אני לא יודעת מה איתכן, אבל עד שהפכתי לאמא הספרה שש לא הופיעה לי ברשימת השעונים המעוררים. למעשה, אני בספק אם היא הייתה קיימת אז. שש בלילה (כן כן, זו לא טעות) לא הייתה שעה לגיטימית לקימה מבחינתי, אלא רחוקה שנות אור מהזמן שבו הגוף שלי מסוגל לעבור למצב מאונך. אך אבוי, השמועות היו נכונות – ילדים אכן משנים אותך. או לכל הפחות מכריחים אותך לראות את השמש בשעות שבהן גם היא עוד הייתה מעדיפה לתפוס תנומה.

אם שפר עלייך מזלך, השעה הזו תפסה אותך כשאף ילד עדיין לא התיישב לך על הראש (מילולית) בדרישה כזו או אחרת, והתעוררת לקול צליליו הענוגים כמו מסור חשמלי של השעון המעורר. ובכן – זה הזמן לקום על הרגליים. כן כן. לקום עכשיו, לא להחליק לנודניק, את יודעת בדיוק איך זה ייגמר! נטילת ידיים, מודה אני, וקדימה אל שגרת הטיפוח היומית שלך.

שגרת קיפוח!

משפיעניות הרשת יבטיחו לך שרק אחרי 43 סוגי סרומים ומקדמי הגנה תוכלי לצאת אל אור היום המסוכן בואכה מקום עבודתך. הרשי לי לגלות לך – לרובן אין ילדים, ואת היום שלהן הן מתחילות בעשר, אחרי קפה אינסטגרמי בשלושה גוונים. אני ממליצה לך לנצל את השקט של הבוקר שלך (אם ישנו כזה) כדי להתרכז רק במה שהכרחי: צחצוח שיניים, שטיפת פנים טובה וקרם הגנה איכותי. כל השאר יבוא בלילה. שגרת טיפוח? אולי קיפוח.

אם גם אחרי כל אלו אף ילד לא התעורר, טרוט עיניים, מקול הצחצוח שלך – נצלי את הזמן לאיפור קליל, ובין לבין – להכנת קפה. חז"לינו כבר אמרו במסכת מאמא קמה כי כל השותה קפה בשקט – מובטח לה כי היא בת העולם הבא, או לכל הפחות בת העולם הזה.

שימי לב: שלב הרתחת המים הוא אקוטי על מנת להגיע אל מנת הקפאין בשקט וביחידות. אם הקומקום שלך ישן ומקטר בשעת קיטור, גשי ורכשי לעצמך קומקום חדש, שקט ככל האפשר.

07:00 – מה שלום כולם?

תמיד חשבתי שארגון ילדיי העתידיים בבוקר יהיה חוויה כיפית ומשמחת. דמיינתי איך אלביש אותם במיטב המחלצות, איך אשקיע בצמות ובקוקיות, בכיפות בעיצוב ייחודי ובתיקים מדוגמים. ציירתי לעצמי את דיוקנן של קופסאות מזון מקושטות בפתקים קטנים וחמודים, המכילות את כל אבות המזון בצורה פוטוגנית ומעוררת קנאה.

אבל חלומות לחוד ואימהות לחוד. הילדים, בדומה מאוד לאמא שלהם, לא חובבים את הפעילות שנקראת השכמה. לוקח זמן לגרד אותם מהמיטה, חלק בוכים, חלק עושים מרד, וחלק פשוט בוהים באוויר או מבקשים משאלות מופרכות. 

 מה בקופסה?

אם את כמוני, ושוכחת תדיר להכין קופסאות כבר בלילה, המשימה הזאת יכולה להיות מורכבת עבורך, במיוחד אם יש לך ילד אחד שלא אוכל כלום מלבד חומוס, ילד אחר שלא מוכן בשום אופן לגעת בחומוס או אפילו להריח, ילד שלומד בכיתה עם ילדים אלרגניים לכל מה שיש לך במקרר, וילדה אחת שלא משנה מה תשימי לה – תחזיר לך קופסאות מלאות בכל יום.

ברפואה אומרים כי התרופה הטובה ביותר היא מניעה. ולכן, כדאי להכין מראש עם הילדים את טבלת הקופסאות – טבלה צבעונית, יפה ומושקעת, שהכנתם יחד ונתלתה אחר כבוד על המקרר. שם תכתבו מי אוהב מה באיזה יום, ומאילו אלרגנים חובה להימנע. הטבלה הזאת לא רק יכולה להציל חיים, אלא לא פחות חשוב – גם את הבוקר שלך. כך שבמקום להתווכח, להתנגח ולבסוף להתייפח – כולם ידעו בדיוק מה מצפה להם היום, ולא יהיו שום הפתעות. לזה כריך עם חומוס, לאחר שניצל תירס בפיתה (אל תשאלו), ולזאת – ריבה.

התארגנות ולבוש

סוד הקסם בבוקר הוא הכנה מראש. חוק לישראל הוא: כל מה שתכיני מראש בערב – תברכי עליו בבוקר.

הדברים נוגעים לא רק לקופסאות, אלא גם למערכת שעות (אם הם קטנים ולא מסדרים עדיין לבד) ולבגדים שימתינו כבר לעת ערב על הכיסא בחדר, כולל כיפות (וסיכות!) לצד גרביים תואמים. למרות שעל זה, באופן אישי, ויתרתי מזמן. 

ארוחת בוקר

מדובר על הארוחה החשובה ביום, ועל כן עליה להיות מזינה ואיכותית. אבל בואי, אלה הילדים שלנו שאנחנו מדברות עליהם – מזינה ואיכותית מעניינים אותם כקליפת השום, שגם בו לעולם לא יסכימו לגעת. 

בסרטים האמריקאיים תמיד תראו את האמא עמלה על חביתיות שמנמנות ומגרות עם ערמת אוכמניות, מייפל ומיץ תפוזים מרענן. אבל לא סתם הם חיים בסרט, ואם בבוקר הילדים שלך יאכלו פנקייקים – הם לבטח יהיו מארוחת הערב של אתמול.

תזונאיות הטוענות כי קורנפלקס הוא לא ארוחה – רבע ילד לא היה להן. קורנפלקס, על שלל גווניו, צורותיו וטעמיו, הוא ארוחה לגיטימית, כמעט ולא מלכלכת, ומשמחת כל ילד וילדה. כשאין זמן – הכיני להם את דגני הבוקר בשקיות קטנות לדרך. ארוחות לגיטימיות נוספות (ואפילו בריאות) הן פירות חתוכים, שיכולים לבוא לצד גרנולה (ביתית או קנויה, אני כבר לא מתערבת), מעדני פרו למיניהם או כריכונים קטנים – גם אותם, כמובן, הכיני מראש.

זמן מוזיקה

כדי להרים את האווירה בשעות הבוקר, ההמלצה הפשוטה ביותר, וגם היעילה ביותר, היא להשתמש במוזיקה.

הכיני מראש פלייליסט עם שירים שאת והילדים אוהבים. זה יכול להיות 'אדון שוקו' ו'אצא לי השוקה' או שירים של חנן בן ארי, מה שעובד בשבילכם. לחצי פליי עם שחר, ותני לצלילים לעשות את שלהם. נשמע מופרך, אני יודעת. אבל מוזיקה היא כמו רוח – לא רואים אותה, אבל מרגישים אותה בכל הגוף. היא משנה אווירה, מפעילה אצלנו אנדורפינים נעימים והופכת את הכאוס שנקרא בוקר ("מי ראה את הנעליים שלי???") ואת המבצע הצבאי המורכב שנקרא הכנה למסגרות ("אמא, שכחתי שאני צריך להגיש היום מיצג של תיבת נח בתלת־ממד!") למשימה אפשרית. אולי אפילו נעימה.

08:00– פיזורים

זמן פיזורים הוא זמן רגיש. בשכל את יודעת שזה הרגע שבו את משחררת את הגוזלים שלך ליום עמוס, מלא בגירויים ובאנשים שאינם את, ואת רוצה לשלוח אותם מצוידים במלאי של אהבה וביטחון. בפועל, השעון דוחק, את יודעת שכל דקה שעוברת מוסיפה לך עוד עשר דקות לפקקים, ושכמות האיחורים שלך לעבודה מרקיעה שחקים. בלית ברירה השכל קצת נדחק הצידה, את דוחקת בהם לזוז מהר יותר, להיפרד בחופזה, מבטיחה הבטחות, ובמילים אחרות: משליכה אותם בבעיטה למסגרת.

כדי להפוך את הכניסה למעון, לגן או לבית הספר למשימה שאינה כרוכה בבכי־נזלת, רקיעות רגליים והמון ייסורי מצפון, הכיני מראש את השטח. דברו על כך בארוחת הבוקר, ספרי להם את מי הם הולכים לפגוש היום, צייני שמות של חברים טובים, את הצוות הנהדר, את המשחקים, תארי להם במפורט את הלו"ז היומי ("בבוקר יהיה מפגש ותפילה, אחר כך ארוחת בוקר עם כל החברים, זמן משחק, יצירה, חצר, אחר כך סיפור, וארוחת צהריים"), ושאלי שאלות, למשל: עם מי אתה הכי אוהב לשחק? מה המשחק הכי אהוב עלייך בחצר? מה הייתה ארוחת הצהריים אתמול, ומה לדעתך יהיה היום? בוא ננחש ואז נראה אם צדקת. 

לנו המבוגרים ברור מאליו שוודאות מעניקה ביטחון. אצל ילדים הדבר נכון אפילו יותר. אם ידעו לאן הם נכנסים ומה הולך לקרות, יהיה להם קל הרבה יותר.

שיטת האסימונים

כולנו אוהבים פרסים. מי לא הייתה רוצה לקבל בכל ערב מדליה על כך שצלחה עוד יום של ג'ינגול? אצל ילדים פרסים לא חייבים להיות גדולים כדי לגרום להם לתחושת ערך עצמי ומסוגלות. פתק נחת בבוקר, מדבקה על החולצה או בטבלה שעל המקרר, שקית הפתעות בשקל שהכנת מראש – כל אלו יאדירו אותם וינפחו להם את החזה בגאווה. כשנכנסים לגן או לכיתה עם תחושת הצלחה ראשונית והערכה מהבית – שאר היום כבר קטן עליהם.

16:00- משמרת שנייה

לא ייאמן איך היום טס, והנה את כבר טסה לאסוף אותם בחזרה. 

לא משנה מה היה היום, לא משנה כמה הבוסית עצבנה, כמה משימות עוד יש לך להספיק, כמה פקקים אכלת בדרך – כל זה זז הצידה, כי כעת את מקבלת את פני הילדים שלך, שחוו גם הם יום עמוס. אולי אפילו קשה משלך.

לכן, רגע לפני – נשמי עמוק. אם את מצליחה להגיע כמה דקות קודם ורק לשבת ברכב בחניה, לנשום ולגלול קצת ברשתות – זה לגמרי מבורך. 

איסופים

אם התמזל מזלך וילדייך כולם לומדים קרוב זה לזה, או אפילו באותה המסגרת – ברכות. אך אם איתרע מזלך לפזר כל ילד באזור אחר בעיר (ואולי אפילו ביישובים סמוכים) ולהכיר מקרוב את כל הרחובות הצרים והפקוקים של מקום מגורייך, התנחמי בכך שגם בזה יכולה להיות ברכה.

בזמן ניטרלי כלשהו, ספרי לילדים על מסלול הנסיעה שלך. למשקיעות – ציירו מפה. הסבירי להם את מי אוספים קודם, מה יש בדרך, ואל תחששי להשתמש בשוחד. אם לילד אחד קשה בבוקר – בדקי איתו אם ירצה שתגיעי לאסוף אותו ראשון במסלול כך שיהיה לכם קצת זמן איכות לבד. 

חוגים

אם רשמת את ילדייך בתחילת השנה בהתרגשות גדולה לחוגים, כדי שיקבלו כלים משמעותיים לחיים כמו מיומנויות ספורט, אומנות, סיף או נגינה על צ'לו טיבטי – היפרדי יפה לשלום מכל עיסוקייך בצהרי השבוע. מעתה והלאה יש לך עסק חדש: חברת הסעות.

את מתזזת כל יום בשבוע לחוג של ילד אחר, אוספת מפה, משאירה שם, עושה ג'סטה לחברה ומקפיצה גם את ילדיה באוטו עמוס רעש, תיקים וריח של גרביים, חוזרת הביתה בטיסה לקחת את חלוק הג'ודו שההוא שכח ואת סרט ההתעמלות האומנותית של ההיא. ועוד לא אמרתי מילה על ההתלבטות הקשה מנשוא שחוזרת על עצמה: האם לחזור הביתה בזמן החוג או לנצל את הזמן לשנ"צ ארעי ברכב.

שלא תבינו אותי לא נכון, לחוגים יש ערך גדול לא רק מצד הקניית הידע, אלא גם מצד ערך לא פחות חשוב, והוא: העברת שעות אחר הצהריים מבלי להפוך את הסלון.

למי שאינה יכולה לעמוד בתשלומים לחוגים יקרים, מומלץ לבדוק חוגי מתנ"ס מוזלים באזור, חוגי בית של הורים ואפילו חוגים מקוונים.

שיעורי בית

לתומי חשבתי שבכיתות א' וב' שיעורי הבית יהיו קלי קלות ואוכל להתנשא על ילדי הקט בפירוק תרגילי חיבור וחיסור. אך אבוי, וגיליתי כי הם כבר בשלב תרגילי השרשרת, חישובים של מספרים מעל 20 ואפילו זולגים קצת לכפולות. מה שבני לא יודע הוא שאת שלוש היחידות שלי במתמטיקה גירדתי בקושי. מפעם לפעם אני מגניבה מבט אל המחשבון ונותנת לו תשובה, רק כדי לגלות שהוא כבר פתר את השאלה מזמן ועבר אל התרגיל הבא.

זמן שיעורי הבית הוא זמן מקרב ומלמד. לא, לא חשבון, אנגלית או תורה. הוא מלמד אותך על הילד שלך – איך הוא לומד, מה מסתתר בראש שלו, איך עובדת החשיבה שלו.

אם יש אפשרות, צרו פינה שקטה לשיעורי הבית – לא בסלון שבו כולם משחקים ומרעישים, ולא במקום עמוס או מבולגן. היא גם לא חייבת להיות מאובזרת היטב, אלא בעיקר פנויה, מאפשרת ריכוז.

נצלי את זמן שיעורי הבית להתבוננות, לליווי מועט ככל האפשר, המטרה היא לא להוציא מהילד את התשובות. תני לו להוביל את בקשת העזרה ואל תיזמי מראש פתרון מיידי. תחושת המסוגלות האישית שנבנית תוך כדי פתרון שיעורי הבית היא קריטית לבניית הביטחון העצמי. צרו יחד משחקים קטנים בדרך, נצלו את זמן האיכות המשותף, והפכו את הסיוט הזה שהיה לך בילדות – למשהו חווייתי שכיף לעשות עם אבא או אמא.

חברים

לא נעים לי לומר, אבל כשמדובר בחברים של הילדים אני לא תמיד אברהם אבינו. הכנסת האורחים שלי לוקה בחסר, והסיבות מובנות: ראשית כול כי ילדים של אחרים תמיד ילכלכו, ירעישו ויתלוננו הרבה יותר מאלו שאני הבאתי לעולם. ושנית, כי מה רע בקצת לבד? בעוד צהריים של גיבוש עם האחים?

אם ילדייך מבקשים שוב ושוב להזמין חברים (במקרה הטוב), או פשוט מודיעים לך על הגעתם (במקרה הרע), אני ממליצה להיערך לאירוע בהתאם:

אוכל: לא ברור איך, אבל כשיש חברים הילדים פתאום רעבים יותר. אם אין באמתחתך מגירת חטיפים בגודל מרכולית ממוצעת, או שאין נפשך חפצה לחלוק עם זרים את מגירת המתוקים שאת מסליקה מילדייך לשעות חירום (ובצדק) – הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת לך הוא לשווק כל דבר כקונספט. גרעיני תירס שהקפצת ארבע דקות בסיר ישווקו כקונספט קולנוע. פירות חתוכים? דחפי אותם לשיפודים, המסי קצת שוקולד שנשאר פתוח כבר שנתיים, והופה – יש פה פונדו. פיצה־פיתה? הגורמה של האיטלקים. פתיתים מאתמול? מנת הדגל של הצהרון! שניצל תירס במיקרו? קצת קטשופ מעל ואף ילד לא יתלונן. 

כללי ברזל: כדי לצלוח את האירוע בשלום, הגדירי כמה כללים קצרים וברורים. בדקי עם עצמך קודם מה הכי חשוב לך (למשל: לא אוכלים בסלון, אין כדורים בבית או לא מכניסים חיות שלא גרות בבית הזה למיטה של אף אחד), ופרסמי את המסקנות בריש גלי. ודאי עם ילדייך שהם השגרירים שלך בנושא וידעו לתזכר זאת, גם כשאת בסלון והם בחדר, שלך מסתבר, מודדים בהיחבא את הפאה שעלתה לך אלפי שקלים (והנה עוד חוק הכרחי שלא חשבת עליו).

זמן מסך

פעם, בעידן של לפני ההורות, חשבתי שמסכים לילדים זה הדבר הנורא ביותר עלי אדמות. שמדובר בהזנחה פושעת, משתיקון להורים עייפים. אך לפעמים, כמו אימפריות – גם תפיסות עולם מוצקות קורסות.

זמן מסך לא חייב להיות בינג' של תוכניות מצוירות עם דיבוב מעצבן, הוא יכול להיות גם זמן ללימוד מיומנויות חשובות כמו שימוש במחשבון, כתיבה ואיות, היכרות עם אופיס, גוגל ודרייב, ובין לבין אפשר להגניב גם דיבור על סכנות ברשת, ועל סודות. 

אפשר ליצור תחרות ציורים בטאבלט, תחרות איות או תחרות ההקלדה המהירה ביותר, משחקים מחכימים שכוללים תרגילי חשבון או שאלות טריוויה בכל מעבר לשלב הבא.

ישנם משחקים קבוצתיים שאפשר לשחק כל המשפחה יחד או עם החברים (לילדים הגדולים יותר), כמו משחק הוויקיפדיה (חפשו Naraview בגוגל) או קהוט עם חידות ייחודיות.

כדי לעודד פעילות ספורטיבית אפשר לרתום את הילדים למרתון JUST DANCE (חפשו ביוטיוב). למי שלא מכירה את התופעה – מדובר בשירים מקפיצים, כולל תנועות שעליכם לעשות בהתאם למה שמופיע על המסך. זוהי פעילות קורעת ומשחררת, שכל אחד יכול להשתתף בה, גם הקטנטנים.

18:00- ארוחת ערב

שנים ניסיתי לחפש הרפתקאות קולינריות לארוחת הערב. פשטידות, מאפים, בורקסים מדפי אורז (I have one word: don't!), סירות בטטה מקורמלות (אל תשאלו) – אך בסוף, בסוף תמיד חוזרים אל הטוסט. 

אני לא בלוגרית אוכל, ולא תמצאו פה מתכונים מנצחים לארוחות ערב בעשר דקות (בעיקר משום שהמתכונים האלה לעולם לא יסתכמו בעשר דקות), אלא רק את השנקל שלי בנוגע לארוחות ערב משפחתיות. המסקנה השערורייתית שלי, אחרי אי אלו שנות הורות, היא שלא משנה בסוף מה הילדים יאכלו. גם אם מדובר בטוסט קבוע כל ערב, קורנפלקס עם חלב רחמנא ליצלן או גביע קוטג' בלבד. האווירה סביב השולחן חשובה הרבה יותר מאשר הפריטים שמונחים עליו. עשרים הדקות המשותפות האלה בסוף יום, המבטים שנפגשים, השאלות על היום שהיה, השיתופים (כן כן, גם שלכם ההורים!) חשובים מאין כמותם. תניחו אותם על השולחן. מכל החוויות, הטיולים והאטרקציות שתעשו – בסוף הם יזכרו את זה. את הארוחות המשותפות, את השיחות הקטנות־גדולות.

למי שבכל זאת מתקשה בגזרת התפריט, אני ממליצה גם כאן להיעזר בטבלה שבועית, ולתכנן מראש מה קורה בכל ערב. חשבי תמיד גם על הקופסה של מחר, ואם החלטתם על ביצים קשות וסלט – שמרי גם ביצים קשות לקופסאות הבוקר. תכנון מסודר וקבוע יקל גם על הקניות השבועיות וייצור שגרה בטוחה, לפחות בכל הנוגע למה שיהיה הערב בצלחת.

19:00- מקלחות

"והלכלוך מהר מהר בורח, וטוב לי טוב עכשיו וגם שמח, כי כשאני נקי – אני מותק", כתבה דתיה בן דור, וידעה בדיוק למה נחוץ שיר שלם בנושא. כידוע, כל הילדים שונאים להיכנס למקלחת, ושונאים עוד יותר לצאת ממנה. 

זמן מקלחות יכול להיות הסיוט של הערב – או הזמן המתוק ביום. תלוי לגמרי איך הוא מתנהל. אף צעצוע יקר שצף, קופץ, משפריץ ויורה בועות סבון לא יהפוך את המקלחת למאורע נעים. גם לא צבעי המים שנוזלים על הקירות או הברווזונים החמודים שקנית. כדי להציל את המצב תצטרכי להפוך את זמן המקלחת לחוויה. לפעמים הדברים הפשוטים ביותר, כמו כוסות, מסננת או קשים, יעשו את העבודה טוב יותר מאלף ברווזונים. עבור הילדים הגדולים יותר, כדאי לבחור יחד תכשירים שהם אוהבים. לפעמים אפילו ריח של שמפו שהם לא אוהבים יכול להיות הסיבה להימנעות ממקלחות. בדקו גם שכל התנאים הפיזיים מזמינים ומוכנים מראש: חימום בחורף, מים בטמפרטורה חמימה, שטיח ומגבת נעימה שיחכו להם בסיום יהפכו את המקלחת ממשימה לחוויה.

20:00- זמן סיפור

אם הילדים עדיין מחכים לשעת הסיפור איתך – איזה כיף לך! זה הזמן הכי מתוק שיש, כשהם רחוצים וחפופים, בוחרים סיפור ומנסים בכל דרך למשוך עוד קצת את היום לפני שהוא נגמר.

מי שמחפשת לרענן ולגוון גם את הרגעים האלו יכולה להפוך כל סיפור כתוב לתיאטרון עשיר ומרהיב ולאפשר לדמיון לעוף. כל בובה, פליימוביל או אנשי לגו יכולים להפוך לדמויות בסיפור, והילדים עצמם יכולים להיות ניצבים או דמויות מפתח בהצגה. פתרון פשוט אפילו יותר הוא למצוא קול מתאים לכל דמות ולספר אותה בקול המיוחד לה, ככה הרבה יותר כיף ומשעשע לשמוע סיפור, וגם לספר.

עוד רעיון מופלא, לילדים הקצת יותר גדולים, הוא קריאת סיפור בהמשכים. נכון, צריך עמוד שדרה מברזל כדי להקפיד על פרק ביום ולא להיכנע לתחנוניהם לעוד אחד (אחרון!), אך מהר מאוד תגלו עד כמה ההמתנה והציפייה תורמות להם ולכם ומפתחות את הדמיון ואת הקשר ביניכם.

לילה טוב

סוף סוף, סוף כל סוף, הגיעה השעה שבה הבית מתחיל לקבל צורה, המיטות מלאות בילדים מכורבלים בפיג'מות חמודות (או אם את חכמה מספיק – בבגדי יום המחר), וזה הזמן שלך, שלכם.

לא משנה אם בחרת היום ללכת לגינה, לארח חברים, לפרפר בין חוגים, לשים להם סרט או פשוט לתת להם לריב קצת בחדר – העניקי לעצמך מדליה, צלחת עוד יום.

ואם היה קשה, מתיש, מעייף, מורט עצבים, מחריד, אם צעקת מלא, אם לא הייתה לך סבלנות לאף אחד ולשום דבר – זכרי שמחר יום חדש.

איור: נעמה להב

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מה עושים היום? הופיע לראשונה ב-פנימה.

אך מעל הכול, נדמה שהחלוציות המשמעותית ביותר מתבטאת דווקא בגישתם החינוכית הסבלנית והמיוחדת של הזוג הגר. בעולם שמקדם הישגיות ותחרותיות, הם שמים דגש על ערכים כמו קבלה, שונות והכלה. לאורך השנים העניקו בית לא רק לשמונת ילדיהם, אלא גם לתלמידי המכינה, לנערים ולנערות שחיפשו דרך, ולכל מי שהיה זקוק לאוזן קשבת ולמיטה חמה.

באמצע שום מקום

הזוג הגר הכירו בילדות, ונישאו כשהיו בראשית שנות העשרים לחייהם. הרב משה היה אז לקראת סיום שלוש שנות קבע בצה"ל ושירת בסיני. התקופה הייתה אחרת, ואביה של רונית לא הבין כיצד אפשר להתחתן עם איש צבא.

"כשחזרתי הביתה בלילה שבו החלטנו להתחתן, והודעתי להורים שלי שאני מתחתנת, אבא שלי שאל אותי עם מי", היא מחייכת. "מוישי בדיוק חתם עוד פעם קבע, זה היה הלם בשביל אבי, וזה באמת היה מאתגר. מוישי היה בסיני, ואני בדיוק התחלתי ללמוד משפטים בבר אילן, הייתי טסה אליו בטיסות צבאיות".

בתוך שנה מיום נישואיהם השתחרר הרב משה, ורונית עודדה אותו ללכת לישיבה: "אמרתי למוישי שאני מרגישה שאנחנו חייבים נשימה. הרגשתי שחייבים ללכת לישיבה, אני לא יודעת אפילו להסביר למה". הוא הקשיב לעצתה, ולמד במשך שלוש שנים במרכז הרב אצל הרב צבי יהודה קוק. באותה התקופה רונית למדה חינוך מיוחד בירושלים.

בשלהי שנות ה־70, שניהם ספורות לאחר שנישאו, יצא הרב משה עם חברים לטיול במדבר יהודה, והגיע לבית היערן ביער יתיר. כשחזר הביתה הוא אמר לרונית: "מצאתי את המקום שבו נגור". במקביל, גם חברו רוני שכנר (לימים ראש המועצה הראשון בדרום הר חברון) היה בטיול באזור. השניים נפגשו בישיבת מרכז הרב, ושם רקמו את רעיון ההקמה של יישוב חדש.

הם החלו לאסוף חברים לגרעין הראשון, והשאר היסטוריה; המושב בית יתיר הפך לעובדה מוגמרת. הרב משה מראה לי תמונה של המבנה הנטוש של המשטרה הירדנית באמצע המדבר. "כך נראה דרום הר חברון כשהגענו אליו בפעם הראשונה", הוא אומר. בהמשך הוקמו באזור גם היישובים מעון, כרמל וסוסיא.

מאתגר לאתגר

מסע חייהם של הזוג הגר רצוף תחושת שליחות עמוקה. כשהיו השניים כבר הורים לחמישה ילדים וליישוב בראשיתי פורח, נקרא הרב מוישי לדגל – והתבקש לחזור לצבא הקבע למשך שנה אחת.

השנה הייתה 1990, בנם הבכור של השניים היה בן תשע בלבד, ורונית הייתה בהיריון לא רגיל – של שלישייה. "זה היה חלום חיינו", היא נזכרת באולטרסאונד שבו קיבלה את הבשורה, וההתרגשות של אז עדיין מהדהדת בקולה. את ההיריון כולו עברה בשמירת היריון, בעוד בעלה שומר על הגבול הצפוני של המדינה בלבנון.

איך הסתדרת לבד?

"הסתדרנו", אומרת רונית כאילו מדובר בעניין של מה בכך. "אמא שלי הייתה באה פעם בשבוע וגם אבא של מוישי. זה היה אתגר, אבל ידעתי שאין מצב, הוא לא יכול להפסיק תפקיד כזה. בסופו של דבר הייתה שנה מדהימה, רצופה בהרגשה של שליחות בכל החזיתות".

הרב השתחרר ארבעה חודשים לאחר לידת השלישייה, והמשיך להתקדם לתפקידים בכירים במסגרת שירות המילואים. הוא כיהן כמג"ד, סמח"ט וסגן מפקד אוגדה בדרגת אלוף משנה.

עוד בטרם השתחרר הרב משנת הקבע הנוספת והאחרונה שלו, כבר ידעו הזוג הגר מהי שליחותם הבאה: הקמת מכינה ייעודית לצעירים דתיים לפני צבא. "בשנת הקבע מוישי ראה את הקושי של מי שמגיע לשירות צבאי מלא ומנסה להישאר דתי. זה היה הטריגר להקמת המכינה", מספרת רונית. "כשהוא בכלל התלבט אם לצאת לשנת הקבע הזו, אמרתי לו שאני הייתי שמחה מאוד אם לילדים שלי היה מג"ד דתי. כשקמים בבוקר ורואים את המג"ד עטור טלית ותפילין זה אחרת. אלו היו חלק מהשיקולים, והיה ברור שנלך על זה".

איך בפועל הקמתם את המכינה?

הרב משה: "באתי לרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, עם ארגז ענבים מהכרם, ואמרתי לו שאני רוצה להקים מכינה. הוא אמר לי: 'תחליט בעצמך אם למדת מספיק כדי לעשות זאת'. קיבלתי את הצעתו בכך שמאז הקמת המכינה אני לא מפסיק ללמוד תורה".

רונית צוחקת ומוסיפה: "אנחנו בקשרים טובים מאוד. הרב סדן היה מדריך של מוישי בבני עקיבא".

המכינה הקדם־צבאית ביתיר היא המכינה הוותיקה ביותר במדינת ישראל (מכינת עלי הוקמה במקור כישיבה). בכל שנה לומדים בה עשרות רבות של תלמידים, המשלבים בין בניית קומה רוחנית ותורנית, עבודות חקלאיות באזור והכנה לצבא. בוגריה מילאו לאורך השנים תפקידי מפתח בצה"ל.

היום מקומן החשוב של המכינות ברור ומובן, אך בימים ההם פילס הרב הגר דרך חדשה לגמרי, שלא הייתה מובנת ומקובלת על כולם. דחיית השירות הצבאי, למשל, לוותה בהרמות גבה, והרב משה הביא איתו נציגי ציבור ורבנים לפגישה עם שר הביטחון דאז, משה ארנס, עד שהדברים הוסדרו.

גם בישיבות ההסדר קמו מתנגדים רבים למפעל המכינות המתפתח, וכמה ראשי ישיבות אף ארגנו אסיפה אצל הרב שפירא ושטחו בפניו את טענותיהם כי המכינות הורסות את הנוער. הרב סדן והרב משה שמעו על המפגש מהרב נריה, שהתריע על כך בפניהם. הם הגיעו למקום וסיפרו על השינויים שעוברים החבר'ה במכינה. בסיום המפגש אמר הרב שפירא: "נשקו להם את הידיים ואת הרגליים. הם יעשו דברים אחרים ממה שעושים בישיבות". וכך המשיך מפעל המכינות לצמוח.

"במחזור הראשון היו 19 תלמידים", נזכרת רונית. "המחזורים הראשונים היו כמו ילדים שלנו, והיו מאומצים אצל משפחות ביישוב. יש לנו קשרים איתם עד היום".

"המכינה היא קודם כול בית", מוסיף הרב. "אנחנו לא הולכים על כמות, ובדרך כלל אין יותר משמונים תלמידים במחזור. מתאים לנו יחס אישי וקשר משפחתי".

על פי משנתו החינוכית של הרב משה, אין לערוך סינון ומבחני קבלה לתלמידים שרוצים לבוא וללמוד. מי שבא – ברוך הבא. האידיאולוגיה הזו מלווה את המכינה לאורך השנים, ופותחת דלתות בפני נערים המורגלים שהן נסגרות בפניהם.

כבר מראש, כשהקמתם את המכינה, הרעיון היה להיות עם דלת פתוחה?

הרב: "היה צריך להיות אנטי־חברתי במידה קיצונית כדי לא להתקבל לפה. ההגדרה שלי הייתה שיוצאים מפה טייסים צנועים ואפסנאים גאים. זאת אומרת, אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שכולם יכולים להגיע לפה.

"הגיע לפה פעם בחור עם שרשראות לריאיון, התיישב ואמר לי בקול צרוד ומחוספס: אני רוצה ללמוד אצלך במכינה", נזכר הרב. "ברוך ה', הוא עבר שנה וחצי במכינה, שלוש שנים בצנחנים, והיום הוא גם רב וגם דוקטור ואב למשפחה מדהימה. במקום אחר לא קיבלו אותו באותם ימים. אם מסתכלים על התוצרים של המכינה, יש לה תוצרים נפלאים".

ובכל זאת, כשאין סינון צצות לא מעט בעיות. איך מתמודדים עם נושא המשמעת, למשל?

"זה נושא קשה מאוד", אומר הרב בכנות. "במגזר החילוני יש משמעת ברזל במכינות. אצלנו, במכינות הדתיות, פחות. הסיבה העיקרית, לדעתנו, היא שהחבר'ה מגיעים למכינה במקום לישיבה כי הם סבלו מכפייה של רבנים או הורים, ואז הם מפתחים אנטי. והאנטי גורם נזק גדול מאוד. לכן צריך לחבק אותם, לתת בהם אמון, ולהאמין שיהיה בסדר. ככה נהגנו. אלו תהליכים ארוכי טווח".

בית פתוח

גישתם הפתוחה והמקבלת של הזוג הגר הביאה במרוצת השנים לא מעט נערים ונערות לפתח ביתם, שבו שהו תקופות ארוכות וזכו לעוגן ולהזדמנות שנייה. עבור חלקם, בית משפחת הגר היה תחנה אחרונה לפני הרחוב.

לזוג הגר יש גם ילד מאומץ, שהגיע ארצה בצעירותו באחת העליות מאתיופיה. "הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, עוד לפני שהשלישייה נולדה. הוא הגיע לארץ בגיל תיכון ואמו עלתה אחר כך. באתיופיה הוא היה רועה צאן, כי שם רק ילד אחד במשפחה היה הולך ללמוד והשאר עבדו. בארץ הוא למד בפנימייה, ובחופשים היה בא אלינו. ליווינו אותו כשהוא התגייס, התחתן והקים משפחה מדהימה. הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. כשאנחנו חוסכים כסף לילדים, אנחנו חוסכים גם להם".

לצד הפעילות הערכית הרבה, הקמת היישוב והמכינה, בנו הרב והרבנית גם את ביתם המשותף, והביאו לעולם שמונה ילדים (בצלאל, חרות, הוריה, עיינה, אביה, והשלישייה – כרמי, יהודה ובניה).

בתם השלישית, הוריה ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים טרגית לפני 24 שנה, בוקר לאחר מסיבת אירוסיה. היא הייתה בת 19 בלבד, באמצע שירותה הצבאי.

ליד הספה בביתם של הזוג הגר מונחת "בובת געגוע" שנתנה להם חברתה, שהוכנה מצעיף של הוריה. על קיר הסלון תלויה תמונה גדולה, צילום אומנותי בשחור־לבן של הבת שנלקחה מהם בטרם עת. את התמונה צילם ארוסה, מיכאל, שהיה בן המחזור השלישי במכינה, ונהרג עימה בתאונה כשהסיע אותה בחזרה לבסיס בשעת בוקר מוקדמת.

"באותו בוקר מישהי, כנראה אחת החיילות, צלצלה אליי בשש וחצי ושאלה אותי מה קורה עם הוריה, כי הם כבר רוצים לצאת", משתפת רונית. "רצתי, פתחתי את הרדיו ושמעתי את הסוף של הידיעה. הבנתי שמשהו קרה. ניסיתי להתקשר אליה והיא לא ענתה. התקשרתי למוקד ואמרתי שאני רוצה לדעת אם קרה משהו בדרך לקריית ארבע. שאלו מי מדברת, ואמרו שהם לא יכולים להגיד. אמרתי למוישי – קרה אסון. קח מהר את האוטו ותנסה לראות. הוא הגיע עד לשער היישוב ושם ראה את ראש המועצה, שהיה בדרכו אלינו".

איך קרתה התאונה?

"התנגש בהם נהג. אנחנו לא שאלנו כלום, אבל הביאו דוח. לא הצליחו לקבוע בדיוק מה קרה, אבל זה היה נהג שכבר היה מעורב בתאונה קטלנית. הנהג בא הנה ביום האחרון של השבעה. מוישי חיבק אותו ואמר לו 'הכול משמיים'".

רונית מוציאה את אלבום האירוסין, קפסולת זמן יקרה מפז. "באירוע עצמו לא חשבנו לצלם, וכשיצאנו מההלוויה חבר של מיכאל אמר לי שיש המון תמונות שהוא צילם אתמול". כך נותרה להם מזכרת אחרונה.

הכתבה המלאה בגיליון אב של מגזין פנימה. להצטרפות לחצו כאן

הפוסט מקום בעולם: הרב משה והרבנית רונית הגר בריאיון שכולו חלוציות ואהבת ישראל הופיע לראשונה ב-פנימה.

מעט מצחיק לנסות ולהציג את פרופסור אומן, שתמונתו וחיוכו הרחב מדברים בעד עצמם. מאחורי הפרטים היבשים והישגיו הרבים מסתתרת חוויית ילדות מופלאה, חרף שינויים רבים ותקופה היסטורית קשה ביותר לעם היהודי.

הוא גדל בפרנקפורט שבגרמניה למשפחה חרדית. אביו היה סוחר בדים ואמו השלימה לימודי תואר ראשון, "זה היה חריג באותם זמנים", הוא מדגיש. שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו לארצות הברית. "במעבר הזה הפסדנו את כל הרכוש שלנו. ההורים שלי עבדו קשה מאוד – אבי עבד בשתי משרות שונות ואמי בשלוש – כדי שנוכל לקבל חינוך יהודי וכללי מצוין".

מגיל אפס הוא חונך להביט על העולם בעיניים חוקרות. "אפילו בניו יורק אמא שלי מצאה מרחבים שבהם היא יכלה ללמד אותנו על הטבע ועל הכוכבים. היא לימדה אותנו להתעניין בעולם שסובב אותנו".

יש זיכרון ספציפי מההורים שלך שמלווה אותך עד היום?

"אמא שלי הייתה אומרת: 'האמת היא השקר הכי טוב', כלומר מבחינה אסטרטגית, ההחלטה הכי טובה היא להגיד את האמת. אני חושב על זה כשאני מתבקש לעשות דברים שאני לא שלם איתם. לדוגמה כשמבקשים ממני לכתוב המלצה על ספר שלא קראתי או המלצה על מישהו שאינני מעריך, אני מעדיף לסרב מאשר לכתוב דברים שאינני עומד מאחוריהם".

מה היית רוצה שילדיך ייקחו מהבית שאתה הקמת?

"היה לנו בית פתוח, אפשרנו לילדינו לבחור בעצמם את דרכם. כשהילדים היו מתייעצים איתי הייתי אומר להם שאני בישלתי בשבילם, אבל הם אלה שצריכים לבחור מה לקחת מהשולחן. יש לי בן אחד שהוא פרופסור בבר אילן, אבל כל השאר הצליחו מאוד בתחומים אחרים בקריירה שלהם. אני חושב שאפילו בני שלמה, שנהרג במלחמת שלום הגליל, לא היה ממשיך כמוני באקדמיה".

כמי שעוסק בקבלת החלטות, איך אתה רואה את השפעת בית ילדותנו על החלטותינו כבוגרים?

"אינני פסיכולוג, אך אני מניח שהגישה של כל אדם מושפעת מהבית, וקשה מאוד להתנתק מכך. בסוף העבר הוא שמעצב את ההווה שלנו".

אורית סטרוק (63), שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, חברת כנסת מטעם הציונות הדתית. בת 63, אם ל־11, תושבת חברון

"ככל שחולפות השנים אני מבינה כמה דברים טובים קיבלתי מהבית", אומרת אורית סטרוק. אף שפנתה לדרך שונה מזו שחונכה עליה, היא מתארת יחסים קרובים באופן יוצא דופן, מלאי דאגה ואהבה, בינה ובין הוריה.

"הבית שלנו לא היה דתי וההורים שלי היו שמאלנים בדעותיהם. אבי היה פעיל ציבורית ואפילו עסק ביצירת קשרים עם הפלסטינים. לפני גיל 17 חזרתי בתשובה, בחרתי בדרך שהייתה שונה ומקוטבת לגמרי מהשקפת העולם של הוריי, ולמדתי מהם איך חיים יחד בחילוקי דעות, בלי לוותר על הכבוד וההערכה זה כלפי זה. זה משהו שהולך איתי עד היום, שאפשר להכיר אנשים שחושבים אחרת לגמרי ממני ולחיות יחד איתם בהערכה ובאהבה גדולה".

מה העניין הכי משמעותי שלקחת איתך מבית הורייך?

"את תחושת החובה לעסוק בצורכי ציבור. כבר כשהייתי בכיתה ג' אבא שלי הציע לי לרתום את ילדי השכונה לפנות לילדי העולים החדשים מברית המועצות ולהציע להם לשחק איתנו. זאת הייתה המשימה הציבורית הראשונה שלקחתי על עצמי.

"בבית שלנו הייתה הרבה מאוד הכנסת אורחים. תמיד גר איתנו עוד מישהו – פעם זה היה בן דוד שהגיע מחו"ל ופעם בת דודה שהגיעה לתקופה בארץ, כל מיני אנשים שלא היה להם עוגן, והבית של ההורים שלי היה פתוח לרווחה עבורם".

יש זיכרון ספציפי מהורייך שמלווה אותך עד היום?

"כשחזרתי בתשובה הפסקתי ללכת למסיבות וניתקתי הרבה קשרים. יום אחד ניגשה אליי מישהי שלמדה שנה מעליי בתיכון ואמרה לי שגם היא חוזרת בתשובה ושהיא רוצה שנהיה חברות. עד היום אנחנו חברות טובות מאוד.

"רק אחרי הרבה שנים גיליתי שאמא שלי ביקשה ממנה לגשת אליי. היא ראתה מה אני עוברת וחששה שאהיה בודדה בתהליך. ריגש אותי לדעת שהיא ראתה אותי ואת הרגשות שלי מעל הכול. לימים, כשכבר גידלתי את ילדיי, הבנתי מה עזר לאמא שלי להתמודד – ההבנה שהילדים שלנו הם לא שלנו, הם אנשים בפני עצמם. אם כבר – אנחנו שלהם, וקיבלנו את הזכות לתת להם את מה שהם צריכים כדי לגדול".

יש משהו שבחרת להשאיר מאחור?

"בחרתי ללכת בדרך מאוד שונה מהוריי בכל מה שקשור לתורה ומצוות, והייתי צריכה ללמוד את אורחות החיים הדתיים במקומות אחרים, לכן באותם ימים נעשיתי בת בית אצל הרב דרוקמן. אחרי שסיימתי את השירות הלאומי, שיתפתי את הוריי בכך שאני רוצה להתחתן, אך בשונה מהחברות שלי, אין מי שיכיר לי בחורים. אז אבא שלי הלך לבית הכנסת, ניגש לרב דרוקמן ואמר לו: 'אתה החזרת אותה בתשובה – אז עכשיו אתה גם תחתן אותה'. אחרי השיחה הזאת הרב הכיר לי את בעלי. אני מבינה שההורים שלי יכלו לבחור לנתק אותי בגלל הבחירות שעשיתי, אבל במקום זה הם אפשרו לי לחיות בשני העולמות, וזה מה שעזר לי לצמוח נכון".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט שתלתם ניגונים בי אמי ואבי הופיע לראשונה ב-פנימה.

מחפשות המלצות חמות לימי הקיץ החמים? לפניכן יומן מסע מאטרקציות שונות, בדרגות קושי והשקעה מגוונות, שתוכלו להוציא אל הפועל בחודש הקרוב. נסו את זה בבית – זה בדוק.

הנה באה הרכבת

רמת השקעה: אימהות שוקעות

הכנה מראש: לא כאב ראש

מיקום: תחנת הרכבת הקרובה למקום מגורייך

עלות: כרטיסי נסיעה ונשנושים לדרך

ילדים אוהבים רכבות. זה מרעיש, זה מגניב, זה מהיר.

מבוגרים לא פעם סולדים מרכבות. הם, לעומת צאצאיהם, זכו להתוודע ללוח הזמנים המתעתע של רכבת ישראל. זו שאין לה חלופה ויכולה לאחר או לשבות מתי שבא לה.

על אף הזיכרונות הטראומתיים מימי ראשון של האולפנה והשירות הלאומי, שבהם חוויתי ברכבת בעיקר דוחק, צפיפות וחבטות רנדומליות מקיטבגים של חיילים, החלטתי לקחת את הילדים לנסיעת מבחן בכלי התחבורה הנחשק. ארזתי מים, אוכל ואופטימיות מהולה בחשש. הילדים מצידם התרגשו עד השמיים, אני מצידי פחדתי שהחוויה הזאת תיצרב אצלם לעד כטראומה, כזו שתעובד בהרחבה על ספת הפסיכולוגית בעתיד.

אך הנה בא היום, הרגע והשעה, ועלינו על רכבת. לא רק שהיא הגיעה בזמן (!) – אפילו מצאנו מקום בקלות (!) והתחלנו בנסיעה. לא אשקר, ההתרגשות של הילדים הצליחה להדביק אפילו אותי. הרגשתי כאילו גם אני נוסעת בפעם הראשונה, מגלה את עושר הנופים החולפים ושומעת את קול שקשוק הגלגלים הייחודי. ברגע של התלהבות כמעט קפצתי יחד איתם על המושבים המרופדים, עד שנזכרתי שאני בת שלושים.

האמת? לא היינו צריכים יעד לנסיעה הזאת. הנסיעה עצמה, כולל ההמתנה לרכבת ברציף והחלפה אחת – היו חוויה בפני עצמה. כשהגיע הכרטיסן, הילדים שלפו לו בגאון את כרטיסי הנייר שלנו (רב־קו זה למתקדמים), ובכל פעם שהודיעו בכרוז על התחנה הבאה הם התעניינו בשם והעלו גם אצלי כמה שאלות (למה יש כל כך הרבה תחנות בתל אביב? מי היה סבידור? והאם מישהו באמת גר בבית יהושע?)

זו הייתה גם הזדמנות נהדרת לדבר על מגוון הנופים השונים שיש לנו בארץ: הרים ועמקים, מדבר, ים גדול וימה קטנה, ים המלח, הרבה שדות ואדמה, בתים קטנים ובניינים גבוהים, והכול בארץ קטנה שאפשר לנסוע בה מצפון עד דרום תוך שעות ספורות, כולל תחנת ריענון בדרך. הנסיעה ברכבת (בשעות ובימים נוחים) היא חוויה בפני עצמה. אני ממליצה לחרוש את הארץ לאורכה עם הילדים, כשהנסיעה עצמה היא היעד.

מחפשת בילוי קרוב וזמין, שלא דורש יותר מדי היערכות או השקעה?

ביניים: החול והים

רמת השקעה: אימהות בינוניות וסבירות

הכנה מראש: לא כאב ראש

מיקום: חוף הים הקרוב לביתך

עלות: דלק ואוכל

כמי שגדלה בקריות, חוף הים אינו זר לי. ימי שישי של ילדותי היו זמן מושלם לקפיצה קצרה לחוף עם אבטיח וענבים, וחזרה מהירה לפני שבת, יחד עם ארבעה קילו חול במקומות שהשתיקה יפה להם.

ילדיי מכירים את הים יותר מרחוק, ולאחרונה החלטתי לתקן את המצב. ביום קיצי אחד יצאנו לחוף הקרוב. ארזתי בקטנה – מכולה עם פירות, חטיפים, כריכים, שתייה, מגבות, בגדי החלפה, שמפו, מברשת שיער, קרם הגנה, משקפי צלילה, כלים חד־פעמיים, שמיכה לחוף, שמיכה לאוטו, כיסאות חוף, מטקות, כלי חפירה ודלי – ויצאנו לדרך.

הילדים התרוצצו על החוף, בנו ארמונות ומגדלים, אמרו רק חמישים פעם בדקה "אמא תראי מה בניתי" ועוד ארבע מאות פעם ביקשו שאקח אותם למים ואז נחזור לחוף ואז שוב למים. עקבנו יחד גם אחרי עפיפונים צבעוניים, והענקנו ניקוד לשחקני החוף הישראלי שפינגפנגו את עצמם לדעת.

הילדים, כמובן, לא נגעו בכמויות האוכל שהבאתי, ורק רצו ארטיק במחיר מופקע. חזרנו עייפים אך מרוצים, עם ארבעה קילו של חול, בנוהל.

לעוד רעיונות בגיליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט לעבור את החופש בשמחה הופיע לראשונה ב-פנימה.

צעד אל הפחד

"בתפיסה ובהבנה שלי לכולם יש אפשרות להתחתן. אני רואה לא מעט בנות שעושות הכל וכבר הופכות להיות סגולות בעצמן מרוב הסגולות שהן עשו, ובכל זאת אני חושבת שבאמצעות עבודה ותהליך כולם יכולים להגיע לנישואין. הייתה פעם אחת ויחידה בכל שנותיי בקליניקה שהגיעה אליי מישהי וחשבתי לעצמי שאין סיכוי שהיא תתחתן. אחרי עבודה מדהימה שלה היא נישאה, ואז הבנתי שאין דבר כזה מישהי שלא יכולה להתחתן", פותחת מיכל ופורשת את משנתה.

היא משתפת בהתרגשות שלה, בכל פגישה מחדש, עם גילוי האתגר ופתירת נקודות חסימה יחד עם האדם שמולה, אבל חשוב לה להוסיף נקודה משמעותית שמלווה אותה בתור עובדת ה' בכל תחום ובייחוד בתחום הנסתר של זיווגים: "מעבר לרצון שלנו ולעשייה המתמדת צריך לזכור שיש רצון אלוקי, והקדוש ברוך הוא מנהל את העולם. מחובתנו לעשות, להשתדל ולהתפלל, ובסוף ה' קובע את חלקו של כל אדם בעולמו".

אני צוללת איתה לשיחה על המפגשים שלה בקליניקה ועל שיטת הטיפול שלה. לדבריה, את רוב הניסיון שיש לה כיום צברה מתוך מחקר ולימוד דרך האנשים שפגשה בכל שנות הטיפול. "מה שקורה בחדר הזה הוא פלא, יש כאן כל כך הרבה סייעתא דשמיא", היא אומרת בתודה.

אילו דברים את מזהה שיכולים לגרום לתקיעה במערכות יחסים?

"כשמגיעות אליי עוד ועוד בנות עם דפוס מסוים אני מבינה שאני צריכה לחקור אותו יותר לעומק, להבין אותו ולתת לו פתרון. הדברים המרכזיים שעולים פעמים רבות", היא מפרטת, "יהיו משפטי בסיס לא פשוטים בנפש ואמונות קשות של בחורה על עצמה או על המין הגברי או על בן הזוג הרצוי עבורה, תפיסות לא נכונות של מה זה קשר, מה טיב הנישואין, רצון לא נקי בגלל פחדים שעולים מהמחשבה להינשא, תלותיות בחברות או במשפחה, תפקידים בבית או דפוסים שונים שלא יאפשרו לבחורה לפתח קשר נכון, כמו ריצוי לדוגמה".

אני מקשה על מיכל ושואלת אם הדברים האלו בהכרח קשורים לנישואין, או שזו עבודת חיים שעלינו לעשות כל הזמן, בלי קשר לסטטוס המשפחתי.

"את צודקת", היא עונה לי, אך ממשיכה ומדייקת: "אני עובדת עם רווקים רק על דברים שלהבנתי פוגעים באפשרות ליצור זוגיות טובה. לכל אדם יש עבודה רבה על הנפש, וזו עבודת חיים שחשוב להמשיך ולדאוג לה גם אחרי שמתחתנים, אבל אצלי בקליניקה אני אזהה את הנקודות שיכולות למנוע זוגיות או לפגוע בנישואין ואעבוד עליהן. הציר המרכזי שאנחנו עובדים עליו הוא יצירת קשר בריא שיביא לזוגיות טובה.

היום, דווקא בגלל המודעות הרבה לתחום של הטיפול והאימון, רווקים יכולים לקבל שדר של 'אם לא התחתנת כנראה יש לך בעיה'. רווקות יכולות לעשות השתדלות גדולה, ולספוג ביקורת מהסביבה. מה דעתך על כך?

"אף פעם לא הבנתי איך קשור 'לא בסדר' לרווקים ורווקות. לא מצליחה להבין את הביקורת עליהם. יש לבן אדם, לכל בן אדם, משהו שלא משרת אותו, ככה אני קוראת לזה. לכל אחד מאיתנו יש את הקש שאנחנו מאכילים את עצמנו. ואין פה מקום להגיד 'הוא לא בסדר'. זה אולי כואב, אבל אין מקום לביקורת.

בית ספר ליהדות

וולשטיין, בת 43, נשואה לדן, אותו הכירה עוד מימי הגן בשכונת ילדותה בחדרה. כשבגרו נוצר ביניהם קשר בסיפור לא רגיל, "בהשגחה פרטית"; אלה המילים היחידות שהיא מוכנה לחשוף בנושא. לאחר שנישאו עברו להתגורר בקהילת רמת גן ונולדו להם שבעה ילדים. כיום שני הגדולים נשואים וגרים בעיר צפת.

בין יתר עיסוקיה היא מעבירה שיעורים גם במכון מאיר, מרצה בפני נערות בכיתות י"א–י"ב ומעבירה השתלמויות לצוותי הוראה לצורך הכנת הבנות לזוגיות. היא מלמדת אותם לזהות דפוסים בעייתיים שעליהם אפשר לעבוד כבר מגיל צעיר, ולאמן את התלמידות לעולם הזוגי שיגיע בהמשך. תחום נוסף שבו היא נוגעת ואליו היא מחוברת בכל נימי נשמתה הוא חיבור בין דתיים לחילונים, ובמהלך השנים העבירה שיעורי יהדות ב'מקום' וב'ראש יהודי' בתל אביב.

לא לבנות בלבד

כשראתה מיכל כי שעות הקליניקה מלאות והביקוש גדול, החלה לפעול במישורים נוספים במטרה להעביר את הידע והניסיון שלה הלאה לכל דורש. היא פתחה סדנאות אינטרנטיות הנקראות 'אוטוטו כלה' לבנות ו'לשבור את הכוס' לבנים, ואליהן נרשם מי שרוצה לקבל מהידע ומהכלים שלה ולעשות את העבודה בצורה פרטית, תוך מתן אפשרות לפגישה אישית אחת ומענה לשאלות במיילים.

יש היענות לסדנאות כאלו? הבנים מעוניינים לשמוע מה שיש לך לומר?

"בנים היום פתוחים מאוד לשמוע ולעבוד עבודת נפש. יש להם רצון להתקדמות והמודעות שלהם גדולה. הם רוצים שיכירו להם שפה נשית ופנימית. לאחרונה התחילו להזמין אותי לישיבות תיכוניות כדי לדבר עם נערים ולהעניק להם זווית אחרת, להשמיע את הדברים בצורה שונה".

סדנה ייחודית נוספת שאותה פתחה מיכל לאחרונה מיועדת להורים של רווקים ורווקות, ציבור גדול שלדבריה לא מקבל יחס לקושי ולמצוקה שלו. ההורים עומדים מהצד וכואבים על ילדיהם שעוברים מסע חיים מאתגר בחיפוש אחר הזוגיות, אך לא תמיד יודעים כיצד לעזור להם, ואין להם מענה או שיח על החלק שלהם בהתמודדות הזו.

 אך יותר מכל, יש מסר אחד שבוער לה להעביר לאימהות: "הבת שלך היא הבת שלך בכל מצב, צריך להוציא את עניין הזוגיות מהקשר ביניכן. על אף שהוא נושא משמעותי וחשוב, הקשר שלכן הרבה יותר חשוב. אם תצליחו להשכיל ולהמשיך להיות בקשר טוב ולדבר על העבודה, על הכישרונות שלה ועל החיים עצמם שבהם היא פורחת ומשגשגת, תקבלו מתנה גדולה. זה חשוב וקריטי בתקופה הזו, ולאימהות יש כל כך הרבה כוח עבור הבנות שלהן".

בשמחה תמיד

ט"ו באב בימי התנ"ך היה יום שבו רווקות יצאו לחולל בכרמים, יום של זיווג זיווגים, יום מלא בתקווה, בחיפוש ובאהבה. בימינו השתנה אופי היום הזה, ורווקות רבות חוששות שיגיע, מחכות שיעבור ומקוות להיתקל בכמה שפחות סיפורי אהבה מאוסים, ובכלל מרגישות מודרות מחגיגת האהבה ששוררת בזמן הזה.

"אני חושבת שצריכים להיות שמחים תמיד, בכל פעם שמישהו לא שמח הוא צריך לברר מה קורה ולמה הוא לא שמח, לתקן ולחזור לשמחה. זה המסלול הבריא, הרגיל. זה נכון בכל התמודדות ובטח בתהליך חיפוש הזוגיות, שחלק ממנו הוא 'לשווק את עצמך' ולתת מעצמך.

"כל אחד צריך לעבות את החיים שלו בדברים שהוא אוהב; תחביבים, תחומי עניין, חלומות ודברים שישמחו אותו. גם בשביל עצמו, וגם כדי שכשיבוא לפגוש מישהי מולו יהיה לו מה לתת, מה לספר, הוא יהיה באנרגיית חיים של שמחה ורצון לקשר ולהתפתחות. אלו דברים שכל כך חשובים ליצירת קשרים אמיתיים וטובים. כשאדם משקיע בעצמו, פועל עבור עצמו, נהנה ושמח בחייו, השדר שלו הוא אחר, וכיף לפגוש אותו ולהיפגש איתו".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"א של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

איפור: אושרת שילון

צילום: אביטל הירש

הפוסט עוד ניפגש: על הקשיים בדרך אל החופה ועל האמונה שכל אחד יכול למצוא זוגיות הופיע לראשונה ב-פנימה.

באותו עולם ממש אנחנו מצפים לקבל תשובה מהירה. הרי שלחתי מייל או ווטסאפ לפני חמש דקות תמימות, אז איך זה שעדיין לא קיבלתי תשובה? ועכשיו? ועכשיו? אנחנו רואים בוויים הכחולים עדות מזעזעת לכך שהשאלה התקבלה אך התשובה מתמהמהת, ובמי שלא עלינו ביטל את הוי הכחול – פושע נמלט.

חיובית או שלילית?

אפילו בהזיית הקורונה לא נפקד מקומה החשוב של התשובה, כל מי שנאלץ לעבור את הבדיקה חודרת האפים נאלץ גם להישאר עם השאלה המנקרת: חיובית או שלילית? מבודדת אותך יחד עם כל מי שהבטת לכיוונו ב-14 הימים האחרונים או שולחת אותך לחופשי (או לכל היותר למנוחה עם אקמול במיטה)?

ומה לגבי מי שהוצא לחל"ת? הוא נאלץ להתמודד עם שאלת השאלות: האם אי פעם יענו לו בביטוח הלאומי (למי שעדיין תוהה, כאן התשובה דווקא די ברורה ואחידה: לא).

הדור שלנו דורש תשובות, כנראה מהסיבה הפשוטה שהוא שואל שאלות. אומנם כבר אחזו חז"לינו ביכולת שאילת שאלות מפותחת, ולא זו בלבד אלא יישמו את המנהג היהודי שקדם אפילו להם – לענות על שאלה בשאלה, ועדיין הם שאלו פחות שאלות מילד ישראלי ממוצע (ממוצע אני אומרת לכם, ברור שאצלכם בבית הם שואלים יותר).

מה לעשות, עם כל הטוב שהמודרניזציה הביאה עלינו (מדיח כלים, השתק בקבוצות ווטסאפ וכלים חד פעמיים שלא צריך להדיח), היא הביאה איתה גם את השאלות. אם פעם הייתה ודאות גמורה בהכול בערך, החל מהיכן תגור ועד עם מי תחיה את שארית חייך, היום, במציאות שבה כל האפשרויות לכאורה פתוחות, שום דבר לא ברור ונשארנו בעיקר עם השאלות. אז מה הפלא שאנחנו זקוקים כל כך לתשובות טובות?

וכאן מתברר שלא לכל שאלה יש באמת תשובה בגוגל. גוגל לא יודע מתי נתחתן או איפה כדאי לנו לגור, הוא לא יודע אם היום יהיה לנו יום מוצלח או מה הופך את המתבגר הספציפי שלנו לכל כך מצוברח. הוא לא יודע איזו מתנה תשמח את בן הזוג ואפילו לא מתי יהיה הסגר הבא ובאיזו מתכונת. הוא אולי יודע מה כדאי לעשות כשעצובים ויכול להציג לנו מגוון פעילויות משמחות, אבל לא יודע לתת לנו את התשובה לשאלה למה אנחנו לא מאושרים, או מה יהפוך אותנו לכאלה.

גם אנחנו ההורים, קצת גוגל לפעמים, כי הצד הקשה באמת הוא לא של מי שמצפה לתשובה, אלא של זה שצריך לתת אותה. ואנחנו הרי כבר יודעים ש'ככה' זאת לא תשובה. אז אנחנו מנסים. לפעמים אנחנו עושים גוגל בעצמנו, לפעמים אנחנו שואלים בקבוצות של הורים אחרים, לפעמים אנחנו אומרים שהתשובה מורכבת או שאין תשובה ברורה, ולפעמים לפעמים אנחנו פשוט מודים שגם אנחנו לא יודעים.

ואם אתן שואלות למה בטור שמיועד לעשרת ימי תשובה בחרתי לעסוק דווקא בשאלות קטנות ופחות חשובות, אני חושבת שאני דווקא יודעת את התשובה, ובדיוק הולכת לעשות אותה.

הפוסט מה התשובה? רעות צימרמן בעקבות תשובות לשאלות שילדים שואלים הופיע לראשונה ב-פנימה.

תדברו במה מותר ולא במה אסור.
דברו אליהם כמו שאתם רוצים 
שידברו אליכם. 
גם כשאתם חושבים שהם עושים לכם דווקא, 
תביטו בעיניהם הקטנות ותיווכחו לדעת 
שהם אף פעם לא נגדכם אלא בעד עצמם. 

למדו אותם מה זו אהבה טהורה
שלא תלויה בהתנהגות זו או אחרת. 
תראו להם את הדרך גם כשהיא מלאה
באבנים גדולות.
תאירו אותה בהתבוננות שיש בה
תקוה ואמונה. 
תאהבו אותם גם כשהם מתנהגים
"לא יפה" או בעצם-לא כמו שציפיתם. 

תהיו שם בשבילם תמיד. חיבוק, אילוסטרציה

טעו בהם אמונה וביטחון עצמי. 
האמינו בהם, 
האמינו במה שהם יכולים להיות 
אם רק ירצו. 
האמינו בהיותם בני אדם טובים, 
ערכיים וסובלניים. 

תראו בהם את הטוב גם ברגעי משבר. 
כיתבו לכם במחברת מה מיוחד בהם. 
כל יום. 
ודווקא בימים קשים.
תלמדו מהם. 
יש בהם הרבה מעבר ל- 
חמוד, מתוק, מקסים וחכם. 
תראו אותם.
גם בתור ישויות נפרדות
וגם כחלק מהמבנה המשפחתי שלכם.

תהיו שם בשבילם.
תמיד. 

שחררו את הביקורת והשיפוטיות, 
תחייכו אליהם
שימו עליהם יד
חבקו אותם. 
תהיו נוכחים בחיים שלהם, 
לא רק וירטואלית, 
אלא גם פיזית. 
זכרו שהם רואים הכל
ולא קונים זיוף.

חינוך מתחיל באהבה.
לאהוב מישהו אין פירושו לעשות כרצונו. 
לאהוב אותם פירושו להנהיג אותם. 
בענווה גדולה אבל עם המון ביטחון בדרך.
להיות אנשים שראויים להיות הורים
גם כשהם לא בסביבה.

חישבו מה יגדל אותם ומה יביא אותם
להיות בוגרים משמעותיים, בני ובנות זוג אוהבים, 
אנשים ערכיים, שיודעים לדחות סיפוקים, 
להתמודד עם תסכולים, לדבר רגשות, 
לומר מה הם צריכים, לחבק את הקושי, 
להאמין בעצמם, להגשים חלומות, 
להיות חברים טובים, לא לפחד מכישלונות, 
לאהוב את החיים ולחיות חיים משמעותיים.

ואסיים במשפט של יאנוש קורצ'אק:
"תיקון העולם משמעו תיקון החינוך."

הפוסט חבקו אותם, לא משנה מה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואז כמו צונאמי ענק הפצעים מתעוררים
כל אחד והטריגר שמעיר אותו.
כל אחד בתורו ובדיוק בזמן המתאים. 

הפצעים האלה מדממים בקרבנו בעיקר כשהילדים שלנו חווים דבר דומה לסיבה שהפצע חרוט אצלנו.
הפצע הזה מתעורר ואיתו הזכרונות,
הכאב או ההתרגשות, השמחה או העצב
הגאווה או האכזבה,
הביטחון או חוסר היציבות
החום והאהבה או הקרירות. 

באותה נשימה גם מתעוררים הריחות,
המיקום המדוייק, הפרצופים של האנשים שהיו אז, מה קרה לפני ואחרי
ולפעמים הכל מעומעם ומתערבב עם אי אלו זכרונות ילדות נוספים. 

הזכרונות האלה הם חלק מההורים שאנו היום.
הילדות היא כנראה התקופה שתעצב את חיינו,לנצח.
ודורות אחרינו.
כמה שננסה להימנע מהמאבק המתמיד בין הילד שהיינו אנו לבין הילד שלנו,
זה שם. 

זה פוגע ישר בלב.
זה בלתי נמנע.
זה קצת כמו חור בקיר,
גם אם תסגור אותו עם סיד, עדיין יהיה שם חור. 

הפצעים האלה
הרבה פעמים מנהלים אותנו
מביאים אותנו, ההורים לאוטומט שלנו
ללא מחשבה

ואף החלשה של הדבר הכי חשוב בקשר בין הורה לילד-
יצירת ניפרדות (nifradut), או בעברית- ההבנה
שאני זה לא הוא
והוא זה לא אני. 

והחוויה שלי לא קשורה לחוויה שתהיה לו
הפחדים שהיו לי לא בהכרח הפחדים שיש או יהיו לו וגם הקשיים,
הקונפליקטים, ההתמודדויות החברתיות
הקושי בלימודים בבית הספר. 

זו כנראה המשימה הכי קשה שלנו כהורים.
ולא כנראה.
זו ה-משימה הכי קשה.
וככל שהם גדלים המשימה הזו  נהיית יותר ויותר מורכבת.
כי הם כבר פחות ופחות בשליטתנו.
והם בוחרים בשביל שלהם.
בדרך שלהם
ואנחנו נעמוד מאחור, נביט בעקבות שלהם
נתפלל
נברך אותם בדרך צלחה
ונלמד, בלי שום הכנה מוקדמת-
להפריד.
כי הם לא אנחנו.
ודרכם היא לא דרכנו
והזהות שלהם היא לא שלנו. 

והם יכולים לעבור את אותו מסלול חיים,
אותו חוויות ואותם קשיים,
אבל 180 מעלות הפוך מאיתנו.
וככל שנהיה מודעים לדבר הזה יותר-
כך נפעל ונגיב אליהם ביתר מחשבה ופחות באוטומט. 

וגם אני
לומדת להיפרד
לשחרר
להבין שהם זה לא אני
אמנם סחבתי וילדתי
וגידלתי ועודני מגדלת
אבל הם יצעדו בדרכם,
בשביל שלהם
יחוו את העולם
יריחו
יתאכזבו
ישמחו
יתרגשו
יתעצבו
יכעסו
יפלו
ויקומו

בסיפור החיים שלהם.
לא שלי.

ואני אעמוד מהצד,
אביט, אכוון,
נוכחת,
ואתפלל שתאיר להם הדרך. 

והיי, אפרת,
הם זו לא את.
אף אחד מהם.
תנשמי.
תפרידי. 

הפוסט כאן דרכינו נפרדות הופיע לראשונה ב-פנימה.

זו התורה של רבי מאיר ושל אשתו המדהימה ברוריה. היו להם שכנים מה זה רשעים. "די, אני מתפלל שהם ימותו", אמר. "רבי מאיר, "כתוב 'ייתמו חטאים מן הארץ'. לא 'ייתמו חוטאים'. תתפלל שהשכנים יעשו תשובה", אמרה לו.
למעשה, ברוריה העניקה לעולם שיעור ראשון בהנחיית הורים: אל תאמרי "אתה ילד רע", אלא "מעשיך רעים". הפרידי בין הילד עצמו ובין המעשה שהוא עשה. "אתה לא רע! זה המעשה שלך!"
ורבי מאיר שמע את הנחיית ההורים הזאת והתפלל אליהם שיפסיקו לחטוא. ואכן הם חזרו בתשובה שלמה.

מתוך הטור של הרבנית ימימה במגזין פנימה

להצטרפות לחצי כאן!

הפוסט מחזור א' בהדרכת הורים הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל הורה יכול להעיד שהולדת תינוק היא אכן מתנה ענקית, אושר צרוף ותחושה מדהימה שאין לתאר, אך לצד כל הרגשות הללו יש גם רגשות אחרים, קצת פחות חיוביים, ורובנו בכלל לא מודים בהם (כי אנחנו מרגישים הורים רעים להודות שלפעמים קשה לנו).
פתאום ההורים מרגישים אחריות ענקית, אין להם זמן לעצמם, הם צריכים להקדיש את כל כולם לרך הנולד, בלי שינה, בלי מקלחת טובה, בלי זמן איכות לעצמם ובטח לא זמן רומנטי.
נוסף על כך מתחילות לצוץ דאגות ומחשבות שאופייניות להורים טריים: האם התינוק מתפתח כראוי? האם להאריך את חופשת הלידה או לחזור לעבודה? במקביל מתעוררות גם מריבות בין בני הזוג לגבי הטיפול בתינוק – תור מי להחליף חיתול ולקלח? למה אימא שלך לא עוזרת לנו יותר? ההתחלה היא בהחלט לא קלה.

מחיים ספונטניים של לדאוג לעצמי ולבן הזוג – פתאום ישנו יצור פצפון וחסר אונים שצריך לדאוג לו. הספונטניות נעלמת, ובמקומה מגיע סדר יום סיזיפי הכולל בעיקר האכלות, החלפת חיתולים ולילות ללא שינה.
מחקרים מהשנים האחרונות הוכיחו כי עם הולדת הילד הראשון ניכרת הידרדרות ביחסים בין בני הזוג במשך כארבע שנים לאחר הלידה. הידרדרות זו באה לידי ביטוי בירידת רמת שביעות הרצון מהזוגיות, ירידה בתקשורת הזוגית, קושי גדול יותר לשלוט בכעסים ורמת אמון נמוכה יותר. אבל, יש גם חדשות טובות: מחקר טרי שנערך על ידי החוקרים דוס ורודס העלה כמה עצות שיעזרו להורים טריים לצלוח את המשבר של הולדת הילד הראשון.

עבדו על האמון ועל הביטחון שיש לכם בבן הזוג

ברגע שהבסיס שלכם חזק ויציב, כל הקשיים שמגיעים עם הולדת התינוק הראשון יהיו מזעריים.
לעומת זאת, כאשר לא קיים בסיס איתן של אמון וביטחון בזוגיות – הקשיים הללו עלולים להוביל למשבר ביחסים.

שמרו על הבריאות הנפשית שלכם

ככל שרמת החרדה או הדיכאון גבוהה במהלך ההיריון, כך היחסים בין בני הזוג מתערערים בשנים הראשונות של ההורות. לכן הקפידו לטפל בעצמכם, להימנע מסטרס ולהיות מודעים למצבכם הנפשי. אם אתם מזהים שלא הכול כשורה – אל תטאטאו מתחת לשטיח ותחכו שהכול יעבור או שהזמן יעשה את שלו, אלא טפלו בעצמכם. כשאתם תצאו מהדיכאון או מהחרדות – תעזרו לא רק לעצמכם אלא גם לתינוק שלכם ולבן הזוג.

הקפידו על יציבות כלכלית

המחקר גילה כי זוגות שהיו בעלי יציבות כלכלית הצליחו לשמור יותר על היחסים שלהם. לעומת זאת, בקרב זוגות שהיו באי-ודאות כלכלית, הקשיים שהתעוררו לאחר הולדת הילד הראשון השפיעו יותר על מערכת היחסים שלהם. זה הזמן להתחיל ללמוד כיצד לנהל נכון את הפיננסים שלכם. האינטרנט גדוש במידע ובטיפים להתנהלות כלכלית נבונה, וברגע שתרגישו שיש לכם שליטה על חשבון הבנק שלכם, האמינו לי שירד לכם הרבה לחץ.

חזקו את הזוגיות שלכם

הוכח כי זוגות בעלי מערכת יחסים בריאה ויציבה הצליחו לעבור ביתר קלות את הקשיים השונים שמגיעים עם ילד ראשון, וזאת לעומת זוגות שהתקשורת ביניהם לא הייתה מספיק טובה או שרמת הקונפליקטים ביניהם הייתה גבוהה מהרגיל. לכן השקיעו מאמץ ועבדו על הזוגיות שלכם. מצאו בה את נקודות התורפה ונסו לחזק את מערכת היחסים. ברגע שהזוגיות טובה, כל שאר הדברים מסתדרים.

היעזרו בסביבה

יש תינוקות נוחים מאוד שישנים כל הלילה ומעסיקים את עצמם במהלך היום. אין ספק שהם עושים להורים את החיים קלים. אבל יש הרבה תינוקות פחות נוחים – הם סובלים מגזים, ישנים מעט, יש להם טמפרמנט שדורש יותר תשומת לב. במקרים כאלה ישנה השפעה גדולה יותר על מערכת היחסים בין ההורים, מהסיבה הפשוטה שההורים עייפים, מתוסכלים ולכן הם פחות נעימים זה לזה. אמנם אי אפשר לקבל תינוק לפי הזמנה, אבל אפשר להיעזר בסביבה כמה שיותר – גם באנשי מקצוע כמו יועצי הנקה ושינה וגם במשפחה הקרובה ובייביסיטר מדי פעם, כך שתוכלו לקחת לעצמכם קצת אוויר, לחדש כוחות ולהטעין את המצברים.

לסיכום, זכרו: לא משנה כמה אתגרים מביא עמו הרך הנולד, אין ספק שכל הקשיים – לילות ללא שינה, בכי חסר אונים שצובט לכם את הלב כי אינכם יודעים מה סיבתו, העדר הספונטניות בחייכם והאחריות הענקית שהוטלה לכם על הכתפיים – הכול שווה את זה.
החוכמה היא לא להסתגר בבועה של הורים במשרה מלאה בלי חיים משל עצמכם. מצאו את הזמן, הקדישו אותו קודם כול לעצמכם ברמה האישית, וגם לכם כזוג. וזה לא משנה אם אתם טרוטי עיניים ורק חולמים על לילה של שינה רצופה. קומו על הרגליים, עשו מקלחת טובה, התרעננו, התגנדרו וצאו מהבית. אתם תודו לעצמכם אחר כך, באחריות.

הפוסט מזוג להורים: איך תינוק ראשון משפיע על הזוגיות? הופיע לראשונה ב-פנימה.