מדובר במנהג יהודי עתיק שהחל כבר בתקופת המדבר, שם היו ישראל הולכים וחונים במשך ארבעים שנה, בדרכם אל הארץ המובטחת. כמו יהודים טובים גם אנחנו משמרים את המסורת, ובכל שנה, בעיקר בחופשת הקיץ, יוצאים משפחות-משפחות למסע של כמה ימים עם בגאז' מלא וגגון עמוס. חלק יבחרו בלינת שטח, אחרים יעדיפו קרוואן נייד ויש כאלה שאפילו ילכו לישון באוטו. יצאנו להתחקות אחר תרבות הקמפינג הישראלית.

המסע המופלא

"בשלושת הימים הראשונים כל הזמן רבנו, אחר כך זה הפך למסע קסום", מספרת רחל לזרסון (32). לפני כשנה, בצעד נועז, החליטה יחד עם בעלה יונתן (32) לארוז את הבית והילדים לשלושה שבועות תמימים ולנסוע לקמפינג על גלגלים מאילת ועד החרמון.

מקומות העבודה של שניהם אפשרו להם להיעדר לפרק זמן לא קצר. יונתן הוא מאבטח באסדת גז ונמצא בכל חודש שבועיים בים ושבועיים בבית, ורחל עבדה אז כמלווה של מתמודדי נפש ושיקום תעסוקתי דרך משרד הבריאות. הילדים, שהיו בני שש, חמש ושנה, נעדרו ממסגרות הלימוד ויצאו עם ההורים אל השטח. המסע המופלא הזה הוביל אותם, בסופו של דבר, להתאהב ביישוב יונתן שבגולן ולהעתיק לשם את מקום מגוריהם.

"יצאנו בתקופה שבין פורים לפסח, תקופה מעולה, לא מטוילת, עם מזג אוויר טוב ופריחה. הרגשנו שאנחנו צריכים הפסקה, רשמנו מראש ביומן תאריכים ואמרנו: פה יוצאים לטיול. כשהתאריך התקרב התחלנו לחשוב על אופציות והגענו לאפשרות של קרוואן נגרר. זה היה נשמע לנו מגניב לקחת איתנו בית קטן ולא להיות תלויים בשום דבר. אנחנו מאוד אוהבים לטייל בטבע, אבל זה משהו שלא עשינו קודם לכן".

אין ספק שבשנים האחרונות רואים פריחה אדירה בתחום הקרוואנים הניידים בארץ. הם הגיעו אלינו לראשונה מארצות הברית ומאירופה, וכיום כבר לא נדיר לראות אותם מדי פעם על הכבישים, בדרך לעוד טיול משפחתי. משפחות רבות בוחרות לצאת לכמה ימים בליווי בית קטן שצמוד לרכבם, לחסוך בעלויות של מלון או אכסניה ולשמר את האותנטיות שבטבע, עם כמה שדרוגים של שנות האלפיים. כיום יש בישראל כ-2,000 קראוונים כאלה, כ-75 אחוזים מהם שייכים לאנשים פרטיים שנהנים מנסיעות לסופי שבוע או לחופשים.

מה חשוב לדעת לפני שיוצאים לטיול עם קראוון?

"תלוי במטרה שלכם", אומרת לזרסון, "אם אתם לא רוצים להיות תלויים במים ובחשמל חשוב שהקרוואן יהיה מאובזר בפאנלים סולאריים כך שיהיה אור גם בשעות החושך, במיכל מים גדול שיספיק לבישול, לשתייה, לרחצה ולשירותים ובגנרטור. יש המון סוגים של קרוואנים, קחו את זה שמתאים לצורך שלכם".

"חשוב לדעת שבימים הראשונים תרצו לחזור הביתה", היא מתריעה מראש, "אבל מניסיון, ממש שווה להמשיך. אחרי כמה ימים מתרגלים לסיטואציה וזאת חוויה מדהימה. הבאנו לילדים המון יצירות, חיפשנו כל הזמן את האטרקציות של הטבע. עשינו מדורות על הים, בנינו איתם חץ וקשת, הילדים עשו יומן מסע ובכל יום כתבו או ציירו את היום שעבר עליהם – את הדולפינים שראינו באילת, את המדורה ביער ואת מיטת הקומתיים בקרוואן. אנחנו עשינו יומן מסע בתמונות, צילמנו המון. השתדלנו להיות עם הילדים ולא להתרגש מזה שבהתחלה יש ריבים. צריך לתת לזה לזמן, לבוא בלי ציפיות לגבי איך זה ייראה ואיך הילדים יהיו, חייבים לשחרר. זאת חוויה בלתי נשכחת וגיבוש משפחתי שחבל על הזמן. הילדים חזרו משם חברים הכי טובים".

משפחת לזרסון חצתה את ארץ ישראל מדרום לצפון. המסע שלהם התחיל באילת, משם המשיכו לשבת ביישוב רתמים, ליער יתיר, לשבת ביישוב רותם שבבקעה, למעלה צביה שבגליל, ליישוב האקולוגי כדיתה הסמוך לצפת ולנמרוד שבחרמון. לבסוף הם עצרו לשבת ולכמה ימים נוספים ביישוב יונתן שבגולן, הבינו שהם מרגישים בבית ולאחר תקופה קבעו בו את ביתם.

"לא תמיד התחברנו לחשמל ולמים", הם מספרים, "היה לנו מיכל מים ענק שמספיק לכמה ימים וגנרטור לחשמל. היינו ביער יתיר כמה ימים, מצאנו פינה שקטה וחנינו, אלו הימים שהכי זכורים לנו לטוב. עצרנו במקומות נידחים ורחוקים".

בשבתות חנתה המשפחה ביישובים שבהם מתגוררים מכרים או חברים של חברים. "אירחו אותנו ונתנו לנו להתחבר למים ולחשמל. המסע הזה אפשר לנו לפגוש אנשים מכל הסגנונות. מצאנו בכל מקום לב רחב ופתוח, זה היה מאוד משמעותי בשבילנו בטיול".

ירח זבת חלב ודבש

זוגות רבים יוצאים אחרי החתונה לירח דבש. חלקם ייסעו למלון או לצימר מפנק בארץ, אחרים יטוסו לכמה ימים לחו"ל כדי לראות קצת עולם. כך או כך, מעטים הם אלו שיחגגו את נישואיהם במסע חוצה ארץ.

בתאל (23) ויהונתן (25) טוב מבת ים בחרו אחרת. היא מורה לתיאטרון, הוא מורה וצלם. רגע אחרי שהתחתנו קנו השניים סירה קטנה, אוהל וציוד מינימלי, העמיסו הכול על הרכב ויצאו לחרוש את הארץ במשך שלושה שבועות. את המסע שלהם הם תיעדו בסרטון שהפך במהרה לוויראלי, גרף אלפי צפיות ושיתופים ואפילו שימש בחלקו כסרטון הסברה ישראלי ליהודי התפוצות. ארבע שנים חלפו מאז. היום הם הורים לבן שנתיים ולתינוקת בת חמישה חודשים, והזיכרונות הטובים והחוויה הזוגית שעברו יחד ממשיכים ללוות אותם ולהשפיע עד היום.

"מבחינתי זאת הייתה הגשמת חלום", אומר יהונתן, ומשתף שתכנון הטיול עלה לו בשעות רבות, "זה משהו שרציתי לעשות הרבה זמן והעדפתי לחוות אותו עם אשתי". בתאל נענתה לאתגר לא פשוט לכלה טרייה. אין ספק כי טיול כזה הוא טבילת אש זוגית, בייחוד לזוג דתי. "גילינו על עצמנו המון. היו מצבי קיצון שלימדו אותנו להסתדר. הכרנו את עצמנו, וגם את הארץ, הרבה יותר טוב".

מה למדתם למשל?

"זאת פרוצדורה לא פשוטה, לצאת לטיול כזה, היא מצריכה הרבה זרימה ואופטימיות. בחלק מהמקומות, למרות התכנון הקפדני, היו דברים שלא בדקתי ממש עד הסוף והיו כמה פשלות", מודה יהונתן, "אבל זה מה שבסוף חיזק אותנו ובנה לנו את הטיול. טיול טוב מתחיל בתכנון נכון, אבל ממשיך בזה שמאפשרים לטעויות לקרות, זה בסוף מה שזוכרים".

"לרוב הקמנו אוהל עם האוטו בכל מיני חורים נידחים", משתפת בתאל, "דווקא כשלא תכננו – מצאנו מקומות מדהימים. למשל, בראש הנקרה. מצאנו שם מערה יפהפייה בין שני צוקים, או מקום משגע שגילינו על הירדן. היו גם כמה סיפורי כמעט-מוות, התהפכנו עם הסירה והרבה דברים התפקששו בלו"ז אבל עברנו חוויות מדהימות ומרתקות, זה זמן זוגי שצברנו יחד. היה בכי והמון צחוק והיכרות שלנו זה עם זה, לפני שהגיעו הילדים".

מביתם שבמרכז נסעו השניים צפונה וחנו בחניונים מוכרזים ושאינם מוכרזים. הם עברו בהרצליה, קיסריה, חיפה, עכו, נהריה וראש הנקרה, התארחו בשבת בצפת והמשיכו לירדן ולכנרת, עלו לכיוון החרמון ומשם ירדו לירושלים, לים המלח, למצדה ודרומה ליטבתה ולאילת – שם שהו זמן רב יותר ונהנו גם מבתי המלון בעיר ומצלילה לצד דולפינים. מאילת עלו חזרה לכיוון ביתם שבמרכז. בדרך הם עברו במצפה רמון, בבאר שבע, באופקים ובנתיבות.

את הטיול שלהם הם תיעדו במצלמת סטילס, וידאו וגו-פרו שיכולה לצלם גם מתחת למים. על הסרטון לסיכום הטיול, שהעלו לרשתות החברתיות, קיבלו אינספור תגובות חמות. הם הופתעו לגלות את הערך ההסברתי שלו בעיני העולם. "הפכתי למדריך טיולים", אומר יהונתן בחיוך, "שואלים אותי איפה היינו ולאן כדאי לנסוע".

יש לכם טיפים לזוגות שרוצים לעשות טיול כזה יחד?

"קודם כול – תבואו בראש פתוח", אומרת בתאל, "זו יציאה למסע משותף, הרפתקה זוגית, זה להיות ביחד כל היום מהבוקר עד הלילה. צריך להיות ספונטניים. צברנו המון חווית מטורפות וזה חיזק את הקשר הזוגי שלנו. יהונתן שכנע אותי לצאת לטיול ואנחנו לא מתחרטים על זה לרגע. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת".

הכתבה המלאה במגזין פנימה

הפוסט מחנה משותף הופיע לראשונה ב-פנימה.

אין לנו יכולת לשלוט במסע שלהם, רק ללוות. נירית ראוכברגר. צילום: אולפני חן

כמה מאתנו זוכרים את הקיץ הראשון שהמתבגר הכריז "אני יוצא לטיול בצפון שלושה ימים עם חברים", לצד ההלם (ואולי התרגשות?) איך הזמן כל כך מהר עבר, מגיעות הדאגות והמחשבות.
חופשת הקיץ מפנה מקום לשפע אפשרויות אבל גם יוצרת וואקום: הרבה זמן פנוי ומעט מידי מחויבויות. הצורך "לזרום", להרגיש משוחררים ממטרות ויעדים שהגבילו אותם כל השנה, לגמרי מובנים מצד שני איך מוודאים שהם מוגנים מפני פיתויים בעטיפות שונות המשווקות היטב "כמשחררי דאגות", איך שומרים על קשר כשנראה לנו, ההורים, שהם רוב הזמן בחוץ, חומקים לנו בין האצבעות. אנחנו מבינים שבוואצפ השכבתי החלטות מתקבלות במהירות ובצורה חד ערכית (אתה מגיע) מפעילים מנגנון לחץ מסוים. כמה חשוב לנו לגדל מתבגר שיהיה למבוגר בעל זהות עצמית ומגובשת ועם זאת לשמור שלא יתבלבל בדרך. כמה מחשבות ידועות ומוכרות שתמיד טוב שוב לשמוע.

הגל השקט

הרבה מהמתבגרים אוהבים לזרום. הבילוי דומה לאירוע מתפתח. כשהמתבגר יוצא מהבית לבילוי עם חברים וקורה משהו שגורם לו להרגיש לא נח (החברים החליטו לעשות משהו אחר שלא מתאים לי/ הסתבכתי/פגעו בי), ציר תקשורת פתוח עם ההורים הוא כמו אור בקצה מנהרה חשוכה ומפותלת. אלפי שיחות עם מתבגרים, במצבים שונים, לימדו אותי כמה חשוב שידעו וירגישו שהבית פתוח והנייד זמין לכל מצוקה. שאם מטרידים אותי ואני משתף/ת אז לפני הכל אני אמיצ/ה. דווקא אז כשהמתבגר בחוץ, אור דולק בבית הוא מקור יציבות הכרחי. מערכת יחסים טובה נבנית הרבה לפני הסמכות והגבולות: ליצור שיח לשם השיח בלי מטרה, לפנק באוכל טוב מידי פעם, לצחוק, לשתף, וגם לשתוק.  העיקר לתחזק קשר בכל צורה. כמה פשוט וכמה מורכב.

לפעמים זה קשה במיוחד מול מופע חיצוני של חוצפה/ תעוזה / הליכה על הקצה הגוררת אותנו להרגיש האשמה ולהגיב מתוך תסכול וכאב. הספרות המקצועית של גיל ההתבגרות מלמדת אותנו שהתנהגויות אלו הם חלק מהתפתחות ולא, בהכרח, מאשרות את ההצלחה או הכישלון שלנו כהורים.

דמות דיוקנו של אביו

יוסף מתמודד עם אשת פוטיפר. נתון למעמד חברתי מורכב, פיזית הוא לבד אבל מבחינה תודעתי הוא שואב את הכוח מהבית. זה נכון שהמציאות היום מורכבת מתמיד: זמינות הידע והמסרים, תרבות הבילויים, הניידים שמטשטשים את הגבול בין החוץ לבית. סקרים וקטעי עיתונות דואגים לתדלק את החששות שלנו מפני הפיתויים והסכנות שיש לעולם להציע. המתבגרים גדלים לעצמאות זה חלק טבעי מההתפתחות שלהם. במסע הזה אין לנו יכולת לשלוט או לבחור במקומם אבל יש לנו היכולת להתמיד וללוות אותם. פרופסור חיים עומר הגדיר זאת כ"נוכחות מנטלית". עצם הידיעה היכן הוא מבלה ומיהם חבריו מנכיחים את ההורה בתודעה של המתבגר. רובנו מבינים שמציאות הורית אינה יכולה להסתכם בדרישת "ככה אמרתי!" אבל סיכום עם המתבגר לשלוח סמס בשעה מוסכמת, הגדרת שעת חזרה יוצרת נוכחות הורית גם בהעדרם. מחקרים מראים קשר מובהק בין נוכחות הורית לירידה בהתנהגויות סיכון.

להקדים תרופה

"הבור ריק אין בו מים אבל יש בו נחשים ועקרבים" כל ריק נוטה להתמלא.
החופש מייצר הרבה זמן של ריק. ארוחת ערב משותפת, פרויקט מעניין, אתגר משותף, זמני תפילה, התנדבות במקום מעניין, הגדרת הספקים בתחומים שבמהלך השנה לא קיבלו מקום או הערכה (תחביב/ תחומי עניין), כל אלו עשויים להיות עוגנים במהלך היום או החופשה כולה. נסו לייצר אלטרנטיבה טובה שתמנע מהריק להתמלא בנחשים ועקרבים
שתהיה לכולנו חופשה נעימה ומקרבת.

הכותבת היא ראשת התמחות קידום נוער בסיכון במכללת 'אורות ישראל'

הפוסט ברוכים הבאים לחופש הגדול הופיע לראשונה ב-פנימה.

לבחור להיפגע ולהיעלב פוגע רק בי. אילוסטרציה

הפוסט זו ילדותי השניה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מָצָאת אֶצְלוֹ פִּינָּה חַמָּה שֶׁהָפְכָה שֶׁלָּךְ
חָזַרְתְּ אֵלָיו תְּמִימָה בְּסוֹף כֹּל יוֹם
אֲפִילּוּ כְּשֶׁיָּדַעְתְּ שֶׁהוּא הוֹרֵס אוֹתָךְ
לֹא דִּמְיַינַתְּ לַעֲזוֹב אוֹתוֹ פִּתְאוֹם

הוּא נִיצֵּחַ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּפָה שֶׁבַּשָּׁמַיִים
הִתְגַּבֵּר עַל רֵיחַ גֶּשֶׁם זַךְ וְטוֹב
הוּא צָבַע לָךְ כְּבָר אֶת כּל הַמִּשְׁקָפַיִים
שֶׁלֹּא תּוּכְלִי לִרְאוֹת דַּרְכָּם וְלֶאֱהוֹב

וְהִתְרַגַּלְתְּ לְסַפֵּק אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁלּוֹ
וְלִלְגּוֹם תָּמִיד רַק חֵצִי כּוֹס רֵיקָה
וְהַחִיּוּךְ שֶׁלָּךְ נִמְחַק מֵהַיּוֹמָן אֶצְלוֹ
וְנֶעֱלַמְתְּ לְתוֹךְ עַצְמֵךְ כָּךְ בּשְּׁתִיקָה

וְהֵם אָמְרוּ לָךְ תִּבְרְחִי מִמֶּנּוּ וּמַהֵר
וְלֹא הֵבַנְתְּ אֵיךְ הֵם הִצְלִיחוּ בְּעַצְמָם
אֶת כּל הַמְּעַטִּים בָּהֶם לָדַעַת לְחַבֵּר
וּלְסַלֵּק אוֹתוֹ לְגַמְרֵי מִתּוֹכָם

וְאָז הִגִּיעַ אֵיזֶה רֶגַע שֶׁל כִּסְלֵיו
שֶׁהֵצִיף בָּךְ מִן גְּבוּרָה פִּתְאוֹם
לִזְכּוֹר אֵיךְ הִצְלִיחַ לְנַצֵּחַ אֶת הַפַּחַד
וְלִימֵּד אוֹתָךְ כֵּיצַד לִבְחוֹר בָּאוֹר

וְהֶחְזִיר אוֹתָךְ לְהִתְרַפֵּק עַל הַנִּיסִּים
וּלְסוֹבֵב לָךְ אֶת הַלֵּב בְּאַהֲבָה
וְהוּא הִצִּית בָּךְ מֵחָדָשׁ שִׂמְחַת חַיִּים
שִׁימֵּן לָךְ אֶת הַנֶּפֶשׁ וְהִמְתִּיק בִּלְבִיבָה

וְאָז הֵבַנְתְּ זֶה אֶפְשָׁרִי
וְצָרִיךְ פָּשׁוּט לִבְחוֹר
לְהַדְלִיק בָּךְ אֵיזֶה נֵר
לָצֵאת מֵחוֹשֶׁךְ אֶל הָאוֹר.

יוצאת אל האור לחיים חדשים. אילוסטרציה

רוצה לפרסם שיר באתר? שלחי אלינו מייל >>
pnima.webmagazine@gmail.com

הפוסט לבחור באור: שיר של יום ראשון הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחת הבעיות הרציניות שלי מול הילדים היא עצם היותי אימא שלהם. כבר הבנתי שכתוב לי על המצח במקום שרק הם רואים “כבר התלוננת היום?". לא משנה מה אבחר לעשות, הם יתלוננו. הם מתלוננים מהיום שהגיחו לאוויר העולם, ומאז התלונות משתנות בהתאם לגיל. מרגע שהם נולדים עד שהם לומדים לדבר (גיל אפס עד
שנה) : “אהההההה". מרגע שהם לומדים לדבר עד שהם ממש לומדים לדבר (גיל שנה עד שנתיים) : “א ב א… א בא… אבא…". מרגע שהם ממש לומדים לדבר עד שהם הופכים לאושיית אופנה (גיל 2-5) : “לא בא לי את החולצה הזאת!" מרגע שהם הופכים לאושיית אופנה עד שהם מתבגרים (גיל 5-10): “למה אורז עם דג ולא שניצל עם צ'יפס?!" מרגע שהם מתבגרים עד שהם ממש מתחילים להתבגר (10-15):  “למה מבקשים תמיד רק ממני?!" מרגע שהם ממש מתחילים להתבגר עד שהם חושבים שהם כבר מבוגרים (15-20): “למה?!"
הם ימשיכו להתלונן עליי גם לבן הזוג שלהם, לפסיכולוגית שלהם, לאורחים שלהם, למשפחה המורחבת שלהם, לילדים שלהם, לחברים שלהם ולכל מי שיקשיב להם.
זה שלהם.

עושה כמיטב יכולתי

לא מפרידה כוחות אין לי כוח לחופש, לא לחופש של הילדים.
אני עושה כמיטב יכולתי ויכולתי מוגבלת. החופש מותח את יכולתי עד קצה הגבול שלה, ויש לכך כמה סיבות או הצדקות. כואב לי השכל רק מלהתחיל לחשוב על עיסוקים שמותאמים לגיל שנתיים עד עשרים, ואל תמליצו לי להפריד כוחות, אין לי כוחות לזה.
מהו חופש אידיאלי בשבילי? אז ככה, אחרי שבדקתי המון יעדים בארץ ובעולם, בחרתי בסוף – בסוף. סוף המסלול. היום שבו יוחלט שסיימתי את עבודות השירות פה ואחזור לחבק את השם יתברך.
הרגע שבו אשמע בת קול משמיים שתכריז בקול עמוק עם אפקט אקו מרגש: “הגעת ליעד!".
אחרי פרוצדורות מעוררות לתשובה אהיה מוכנה לקבורה, יגידו עליי אי אלו הספדים (תקצרו בבקשה, אתם מעכבים לי את תחילת החופש הכי גדול). הליכה איטית להניח אותי במקום השקט בעולם (למה אתם הולכים כל כך לאט?!) , ואז תהילים ועניינים ואחר כך יכסו בחול את מה שקוראים לו אני. כמעט שקט.
"בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שׁכְֹבֵי קֶבֶר" (תהילים, פ"ח, ו).
עכשיו הם יניחו עליי אבנים בלי לדעת למה ויתנצלו על זה שהם חיים (לכו הביתה כבר!), ורק אז הם ילכו – והחופש
שלי יתחיל. איזו שלווה, אימא'לה. איזה שקט. חופש.

ברור לי שרגע אחרי השקט אשמע קול רעש גדול. שופרות, בלגן ורעש. “כולם לקום! תחיית המתים!".
במתים חופשי.

מתוך הטור החודשי במגזין פנימה

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן!

הפוסט במתים חופשי? על החופש ועל המוות הופיע לראשונה ב-פנימה.