יש תינוקות נוחים מאוד שישנים כל הלילה ומעסיקים את עצמם במהלך היום. אין ספק שהם עושים להורים את החיים קלים. אבל יש הרבה תינוקות פחות נוחים – הם סובלים מגזים, ישנים מעט, יש להם טמפרמנט שדורש יותר תשומת לב. במקרים כאלה ישנה השפעה גדולה יותר על מערכת היחסים בין ההורים, מהסיבה הפשוטה שההורים עייפים, מתוסכלים ולכן הם פחות נעימים זה לזה. אמנם אי אפשר לקבל תינוק לפי הזמנה, אבל אפשר להיעזר בסביבה כמה שיותר – גם באנשי מקצוע כמו יועצי הנקה ושינה וגם במשפחה הקרובה ובייביסיטר מדי פעם, כך שתוכלו לקחת לעצמכם קצת אוויר, לחדש כוחות ולהטעין את המצברים.

לסיכום, זכרו: לא משנה כמה אתגרים מביא עמו הרך הנולד, אין ספק שכל הקשיים – לילות ללא שינה, בכי חסר אונים שצובט לכם את הלב כי אינכם יודעים מה סיבתו, העדר הספונטניות בחייכם והאחריות הענקית שהוטלה לכם על הכתפיים – הכול שווה את זה.
החוכמה היא לא להסתגר בבועה של הורים במשרה מלאה בלי חיים משל עצמכם. מצאו את הזמן, הקדישו אותו קודם כול לעצמכם ברמה האישית, וגם לכם כזוג. וזה לא משנה אם אתם טרוטי עיניים ורק חולמים על לילה של שינה רצופה. קומו על הרגליים, עשו מקלחת טובה, התרעננו, התגנדרו וצאו מהבית. אתם תודו לעצמכם אחר כך, באחריות.

חיכיתי. כיבדתי את הצורך שלה לשתוק, לזעום.
ואז ירדו הדמעות, דמעה אחר דמעה. והעיניים עלו.

ונפגשנו. המבטים נפגשו.
אז ידעתי שהיא מוכנה לשתף אותי בעולמה. חייכתי קלות.

היא מביטה בי ופותחת: “הם שוב מעצבנים. כל כך, כל כך מעצבנים. כל כך לא מבינים אותי וכל כך עסוקים בעצמם”. מבינה ש”הם” אלו הוריה.  “הם החליטו שבגלל שאני הבכורה אני צריכה לארגן את הבית כל יום בערב. כאילו שאין לי שיעורים, כאילו שאין לי חברות, כאילו שאין לי חיים” היא צועקת. אני נדהמת מעוצמת התחושות ושואלת את עצמי מה קרה. מה נועה מספרת לי שאני לא שומעת.

“את כועסת מאוד” אני אומרת לה.
“כן, כי הם מעצבנים. הם מחליטים עליי, על הכל”. היא צועקת. מנסה להעביר לי את ההרגשה הקשה שמצויה בה.
“את מספרת שהם מחליטים החלטות שלא נוחות לך ואולי אפילו פוגעות בך” אני אומרת.

“כן. במוצאי שבת נזכרתי שיש לי למחרת מבחן שלא למדתי אליו. שכחתי. קורה, לא? אז התעצבנתי על עצמי כי כבר הייתי ממש סחוטה מבני עקיבא ומהחניכים  ואז הבנתי שאני צריכה ללמוד והתעצבנתי על מיכלי הקטנה כשנכנסה לחדר שלי. הרגשתי לא בסדר אבל לא שלטתי בעצמי. הרגשתי שאם אני עכשיו לומדת אני לא אקלוט כלום. אז ראיתי קצת סרטונים בפלאפון. ואז אבא בא ובדק מה איתי וכשהוא ראה שאני עם הפלאפון הוא  לקח לי את הפלאפון בכעס. ופתח במונולוג על הזבל שיש בפלאפון ועל בזבוז הזמן, כאילו שהוא ואמא לא מסתכלים בפלאפון שלהם כל שניה ורבע. ואז הוא אמר שידבר עם אמא ושהם יחשבו מה לעשות עם הפלאפון, אולי ישימו לי איזו תוכנת הגנה, מה אני צריכה הגנה? ממה? אה, וכמובן שהוא לא היה מסוגל להתאפק ולפני שיצא, אמר לי: ותורידי כבר את האיפור השחור הזה מהעיניים שלך, וטרק את הדלת של החדר שלי. שלי. אוף איתו.. אוףףף… יש לך תוכנת הגנה מהורים?”

מבינה את הפחד מחוסר המוגנות מהמכשיר הקטן הזה. תמונת אילוסטרציה

חייכתי אל נועה. מבינה כל כך את הפגיעות שלה, בתוך רכבת ההרים של גיל ההתבגרות, כשהכל כל כך מתקיף, רגיש ונפיץ. ובמקביל מבינה גם את הוריה של נועה, שרוצים שהבית יראה כמו בית ולא כמו רכבת הרים. ואת חוסר המוגנות והפחד הזה מהמכשיר הקטן ומלא ההפתעות שבתוכו, שאין לדעת מה הילדים יפגשו בו.

“נשמע לי נורא נורא מבלבל” אני אומרת לנועה, “מצד אחד את כבר גדולה, את מדריכה, תכף בגרויות, שומרת על מיכלי כשצריך ואז באים אבא ואמא ומחליטים עלייך בלי לשאול אותך, בלי לבדוק איתך.”

“אוף אני פשוט.. נמאס לי מהם… אני לא יכולה איתם. מרגישה שהם לא סומכים עליי, כאילו שאני בת 6. ואת יודעת אני הכי אחראית והכי משתדלת בלימודים. מה הם רוצים ממני? אתמול רציתי לצאת בערב עם כמה חברות, עברתי בסלון, אבא ואמא ישבו עם עוד חברים ודיברו. פתאום אבא קורא לי ואומר: עם מי את יוצאת?  אז עניתי לו. הוא אמר לי אין מצב, את לא יוצאת איתן ואפילו אמר שהוא לא מבין מה אני מוצאת בהן. רצתי לחדר בבכי. הוא כל כך העליב אותי- סבבה אז תגיד לי, תביע את דעתך, תשאל אותי מה אני מוצאת בהן אולי אקשיב ואולי לא. אולי אפילו אשתף אותו. אבל למה מול כולם?”

אני שומעת את נועה וליבי מתכווץ. מתכווץ על המשאלה לקשר מכבד ועל ההחמצה והפיספוס. אני חושבת לעצמי איך לעיתים הדרך מתבלבלת לנו בצילה של הדאגה. כמה קשה זה לדייק את ההורות, באופן מכבד ומאוזן ולאפשר לילד להביע את עצמו, לחוש עצמאות וכל- יכולות אל מול החשש הגדול של כולנו מלחץ חברתי, ניצול, מפלצות בדמות אינסטוש ופייס שאורבות שם בחוץ.

“נועה, בואי נשים שנייה את אבא ואמא בצד. אני שומעת שאת נורא נורא כועסת. אולי את מרגישה שמחליטים עליך, שמצרים את צעדייך ובעיקר שלא סומכים עליך. ונשמע לי שאת עסוקה בהורים ומנסה להגן על עצמך מפניהם. כאילו שנכנסת למגננה מולם. אבל בואי שניה נשנה כיוון, מה איתך? את סומכת על עצמך?” אני שואלת את נועה.
“אני?” היא שואלת מופתעת. “אני? לא יודעת… כלומר כן.. לא.. לא יודעת.. למה את מתכוונת?” היא בודקת איתי.
“אני שואלת אם את סומכת על עצמך. בפלאפון, בבית, מול החברות, בכלל מול כל הפיתויים והבלבול הגדול”.

היא שותקת ועונה: “אני יכולה לומר לך שלפעמים כן ולפעמים לא”
“אני חושבת שזו תשובה חשובה ובעיקר כנה. לפעמים אנחנו מצליחים ולפעמים לא. ואני שומעת שאת צריכה שאבא ואמא יאמינו בך. ויסמכו עליך. אולי קצת כדי שאת תוכלי לסמוך על עצמך”.

***

הגיל בו נועה נמצאת מעורר לרוב תחושה של עצמאות ושל כל יכולות אצל המתבגר ואילו אצל ההורה עולות לא אחת חששות ודאגה למתבגר. אין ספק שזה גיל שטומן בחובו סכנות אך גם הרבה הזדמנויות.

בצמתים שנועה תיאלץ להחליט, היא לרוב תהיה לבד, הוריה לא יהיו שם בבחירות השונות. בחירות בדמות כניסה לפרסומת באינטרנט שנויה במחלוקת או קירבה לחבר או חברה שנויים במחלוקת. על מנת שנועה תוכל לעשות את הבחירות הנכונות כיוונתי את נועה להתחיל בתהליך של התבוננות פנימית כזאת שתאפשר לה לחוש באמת כל יכולה ועצמאית מתוך מודעות ואחריות על עצמה ועל גופה.

רובנו חווינו או חווים את ההזדקנות של ההורים או הסבים והסבתות. כואבים את אובדן העצמאות, אובדן הבריאות ויותר מכול את אובדן צלילות המחשבה והאישיות האהובה והמוכרת.
אחוז ניכר מהאוכלוסייה המבוגרת מתמודד עם מחלות שפוגעות במוח, בחשיבה ובתפקוד והופכות את הזיקנה לאתגר גדול לחולה ולבני משפחתו המטפלים בו.
אנשי צוות רפואי שמלווים את הזיקנה על שלביה השונים שיתפו אותנו בשלבי המחלה של החולה ובתהליכים שעוברים משפחות חולי האלצהיימר ובאני מאמין שלהם כצוות רפואי, המלמדים שגם במחלה הקשה והנוראית הזאת, בסבל של החולה ומשפחתו בשלבים הסופיים, אפשר לעזור, לכוון ולהקל על הסבל וקושי.

כשהזיכרון בוגד
דמנציה היא קובץ של תסמינים המצביעים על פגיעה בתפקודי המוח: בעיות זיכרון, פגיעה בשפה, פגיעה ביוזמה, קושי בזיהוי, בתפיסה ובשיפוט, חוסר התמצאות בזמן ובמקום, שינויים התנהגותיים וירידה תפקודית. ישנן מחלות רבות הגורמות לדמנציה, המוכרת והשכיחה ביניהן (60 ‑ 70 אחוזים מקרב חולי הדמנציה) היא מחלת האלצהיימר.

בשלב הסופי יש אובדן מוחלט של היכולת לזהות אנשים. תמונת אילוסטרציה

שכיחות הדמנציה מוכפלת בכל חמש שנים. אם בגיל 60 שכיחות המחלה היא אחוז אחד, שכיחות הדמנציה בקרב בני 85 ‑ 90 היא כ‑ 30 אחוזים. הארכת תוחלת החיים מגדילה את אחוז הלוקים במחלה.
מחלת האלצהיימר פוגעת בזיכרון, ביכולת הקוגניטיבית, במצבי הרוח ובהתנהגות.
האלצהיימר היא מחלה שמתפתחת בשלבים. מקובל להבחין בשלושה שלבים של המחלה, אורכו הממוצע של כל שלב כשנתיים עד ארבע שנים. בשלב המוקדם החולה מאבד את הזיכרון לטווח הקצר, מתקשה במציאת שמות ומילים, מתקשה בהתמצאות במרחב ובביצוע משימות מורכבות כמו ניהול כספים ועבודה. ייתכנו שינויים במצב הרוח, נטייה לדיכאון או לתוקפנות ואובדן עניין בתרבות הפנאי ובחברה. בשלב השני יש החמרה משמעותית בכל התהליכים של השלב הראשון, ובשלב השלישי והסופי אובדן מוחלט של הזיכרון ושל היכולות הקוגניטיביות, אובדן מוחלט של היכולת לזהות אנשים וחפצים ואדישות למתרחש.

בדרך כלל מה שמביא משפחה למרפאה הוא לקות בזיכרון או לקות קוגניטיבית. משפחות שמבלות עם קרוביהן בחגים, פתאום שמות לב שאבא לא זוכר את שמות הנכדים או שאמא שוכחת את המתכונים שלה. או מקרים שבהם נוסעים לבקר את ההורים ורואים שהמקרר ריק ובקבוקי התרופות עדיין מלאים.
ד”ר שלי שטרנברג, רופאה גריאטרית ומנהלת מרפאת הזיכרון בשערי צדק, מספרת כיצד מתחילים לאבחן את המחלה: “התהליך האבחוני כולל שלושה מפגשים. במפגש הראשון המטופל ומשפחתו עוברים הערכה על ידי גריאטר ומרפאה בעיסוק. כל הערכה כזו אורכת כשעתיים. חשוב לנו להקשיב לסיפור, להבין איך הירידה התחילה ואיך היא משפיעה על התפקוד היומיומי. האם המטופל זקוק לעזרה בדברים בסיסיים כמו אכילה, או שהוא רק נפגע ביכולות היותר מורכבות כמו נהיגה או ניהול מסמכים? המטופל עובר בדיקה פיזיקלית, בדיקות דם, ובמידת הצורך בדיקות נוספות. אצל המרפאה בעיסוק המטופל עובר מבחנים קוגניטיביים עם דף ועט, שאלון לבדיקת מידת הפגיעה הקוגניטיבית. בפגישה השנייה עובדת סוציאלית נכנסת יותר למערכת המשפחתית והפיננסית, לאתגרים ולדרכי ההתמודדות או האי-התמודדות. פסיכיאטר בודק האם יש חרדות או דיכאון, האם יש הפרעות התנהגותיות ואי שקט, איך האדם ישן והאם הוא אלים. בודקים גם שאין אלימות כלפי המטופל”.

הפוקוס במרפאת הזיכרון של שערי צדק הוא על התפקוד. יש אנשים שמקבלים ציון נמוך במבחני הקוגניציה אבל הם עדיין עובדים ונוהגים ומסתדרים בחיים. הירידה הקוגניטיבית פחות משפיעה על התפקוד היומיומי. יש אנשים ששוכחים מילים אבל עדיין מתפקידים ביומיום, ויש אנשים שיש להם ירידה קטנה וזה מאוד משפיע עליהם. צוות המרפאה נוהג לומר את הביטוי: “ראית מקרה של דמנציה אחד – ראית מקרה של דמנציה אחד”. כלומר, אי אפשר להשליך ממקרה אחד לשני, משום שיש כל כך הרבה מרכיבים – משפחה, רקע, טראומות מהעבר.
הצוות הרפואי משתדל לראות כל מצב באופן ספציפי, לדון בו ולעזור ולמטופל ולמשפחתו באשר הם.

כל מקרה לגופו, אי אפשר להשליך ממקרה אחד לשני. אילוסטרציה

עד כמה חשוב לשמוע את בני משפחתו של המאובחן כדי לקבל תמונת מצב?
“חשוב לנו שבן משפחה קרוב יתלווה אל המטופל בתהליך הבדיקות, כדי לראות את ההערכה של המשפחה”, אומרת אשירה אדלמן, אחות גריאטרית במרפאת הזיכרון בשערי צדק. “לפעמים האדם מודע לקשיים שלו ולפעמים
לא. יש מקרים שבהם בן משפחה יעיד שאמו הדליקה נרות ביום רביעי והתעקשה ששבת. מהמשפחה שומעים על התנהגויות שאתה לא שומע עליהם מהמטופל עצמו”.

לוודא שזה השורש
ד”ר דבי שפירא, רופאה גריאטרית במרפאת הזיכרון, היא חלק מצוות הרופאים בתהליך האבחון והמעקב של המטופל. לדבריה, הבדיקות המקיפות הכרחיות משום שלא כל פנייה של ירידה קוגניטיבית מעידה בהכרח על דמנציה או אלצהיימר:
“הרבה פעמים אנחנו מוצאים שמקור הבעיה הוא לא הזיכרון. לפעמים מדובר בבעיית לב קשה, בחסר של ויטמינים או בדום נשימה בשינה. יש צורך בראייה כוללת של הדברים השונים ובמידת הצורך אני מפנה הלאה לטיפול”.
אחרי שני מפגשים כל הצוות הרפואי מתכנס, דן במקרה ובונה תוכנית טיפולים. ישיבת צוות של מרפאת הזיכרון מונה כעשרה אנשי מקצוע: צוות רופאים ובראשם מנהלת המרפאה, גריאטרית, נוירולוג, פסיכיאטר, מרפאה בעיסוק, עובדת סוציאלית ואחות. למרפאת הזיכרון יש גישה הוליסטית, כשכל אחד מחברי הצוות מציג את הממצאים, מביא את הצד שלו וכך מתקבלת תמונה שלמה יותר ותמיכה רחבה יותר במטופל.

איך ממשיכים מכאן?
לאחר האבחון הרשמי, כשבני המשפחה מבינים שלא סתם נדלקו להם נורות אדומות ואימא לא סתם שורפת סירים או שוכחת את המתכונים, מגיעים לפגישה השלישית, שבה המטופל ובני משפחתו מקבלים ידע והכוונה וכלים להתמודד עם המחלה. הידע שניתן הוא גם ידע אינפורמטיבי- טכני אבל גם ידע רעיוני וגישה נפשית להתמודדות עם האתגר העומד בפני המשפחה.
“אני מכינה ערכה ובה חומר כתוב לעיון אודות המחלה ואודות עמותות וגופים שונים המסייעים להתמודד עם המחלה ועם נושאים נלווים לה כמו ניצול זכויות מביטוח לאומי, קבלת עובד זר, ייפוי כוח, ייעוץ משפטי וכיוצא בזה”, מסבירה אשירה אדלמן. “אנו מכוונים את המשפחה לפעול במישורים שונים בהתאם להמלצות: טיפול רפואי, תזונה, פעילות במועדון, פעילות גופנית, הערכה על כישורי נהיגה אם יש חשש בנושא, הפעלות של המוח ועוד. בהדרכה אני משתדלת לעזור למשפחה בגישה שלהם כלפי המחלה, להבין את תהליך המחלה ולעזור עם רעיונות כיצד להתמודד עם בעיות התנהגות או אחרות”.

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי חודשי לחצי כאן

ומשם המחשבות רצות הביתה. לבתים של כולנו. לילד שלא בטוח שמועדף כמו שלפעמים אנחנו רוצים לגונן עליו יותר, מרגישים שהוא צריך קצת מעבר. לזה שאנחנו קולטים ממנו שדר מסויים או לזה שמדליק אצלנו משהו או מפעיל אותנו יותר. כל אלה מגיעים ממקום מאוד אוהב, כן ואמיתי שלנו מול הילד ובאותה מידה עלול להתפרש כאפליה לשאר הילדים.

אז מה עושים?
אני חושבת שהתשובה לשאלה הזאת מגיעה אלינו דווקא בחנוכה.
בעמידה שלנו מול הנרות אנחנו נחשפים למראה מדהים – השָמש מעביר משלהבתו אש לנר ועוד נר ועוד אחד וראו זה פלא – לא קורה כלום. שאר הנרות לא נדלקים פחות, לא מרגישים שקרה להם משהו מהעובדה שרגע לפני כן הדליקו נר אחר. כל הנרות רואים שלפעמים  יש נר עם פתיל קצר ולוקח יותר זמן ומאמץ להדליק אותו ולעומתו נר אחר נדלק מיד.
גם השָמש לא מתרגש מהעובדה שהאש שלו מועברת או שלפעמים הוא עובד קשה יותר, זה לא מפחית ממנו דבר. ובעיניי, זה בהחלט יכול להיות מתכון להתנהלות משפחתית.

ההורים הם השָמש.
הם יודעים, מאמינים ומשקיעים מאמץ ומחשבה במה צריך לתת לכל ילד. הם אוהבים את כולם ומבינים שלפעמים יש שוני בצרכים של כל אחד מהם. לפעמים למישהו יש פתיל קצר. יש נושאים מסויימים שבהם יש למישהו צורך אחר. והם עדיין עושים ופועלים ומתאימים.

האור של הביחד יוצר את החנוכיה השלמה

והחג הזה הוא הזמנה שלנו לדבר את העניין הזה במשפחות שלנו, להדגים במוחשי, הרבה פעמים לעצמנו ולפעמים גם להם, שאיזה יופי שבסוף כל הנרות דולקים בגובה אחיד כשהשלהבות של כולם מאירות. והשמש יכול בביטחון ורוגע לחזור ולעמוד במקום שלו לצד או ליד הנרות שהדליק ולהמשיך לשמש את כולם באורו. והאור של הביחד הזה הוא שיוצר את החנוכיה השלמה, את האור המלא בבית. רק בזכות ההקשבה לצרכים הייחודיים של כל אחד מבני המשפחה ניתן להגיע למצב של חנוכיה דולקת.
וזה באמת החלק הקשה של ההורים, השמשים במשפחה. העבודה האמיתית היא בזיהוי נכון של הצרכים האלה, מתי הם של הילד ומתי הם שלי.
מתי הפתיל שלו קצר מדי ולא נדלק ומתי זו אני שדואגת שם ומאריכה בהישארות שלי בהדלקה שבעצם ממיסה אותו ומקטינה אותו, לפעמים אפילו ביחס לשאר הנרות בשורה. חשוב לזכור שזו האחריות שלנו מול אותו ילד וגם מול השאר. והבנה כזו בבית, עושה את ההבדל.

שנזכה להאיר לבתינו פנימה ומשם גם החוצה. חנוכה שמח.