לאחר כשעה וחצי, כשהמופע הסתיים ונפלטתי בחזרה לרחובות תל אביב, הודיתי בליבי לעורכת ששלחה אותי לשם, ונזכרתי בפסוק "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה ושמחה". שלמה המלך כנראה לא תיאר לעצמו שאפשר ללכת לשניהם ביחד. גם להבין משהו על הסופיות והארעיות של החיים, וגם לצחוק עליהם. יש משהו מלא עוצמה באנשים שהשמיים נפלו עליהם ועדיין מצליחים למצוא את האירוניה ברגעים הקטנים ולעשות מהם בדיחה.

את המופע מנחה יעל שבח, שנכנסת בחן לצלילי השיר "אתה חייב למות עליי", ומציגה את עצמה ואת הבאים אחריה. ראשון עולה ברק רודל, שאמו נפטרה בפתאומיות מדום לב – נציג השכול האזרחי שלכאורה "לא נחשב". הקהל רועם מצחוק בין השאר כשהוא מספר על אביו שנאלץ לפתע ללמוד לבשל ועל שאלותיה התלושות של הסטאז'רית לפסיכולוגיה. 

שאר המופיעים עולים בזה אחר זה ויורים גם הם פאנצ'ים. היו שם יחיאל פיש, שאחיו נהרג בחודש השני של מלחמת חרבות ברזל, וגם שרית גומז, דנה שחייני ומיכל קסטן קידר, אלמנות צה"ל, וחן מור, שאביה נהרג בצבא ואחיה נרצח ב'ברנוער'. 

כל אחד מהם תיאר בכישרון אנקדוטות לא מדוברות שאף תסריטאי לא היה מעלה על דעתו – כמו רגע הדפיקה בדלת, שבו מגיע איש צבא שלא מוכן ללכת כי יצא לחופשת שחרור ואשתו לא רוצה אותו בבית, כיצד מנציחים על ידי מתכון כשיקירך בקושי בישל, ומה קורה כשחברה לשעבר שלא הכרת מגיעה לשבעה כדי לספר על חוויותיה עם בעלך לפני שהכרתם.

טיפול בהומור 

"הרעיון להעלות את המופע 'מה נפל עליי' התחיל בעקבות השבעה באוקטובר", מספרת יעל שבח. "כשהתחילה המלחמה, כל אחד מאיתנו חיפש מה הזהות שלו בתוך המצב הזה ואיך הוא יכול להועיל. די מהר השתבצתי במשבצת של ניחומי אבלים, בעיקר של אלמנות, מהסיבה הפשוטה ששם הרגשתי שיש לי מה לתרום".

יעל כיתתה את רגליה בניחומי האבלים, אך לא עשתה זאת לבד. "פתחנו קבוצת ווטסאפ שקוראים לה 'סיירת אלמנות ואלמנים', והיו בה הרבה אלמנות ואלמנים ותיקים שלקחו חלק בפרויקט של ללכת ולנחם".

בזמנו, כשהגיעו אלייך אלמנות לניחום אבלים, הרגשת שזה חיזק אותך? 

"כן. זה נתן הרבה כוח, ולכן הבנתי שזה יכול לתת כוח גם לאחרים. מהר מאוד זה קיבל הד חיובי מאוד, ואז ידעתי שצדקתי. מעניין שזה נתן הרבה כוח גם לאלמנות ולאלמנים שהלכו לנחם".

יעל היא חברה טובה של מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר שנהרג בצוק איתן, והמלחמה הנוכחית חיברה ביניהן אפילו יותר. "היינו משוגעות ומטורללות לגמרי בתקופה הזאת, בגלל שמסביב היה שכול בלי הפסקה כל הזמן", יעל משחזרת.

סא"ל דולב קידר עם מיכל ובתם

באחת הפעמים מיכל אמרה ליעל בצחוק שהיא מפנטזת על קבוצות תמיכה, אבל עם הומור, עם גורי אלפי במקום עובדים סוציאליים. ואז, רגע לפני האזכרה של בעלה של יעל, היא שלחה למיכל הודעה. "כתבתי לה: 'יש לי רעיון, אולי נרים מופע של משפחות שכולות מכל הסיפורים שיש לנו מניחומי האבלים?' מיכל, השותפה המושלמת לפשע", צוחקת יעל, "ישר אמרה: 'מגניב, רעיון טוב, אבל איך נעשה את זה?' התחלנו לדשדש בזה. יותר השתעשענו בזה בראש מאשר הבאנו את זה לאמירה מעשית, אבל ברגע שהרעיון נשתל לי בראש, לא הצלחתי להשתחרר ממנו".

"כולנו מאוד אוהבים הומור, והומור שחור", מצטרפת לדברים בחיוך מיכל, ומשתפת שאצלה ההומור היה נוכח כבר מההלוויה. "יצא שאמרתי משהו חצי מצחיק בהלוויה. לפניי הספיד דן הראל, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון. תוך כדי ההספד הוא סיפר את פרטי האירוע שלא הכרתי אז – שהיו שני ג'יפים, ג'יפ ראשון של המ"פ, והמ"פ עצר ודולב עקף אותו ואז הוא חטף טיל. אני לא ידעתי את זה, אז כשהתחלתי את ההספד שלי זה היה משהו כמו 'אהובי וכו", ואז – 'אבל אם הייתי יודעת מראש מה שדן אמר אז אולי הייתי כותבת הספד אחר'".

הרעיון של המופע התחיל להתגלגל כשיעל שיתפה אנשים שהיא מכירה והתייעצה עם קומיקאים כמו אמיר מויאל, חברתה הניה שוחט ורשף שי מ'ארץ נהדרת' האם יהיה למופע כזה קהל. "כולם הדהדו לי שזה הדבר הכי גאוני שאני יכולה להעלות על הדעת ושאני אלך על זה", היא נזכרת. 

במסגרת סיבוב השיחות היא התקשרה גם לרביטל ויטלזון יעקבס, שהפכה את החזון למעשי. "היא אמרה לי: 'מצוין, לכי על זה, מה הבעיה?' עוד לא הספקתי להתייחס לשאלה, והיא המשיכה: 'טוב, תפתחי יומן, אני סוגרת לכם שני תאריכים ב'צוותא', ורוצי על זה'. הרעיון היה עדיין בוסרי, אבל פתאום כשהיה לי הגב של רביטל והדחיפה מצד כולם, התחלנו להתקדם במהירות".

היא פרסמה פוסט ובו שאלה מי מעוניין לספר על השכול שלו מזווית קומית, והייתה בהלם מכמות התגובות שהציפו אותה. "זה היה מטורף", היא מתארת, "היה לי תאריך למופע בעוד חודש וחצי והיה צריך להתחיל להתכונן. פניתי לחלק מאלה שפנו, בנינו קבוצה קטנה, ואמרתי להם שכל אחד יתחיל לעשות שיעורי בית, לכתוב כמה שיותר סיפורים מצחיקים מהשבעה ובכלל". 

צילום: דאפי ספונר

אני שואלת את יעל אם הסטנדאפ מאפשר לדבר על דברים שהם לא היו מדברים עליהם בשגרה. "אנחנו מדברים שם על הכול", היא מאשרת. "באופן אישי, אף אחד מאיתנו לא בוחל באמצעים, כולנו משתמשים בהומור כדי להתמודד. המופע הוא סוג של מסגור שאומר: אוקיי, אנחנו נחצה פה עכשיו את כל הגבולות בתוך המסגרת של הקומדיה, נצא מכל מה שאתם מכירים, ואחרי זה נחזור להיות אנשים נורמליים שמתאבלים בדרך הנכונה, המקובלת. לדבר על הדפיקה בדלת שדנה שחייני מדברת עליה זה לדבר על הטאבו הישראלי, ואתה לא יכול לצחוק על זה בשום סיטואציה אחרת של אנשים רגילים". 

מיכל, מה המופע שינה אצלך?

"גיליתי מה שקצת ידעתי – שאני מאוד אוהבת לעמוד על הבמה, ועושה את זה לא רע בכלל, אם יורשה לי להעיד על עצמי", היא מחייכת בכנות. "זה לא הניע אצלי איזשהו תהליך. יש כאלה שזו הפעם הראשונה שהם שמספרים בקול את הסיפורים ונזכרים בדברים, אבל אני כל השנים עסקתי בזה. 

"מה שכן, השבעה באוקטובר העיף אותי חזק מלהיות בצד של האלמנה שצריכה עזרה – לצד המטפל, כי לא הייתה ברירה, כולנו עברנו לצד המטפל, וזה עשה לי טוב מאוד. כשהלכתי להלוויות, למשל, הלכתי לאחראי בית העלמין ממשרד הביטחון ובדקתי איתו שהכול מאורגן, והלכתי לתת מחמאות לקציני נפגעים שירגישו טוב".

הנצחה לכל דבר 

המפגש על הבמה הוא מפגש ישראלי של כל קצוות הקשת הדתית והפוליטית הישראלית, מה שניכר גם בלבוש ובצורת הדיבור של המשתתפים. כך למשל, מיכל מספרת על הבדיחה של יחיאל פיש על "העליונים והתחתונים" – הומור דתי שהיא לא הכירה – שהפכה לבדיחה האהובה עליה. 

חשוב לציין שמאחר שמנעד המופיעים מגוון, בדיחות מסוימות עלולות לעורר אי־נוחות בצופה הדתית. עם הזמן התוכן דויק ועודן, אולם יעל מבהירה שהיא מודעת לכך שהמופע אינו מתאים לכל הקהלים. "הומור שחור הוא נישה, והומור שחור שבא ממשפחות שכולות הוא נישה בתוך נישה. אנחנו יודעים את זה ומקווים להרחיב את היריעה ולהפוך את זה לקצת יותר מקובל חברתית. זה סטארטאפ ישראלי שהיה יכול להיוולד רק בנסיבות הספציפיות האלה.

"לצד זה שאנחנו מודעים לחריגות שבזה", היא מחדדת, "היינו רוצים שזה יפסיק להיות נדיר, ויתחיל להיות יותר שגור. כמו שיש בכי, שהוא ידוע ומוכר וכולם משתמשים בו כדי להתאבל, יש גם צחוק, ובשני האופנים אנחנו מקבלים אמפתיה. וזה מה שמשפחות שכולות מחפשות – אמפתיה, קשר, חיבוק. זאת הדרך שלנו להגיד שאנחנו רוצים שיחבקו אותנו בדרך שלנו". 

יעל ומיכל לא עוצרות, וחושבת כיצד ניתן לפתח את המופע לכיוונים נוספים. "אני ממש מקווה שיהיו לזה הדים ואדוות, ואני חושבת איך להוסיף לתחום גם מכיוונים אחרים. חן אביגדורי אוהב לומר – 'זאת הנצחה לכל דבר ועניין'. אז הייתי רוצה שתחת המותג 'מה נפל עליי' תהיה איזושהי פלטפורמה להנצחות מסוג הומוריסטי". 

מקום לכאב

"אצלי החיבור למופע הגיע ממקום קצת שונה", מספרת חן מור, אחת המשתתפות במופע, שאביה נהרג באסון צאלים כשהייתה פעוטה, ואחיה ניר, שהיה האדם הכי קרוב אליה, נרצח ב'ברנוער'. 

"תמיד אהבתי הומור שחור, וגם ניר, אבל החיבור למופע התחיל דווקא כשלפני שנה וחצי פוטרתי מהעבודה האחרונה שלי", היא משתפת. "ניהלתי את המותג 'ניקול', ובגלל צמצומים בחברה פוטרתי. הלכתי ממש סמוך לפיטורין לריטריט של מיתוג אישי, ואחת המרצות נתנה משימה להציג את עצמנו – לכאורה הכי פשוט בעולם. התחלתי להציג את עצמי, 'היי, אני חן מור', והתחלתי לבכות, כי פתאום לא היה לי טייטל שיבוא אחרי השם שלי. 'היי, אני חן, מנהלת המותג ניקול' זה משהו שהייתי אומרת כל יום, זה נהיה חלק מהזהות שלי, ובאותו רגע משהו בי קצת נשבר. פתאום לא הבנתי מי אני, מה אני רוצה לעשות ומה המקום שלי. אחרי השבעה באוקטובר הבנתי שאני נורא רוצה לדבר על ניר, לספר את הסיפור שלו, ולא ידעתי מאיפה להתחיל".

הטלטלה שעברה הובילה אותה ללכת לסדנה שבה בונים הרצאה על סיפור החיים שלך, "ובפעם הראשונה אחרי 14 שנים ממש התמודדתי עם המוות של ניר, עברתי דרך הכאב, בכיתי אותו, דיברתי על האשמה, באמת עברתי את ההתמודדות, אבל זה לא התחבר לי להרצאה. תוך כדי, נתקלתי בפוסט של מיכל על מופע הסטנדאפ, וזה ישר התחבר לי. ישר ידעתי שזה הדבר".

מה בשבעה באוקטובר פתאום גרם לך לרצות לדבר על ניר?

"זה הציף המון פחדים. בשבועיים הראשונים עמית בעלי יצא למילואים, ומצאתי את עצמי ישנה בממ"ד עם שלושת הבנים שלי, עם סכין מתחת למזרן, עם דלת ממש סגורה, ועם כדורי שינה, כי אחרת אני לא עוצמת עין. סף החרדה והלחץ עולה והכול פתאום צף, כל הדברים ששנים הצלחתי להדחיק, אי אפשר היה להדחיק אותם יותר. הכאב הכי גדול בחיים שלי זה האובדן של ניר, ולא התמודדתי איתו מעולם, פשוט הדחקתי אותו וחשבתי שיהיה בסדר. וכשניסיתי להיזכר, גיליתי שבגלל ההדחקה אני גם לא זוכרת ממנו המון דברים".

לכתיבת הקטע שלה במופע הוצמדה חן לרשף שי ('קופה ראשית', 'ארץ נהדרת', 'מועדון לילה' ועוד). "הוא אחד הכותבים הכי מוערכים בארץ", היא אומרת, "זה התחיל מזה שפשוט דיברנו. סיפרתי לו קצת את סיפור חיי ואת הדברים שעברתי, וכל מיני סיטואציות הזויות שקרו. למשל שהלכתי לבנק לקבל ירושה, ואז הבנקאי שאל אותי למה זה לא עובר לאבא שלי, עניתי לו שאבא שלי נהרג בצבא ואני יתומת צה"ל, והוא אומר לי 'אהה… זה היה ממש מזמן'. פתאום אני מוצאת את עצמי מתנצלת, 'טוב, סליחה שזה לא מהשבעה באוקטובר'. אלו אירועים אבסורדיים שבאמת קרו, ורשף בעצם עזר לי לקחת אותם ולפאנצ'ץ' אותם, להצחיק אותם, להפוך אותם לכתיבה קומית".

היה משהו שהמופע חידש להם לגבייך? 

"אני חושבת שכששמעו אותי מדברת על הכאב בפודקאסטים או כשהתראיינתי – דווקא שם זה יותר חידש להם. כי אני תמיד הלכתי למקום הקליל והמצחיק, ודווקא כששמעו אותי מדברת על הכאב ועל התחושה של הלבד, על חוסר האונים וחוסר המשמעות, הם יותר הופתעו לגלות את זה עליי מאשר הקטעים שאני צוחקת בהם".

גם חן מספרת על קשר אמיץ עם החברים לקבוצה. "זה באמת מיוחד לשמוע פתאום עוד אנשים מדברים על זה וצוחקים על זה. אני זוכרת מהמפגש הראשון את דנה שחייני, שלא הכרתי קודם, ואמרתי לעצמי 'הבחורה הזאת מצחיקה!'

"בהתחלה הסתכלתי על חלק מהחבר'ה, ויש לכאורה פער תרבותי שמיד קופץ, אבל מהר מאוד הכול השתטח, ונוצרה חבורה מאוד מאוד מגובשת. אם אחד המופיעים לא מגיע זה מורגש. יש משהו בהרכב הזה שהוא מאוד שלם. בא לי שזה יימשך לנצח".

צילום: דאפי ספונר 

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט "את הכאב כולם מכירים, אבל את הצחוק עליו לא כולם מכירים" הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשאני שואלת אותן מה היה בשבילן גוש קטיף, כולן מגיבות באופן דומה: עיניים נוצצות, חיוך בלתי נשלט וזיכרונות מתוקים. 

צילה: "הגענו לעצמונה עם תינוק בן חמישה חודשים, וגורשנו עם שמונה ילדים, שהקטנה בהם הייתה תינוקת בת חמישה חודשים. המגורים בגוש קטיף היו מין 'בועת גן עדן'. הייתה שם הרמוניה נדירה בין כל סוגי האוכלוסייה – חילונים, דתיים וחרדים על כל סוגיהם. כולם גרו באחדות נפלאה שאני מתגעגעת אליה עד היום, תומכים ועוזרים אחד לשני בלי קשר לרמה הדתית או לסגנון הלבוש. היה לנו שם הכול. זו החוויה שהכי צרובה בי מהגוש – האחדות הנפלאה וההון האנושי. עד שבא הגירוש והעיב על הכול, החיים היו כמו פיסה של גן עדן".

צילום: משה מילנר לע"מ

"אנחנו עלינו מצרפת היישר לגוש קטיף", מספרת חיה את החוויה שלה. "כל הזמן שאלו אותנו 'למה לכם לעלות, מה חסר לכם בצרפת?' ובאמת זה הרתיע אותנו ודחינו את העלייה עוד ועוד. אבל בסוף החלטנו לעלות לגוש קטיף. כששמעו זאת בצרפת, הזדעזעו. הסוכן שלנו צעק: 'מה? אם כן, אני לא מטפל בכם', והעביר אותנו למזכירה שלו שתטפל בנו. הסתכלו עלינו כמו על עוף מוזר, למה דווקא לעלות למקום המסוכן הזה? אפילו הסוכנות היהודית הרתיעה אותנו. אך למרות הכול עשינו זאת", היא מספרת בגאווה בלתי מוסתרת. 

"בנווה דקלים גרנו במשך עשר שנים. חיינו ביחד עם הערבים ועשינו בעזה את הקניות שלנו. יש לי חברה שאפילו למדה קוסמטיקה בעזה… העירייה וקופת החולים שלנו היו בחאן יונס. עוד לא מספיק הבנתי אז את המורכבות שבחיים כאלה", היא מודה, "אך היו לנו שם חיים יפים ומלאי שלווה. היו גם תקופות רעות – החל משנת 2000 – אבל עד אז זה היה כמו גן עדן, ממש ככה הרגשנו".

"אנחנו גרנו בתחילה בבית אל, ויום אחד ביקשו מאיתנו לבוא לגור בנצרים ולחזק את היישוב", מצטרפת אופירה. "הדרמנו עם תינוקת קטנה ליישוב נצרים, ושם גרנו תשע שנים, עד הגירוש. אומנם יצאנו ונכנסנו רק עם ליווי, אך הקהילה הייתה תומכת מאוד, אוסף של אנשים שיצוקים באמונה גדולה ובדיבוק חברים, ולמרות הקושי מסביב, האחדות שהייתה שם נתנה המון כוח. 

"בחודש האחרון לפני הגירוש היה לנו מבצע שנקרא 'מאמין וזורע'", נזכרת אופירה בחוויה שנצרבה בה. "החקלאים החליטו לשתול למרות שידעו שלא יהיה מי שיקטוף את זה. הרעיון היה שאנו עושים מצווה בלי להסתכל על התוצאה, אלא על הערך שלה. כמו שלא מנתקים מכונת הנשמה לפני המוות הסופי…"

ביום שהכול התחיל 

אירועי השנה האחרונה שמו על המפה שוב ובגדול את גוש קטיף. אל אותם מקומות שבהם שכנו היישובים שפונו, חזרו חיילי צה"ל כדי להילחם במחבלים. 

המלחמה שמשתוללת כעת החלה מהבתים שלכם ממש, מגוש קטיף. והנפגעים העיקריים היו תושבי עוטף עזה, שהפכו להיות הגבול לאחר שהגוש נעקר. איפה המלחמה פגשה אתכן? 

צילה: "בשבת שמחת תורה התארחנו במרכז, ופתאום על הבוקר נשמעו אזעקות. לא הכרתי את זה, כי בגוש קטיף היה נופל פצמ"ר ורק אחר כך הגיעה האזעקה… נכנסנו לממ"ד, והאזעקות היו בתכיפות גבוהה. היו אנשים שעדכנו אותנו תוך כדי מה קורה, אבל אמרנו שזה לא הגיוני וזה בטח פייק ניוז. אני ובעלי ניסינו להרגיע את כולם כי לא האמנו שזה אמיתי. במוצאי שבת חווינו טלטלה נוראית כשהגיעו הידיעות הבלתי ניתנות לעיכול. הבנו שאם יש עכשיו מלחמה ולי יש שבעה בנים, זה אומר שכולם מגויסים למילואים, חלקם בתפקידים בכירים. וכך אכן היה.

"ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל קפצו לי מחשבות שהטריפו את דעתי. תחשבי מה זה לב של אמא שיש לה שבעה בנים במילואים. מתחילת המלחמה היו שבועיים שהלכתי סהרורית מצד לצד, לא יכולה לאכול ולישון ולא לתפקד. אחרי שבועיים החלטתי שדי, מרגע זה אני מתנתקת מהתקשורת ובוחרת להיות חזקה ולבטוח בריבונו של עולם. הצטרפתי ל'סיירת אור', וכל יום שלחתי אור ואהבה עם תפילה לשמירה על ילדיי, על החיילים ועל כל החטופים".

חיה: "המלחמה פגשה אותנו בביתנו בנתיבות. אומנם לא ידענו כלום על מה שנעשה בחוץ, אבל הרגשנו שזה לא משהו רגיל. בכל שבת בבוקר אנו אוכלים אצל הוריי, וגם הפעם יצאנו וחזרנו בלי לדעת שיכולנו חלילה לפגוש מחבלים בדרך. כשהגענו שמענו שסגרו את בית הכנסת. חשבנו שזה בגלל הטילים, לא ידענו שבגלל המחבלים. כל השכנים היו בחוץ וחגגו את שמחת תורה, ואף אחד לא ידע מכלום. במוצאי שבת היינו בהיסטריה וכמעט התעלפתי כששמעתי מה קרה. במשך חודש ימים לא הצלחתי לישון. אני ישנתי בממ"ד, והבת שלי ישנה לידי והחזיקה לי את היד. למרות כל מה שעברתי בגוש, חדירות מחבלים ועוד, בחיים שלי לא חוויתי משהו כזה. לא רציתי לראות או לשמוע כלום מהחדשות. בנתיבות לא היו מפונים – מי שרצה התפנה מעצמו. אבל אנחנו נשארנו כאן באומץ".

אופירה: "בשמחת תורה היינו בבית בשדרות. הבנים יצאו בשש בבוקר לתפילה, והבנות תכננו לצאת מאוחר יותר, אבל אז התחילו האזעקות. אני החלטתי בכל זאת לא לוותר ולנסות לצאת לבית הכנסת, אבל לא היה רגע של הפוגה. ברוך ה', בסופו של דבר כוח עליון השאיר אותי בבית. החתן שלי כן יצא, אבל חזר ואמר שכל בתי הכנסת נעולים. לא הבנו מה קורה – אנחנו באופן אישי לא פתחנו את הטלפונים. לא הבנו כלום, המשכנו בשירים כרגיל, בעלי יצא למנחה וערבית, ועדיין לא ידענו מה קורה. רק במוצאי שבת הבנו את גודל הזוועה". 

עלו בכן רגשות של תסכול, שאילו לא גורשתם מגוש קטיף, כל זה לא היה קורה? 

צילה: "הרגשות שעלו לי בעקבות הטבח הם בעיקר צער גדול. אין לי שום טרוניה על אף אחד, לא מהממשלה ולא מהשמאל. אני מאמינה שכל מה שהם עושים וחושבים זה כי הם מאמינים בדרך הזו. אני לא מעיזה להגיד 'הנה אתם רואים!' כי לצערי הם מאמינים בדברים שגויים. אני לא חושבת שלומר 'אמרנו לכם' עוזר לאחדות בינינו. אני כן מקווה ומתפללת שכולם יתפכחו ויבינו מי האויב ומי האוהב. אני אוהבת כל אחד מעם ישראל". 

חיה: "בקיץ שעבר, לפני השבעה באוקטובר, דיברתי עם הבן שלי, שמתעניין מאוד באקטואליה. היינו שומעים על החמאס ועל מה שהם מסוגלים, והבן שלי הסביר לי שמדברים על מה שיכול לקרות אם הערבים יחברו נגדנו, ויכול להיות שיהיו חטופים, מה שלצערנו באמת קרה. כששמעתי ממנו את זה אז, דפק לי הלב ואמרתי לו, 'ששש, אתה מפחיד אותי', אז הוא אמר לי: 'אל תדאגי, יש מדינה וצה"ל'. והנה אחרי כמה חודשים זה קרה! שאלתי אותו אם הוא זוכר את השיחה שלנו ומה יש לו להגיד על זה עכשיו, והוא אמר: 'אנחנו כבר לא מאמינים באף אחד, איבדנו את כל האמון בכל הממסדים'. זה הרבה יותר מתסכול". 

אופירה: "אני מרגישה שאנחנו עדיין בסוג של בירור. אשמה לא מקדמת אותנו, אנחנו רוצים שהמנהיגים שלנו יקבלו אחריות. אנחנו רוצים ניצחון סופי ולא עוד מבצע, משהו שמוחץ אותם. אנחנו מאמינים בחזרה לשם ושואפים לזה. קודם כול, זה נותן ביטחון שישראלים חיים שם, וברובד הרוחני – 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', אנו רוצים לתקן את העוול של הגירוש שנעשה".

צילום מהאלבום משפחת סופר

אחרי הטבח בשמחת תורה דובר שוב על היחסים בין תושבי הגוש דאז לתושבי העוטף, שתמכו בהתנתקות, ואני שואלת את הנשים בזהירות אילו תחושות עלו בהן ביחס לכך אחרי הטבח הנורא. חיה משיבה שלא היה מקום למחשבות כאלה בכלל: "הרגשתי שזה הדם שלי והלב שלי ממש. צערם הוא צערי. היה מה שהיה, וזה כואב ושורט, אך לרגע קטן לא עלתה בי חלילה המחשבה שמגיע להם. זה כמו ילד קטן שההורים מחנכים אותו לא לעשות משהו מסוכן והוא לא שמע להם וקרה לו משהו רע. אז מה, האם נעלה על דעתנו חלילה שההורים שמחים בצערו? כך הרגשתי: הם טעו, העם לא הבין עד הסוף מה ההשלכות של הפינוי, וכשהתעוררו זה כבר היה מאוחר מדי".

צילה מחזקת את הדברים ומספרת שיש לה בני משפחה קרובים שמחזיקים בהשקפת עולם שמאלנית, ועדיין, זה לא השפיע לרגע על היחסים. "ידעתי שמה שהם אומרים זה כי הם מאמינים שזאת האמת וזה מה שיביא את השלום. למרות שאני יודעת שהם טועים, הם עשו את זה בלב שלם. אהבתי אליהם לא נפגעה. הם מאמינים שאנחנו מהווים מכשול לשלום, למרות שזה בדיוק ההפך". 

"אין 'אנחנו' ו'הם'", מוסיפה אופירה, "אנחנו נשמה אחת שמחולקת לגופים. אני עובדת במקום שיש בו את כל סוגי האנשים והדעות, והרבה כבוד והבנה. איבדנו גם את אחת המטפלות הטובות שלנו בעבודה, תושבת כפר עזה. אין מקום להסתכלות צרה כזו של לא להצטער בצערם. אנחנו חיים את צערם, כולנו עברנו וחווינו את הצער הזה". 

יש לי אמונה והיא תנצח 

השנים שחלפו עמעמו מעט את כאב העקירה. למרות המשבר הגדול שבפינוי מהבית ובפרידה מכל המוכר והאהוב, הן בחרו, כל אחת ממקומה, להמשיך בחיים ולבנות עולם חדש תחת זה שנשבר. יחד עם זאת, המחיר ברמה הלאומית חי ומוחשי מאי פעם. 

"אני יכולה לומר שבתחילה היה לי כאב ענק", משתפת צילה במבט שלה על התהליך, מפרספקטיבה של 19 שנים. "לקח לי שנה לעכל שחבל הארץ הזה פשוט נמחק. אבל היום אני יכולה לומר שהמהלך של הקב"ה היה הכי נכון בשבילנו. לצערי הרב, העם לא היה איתנו. תמיד האשימו אותנו שאנחנו גרים שם. אם חלילה עדיין היינו שם וחלילה היה קורה לנו מה שקרה בשמחת תורה… אני אומרת בכאב גדול שהמדינה והעם והעולם לא היו מגיבים בתמיכה כמו עכשיו". 

"אני עדיין חושבת שזו הייתה טעות", אומרת חיה חד וחלק, "וגם אם ננסה לדון לכף זכות שהם ידעו דברים שאנחנו לא יודעים מבחינה ביטחונית, בכל זאת הייתי משאירה שם את הצבא. בעיניי זו הייתה טעות נוראית להוציא משם את הצבא". 

עברתן מגוש קטיף לאזור שנמצא היום גם הוא בקו האש. לא רציתן לעבור למקום בטוח יותר? 

צילה: " אחרי הגירוש היינו שמונה חודשים באוהלים בעיר האמונה מול נתיבות, ומשם עברנו לשומריה ולאחר מכן לרמת הגולן. כבר 16 שנה שאנחנו ברמת הגולן, ואז הוא לא היה קו האש, אלא מקום פסטורלי. אמא שלי ז"ל שאלה אותי, 'למה תמיד את עוברת לקצוות?' אבל גם עכשיו, כשהתחילה כאן מלחמה, אין לנו חרטה לרגע שאנו נמצאים פה, ברור לנו שאנחנו כאן ולא קמים ועוזבים. זו הארץ שלנו ואנחנו נאמנים לה ואוהבים אותה".

חיה: "לא הייתה מחשבה כזאת. כשהגענו נתיבות פחות הייתה בקו האש, אבל התרגלנו שאם יש מבצע זה לזמן קצר ואז חוזרים לשגרה. נתיבות הייתה סוג של המשך של הגוש, לכל אחד בנתיבות היו קרובי משפחה שגרו בגוש, ולכן מבחינה נפשית ומנטלית הרגשתי יותר בטוחה שם".

אופירה: "לא תכננו לעבור לקו האש, אבל זו הייתה השליחות שנקראנו אליה בשדרות. בכל מקרה, לא באנו לעולם הזה בשביל נוחות, אלא בשביל לעבוד. אנחנו מסתכלים מה אנחנו בתור משפחת סופר נדרשים לעשות עכשיו בשביל עם ישראל. מאז ומתמיד היינו בקו האש, אנחנו רגילים לזה, אבל כשאתה חי בתחושת שליחות, אין מקום לשום רגשות של חרטה. גם בשדרות פגשנו קהילה מדהימה, תורנית, מלוכדת ותומכת, מלאה באמונה ובחוסן".

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט על קו הגבול הופיע לראשונה ב-פנימה.

רובנו גדלנו על השיר "לאבא שלי יש סולם", על המיתוסים של אבא גדול, חזק, ו… כזה שמגיע בעיקר בערב, עייף מהעבודה, והאינטראקציה שלו עם הילדים היא מקסימום קריאת סיפור לילה טוב לפני השינה, רגע לפני שהוא (האבא, כמובן) נרדם.

אך בדור שלנו חל שינוי גדול באבהות. מאבות שלא יודעים את הגיל של הילדים, שלא נכחו בלידות ועודכנו מרחוק, ובדיחות על ההוא שנכנס עם הילד לגן כשהוא כבר בגיל גיוס – רואים יותר ויותר אבות מחכים לילדים מחוץ לחוגים, שותפים פעילים בתהליך ההיריון והלידה, מגיעים לימי הורים ומעורבים בחינוך הילדים ובעולמות התוכן שלהם.

לכבוד חודש אב, הקדשנו כתבה לשותפים הטבעיים שלנו לגידול הילדים – האבות שלהם. בשיחה פתוחה, מצחיקה וכנה מספרים אבות שונים על האבהות שלהם, על הקשר המיוחד עם הילדים, על התגובות מהסביבה, על הזמן המשותף עם הילדים שכל כך משמעותי עבורם, ועל ההחלטה לא להיות "אבא מעורב", אלא פשוט – אבא. אבא שהוא חלק בלתי נפרד מחיי הילדים שלו.

שמחת הפרטים הקטנים

"אבות היום לא גדלים עם מודל ברור. אם פעם הכרנו את 'אבא הלך לעבודה' ו'אמא יקרה לי' – היום זה שונה", משתף צח סימון (37), כותב, יוצר הבלוג 'אמא'לה אני אבא', נשוי ואב לשלושה. מבחינתו היה לו ברור מהרגע שבתו הבכורה נולדה כי הוא יהיה חלק שותף ופעיל בגידול הילדים, והוא בחר לחלוק את חופשת הלידה עם אשתו. 

הסרטונים שהוא מעלה לרשת, כמו גם הקטעים שהוא משתף בבלוג שלו, זוכים לאלפי ואף מיליוני צפיות ושיתופים. הוא מתאר בהם אבהות פשוטה אך קרובה, זמן משותף עם הילדים במטבח כשמכינים יחד ארוחת ערב, שיחות קטנות במהלך היום, משחקים על השטיח. 

לרוב, הוא אחראי על הילדים הגדולים בבוקר, בעוד התינוקת הקטנה, שעדיין יונקת, צמודה יותר לאמה. הוא זה שמארגן את הגדולים, קם איתם לשתות שוקו ולהכין אוכל ומפזר למסגרות. "בתקופה הזאת אני עושה מילואים ביומיות, אז אני שם אותם במסגרות ויוצא לצבא, ובערב שומרים לי את המקלחות. אז יש לנו סט מקלחות, ארוחת ערב וסיפור במיטה".

מתי הזמן הכי משמעותי שלך איתם?

"בסופי שבוע. יש לנו נוהל של סרט עם חטיפים על הספה ביום שישי, והילדים נורא מצפים לזה, ושבת זה הזמן שלנו ביחד. חוץ מזה, כשאני יכול באמצע השבוע אני לוקח איתי ילד ו'מותח' איתו את הבוקר – עוברים במכולת, קונים מאפים, ויש לנו עוד קצת זמן ביחד. אבל בעיניי הערב הוא הזמן הקסום ביותר, שם מגיעות כל השיחות הכי טובות".

תחילת דרכו באבהות לא הייתה פשוטה. הוא נתקל בקושי רגשי גדול, אך דווקא משם נוצר קשר חזק ומיוחד עם ההורות שלו, שהוביל אותו גם לשתף בכך בבלוג שלו, שהיום מבחינתו הוא שליחות של ממש.

"לא למדתי להיות אבא", הוא משתף בכנות. "זרקו אותי למים ואמרו לי תלמד לשחות. כשנולדה הבת שלי לא ידעתי בהתחלה מה לעשות, חיפשתי דרכים להרגיע אותה, וברגעים האלה אתה עובר משהו שבונה אותך. היה לי מאוד קשה, היא רק בכתה ורצתה את אמא שלה, נכנסתי להיסטריה וגם פחדתי להודות שקשה לי, כי מה אני אגיד, קשה לי? שואלים אותך מה יש לך להתלונן, מה, ילדת? תפרו אותך? תתקדם. לא נתנו מקום לעבד את החוויה ואת הקושי. משם התחלתי לכתוב ולשתף". הוא החל לכתוב על החוויות שלו, ואז פרסם סרטונים שצילם עם הבת שלו כשהם מכינים יחד ארוחות ערב פשוטות, ושיתף בתובנות קטנות על הורות ואבהות. 

התגובות לא איחרו לבוא. "קיבלתי תגובות שאנשים מסתלבטים, זה חלק מהתרבות הישראלית", הוא אומר בחיוך, אבל לא מהסס להוסיף: "צריך לפעמים גם להראות את הצד השני, לדבר על הקושי, לדבר על האהבה ולא רק בציניות. התחלתי לכתוב רגעים קטנים שאני חווה, והיו תגובות קשות, אבל גם המון תגובות טובות. ראיתי את העוצמה של הדבר הזה. אנשים כתבו לי שבנקודה הזאת קשה להם, או שבהתחלה הם לא התחברו לילד שלהם, והבנתי שיש לי פה שליחות גדולה יותר ממני".

 אבא בחופשת לידה  

גם אביאל ממליה ידע מהרגע הראשון שהאבהות תהיה חלק משמעותי מחייו. הוא בן 46, נשוי ואב לשישה מכפר תפוח. בעבודתו הוא מנהל מערך רפואת החירום באגף הביטחון של המועצה האזורית שומרון, והאישה שלצידו היא מנהלת המכירות של חברת 'אמנה' ועורכת דין עצמאית. ממליה מספר כי גדל עם אבא איש קבע שלא היה הרבה בבית, וכשהפך להורה בעצמו, ידע שהוא רוצה אבהות אחרת.

כיום הוא אבא פעיל ושותף מלא בחיי הילדים, ואף חלק את חופשת הלידה עם אשתו כמה פעמים. "אחרי שהחוק של חופשת לידה לגברים עבר לפני כמה שנים, יצאתי לחופשת לידה כשנולד הבן הרביעי שלי, וגם כשנולדו התאומות יצאתי לחופשת לידה ארוכה. זה היה נפלא".

היום הילדים כבר גדולים. התאומות הקטנות חוגגות בת־מצווה בימים אלו, והגדול בישיבה ובקרוב מתגייס. בניגוד לאיך שממליה גדל והתחנך, הוא ידע כי חשוב לו שילדיו ילמדו במסגרות שבהן חוזרים בכל יום הביתה, ולא בפנימייה. "בתקופה שלי זה היה מאוד מקובל, רוב הנערים הדתיים למדו בישיבות עם פנימייה. לי לא היה טוב שם, אבל הסתרתי את זה, וההורים שלי לא ידעו מה עובר עליי. ילדים היו יוצאים מהבית בגיל 13, 14, היום זה נראה לי מטורף. חשוב לי לראות את הילדים בסוף היום, לשאול אותם איך היה להם בבית הספר, לדבר איתם כמה מילים יותר מרק המהום של 'היה בסדר' וזהו".

כדי לצלוח את המערך המשותף בין שני הורים, אומר ממליה, דרושות הרבה כנות ושקיפות בין בני הזוג, ולהגדיר מה המקום שכל אחד מהם תופס. "אם אני כגבר יותר מתחבר לצד של להיות בבית עם הילדים, ואשתי מאוד אוהבת ומתחברת לצד של הקריירה ולא מתאים לה להיות הרבה בבית – אז צריך להודות בזה, קודם כול בפני עצמנו, להיות ישרים כלפי עצמנו ולהגיד את זה, ואחרי זה לראות איך זה מסתדר במארג המשפחתי שאנחנו בונים. רק עם כנות זה עובד טוב. להבין שלא כל הגברים אותו דבר ולא כל הנשים אותו דבר, כי יש הרבה לחץ חברתי בעניין הזה".

במקרה שלו, היה לו מאוד ברור מה המקום שלו. "אני לא איזה לוחם־על שמחסל מחבלים במבט", הוא מודה בלי בושה, "אני אחד עם שתי ידיים שמאליות ולא גבר־גבר כזה, אף פעם לא הייתי, ואני לא מתבייש בזה. אני כותב ומשתף בזה הרבה. אני בחור ש'מתחבר לצד הנשי' בהקשר של הילדים. החברים שלי מהיישוב צוחקים על זה, וזה בסדר גמור. אשתי אוהבת מאוד את העבודה שלה, ולמשל אחרי הלידה של התאומות – לידה טראומטית בשבוע 32 – הבנות היו בפגייה במשך חודש, ולמרות שהיא הייתה אחרי לידה וניתוח, כשהוצאתי אותה מהדסה עין כרם היא אמרה לי – תעצור לי רגע במשרד, אני צריכה להביא כמה דברים, וישבה לעבוד שם שעתיים".

אילו מסקנות חשובות על הורות אספת בדרך?

"למדתי לאורך הדרך שצריך ליהנות מכל רגע, ליהנות מזה שהבת שלי עכשיו מסיימת בגרויות, שהקטנות בגיל בת־מצווה, לא להסתכל כל הזמן אחורה ולהתגעגע בנוסטלגיה או לחשוב מה היה קורה אילו. להיות איתם כאן ברגע הזה, וליהנות מכל רגע מההתבגרות שלהם".

חלוקה שוויונית 

גם אריאל שנבל (48), עיתונאי 'מקור ראשון', נשוי ואב לארבעה מפתח תקווה, מדווח על רשמים דומים. הוא מספר על ההבדל בין גידול הילדים כשהם צעירים לעומת מתבגרים, ועל החשיבות של כנות והדדיות בין בני הזוג בהקשר הזה.

"אנחנו הורים כמעט 17 שנה. לאורך כל השנים פוזיציית המקצועות שלנו לא השתנתה – אשתי הייטקיסטית ואני עיתונאי, ורוב השנים אני עובד מהבית, ככה שאני יותר גמיש בשעות, ולרוב אני עם הילדים. אני זה שמעיר אותם, מסיע אותם לבית הספר או לגן, ואין פה איזה עניין. אין דיון מי עושה יותר – יש תא משפחתי שבו מונחים נתונים שנובעים מהעבודה שלנו, וכתוצאה מזה גם החלוקה הזאת. זה מתנהל בהרמוניה בהתאם לאילוצים ולצרכים של כל אחד מאיתנו, וזה טבעי".

בסביבה שלהם, הוא אומר, החלוקה הזו איננה חריגה. נשים רבות הן קרייריסטיות – אדריכליות, רופאות, מתכנתות, ולצידן הרבה גברים עצמאיים או בעבודות גמישות יותר מהבית, והם חולקים יחד את ההורות בשוויון. לטענתו מדובר בסגנון המאפיין את החברה ואת המיצב הסוציו־אקונומי באזורו, ואילו בשכונות ובאזורים בעלי מיצב סוציו־אקונומי גבוה יותר וחברה ליברלית יותר – יהיו עוד הרבה יותר נשות קריירה והרבה יותר שוויון בין המינים בהורות. "זה יוצר הרבה פעמים סיטואציות מצחיקות. כשאני טס לחו"ל, למשל, אמא של חבר של הבן שלי יכולה להתקשר ולהגיד 'אולי הילדים ייפגשו היום?' ואני מפנה אותה ליעלי אשתי. אבל צריך להודות בצער שליעלי יש הרבה יותר סבלנות ממני לנושא של לימודים, למשל. אני, מכיתה ו' לא יכול לעזור לילדים בלימודים. טכנית. הם ירשו את השכל ממנה.

"הורות היא עבודה דינמית שמשתנה כל הזמן", אומר שנבל. "אנחנו בחרנו להביא לעולם ארבעה ילדים, ויש לזה מחירים. אני אומר את זה בשמחה ובגאווה, ורוב הזמן לא מרגיש שזה נטל, זה כיף גדול. היו תקופות מאתגרות יותר, בשנים שהילדים היו קטנים. למשל, עם כולם היה קשה בלילות. תמיד רק אצל אחרים הילדים ישנים לילה שלם, אף פעם לא אצלנו. אבל היום אנחנו הרבה יותר נהנים בתהליך הזה של ההורות. הילדים הגדולים כבר מבלים לבד ועם חברים, ועם עומר הקטן בן התשע יוצא שיש לי יותר זמן איכות אישי, לצאת למעיין, לקניון או לים ולבלות יחד".

משפחת סופר־על 

"יש שינוי אצל האבות עצמם", מסביר רונן יעקובסון, פסיכולוג מומחה קליני ומומחה חינוכי, "אם דיברנו בעבר על נשים כ'סופר־מאם' או 'וונדר־וומן' שצריכות לעשות הכול, גם קריירה וגם ילדים, היום גברים מצפים ודורשים מעצמם להיות סופרמנים, הם מרגישים שחלק ממיצוי החיים שלהם וחלק מהזהות שלהם לא שלמים בלי קשר משמעותי עם הילדים, ויש לזה יתרונות וחסרונות".

מה למשל?

"החסרונות הם שזה מכניס למתח גדול מאוד. בעבר ראינו את זה בעיקר אצל נשים, אבל היום מוצאים את המתח והלחצים האלו אצל אבות שרוצים להיות גם וגם", אומר יעקובסון. "אך יש גם הרבה מאוד יתרונות. מצאנו שאבות שמשקיעים הרבה בקשר משמעותי עם הילדים שלהם זוכים גם בקשר משמעותי יותר עם בת הזוג שלהם, מרגישים מעורבים יותר במשפחה באופן כללי, ויודעים להביע את עצמם ולבטא את רגשותיהם טוב יותר".

כבר שנים ידוע, ממחקרים רבים שנעשו בנושא, שהמוח הנשי מפריש כמויות גדולות של הורמון האוקסיטוצין ברגע שהאישה הופכת לאמא. אבל היום אנחנו יודעים, לדברי יעקובסון, שגם המוח הגברי משחרר יותר אוקסיטוצין כשהגבר הופך לאב, וממשיך להפריש את "הורמון האהבה" בזמן הקשר עם הילדים.

ולשאלת המחיר. כי בסופו של דבר, זמן ואנרגיה המושקעים במקום אחד הם חלק מעוגה של זמן ואנרגיה שצריכים להתחלק לחלקים נוספים, ועל כן יש גם מחירים. כיוון שמדובר במגמה בהתהוות, מסביר יעקובסון, קשה למצוא שיטה סדורה או דרך מסוימת שעליה מצביעים המחקרים כדרך האידיאלית ביותר. היתרונות, החסרונות וההשפעות השונות עדיין נלמדים. "יש אבות שמשלמים מחיר בקריירה שלהם, ויש כאלה שזה נותן להם כוח והתייעלות טובה יותר בעבודה, אך אנחנו מוצאים כי אבות שהצליחו לשלב את הדברים ומעורבים יותר בחיי הילדים חווים סיפוק גדול יותר, בריאים יותר רגשית ואף משולבים טוב יותר חברתית".

ומה לגבי ההשפעה על הילדים? ובכן, פה יש אך ורק יתרונות, והם דרמטיים. "אצל ילדים שהשקיעו בהם יותר זמן ומעורבות רגשית רואים ירידה בסממנים לקשיים רגשיים, פחות דיכאון וחרדה, פחות בעיות התנהגות, דימוי עצמי חיובי יותר, ביטחון עצמי גבוה יותר ויכולת התמודדות טובה יותר עם מצבי לחץ", אומר יעקובסון. "פעמים רבות סוג הנוכחות של אבות, בעיקר עם בנים, יהיה יותר פיזי, ויתמקד במשחקים ובספורט, וגם כאן אנחנו רואים השפעות חיוביות על הילדים, שיפתחו יכולות מוטוריקה טובות יותר. 

"ילדים שהאבות שלהם היו מעורבים יותר בחיים שלהם הפגינו יכולת טובה יותר בפתרון קונפליקטים, צורך נמוך יותר להיות אגרסיביים, מוטיבציה גבוהה יותר והישגים לימודיים טובים יותר. ככל הנראה, משהו בתחושה ש'יש לי גב', שיש לי 'אבא עם סולם', נותן יותר עמוד שדרה לילדים".

אך לא תמיד המציאות מתנגנת בהרמוניה עם הרצון שלנו להורות פעילה ומעורבת. לעיתים אבות עם קריירה תובענית, משרתי קבע ואנשי כוחות הביטחון, ובמיוחד בתקופה הזו, שבה אבות רבים נמצאים רחוק מהבית בשירות מילואים ארוך, אינם נמצאים פיזית בבית לצד הילדים, ואינם יכולים להיות חלק משגרת היומיום של ילדיהם כפי שהיו רוצים.

מה עושים במצבים שבהם אין אפשרות למפגש יומיומי עם הילדים? האם קשר וירטואלי יכול להחליף נוכחות פיזית?

"הטכנולוגיה היום אינה מחליפה זמן איכות, אבל היא כן תורמת. ילד שאבא שלו היה איתו אפילו חצי שעה כל יום, זה טוב יותר מאשר אבא שהתקשר ודיבר איתו בטלפון, אבל שיחת טלפון עדיין טובה יותר מאבא שלא התקשר בכלל. הטכנולוגיה מאפשרת לאבות שנמצאים מחוץ לבית לקיים קשר משמעותי גם כשהם לא נוכחים פיזית. גם בתקופה הזו, בזמן מלחמה, כשהרבה אבות נאלצים להיות רחוקים מהילדים שלהם כדי להגן על המדינה והעם, הטכנולוגיה מאפשרת לנו קשר של קרבה. גם קשר וירטואלי מרחוק יכול לבסס את הקשר ולהשפיע לחיוב על הקשר בין ההורה לילד".

איור: ינון פתחיה

טיפים מעשיים לחיי אבהות מקרבת ומשמעותית והמשך הכתבה תמצאו בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מסכת אבות  הופיע לראשונה ב-פנימה.

בשנים האחרונות ענף הדולאות פורח, ונדמה שהרבה נשים בוחרות במקצוע שתומך בנשים בתהליך של הבאת חיים לעולם. אבל מה קורה כשהיריון אינו מסתיים כמתוכנן? 

חני גולד מתמחה במקצוע ייחודי: היא קוראת לעצמה הַפָּדולה, ומלווה נשים בתהליכי פרידה מהריונות שהסתיימו טרם זמנם. שוחחתי איתה על דרכה המקצועית, על האתגרים שבדרך, ועל איך הופכים את רגעי השבר לחלקים מלאי עוצמה במעגל החיים. היא פקחה את עיניי להתבוננות מלאת אהבה על כל מה שאנחנו רגילות להדחיק ולכסות בשכבה עבה של "לא עלינו".

"כשאנחנו עובדות עם השער הזה של הרחם, הדבר שנדרש הוא אמונה. אמונה ביכולת של הרחם, אמונה שבאמת הכול מדויק. אמונה שהמוות הוא חלק מהחיים", פותחת חני ופורשת את משנתה. "אמון כל כך עמוק, כל כך מוחלט, דורש ממך התחברות לאיזשהו שורש. אחד הדברים הכי חמורים שקורים כשיש התערבויות רפואיות – שהן מצוינות כשיש מצב חירום – הוא ניתוק של האישה מהקול הפנימי שלה, מהתהליכים הפנימיים של הגוף שלה, מהחיבור שלה לעוצמות שלה ולעצמה, למה שהיא מביאה לעולם". 

כמו גבר גבר 

היא בת 45, נשואה ואם לארבעה, וגרה בקיבוץ שדות ים הסמוך לקיסריה, שבו גדלה. עד לפני 13 שנים עבדה במפעל והייתה מתפעלת מלגזות על בסיס יומיומי. "אבא שלי עלה מאפגניסטן ואמא שלי מפרס", היא מספרת על השורשים שמהם צמחה. "בתרבויות שהם הגיעו מהן, נשים היו חפץ. כשגדלתי, זה לא שאמרו לי את זה בבית, אבל איפשהו הרגשתי שהערך היותר גבוה נמצא במקומות הזכריים יותר, וככה התפתחתי להיות: היה לי רישיון על משאית, טרקטור, אופנוע. הייתי תקדים בצה"ל – קצינת תותחנים. ניהלתי מפעל, הייתי אלופת הארץ בשיט, ממש גבר גבר". 

נקודת המפנה חלה עם לידת בנה הבכור, שאותו בחרה ללדת בבית. "אף אחת לא ילדה בבית בתקופה ההיא. אמא שלי לא הייתה בעד, היא רצתה שנלך לבית חולים. זו לא הייתה לידה פשוטה, אבל היא הייתה מאוד מעצימה. אני זוכרת שהייתי בשוק מהכוחות שגיליתי שם, והבנתי בעצם שהכוח הגדול שלי טמון ברחם, לא בשכל או ביכולת שלי לפעול ולנהל. הוא טמון באמונה פנימית שיכולה לברוא מציאות". 

אחרי זמן קצר היא נכנסה להיריון שני, "הייתי על גג העולם", אבל הגג קרס כשיום אחד במפעל היא ראתה הכתמה. "לא הבנתי מה קורה, אבל כן הבנתי מה קורה. די בהיסטריה הלכתי למיון נשים, שם הרופאה אמרה לי שאין דופק". הרופאה המליצה באופן חד־משמעי על גרידה, והבטיחה שאין סיכוי שהעובר יוכל לצאת לבד. "אמרתי לה: מה זאת אומרת חייבת גרידה? עברתי עכשיו לידה בבית של תינוק בגודל מלא. איך יכול להיות שעובר בשבוע שמיני הגוף לא ידע להוציא לבד?"

חני חזרה הביתה והתחילה לקרוא. במשך שעות היא קראה כל חומר שמצאה על הפלה מחוץ לבית החולים. המחקר שעשתה שכנע אותה שזה אפשרי, וההפלה אכן קרתה בבית. "עשיתי מסע של עבודה עם עצמי ועם הגוף, הצירים התגברו, ובסוף הייתה לידה של ההיריון הצעיר. 

"בהפלה", היא מסבירה, "כמו בלידה, יש המון הורמונים. הרגישות הופכת למאוד גבוהה. באיזשהו שלב נכנסתי למעין מדיטציה כזאת, ושאלתי את עצמי למה זה קרה. הבנתי שאין לי בחיים באמת מקום לילד כרגע, שהחיים שלי לא מדויקים. היום אני יודעת להגיד שדם הרחם שומר את האישה על הנתיב שלה. 

לידה של ייעוד חדש 

עם השינוי המקצועי הגיע היריון נוסף, אך גם הוא הסתיים כמו קודמו, בהפלה שנייה. "הבנתי כמה זה נפוץ – אחד משלושה או ארבעה הריונות מסתיים בהפלה, זה כל כך נפוץ וזה לא מדובר". ההפלה הזו עברה על חני בצורה אחרת. היא הרגישה ביטחון כי כבר עברה את התהליך בעבר. 

"ידעתי מה עומד בפניי", היא מתארת. "הייתי במקום אחר מהמקום המבולבל, חסר האונים והמפוחד שהייתי בו בהפלה הראשונה. ואז אמרתי לעצמי: איך יכול להיות שאין לנשים הכוונה בתהליך הזה? הנה, עכשיו אני יודעת את הדברים, והרבה יותר פשוט לי! ברגע שראיתי את ההכתמה בהפלה השנייה, הבנתי שזה התפקיד שלי, זה הייעוד שלי, שאני אעשה כל מה שאני יכולה, אלמד כל מה שאני יכולה, כדי ללוות נשים בשער הזה. מאותו רגע, אם שאלו אותי במה אני עוסקת, אמרתי: אני מלווה נשים בהפלות. גם כשלא היה לי ידע ועוד לא התחלתי, אמרתי: זה מה שאני עושה. אני עוד לא יודעת איך אני אעשה את זה, אבל זה מה שאני עושה". 

היא התחילה ללמוד. כיוון שאין לימודים מסודרים בתחום, למדה כל מה שרק יכלה – טיפול רגשי, גינקולוגיה הוליסטית, רפואה אתיופית מסורתית ועוד. אט אט היא פיתחה את גישת "הפלה פעילה" והחלה להנגיש מידע בנושא לנשים בתהליכי הפלה וללוות אותן. לשיטה היא קוראת "השלה", והיא משלבת ליווי והדרכה בתהליך הפיזי של הפלה טבעית, לצד התייחסות לרבדים עמוקים יותר, של טראומה ואנרגיה, ציפיות ונשמה, אבל וחיים. 

מה קורה בהפלה פעילה?

"זו עבודה עמוקה מאוד. הגישה שלי מתבססת על מחקר של פיטר לוין, שבדק למה לחיות בר אין טראומות. הוא מדבר על מנגנון הפריקה האנרגטית. הרחם פורקת אנרגיה, זה התפקיד שלה. לפני שהיא אחראית על הבאת ילדים לעולם, היא אמורה לשרת את הגוף של האישה. המנגנון הזה מנוּון אצלנו לפעמים, אבל כשאנחנו מעירות אותו – עם ההפלה, או לפעמים גם אחריה – הרחם יכולה לפרוק דברים מאוד מורכבים. טראומות מיניות, טראומות מיילדותיות, טראומות ילדות. 

"הטיפול ארוך ומעמיק מאוד. הוא אורך לפחות שלוש שעות, ופוגשים בו הרבה רבדים. אנחנו מתייחסות לכל הסיפור דרך הרחם. כשאישה מחזיקה את התהליך הזה, עובדת עם הרחם ברבדים האלה, יש ריפוי מאוד עמוק שיכול לקרות, יש חיבור. היא יכולה להגיע במצב של אבל כבד, לפעמים אפילו אחרי לידה שקטה, ולצאת מהטיפול במצב אחר לגמרי. להיות מחוברת, להיות עם אמונה, להבין למה הנשמה הזאת הגיעה אליה, להצליח להיפרד בשלום ובאהבה". 

חני מספרת על אישה שעברה הפלה בשבוע 15, שביום ההפלה, בזמן לידת העובר, אמרה לה: זה היום הכי טוב בחיים שלי. "זו הזדמנות", מוסיפה חני. "הגיעה אלייך נשמה כדי לעזור לך לשחרר רבדים עמוקים שהיית צריכה להתייחס אליהם. זה שער מאוד מאוד גדול". 

מקום לתהליך 

בהיריון שמסתיים טרם הזמן, הגישה הרפואית הקלאסית לרוב מציעה שתי אפשרויות, בדרך כלל לפי השלב בהתפתחות העובר: זירוז כימי על ידי נטילת כדורים, או במקרה הצורך שאיבה ו/או גרידה, שהיא התערבות כירורגית פולשנית בהרדמה מלאה. 

"יש שתי תודעות: זכרית ונקבית", מסבירה גולד את גישתה. "הזרע הוא יעיל, מהיר, ממוקד מטרה. יש לנו בעיה – בואו נפתור אותה. יש תוכן ברחם – בואי נוציא אותו. אבל בהפלה יש שלב מאוד קריטי של המתנה, שאחריו מגיעים צירים, ולידה של שק ההיריון והשליה. נשים בעולם שלנו, המהיר והיעיל, לפעמים לא רוצות להמתין. חושבות שאם היריון מסתיים, למחרת הרחם נקייה וחוזרים לעבודה. אבל זה לא עובד ככה. זו תודעה של זרע. 

"יש כאן עבודה תודעתית עמוקה: להתחבר לתודעה של ביצית. להתחבר גם לתודעה של המוות, להבין שהוא חלק מהחיים. רחם בוראת חיים, היא יודעת גם לשחרר חיים ולהתאבל. זה תהליך שאם אנחנו עושות אותו כמו שצריך, הוא יכול להיות מאוד מעצים". 

חני מסבירה שהרבה פעמים הצורך של נשים לסיים מהר את ההפלה יושב גם על קושי רגשי חזק להכיל את הכישלון של ההיריון והמוות של העובר. "נשים חוששות שאם ההיריון הסתיים, זה אומר שיש להן בעיה ברחם. אבל מה שזה אומר זה שהייתה בעיה בחיבור הכרומוזומלי. העובר מורכב מחומר גנטי מסוים, ולפעמים זה לא עובד. אני אומרת: אם העוגה לא מצליחה, זה לא אומר שהתנור מקולקל. לרוב הבעיה היא במרכיבים ששמנו. 

"נשים מפחדות ואין להן סבלנות, כי אין תמיכה ואין ידע. אנחנו לבד בעולם מאוד מהיר. ואז הן אומרות: אני אעשה גרידה וזה ישחרר את זה ממני. כי גם ככה זה מורכב, זה מוות, וקשה לנו להתמודד עם המוות, קשה לנו להחזיק תהליך של אבל. כשאדם חי – יש קבורה, יש שבעה, יש שלושים. פה – את לבד. אז הן רוצות לסיים עם זה, להוציא את זה מעצמן". 

חני מדגישה שהגישה שלה לאו דווקא אומרת לוותר על התהליך הרפואי הקונבנציונלי ולעבור את ההפלה בבית, אלא בעיקר לעשות עבודה תודעתית. "אנחנו רוצות להיזכר איך לטפל ברחם שלנו. איך לנכס אותה בחזרה לעצמנו. איך לתמוך בה. גם לפני ואחרי גרידה אפשר לתמוך ברחם, לקחת עליה אחריות. הפלה היא לידה של היריון צעיר. אפשר להמתין שיתפתחו צירים טבעיים, אבל כל אחת תחווה את זה אחרת. יש נשים שבשלב ההמתנה יבחרו גרידה, או יבחרו זירוז בכדורים. ועדיין, זה יכול להיות תהליך מעצים. הכול עניין של איך את מתייחסת לרובד העמוק. לפרידה, לאבל, לחיבור לרחם".

 כולן היו שכנותיה 

כשאני מבקשת ממנה לספר על ההפלה הראשונה שליוותה, היא מספרת שזה היה עוד לפני שלמדה והתמקצעה בתחום, רק מתוך הניסיון האישי שלה. "הייתה לי שכנה שחוותה הפלה, ופשוט הייתי איתה בזה. תמכתי בה בכך שזה אפשרי, אפילו בלשאול מה שלומה ולהיות איתה. כשמישהי יודעת בזמן אמת מה עובר עלייך, ואת לא לבד עם הדבר הזה, זה הרבה". 

כבר שנים היא מקבלת נשים מכל הארץ, אבל במובן מסוים, כולן היו שכנותיה. "הגישה שלי בטיפול היא מאוד שבטית. אני יושבת עם האישה כמה זמן שהיא צריכה. אם אישה מאחרת או מבטלת – אני אף פעם לא כועסת, זה תמיד בסדר. זה חלק מלקבל אותה כמו שהיא, כדי להצליח להיות איתה איפה שהיא נמצאת ולהביא לשם רפואה. אם אני רואה שחסרים לה בגדים לילדים, אני אקח אותה לחנות היד שנייה בקיבוץ. אם צריך, אדאג לה לארגז של אוכל, אעזור לה להוציא רישיון. אם נוצרה הדינמיקה המתאימה, אני אעזור לה לבנות את החיים שלה מתוך המקום של ההפלה. זו תפיסה הוליסטית". 

ההוליסטיות – תפיסה של החלקים כשלם – נעוצה גם עמוק בתוכן הטיפול עצמו, ולא רק במסגרת שלו. "במצב שאני שואפת אליו, יש אחדות פנימית של הראש, הלב והרחם. לא ממדרים את הרחם מהתהליך כי הראש חושב שהוא יודע לנהל. להפך – אפשר לנהל מתוך אינטואיציה, לחיות מתוך חיבור. כשחיים מתוך אינטואיציה הדברים קורים בצורה מרהיבה, הרבה יותר מאשר אם אנחנו חושבות מהראש". 

מעגל החיים 

ההפלה יושבת על התפר העדין שבין הכמיהה לחיים ובין המוות. אני שואלת את חני כיצד היא מתמודדת עם העיסוק התמידי באבל ובמוות, והיא משיבה שהנושא הזה מאוד מעובד אצלה. "אני לא מרגישה שזה מוות. אני מרגישה שזה החיים, החיים עצמם. אם אנחנו מדחיקות את המוות, או לא יודעות להתאבל, זה לא מאפשר באמת את החיים. אם אנחנו לא מרשות לעצמנו להרגיש עצב או פחד, באותה מידה אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להרגיש שמחה ואהבה. התנועה של האבל חיונית בשביל השגשוג. 

"גם דם הווסת הוא סוג של אבל. בחודש הנשי יש ביוץ – שהוא השיא, אחר כך טרום וסת, ואחר כך הווסת. בווסת את שומטת, מתאבלת, וזה נותן לך כוחות להתמלא שוב אחר כך. גם במעגל של היום והלילה, הלילה הוא זמן של נסיגה והתכנסות. אנחנו לא יכולות להיות כל הזמן בהיי, בפרודוקטיביות. הצד השני חשוב. אם אנחנו לא נותנות מקום למוות, זה יוצר דיכאונות, חרדות, מצוקה. אם אנחנו מדחיקות את פחד המוות, הוא מנהל אותנו. אבל אם אנחנו מסכימות להתמסר לפחד המוות – אנחנו מגלות אהבה". 

מה כדאי לזכור ברגע הזה?

"הייתי רוצה לפתוח את השער להבנה שתהליך ההפלה הוא לא רק פיזי. קשה להתמודד עם אבל, אבל האבל הזה הוא שער. יכול להיות בזה הרבה ריפוי. לא משנה באיזה אופן אנחנו בוחרות לרוקן את הרחם, משנה התודעה שבה אנחנו עושות את זה. אז בשביל הפריון, בשביל ההיריון הבא, בשבילכן – תעשו את זה בצורה הוליסטית. תזכרו את השער". 

צילום: אבישג שאר־ישוב 

איפור: דליה יניב 

הכתבה מלאה פורסמה בגיליון סיוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט  שער הרחמים  הופיע לראשונה ב-פנימה.

רגע לפני שד"ר אביטל בק הגשימה את חלום חייה ועמדה לטוס לארצות הברית לפוסט־דוקטורט, היא נאלצה לגנוז את התוכניות ולחשב מסלול מחדש. "רציתי קריירה אקדמית", היא מספרת, "את הדוקטורט שלי בביולוגיה מולקולרית של התא עשיתי במכון ויצמן. המטרה שלי הייתה להיות מדענית, והתקבלתי לפוסט־דוקטורט בהרווארד".

היה זה הישג מרשים, להתקבל לאוניברסיטה היוקרתית ולעשות שם את המסלול האקדמי בתחום הסוכרת, שבו התמחתה. במשך עשור תכננו היא ובעלה את הנסיעה הזאת, חסכו כסף, לא חידשו את הרהיטים בבית כי עוד רגע הם טסים, אך החלום נתקל שוב ושוב בקשיים שעמדו זה לצד זה על המאזניים כמו הקלישאה הוותיקה: קריירה מול חיי משפחה.

"המון שנים התביישתי לספר את זה", היא משתפת בכנות. "היו לי אז שני ילדים, ולא הצלחתי להיכנס להיריון נוסף. רציתי משפחה גדולה, ואמרו לי – יש לך בן ובת, מה את צריכה עוד. ידעתי שטיפולי פוריות בחו"ל עולים כ־150,000 דולר לכל סבב, ופה בארץ זה מסובסד. היינו זוג צעיר, לא יכולנו להרשות את זה לעצמנו, ואמרתי לעצמי שאני צריכה לדחות את הפוסט־דוקטורט. אין מה לעשות. אלה שנות הפוריות שלי, אם אני נוסעת עכשיו, זה לא יקרה. הממוצע בתחום שלי הוא לנסוע לשש שנים, ואם אני נוסעת, יש סיכוי שאני מוותרת על המשפחה. היום הילדים שלי צוחקים ואומרים לי – איזה פראיירית, לא נסעת בשביל ללדת אותנו? אבל אני לא מצטערת לדקה".

מגדלת החלב 

בק, 42, היא כיום אמא לשבעה ילדים ומנכ"לית חברת הפוד־טק הישראלית WILK, חברה שמפתחת חלב אם מתורבת במעבדה. 

סגולות חלב האם ידועות עוד מימי בראשית, אולם מחקרים עדכניים מאמתים את המידע הזה וקובעים כי חלב אם חשוב להתפתחות התינוק בחודשים הראשונים. מנגד, ישנן נשים שאינן יכולות או אפילו רוצות להיניק, וליבן נחמץ לנוכח המחקרים הללו או לנוכח תגובות הסביבה, והן מחפשות את הפורמולה הטובה ביותר להזין בה את תינוקן. 

אל מול הפורמולות הקיימות בשוק, חברת WILK הציבה לעצמה יעד שאפתני: לגדל חלב אם, הכי קרוב למקור, במעבדה. "לא כל אישה יכולה להיניק, ואין שום סיבה שתינוק שאמא שלו לא יכולה להיניק לא יקבל את כל היתרונות והתועלות שיש בחלב אם", מסבירה בק את הרעיון שעומד מאחורי הפיתוח. "המחקרים מדברים כבר שנים על יתרונות ההנקה ועל הסגולות שיש בחלב אם, ואנחנו רוצים להעניק גם לאישה שלא יכולה או לא רוצה להיניק את האופציה הזאת. המטרה היא להעשיר את הפורמולות ברכיבים מתאים מקוריים, הכי קרובים שיש לחלב אם אמיתי".

איך זה עובד בעצם?

"אנחנו לוקחים תאים מגוף של נשים שעברו ניתוח, מתרבתים אותם, זורעים ומבודדים את התאים המייצרים חלב, מגדלים אותם בתנאים הכי אופטימליים במעבדה ובעצם 'מלמדים' אותם איך לייצר חלב אם בשיטת מעבדה".

מדובר ביעד שאפתני ובפיתוח פורץ דרך, אך מתברר שזה ממש לא הדבר היחיד שעומד על סדר יומה של בק. לצד מנכ"לות חברת פוד־טק ישראלית חדשנית, שיחות עם משקיעים ופיתוח של חלב אם וחלב פרה מתורבת במעבדות המשוכללות של WILK, היא מספיקה גם לנהל שגרת בית ומשפחה, יזמות חברתית, לימוד תורה בקביעות, ריצה בכל בוקר, ולשמש כיושבת ראש תנועת 'אמונה' בעיר מגוריה.

איך מנהלים לו"ז עמוס כמו שלך?

"קודם כול, לומדים את זה. אני פריקית של פרודוקטיביות, ואני מאוד אוהבת תוכנות וכלים טכנולוגיים שיכולים לעזור לי בניהול הזמן. כשאני מרגישה שאני מגזימה במשהו, אני יושבת ועושה רשימה כמה אנרגיה אני נותנת לכל דבר, ומתחילה לתעדף – על מה אני שמה עכשיו יותר דגש ועל מה פחות. יש תקופות שאני נותנת מאה אחוז לעבודה חדשה או לפרויקט חדש, ויש תקופות רגועות, שבהן אני יכולה להגדיל את האחוזים בשאר הדברים. 

"עוד דבר חשוב שעוזר לי הוא סוד הבוקר", היא מגלה. "אני קמה בחמש וחצי בבוקר. אני מכריחה את עצמי לקום – כל פעם אני אומרת 'אני לא יכולה', ומדברת עם עצמי ואומרת 'את חייבת'. יש לנו רק חמש שניות לפני שהמוח ממציא תירוצים, אז סופרים עד חמש וקמים, וברגע שקמת זה כבר יותר קל. אני קמה ישר לנעלי ספורט ומשם למטבח, מעמידה כבר סירים לצהריים. זה לא מאוד זוהר לגעת בעוף קר בחמש וחצי בבוקר", היא צוחקת, "אני מכינה כריכים ואז עושה ריצה של חמישה קילומטר, ככה כל בוקר. אני לא נהנית מזה, אבל אני עושה את זה כי צריך".

מהמעבדה אל עולם הסטארט־אפ 

היא גדלה ברחובות, ועשתה מסלול די קלאסי לבוגרת הציונות הדתית: למדה באולפנת צביה בעיר, אחר כך באולפנת צפירה, שירות לאומי בבית הרב קוק בירושלים ומשם לאוניברסיטה העברית ללימודי ביוטכנולוגיה. היא נישאה בגיל צעיר, וכיום היא מתנהלת מול משקיעים וחברות גדולות כשעל ראשה מתנוסס כיסוי ראש. אני שואלת אם זה מהווה חסם כלשהו.

"האישיו של הדתייה זה רק בישראל", אומרת בק, "בחו"ל הם לא מודעים לזה. הם מכבדים את הימים שאנחנו לא עובדים. בארץ אני מרגישה שאני חייבת לתת את האקסטרה, אני צריכה להוכיח שאני טובה ומקצועית. פעם זה היה מרגיז אותי, ששופטים אותי ולא מעריכים. היום אני יותר בנינוחות עם זה, מקבלת את זה בחיוך".

אל ההייטק התגלגלה בדרך לא צפויה. בתקופה שבה ניסתה להגשים את חלום הפוסט־דוקטורט בהרווארד היא ראתה פעם אחר פעם איך החלום נתקע ולא מתממש. "יום אחד, באמצע שיעור של יעל כורסיה, הייתה לי הארה. אמרתי לעצמי: אם את כל כך מנסה ועושה השתדלות וזה לא הולך, אז אולי יש משהו אחר? אולי זה לא חייב להיות בדיוק החלום הזוהר והיוקרתי הזה?"

בימים ההם היא עבדה במעבדה בחברה קטנה, במשרה שאפשרה לה להיות גם אמא נוכחת לילדים. "חשבתי מה הדבר השני הכי זוהר מבחינתי, ולהיות מנכ"לית של החברה פתאום נראה לי זוהר לא פחות ממדענית בהרווארד. פתאום התחיל לי איזה חלום, בעצם אפילו לא חלום, עוד לא העזתי לחלום – היה לי רק ויז'ן".

היא החליטה לעשות מעשה, ובצעד נועז פנתה למנכ"ל החברה בבקשה לקידום לתפקיד ניהול. "אמרתי לו – אני יודעת שלקחתם אותי כמדענית, אבל אני חושבת שהחברה יכולה להרוויח ממני יותר. הייתי יומרנית. הוא שאל אותי איזה ניסיון יש לי, אמרתי לו שאין לי, אבל אני מוכנה ללמוד ואני אהיה ממש טובה בזה".

היא הגיעה עם המון ביטחון לפגישה, אך לצד זאת, היא גם הייתה קרובה ללידה. שלושה חודשים אחרי שילדה וחזרה לעבודה – היא ראתה שיש מנהל חדש בתפקיד שרצתה. "שתקתי, אבל הרגשתי שהרעיון הזה, שיצא מהגראז' והתחיל לצמוח בי, מקנן אצלי בראש ולא עוזב אותי. אנשים אמרו לי – יש לך עבודה קרובה לבית, שכר טוב, מה את רוצה יותר מזה? אבל זה לא הרפה ממני". 

זמן קצר לאחר מכן היו קיצוצים בחברה והורידו אותה ל־40% משרה. "נורא נעלבתי, לקחתי את זה קשה ואמרתי לבוס שלי – למה אני? והוא אמר לי משפט שהולך איתי עד היום, הוא אמר לי – בינינו, יש לך חלומות גדולים מאלה. מבחינתי זה היה אור ירוק לצאת לדרך".

תוך כדי בכי, היא מספרת, היא פתחה קבוצת ווטסאפ עם הקולגות ממכון ויצמן, והודיעה להם שהם הולכים לפתוח יחד סטארט־אפ. הם קבעו תאריך וישבו בחדר סגור לסיעור מוחות ארוך עד שימצאו רעיון טוב למיזם החדש שלהם. כעבור שעתיים הם יצאו עם כמה רעיונות טובים והתחילו את הדרך החדשה.

"פתאום היה לי זמן פנוי ביום, והתחלתי ממש מאפס. חיפשתי בגוגל איך מקימים סטארט־אפ, מה זה מצגת משקיעים. לא היה לי שמץ של מושג, אבל הייתה לי אמונה יוקדת שזה המסלול שלי, שלא סתם באה לי התמונה הזאת בראש. גייסתי כסף וכוח אדם, השלמתי קורסים באיביי, גוגל ואמזון, למדתי את השפה מחדש. נהניתי מכל רגע", היא נזכרת בחיוך, "לקחתי את זה נורא ברצינות". 

מאז היא הספיקה למנכֵּ"ל עוד כמה חברות ויזמה פרויקטים שונים, ובשנה האחרונה היא כאמור בפוד־טק, נוגעת שוב בעולמות הנושקים לרפואה. כיום WILK היא חברה הנסחרת בבורסה הישראלית ומגיעה לפריצות דרך משמעותיות בדרך להשגת רכיבי חלב אם מתוך המעבדות ברחובות.

הזהב הלבן 

בחזרה לחלב האם. המחקרים בנושא תזונת תינוקות מדברים על פערים משמעותיים בין תינוקות שינקו לכאלו שלא. ההבחנה, אומרת ד"ר בק, אינה נמדדת כשהילדים קטנים, שם אין הבדל, אלא במערכת החיסונית בעתיד הרחוק, בסיכוי להתפתחות מחלות כמו סוכרת והשמנת יתר, מחלות מעיים כמו קרוהן, ואף פערים באיי־קיו, כשהיתרון הוא לטובת קבוצת היונקים חלב האם. 

"רוב האנשים בוחנים את הילד כשהוא קטן, אבל את הסטטיסטיקה נראה כשהילד יהיה בן 40 עם עלייה בסוכרת, מול ילד עם אותו רקע גנטי שינק. חלב האם מרפד את כל מערכת המעי – כמובן, תלוי כמה ינקו ועד איזה גיל, אבל זה הרעיון. אנחנו רואים את הסטטיסטיקות האלה ורוצים לייצר את הדבר הקרוב ביותר לחלב אם".

בשנים האחרונות חברות הפורמולות מחפשות כל הזמן רכיבים חדשים כדי לקרב את עולם התמ"ל לרכיבים הזהים למקור. מדי תקופה מפרסמות החברות רכיב חדש שנוסף למוצר עם צירוף אותיות באנגלית שלא אומר לנו כלום, רק כדי להתקרב עוד קצת לרשימה הארוכה של רכיבי חלב האם, שמונה אלפי רכיבים לעומת כמאה רכיבים בפורמולה הנמצאת על המדפים. החידוש בפיתוח המזון המתורבת הוא שהוא מגיע מתוך המקור עצמו, מוכפל עוד ועוד ולומד להתחקות אחריו כמעט לחלוטין. 

"מובן שצריך להביא בחשבון שהנקה היא לא רק תזונה", מבהירה בק, "היא מגע, הפרשת אוקסיטוצין ('הורמון האהבה'), לא רק לתינוק אלא גם לאמא, היקשרות ועוד. אבל את התועלות האלה אפשר לתת גם עם פורמולה כשמאכילים בצורה מקרבת".

נוסף על ייצור חלב אם מתורבת, עובדים ב־WILK גם על חלב פרה מתורבת, גם הוא מתוך רקמות עטין של פרה, ומיועד להיות תחליף חלב ללא סבל או ניצול של בעלי החיים וללא זיהום האוויר העצום הנלווה לייצור הכמויות האדירות של החלב שאנו צורכים. 

איך הגעת להתעסק דווקא בפיתוח של חלב אם?

"כשילדתי לראשונה", היא נזכרת, "הייתי די המומה מחוסר הרצון להיניק שראיתי סביבי, לא הייתי גרופית של הנקה, אבל ידעתי על היתרונות שיש בחלב אם. היום כשאני מדברת עם משקיעים קל לי יותר להראות את החזון. המטרה בסוף היא למכור לעולמות הפורמולה רכיבי חלב אם שיעשירו את התמ"ל. המוצר יהיה יקר בהתחלה, זו טכנולוגיה פורצת דרך והיא יקרה, אנחנו ממש מדמים את גוף האדם, עם 37 מעלות המדמות חום גוף אנושי כדי לגרום לתאים להפריש רכיבי חלב אם בצורה אינסופית ומבוקרת ולתת אותה לעולם. אנחנו רואים כבר במעבדה את הרכיבים שדומים לחלב אם, וגורמים למערכת לפעול בגדול. ואנחנו לא מייצרים ליטר של זה, אלא 100 ליטר. העלויות מאוד גבוהות, עם רגולציה קפדנית מול ה־FDA (איגוד התרופות האמריקאי), ובהמשך גם מול הסוכנות האירופית. אנחנו עובדים ומחפשים כל הזמן שיתופי פעולה וגיוס כספים במטרה להוזיל עלויות, פונים בעיקר לקרנות הון־סיכון, לחברות גדולות ולממשלות".

אחוות יזמיות

לצד ניהול החברה, לפני כארבע שנים הקימה בק יחד עם חברתה ושותפתה לדרך רבקה צפריר תוכנית ליזמיות מהמגזר הדתי והחרדי. התוכנית הזו, שפועלת בהתנדבות מלאה, נוצרה מחיבור של שתיהן בפייסבוק. הן הבינו שהן די בודדות בעולם הזה, לא רק כנשים בעולם עסקי גברי מאוד, אלא כנשים דתיות וחרדיות שרוצות ליזום ולהגיע לתפקידים בכירים ואין להן כמעט ייצוג או דמויות דומות לשאת אליהן עיניים או להתייעץ עימן. 

"שאלנו את עצמנו – איפה כולן? אין שום סיבה שנשים לא יוכלו להיות בתפקידים בכירים ולהביא פרנסה טובה לביתן, לפעול וליצור דברים שהם משני עולם. לאט לאט גיליתי מיזמים מדהימים, עשינו שיתוף פעולה עם גוגל ואמזון, ואנחנו קבוצה שעוזרות אחת לשנייה. 

"כנערה צעירה באולפנה לא ידעתי שאפשר בכלל לעשות את זה", היא מוסיפה, "לא ידעתי שהשילוב הזה בכלל אפשרי, נשים בהייטק וביזמות. לא ידעתי שיש נשים שלומדות מדע ביולוגי. לא דמיינתי שאני יכולה לעשות את זה. וזה מדהים לעורר השראה בנשים לבחור בקריירות שהן לא חשבו עליהן".

"לאורך הדרך אמרו לי: אם את רוצה להיות קרייריסטית, להיות בתעשייה הזאת – את צריכה לעשות את זה 24/7, ולא תוכלי לעשות את זה עם הרבה ילדים. היום אני כל כך לא מאמינה בזה. אני חושבת שזה אפילו ההפך הגמור. הילדים נותנים לי כוח, לימוד התורה נותן לי כוח לעבודה – הדברים מפרים אלו את אלו. לא צריך לוותר, רק לאזן, ולעלות בהדרגה. 

"רבנו בחיי אומר לכתוב בערב ראש השנה מכתב מה אני רוצה להשיג השנה מהקב"ה. היו שנים שאמרתי לעצמי – היעד שלי הוא שהילדים ילכו לישון אחרי מקלחת וארוחת ערב – מבחינתי זה טוב מספיק", היא אומרת בגילוי לב. "שנה אחר כך הוספתי חוגים, ושנה אחר כך לקחתי את הקטן איתי לשיעורי תורה וישבתי בחוץ עם עגלה. לקחתי חופשות לידה מדודות, וזה התאים לי. הייתי תמיד במרוץ, לא לכל אחת זה מתאים – אבל זו הדרך שלי. כל פעם להוסיף עוד ועוד".

הכתבה המלאה תמצאי בגיליון סיוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

צילום: דאפי ספונר 

איפור: שוהם חלא 

הפוסט חלב, אם  הופיע לראשונה ב-פנימה.

מאז שמענו את קולה בשירים ובדיבובים שונים, ראינו אותה בסרטים, בסדרות, בהצגות לילדים ולמבוגרים, קראנו אותה, קראנו עליה, וליווינו את הקריירה הענפה שלה לאורך השנים – או שהייתה זו היא שליוותה את פסקול חיינו מאז ועד היום. כמו אז, גם היום, חני נחמיאס לא נחה לרגע. 

צילום: אריק סולטן

הבופה פתוח

היא מקבלת אותי בפתח ביתה בתל אביב במאור פנים, חמושה בפוני האייקוני ובזיק השובב בעיניים, לצד חליטת תה ועוגיות. ברקע, הבית במגדלי שרונה עם הנוף האורבני המשקיף לים מלא בריח של בישול מנחם ושלל עציצים. אין ספק כי החדר של חני – זה כאן.

לאורך השנים מלהטטת נחמיאס (64) בין שלל תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובמופעים מוזיקליים לילדים ולמבוגרים, ונראה כי הוורסטיליות המרשימה רק משביחה את עשייתה. 

"זה משהו שבאמת מאפיין את העשייה שלי, שיש בה הכול מהכול", היא מאשרת, "אני אחת השחקניות הבודדות בארץ שעשתה גם תיאטרון רפרטוארי, גם סרטים, גם טלוויזיה, גם טלנובלות למבוגרים, גם תוכניות לילדים וגם ספרים לילדים. העשייה שלי היא תמיד במקביל".

כשאני שואלת איך מצליחים לעשות גם וגם וגם, היא עונה בפשטות: "אני מאוד נהנית לא להחליט. זו הייתה החלטה שקיבלתי לפני המון שנים, וזו אחת המתנות הכי גדולות עבורי. אני מזל טלה, מזל של אש ואנרגיה. אני צריכה המון גירויים, וללהטט בין כל העולמות זו חליפה שתפורה למידותיי".

היו תקופות שאמרו לך – תחליטי מה את?

"הייתה תקופה מסוימת שהתיאטרון הרפרטוארי היה חסום בפניי כי הייתי מאוד מובהקת לילדים. זה היה מוזר, כי זה הבית שהיה שלך ויצאת ממנו ופתאום אין לך כניסה אליו. גם כשהחלטתי לסגור את 'החדר של חני' תמיד גלשתי בחזרה לנעלי הבית שלי, והיום התיאטרון הוא עדיין העשייה הכי משמעותית שלי, שם אני נמצאת הכי הרבה ימים בחודש. 

"פתחתי בופה מכל הסוגים ומכל המטבחים", היא צוחקת, "והחך שלי לא מפסיק להיות מופתע. אם הייתי צריכה לעשות רק תיאטרון, משהו בתוכי היה נובל. עבורי, להיפגש עם כל כך הרבה קהלים ולעשות דברים כל כך ורסטיליים – זו מתנה גדולה".

צילום: אריק סולטן

והבופה בהחלט פתוח. בימים אלו נחמיאס מופיעה בכמה פרויקטים במקביל: היא משחקת בהצגה 'בלוז לחופש הגדול' (תיאטרון בית לסין), ב'בוסתן ספרדי' (תיאטרון הבימה), במופע שירים וסיפורים בלקני בשם 'דוס צ'יקיטיקאס' יחד עם עירית ענבי, בהצגה לילדים 'שמלת השבת של חנהל'ה' וב'להתאהב מחדש' – מופע מוזיקלי זוגי עם בן זוגה, יהודה אליאס, שעליו עוד נדבר בהמשך.

בכל מופע היא פוגשת קהל אחר, חלקם מבוגרים שגדלו עליה ובאים עם הילדים שלהם, והיא נהנית לפגוש בכל יצירה קהלים חדשים ושונים. 

כמה פעמים ביום את שומעת את המשפט "גדלתי עלייך"?

"אני חושבת שאם היה לי יום חיים אחד על כל פעם שאמרו לי את זה, הייתי חיה לנצח", היא עונה בחיוך. "העשייה שלי פרושה לאורך שנים, אז אומרים לי את זה אנשים שמבוגרים ממני בעשרים שנה וגם נערים ונערות שמגיעים לראות את 'בלוז לחופש הגדול' ומחכים לי מאחורי הקלעים. בני 80 היו שם לראות אותי עם הנכדים שלהם – אני סוג של גידלתי אותם, כי הופעתי אצלם בטלוויזיה בסלון, ובאים גם כאלה שגדלו על 'החדר של חני' ועכשיו באים להצגות עם הילדים שלהם".

למרות שהיא לא יכולה כמעט לצאת לרחוב מבלי שמישהו יפנה אליה ויבקש תמונה, היא מתארת שהיא אף פעם לא מסרבת. "אני מרגישה מאוד אהובה, תמיד כשפוגשים אותי בבתי קפה או ברחוב ומדברים איתי או מבקשים להצטלם יש להם מין ערגה כזאת על הפנים, ואומרים לי – אין לך מושג מה את בשבילנו, את מלווה אותנו לאורך שנים. זה מלווה תמיד במילים חמות, אז אני תמיד נענית".

תעצרו את העולם 

אך לא תמיד זה היה כך. היה שלב במהלך הקריירה שבו החליטה נחמיאס שמספיק לה, היא עשתה די וזה הזמן לנוח. הייתה זו תקופת הקורונה, שבה העולם כולו עצר מלכת. עולם התיאטרון והבמות שבת לחלוטין, ובניגוד לקולגות שלה – עבורה זו הייתה מתנה משמיים.

"מיד אחרי להקת הנח"ל יצאתי לעולם ההפקות, ותודה לאל, לא הפסקתי להיות עסוקה", היא חוזרת אחורה. "גם אחרי ההריונות, חודש אחרי הלידה כבר הייתי על הבמה. היומנים שלי מפוצצים. לא מובן מאליו שרוצים אותך ומחזרים אחרייך, ועל אחת כמה וכמה בגיל 60 וצפונה. אז מצד אחד זה מענג, ומצד שני יש איזה אפקט של 'תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת'. יש תחושת שובע.

"לפני הקורונה דימיתי את עצמי לעכבר על הגלגל שלא מפסיק להסתובב, והוא עייף, מסוחרר ומותש. אין לו חדווה, המקום שהיה אמור לשעשע אותו כבר מענה אותו. כמהתי לחופשה ואמרתי לעצמי שזהו, אני תולה את הנעליים. עשיתי כל כך הרבה דברים, אבל משהו בי אמר די. ופתאום בקורונה כאילו מישהו בא ואמר בואי – אני אתן לך חופש, כל העולם עכשיו עוצר, לא רק את, זה לא שכל הסוסים רצים ורק את עוצרת, הנה, קחי חופש. אם זה לא היה בצל מחלה ומגפה, זה היה נפלא".

לאורך תקופת ההפוגה שלה היא גילתה מחדש את המושג חופש. לראשונה בחייה היא לא עבדה, רק נחה ונהנתה מהשקט ומהים. "מבחינתי התקופה הזאת הייתה מתנה גדולה ששלחה לי השכינה. התענגתי על השנה הזאת, ועשיתי כלום. מתברר שלעשות כלום זאת המצאת המאה. רכבתי כל יום לים. אני תל אביבית כבר תשע שנים וגרה מרחק עשר דקות מהים, ובחיים לא הייתי בים. פתאום הייתי שם כל יום. ולא שבעתי מהחופש. 

"פתאום, יום אחד, קיבלתי טלפון מצדי צרפתי שאמר לי – חני, חוזרים לעבוד על 'בוסתן ספרדי'. לדינו זאת השפה של הסבים והסבתות שלי מסלוניקי, ולכאורה 'בוסתן ספרדי' היה הדבר שהכי כמהתי לעשות, פסקול ילדותי, הצגה מדהימה, אבל הדבר הראשון שהתעורר בי היה אנטי. אמרתי לצדי, שהוא חבר נפש, 'אני צריכה את הזמן שלי'. הוא ממש כעס עליי ואמר לי – כרגע כולם לא עושים כלום, אבל כשכולם יחזרו לעבוד את תמותי מזה, אני מכיר אותך. והוא צדק. הוא ממש גרר אותי לחזרות, ואני מודה לו על כך כל כך. היינו כולנו עם מסכות על הפרצוף, קוראים את המחזה כל אחד בפינה שלו במרחק שני מטרים זה מזה, והתחלנו להופיע".

ומאז היא חזרה בכל הכוח – אל הבמות, אל היצירה ואל הקהל, לא מוותרת על המתנה שקיבלה, ומחבקת בשתי ידיים את הוורקוהוליות שהייתה מנת חלקה כל השנים. תקופת הקורונה, היא אומרת, הטעינה אותה בכוחות מחודשים. ההצגה 'בוסתן ספרדי', מחזה שכתב הנשיא החמישי של ישראל, יצחק נבון, מוצגת בימים אלו בעיבוד חדש בכיכובם של נחמיאס, רוני דלומי, גלית גיאת, טל מוסרי ועוד רבים וטובים, ומחזירה אותה אל בית ילדותה.

איך שומרים על הנפש כשאת באור הזרקורים כל כך הרבה שנים?

"קיבלתי על עצמי החלטה – לא לקרוא ביקורות. לא דברים טובים ולא דברים פחות טובים. באופן כללי אני מרגישה שמאוד פונקתי, תמיד הייתי מאוד אהובה ואהודה והביקורות היו נחמדות לרוב. אבל כדי לשמור על הנפש שלי החלטתי לא לקרוא טוקבקים. אילו יכולתי לתת עצה למפורסם חדש, היא הייתה לא להיכנס לזה בכלל. שלא יהיה לך חשוב מה חושבים עליך, תהיה שלם עם מה ששלם ונכון בעיניך, תהיה חזק ותדבק באמונתך, כי ביקורת תמיד תהיה".

אהבה היא שיר לשניים

בין שלל המופעים הממלאים לה את ערבי השבוע, בולט במיוחד המופע המוזיקלי הזוגי שלה עם יהודה אליאס, בן הזוג שלה בשנה האחרונה, אהבה גדולה שבאה לחייה בהפתעה. "המופע שלי עם יהודה הוא אחד הדברים שהכי מרגשים אותי לעשות", היא אומרת, וכמו בכל פעם ששמו עולה בשיחה, העיניים שלה מוארות.

צילום: אריק סולטן

הם הכירו על הבמות כבר לפני 36 שנה. היא הייתה אז צעירה מבטיחה, יוצאת להקת הנח"ל בתחילת הקריירה שלה, נשואה ואם לשניים, שהתקבלה לתפקיד בהצגה 'סלאח שבתי' כעובדת הסוציאלית המגיעה למעברה. הוא – צעיר מבטיח יוצא להקת פיקוד צפון, שהתקבל לתפקיד באותה הצגה כבנו הבכור של סלאח. מדי ערב במשך שנתיים, למעלה מ־300 פעמים, השניים נישאו על הבמה במסגרת תפקידם בהצגה.

אחרי שההצגה ירדה דרכיהם נפרדו, והם התראו לעיתים רחוקות כחברים ותיקים ששמחים לפגוש זה את זה. אחרי שנים בעלה נפטר, היא נישאה בשנית והתגרשה, ומאז החליטה שתם הפרק הזוגי בחייה. "לא חיפשתי זוגיות, יש משהו כל כך כיף, משחרר ומעצים בלבד. אהבתי כל רגע ביכולת שלי לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. אבל יהודה פשוט החליק לתוך החיים שלי".

היא חוזרת אל הימים שבהם נפגשו שוב מסילות הרכבת של חייהם. לפני כשנה וחצי הם עבדו יחד על מופע מחווה ליורם טהרלב, והיו נוסעים יחד לחזרות – הוא הגיע מנתניה ואסף אותה בדרך לירושלים, וכל הדרך הם העלו זיכרונות וצחקו. "למדנו להכיר זה את זה", היא משחזרת את התהליך העדין שנרקם במפתיע, "יש לו חוש הומור שמפיל אותי, והיה פשוט כיף, אבל לא עבר לי בכלל בראש שזה משהו מעבר". אך שיחת טלפון אקראית שהובילה לאכילת מרק משותפת בערב חורפי אחד, וקידוש משפחתי שהגיע לאחר מכן, סללו את הדרך לבסוף אל הזוגיות שכבר לא חשבה שתקרה לה שוב. 

צילום מור צידון

בערב הם בהופעות, חלק ביחד חלק לחוד, אך הבקרים שלהם בדרך כלל פנויים, והם אוהבים לנסוע ולטייל יחד ברחבי הארץ, לאכול ולבלות יחד. "יהודה הוא אוהב אדם, אין דבר שמענג אותנו יותר משולחן פתוח של ארבעה מטרים ולדבר ולצחוק עם חברים על יין ואוכל טוב. אנחנו נוסעים ומבלים לא מעט, וכשיש לך פרטנר חי שנהנה לחיות ולטייל, זאת חגיגה של זוגיות".

מלבד היותה שחקנית עסוקה, נחמיאס היא גם סבתא לארבעה נכדים, שלושה מהם בקמבודיה, שם גר בנה ("קשה להיות סבתא בשלט רחוק"). בתה גרה ברמת גן, קרוב אליה, כך שהנכד הקרוב מקבל מנות כפולות של אהבה וחדר משלו בבית של סבתא. 

החופש להתפכח 

מופע נוסף שמעסיק אותה בימים אלו הוא ההצגה 'בלוז לחופש הגדול', סרט שעובד למחזה מוזיקלי, ואף שנכתב בשנות ה־80 על ישראל של שנות ה־70, הוא עדכני ורלוונטי כאילו נכתב היום. נחמיאס משחקת את תפקיד מנהלת התיכון שתלמידיה עומדים רגע מסיום י"ב, גיוס לצבא ואהבות חדשות, כל זאת על רקע מלחמת ההתשה בסיני.

"'בלוז' הוא פרויקט מכונן שיצא בתקופה הכי מורכבת שלנו, כשמדינת ישראל נלחמת על קיומה. אחד המשפטים שאני אומרת בתור עדנה המנהלת הוא שנגזר עלינו לחיות על חרבנו, זה הגורל שלנו – להילחם על עצם הקיום שלנו. כל הטקסטים שמרכיבים את המחזמר הזה נכתבו בתקופה אחרת, אבל כל כך רלוונטיים לימינו".

כמו כולם, גם עבורה שבעה באוקטובר היה נקודת מפנה. במהלך המלחמה היא התראיינה ברדיו ודיברה על רעיון הדו־קיום שבו החזיקה במשך שנים, ואיך מאורעות היום ההוא והמלחמה גרמו לה לשינוי עד שהיא לא מאמינה בו עוד.

"לא עברתי צד, כמו שניסו לנכס אותי אחרי האמירה הזאת. ההתפכחות שלי הייתה בנושא הדו־קיום, שבו לצערי הרב האמנתי, חשבתי שיכולות להיות כאן שתי מדינות זו לצד זו. האמונה שלי בפלסטינים אבדה, היום אני כבר לא חושבת שזה עם חפץ חיים, אלא עם שחפץ הכחדה. אני יהודייה וישראלית והמדינה שלי תמשיך להתקיים, ותמיד יהיה לה קיום – לכן אין להם מקום בעולם שלי".

אחרי שנים שבהן תמכה ברעיון שתי המדינות ואף פעלה לטובתו, ההתפכחות הגדולה הגיעה אחרי שראתה איך אנשים מכפר עזה ומהעוטף אשר קיימו הלכה למעשה את רעיון הדו־קיום – נתנו לתושבי עזה פרנסה, הכניסו אותם לביתם וסייעו להם בעזרה רפואית ובהסעות לבתי חולים – נבגדו על ידי אותם אנשים בטבח האכזרי שבו השתתפו עזתים רבים. 

"כשראיתי את תמונות השמחה לנוכח מחבלים ואזרחים שנכנסו ליישובים בדרום וחטפו נשים בנות 80, אנסו, רצחו, שרפו בתים על יושביהם, וראיתי את החינגות סביב החטופים, אמרתי לעצמי – איפה הבלתי מעורבים? איפה ההתקוממות? אני כבר לא מאמינה שיש שם בלתי מעורבים. אם בתי ספר, גני ילדים ובתי חולים הופכים לבסיסים צבאיים מלאים באמל"ח, אז אין בלתי מעורבים". 

לפני המלחמה היא הייתה פעילה בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, אך היום היא אומרת שהאחדות חשובה לה יותר. "אני כבר לא יורדת להפגנות, כי קשה לי לראות איך העם שהתאחד לרגע סביב המלחמה, זרק הצידה ימין ושמאל והיה עסוק בנתינה, פתאום חוזר להיות שני עמים". 

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט החדר החדש של חני  הופיע לראשונה ב-פנימה.

באינספור מהלכים קטנים, עקב בצד אגודל ובמילים עדינות מאין כמותן, טווה הסופרת תמר הרשקוביץ את הדרך לאהבה, גם כשנדמה שהיא אבדה לגמרי. היא לא סופרת סדרתית של רומנים רומנטיים, היא גם לא מגיעה מעולמה של המילה הכתובה. במהותה היא בכלל אשת טיפול, אישה של אנשים, בעלת אוזן קשבת ועיניים טובות.

כבר 12 שנה שהיא עוסקת בנבכי הנפש. בראשית דרכה למדה עבודה סוציאלית, ולאורך השנים המשיכה לגדול ולהתפתח ולמדה גם הנחיית הורים, חינוך דיאלוגי וייעוץ אישי וזוגי. בימים אלו היא לומדת פסיכותרפיה. אל תחום הטיפול הזוגי הגיעה לאחר שנים בהנחיית הורים, שבמהלכן ראתה פעם אחר פעם איך המפתח לאתגרי ההורות נמצא בעבודה זוגית נכונה.

אחרי שליוותה אינספור זוגות על סף פרידה בקליניקה שלה, ואל מול אחוזי הגירושין הגואים, נבט בה הרעיון המהפכני להנגיש את העבודה הזוגית ואלמנטים מן הטיפול הזוגי בספר עלילתי. ספרי הדרכה רבים נכתבו בנושא לאורך השנים, ואין־סוף ספרי פרוזה נכתבו על אהבה, אבל ספר המתאר את רגעי השבר הגדולים ביותר ואת הדרך הפתלתלה לתיקון, את אינספור הצעדים קדימה ואחורה, את הריקוד המטלטל ואת התנועה הבלתי הגיונית משנאה הדדית לאהבה? הספר הזה עוד לא נכתב. עד לאחרונה.

אסף ורויטל, גיבורי הרומן החדש 'רגע לפני שנאבד' שכתבה הרשקוביץ, הם זוג על סף תהום. כמויות הציניות, הריחוק ואפילו השנאה ששוררים ביניהם, קשים לקריאה ולעיכול. ביתם אינו מבצרם, כי אם בית אסורים שבו שניהם כלואים יחד.

הסוף כמו ידוע מראש, והשאלה הגדולה היא מי יהיה הראשון מהם שיניח את המילה "גירושין" על השולחן. באופן מפתיע, טלטלה שפוקדת את בני הזוג גורמת להם להשהות את פירוק הבית לתקופה של חודשים ספורים. הרשקוביץ מיטיבה לתאר את התנועות העדינות בנפש, את חוסר הביטחון, את הצעדים הקטנים שמובילים למהלך גדול ומייצרים שינוי ואופטימיות זהירה ושברירית ביותר. כל צעד לא נכון יוביל לפירוק טוטאלי, כל צעד בכיוון הנכון יוביל לקרבה.

הסיפור הזה הוא סיפורם של זוגות רבים כיום. חלקם הגדול פונה להליכי גירושין מבלי לשקול בכלל טיפול זוגי, או מבלי לתת צ'אנס אמיתי לתהליך של תיקון. מה כבר אפשר לתקן במצב כזה? עולה בי השאלה תוך כדי קריאת הפרקים הראשונים של הספר, האם אין מצב שבו הזוגיות היא טוטאל־לוס? עם כל פרק שחולף אני מגלה שכל עוד הנר דולק, באמת אפשר לתקן.

ביניים: נופי הנפש

הרשקוביץ (44), תושבת נחלים, נשואה למשה ואמא לשבעה, הפכה עם השנים ובזכות כישרונה הרב לכותבת נדירה המצליחה לייצר סינרגיה מופלאה בין עולמות הטיפול והספרות. ארבעה מספריה כבר ראו אור, שניים נוספים כבר כתובים וממתינים לרגע הנכון. כולם, ללא יוצא מן הכלל, עוסקים בזוויות שונות של מערכות יחסים: קשרי הורים וילדים, קשרים זוגיים, שייכות חברתית ועוד. 

"נופי נפש, שם אני נוגעת", כך מגדירה הרשקוביץ את כתיבתה. "רוב המפגשים בינינו הם סמויים מן העין, יש הרבה סודות בלב הסוער בין בני אדם, ואת זה אני מנסה להניח בספרים".

ספריה אכן מטלטלים, נוגעים בנקודות התורפה של כולנו במערכות היחסים עם הקרובים לנו. את 'רגע לפני שנאבד' אני קוראת בתוך זמן קצר, מוצאת את עצמי נשאבת לעלילה ולסערות הנפש של הדמויות. 

"לא היה פשוט לכתוב את הספר, ואולי גם לקרוא אותו", אומרת הרשקוביץ בכנות. "יש בו אהבה לאהבה. אני מאמינה באהבה למרחקים ארוכים, מאמינה בברית הזו שנקראת נישואין, ועם זאת צריך גם להיות כנים – יש כאבים וקשיים. אבל לא האהבה פשטה את הרגל, אלא אנחנו איבדנו את הדרך אליה".

איך איבדנו? למה שיעור הגירושין כל כך גבוה בימינו?

"אני מאמינה שצריך להתגרש כשבאמת צריך, במקרים של אלימות וקשיים קיצוניים. אבל אם נזיז את זה הצידה, בשדה הנורמטיבי יש פוטנציאל עצום לאהבה, ולמרות זאת הרבה פעמים מגיעים לחינם לפירוק בית", אומרת הרשקוביץ, ומבהירה כי היא מדברת לא רק על גירושין בפועל, אלא גם על גירושין רגשיים בין בני זוג הממשיכים לחיות יחד.

"למה זה קורה? כי אנשים לא מבינים שלא מספיק מידות טובות ומודעות. גם שני אנשים מאוד מודעים ורוחניים יכולים להיקלע לתקשורת זוגית כואבת. זלדה כותבת: 'גם חתן וכלה רחמי שמיים מבקשים'. גם ברגע הגבוה הזה של חופה וקידושין, חתן וכלה זקוקים לרחמי שמיים כדי שהאופק שלהם לא יתפורר".

מה הפתרון?

"זוג צריך לדעת שאין מלכודת מסוכנת יותר משלוות האוהבים. זוג שמתחתן צריך להגיד: מרגע החתונה אנחנו במלחמת מצווה לשמור על הקשר הזה. אסור לזרום עם החיים, מוכרחים ללמוד על זוגיות ואהבה כל הזמן. אהבה נשחקת כשנותנים לחיים לזרום, והיא תינצל רק אם תהיה כל הזמן תנועת נגד של למידה.

"כדי לשמור על אהבה צריך כבוד הדדי מאוד מאוד גדול, צריך להילחם כדי להמשיך ולדבר בעדינות נפש אחד לשני. מרגע החתונה אתם מחויבים לדיבור מכבד", היא פותחת נושא שחוזר על עצמו לאורך כל הספר, ועוד נדבר עליו בהמשך.

מה לגבי מחוות, יציאה מהשגרה, הפתעות שמעוררות קרבה ואינטימיות?

"לפני החתונה הדברים הגדולים עוררו אהבה – לצאת לטיול, הפתעה מרגשת, שיחות עמוקות עד אמצע הלילה. אחרי החתונה, דקה אחרי החופה, הדברים הקטנים הם שמעוררים אהבה. ימי חולין עם חסד. למזוג לה מים לפני שאני מוזג לי. להתעורר בלילה במקומה. להבליג ולא לענות מיד. 

"הדברים הגדולים לא יעוררו אהבה. אפשר לנסוע לסין לחופשה חלומית ולחזור בדיוק לאותם כאבים, ואפשר להצטלם בפייסבוק ולכתוב ברשת מכתבי אהבה אחד לשני, זה לא יעזור. מה כן יעזור? כשהוא נכנס הביתה – תרימי את המבט מהטלפון ותגידי לו שלום בעיניים אוהבות, ספרי לו משהו טוב על הילד במקום משהו רע, תהיי חרוצה ותתלבשי ותתאפרי. אלה הדברים הקטנים.

"פגשתי זוגות יפים, מוצלחים ועשירים כמו אסף ורויטל, ואני יודעת בעומק שיופי חיצוני וכסף ובית יפה וטיולים ותנאים אופטימליים – שום דבר מהם לא מוביל לאור ואהבה. רק חסד מוביל לאהבה. הכבוד ההדדי הוא הבסיס. זה לא פתרון קסם, ויכול להיות שזה לא יצליח, אבל בלעדיו – בטוח שלא יהיה כלום. ציניות והתנשאות ודיבור משפיל ודאחקות לא מכבדות, בוודאות יגרמו להכול לקרוס".

כוחה של שליחות 

את טיוטת ספרה הראשון התחילה הרשקוביץ לכתוב לפני 13 שנה. "ביטוי רגשי דרך כתיבה תמיד היה חזק אצלי, עוד מילדות. אבל להתחיל להסתכל על העולם כסיפור, זו ראייה שזכיתי בה רק אחרי תהליך".

התהליך שעליו מדברת הרשקוביץ היה ניתוח להסרת גידול ברגל, שאחריו היא נאלצה לשבת בכיסא גלגלים במשך תקופה ארוכה. שטף החיים שכמו עמד מלכת, והזמן שהיה בידיה, גרמו לה להביט על החיים אחרת. "צללתי לעומקים בתוכי שבעבר לא ראיתי, ואז התחלתי לכתוב. צריך להבין עומק כדי להביא בצורה נכונה את הדקויות של האדם. זו הייתה נקודת ציון שבזכותה גיליתי את הכוח של הסיפור".

ספריה הראשונים נבעו מתוך עולמה האישי. אחד מהם נכתב על סיפור חייה של אמה. רק בספרה האחרון הגיעה הרשקוביץ לבשלות שהולידה ספר שונה מקודמיו, "מצאתי בתוכי אומץ לברוא יש מאין דמויות עם התמודדות שונה, אופי אחר, עולם מרוחק, מסע משלהם. אסף ורויטל הם דמויות דמיוניות שמייצגות את חוקיות הנפש, את הכמיהה לאהבה, ואת החורבן שמתרחש כשלא מבררים את ההבדל בין איש לאישה, את הרצון העמוק שלנו, כשלא לומדים מהו דיאלוג אמיתי".

אילו תגובות את מקבלת על הספר?

"ההד שחוזר אליי מהקוראים הוא כל כך חזק. אני שומעת גם על מטפלים שנותנים את הספר לזוגות. לשמוע שספר מחולל שינוי, שאנשים מדמים אותו למנהרה שאדם יוצא ממנה אחר ממה שנכנס – זה נותן לי כוח של שליחות. האומנות שלי משועבדת לבורא עולם ולרצון לעשות טוב. אם אישה אחת תאהב יותר את בעלה או תרגיש אהובה, אם בעל ידע לדבר קצת אחרת לאשתו – זה היה שווה הכול".

ספרה של הרשקוביץ אכן גדוש בכלים רבים, וגם זוגות אוהבים ובעלי תקשורת טובה ימצאו בו אוצרות. זו עוד נקודה שהיא חוזרת ומדגישה לאורך הריאיון – שזוגיות טובה אינה סיבה לקפוא על השמרים, כי הקיפאון עלול להיות תחילתו של משבר איטי ומתמשך.

היא מזכירה את הפחד שקיים אצל זוגות לא נשואים מפני סיום פתאומי של הקשר, את חוסר הוודאות המאפיין את תקופת הדייטים, ומבקשת להדגיש כי ניתן לאבד את בן הזוג גם לאחר הנישואין. "גם אם בגוף שלו בן הזוג כאן, עדיין אפשר לאבד אותו והוא יכול לאבד אותי. להתגרש ממש זה מורכב יותר, אבל בקלות אנחנו יכולים לאבד את עצמנו, להיות פחות עדינים, פחות אצילי נפש, ליפול להרגל, להפסיק לאהוב.

"אם אני מבינה שגם בנישואין אני יכולה לאבד את האהבה, אז הריגוש חוזר. צריך לשאול כל יום את בן או בת הזוג: האם אני ראוי לך? זה מאפשר לנו להביט למרחקים ארוכים. ללא השאלה הזו אני חיה לטווח קצר, אני המרכז, טוב לי – אז אני נמצא. אבל נישואין הם טווח רחוק, ואם אני רוצה שנאהב גם בעוד שבעים שנה, איך עליי להגיב כשכוס נשפכת, למשל? התגובה שלי בכל רגע רלוונטית גם לעוד שבעים שנה", אומרת הרשקוביץ, ומבקשת לשמר תודעה זוגית בונה. "הוא קיפל את הכביסה בצורה מבולגנת, להעיר לו או לא? כביסה מקופלת כמו שצריך, או קרבה ואהבת לב? במה אני בוחרת? כשמטרת־העל שלנו מתבררת, מה שחשוב לי יהיה אחר לגמרי".

זה קשה, לא להעיר על דברים קטנים שמפריעים.

"יש כלי שנקרא 'חשוב מול דחוף'. בדרך כלל אנחנו מגיבים מהר לדברים כי אנחנו בטוחים שהם מאוד חשובים, אבל התבוננות מגלה שאולי מדובר בדבר דחוף, אבל לא חשוב. אם נזיז את האגו נגלה שהדמיונות שלנו מלבישים על ה'דחוף' הזה אידאולוגיות. להעיר לו על הכביסה – לכאורה זה חשוב ממש, כי אלף פעמים אמרתי לו. אבל המונח 'חשוב' מחזיר אותנו למבט קדימה, לאופק: הכי חשוב לי שהוא יאהב אותי". 

הנפש האנושית, אומרת הרשקוביץ, מוּנעת מדפוסים הישרדותיים שמתדלקים את הצורך שלנו להיות תמיד צודקים ושולטים, שהכול ייעשה לפי ראות עינינו. "מי אמר שזה נכון? הכול צריך להיעשות לפי העיניים של ברית האהבה, לא לפי עינינו. יש משהו מעלינו. אהבה יכולה להישאר בוערת וגדולה רק כשיש משהו מעלינו, משהו שהוא גבוה יותר ממני וממך. אם אין נקודה ארכימדית כזו, אנחנו נקרוס לתוך עצמנו ולקטנות הזאת. הברית שכרתנו חשובה יותר מהכביסה המקופלת, וחשובה יותר משנינו".

בשבועות שאחרי הקריאה הספר עדיין מהדהד בראשי, מגיח פתאום באמצע המקלחות של הילדים או באמצע ההכנות של יום שישי, משאיר שובל עדין של התבוננות, של מבט אחר, ומחשבות על כמה תקווה יש לאהבה.

כתבת: רחלי מושקוביץ

צילום: אורלי שניידר למגזין פנימה

הכתבה המלאה בגליון אדר תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

הפוסט האם יש סיכוי לאהבה? ראיון אישי ומרתק עם הסופרת תמר הרשקוביץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

בדרך לריאיון עם יונה קפח דמיינתי לעצמי מפגש עם צעירה כריזמטית בעלת מלאי בלתי מוגבל של ביטחון עצמי, אולי אפילו פאסון מחוספס. בתור כוכבת עולה שהצליחה להגיע מהאולפנה ללב זירת הסטנדאפ הישראלי, הנחתי שמדובר באחת שעומדת ברחוב כמו על הבמה. אך המציאות, כמו תמיד, הפתיעה.

לקח לי יותר מרגע להבין שהבחורה החייכנית וארוכת השיער שניגשת לעברי היא אותה יונה קפח המוכרת מהמסך. היא הושיטה יד מעט בביישנות, על רקע ערמות חציר וסוללה של נשות מקצוע שתפעלו את הפקת הצילומים, והציגה את עצמה. כבר אז, עוד לפני שהתחלנו לדבר, התחלתי להבין את סוד קסמה.

סיפור סינדרלה

מדובר בסיפור סינדרלה קלאסי. עד לפני כארבע שנים הייתה קפח אנונימית שעבדה מדי יום במחלבה במושב נחלים. היום, בגיל 34, היא קומיקאית מצליחה ומוכרת, מאחוריה כבר שתי עונות בתוכנית הטלוויזיה 'ערב עם שי שטרן', היא מופיעה בתוכנית 'מה שתגידו', ממלאת אולמות עם מופע סטנדאפ מצליח משלה שכתבה יחד עם עדי אשכנזי, ויש לה עשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות.

אילו הייתן שואלות אותה לפני כמה שנים על קריירה בתחום הסטנדאפ היא הייתה צוחקת עליכן – ולא מהסיבות הנכונות. "תמיד הייתי המצחיקה, השטותניקית, אבל בחיים לא חשבתי על זה כעל מקצוע", היא מסבירה כשאנחנו מתיישבות בסלון הדירה הפצפונת ומלאת השיק שלה ושל ניסו, בעלה הטרי.

מה חשבת שתהיי?

"לא חשבתי. הייתי נשמה אבודה עם הפרעות קשב. אבחנתי את עצמי, כן?", היא מחייכת. "חוויתי את הלימודים באולפנה לא רק כקשים, אלא הייתי ממש חרדה מהם. מגיל 16 אני עובדת, עברתי מלא עבודות כי חיפשתי את עצמי. כל החברות שלי, בלי עין הרע, קליבריות, כל אחת עם קריירה מרשימה, ורק אני עוד לא הבנתי מה אני עושה בחיים האלה. אפילו ברמה הזוגית – כולן כבר נשואות עם משפחות, את יודעת איך זה במגזר הדתי".

"היה לי קשה להיות רווקה"

את ניסו, בעלה, היא הכירה בגיל שלושים. תחומי העניין המשותפים והאהבה להומור גרמו להם לשמור על קשר ואפילו לנסות להפיק סדרת רשת יחד, אבל שלוש שנים חלפו עד שהשניים הבינו כי יש פה פוטנציאל לזוגיות ולבית. אוצר מתחת לגשר, כפשוטו. לפני כארבעה חודשים הם עמדו תחת החופה.

איך התמודדת עם החיפוש וחוסר הוודאות?

"עד גיל 24 בכלל לא חשבתי על זוגיות. ואז התחלתי להירשם לאתרי היכרויות ולצאת לדייטים. היו תקופות שהייתי ממש בתוך זה, והיו תקופות שבכלל לא הייתי מנסה. עד גיל 28 לא היה לי שום לחץ ונהניתי מהחיים. בגיל 28 התחלתי לחשוב שאולי לא אמצא, אולי אישאר לבד".

לקחת את זה בהומור?

"לקחתי בהומור ומאוד צחקתי על זה, אבל ביני לבין עצמי, בסוף, היה לי מאוד קשה להיות רווקה. בעיקר הפחד שאולי אני לא אמצא את המכסה שלי. אבל ידעתי שזה עוד יכול לקרות, ושזה גם בידיים שלי. זה מבאס כשזה לא קורה, כשכולן סביבך בזוגיות ואת לא מבינה למה רק לך זה כזה קשה".

המקצוע שלה כסטנדאפיסטית לא הקל על המצב. "יש דיבור בסצנה של הסטנדאפ, שלנשים מצחיקות קשה יותר למצוא בן זוג", היא מסבירה. "הרבה מהמגזר הדתי שללו אותי באתרי היכרויות. שאלו 'מה את עושה?' וכשכתבתי 'סטנדאפ' מיד ענו, 'זה לא ילך בינינו. בהצלחה'. זה לא מתאים להרבה, העמידה על הבמה, העבודה בערבים, תשומת הלב והחשיפה".

הדימוי של המצחיקה והקלילה שדבק בה, הקשה עליה להעמיק גם מפגשים שנוצרו באופן טבעי. "תמיד הייתי ב־friend zone, לקח לי המון זמן להסתכל על הנשיות שבי. בסוף הצחוקים זה מה שאת משדרת. גם עם ניסו – הכרנו שלוש שנים וזה אפילו לא עבר בראש", היא אומרת בכנות.

ואז מה קרה פתאום?

"הוא טס לחודש למקסיקו בקורונה. הוא נפש חופשייה ואמר שאין מצב שהוא נשאר פה בסגר. שם לא היו סגרים ומסכות. בסוף הוא נשאר במקסיקו שנה וחודשיים. אני הייתי פה והמשכתי לצאת לדייטים. יצאתי עם בחור שלושה־ארבעה חודשים, והיה בו המון מה'צ'ק ליסט' שלי, הוא היה מתוק, ג'נטלמן, רגיש, משקיע, הוא גם קיבל את המקצוע שלי. אבל לא נפתח לי הלב. הייתי יושבת בדייטים ואומרת לה': למה אתה עושה לי את זה? תן לי להרגיש".

בין לבין, הקשר עם ניסו נשמר בעיקר סביב העיסוק בהומור. "פתאום ניסו היה מתקשר אליי ממקסיקו, ובשיחה של עשר דקות היו המון צחוקים. הייתי מספרת לו על התוכנית של שי שטרן, והוא היה מציע שאתאמן עליו בטלפון. הייתי עושה עליו חזרה, מנתקת והולכת לישון שמחה".

קפח לא מטייחת ולא משקיעה מאמצים מיותרים בניסיונות להסתיר את מכאובי החיים. היא מדברת בגלוי על התמודדויות שרבים מעדיפים להדחיק. רווקות מאוחרת ורגשי נחיתות הם רק קצה הקרחון. לאחרונה היא פרסמה פוסט אישי מאוד ובו שיתפה בהפלה שעברה. הפוסט הכה גלים והביא לכמויות בלתי נדלות של תמיכה ותגובות.

השיתוף הזה היה מאוד לא טריוויאלי. לרוב האינסטינקט במצבים כאלו הוא דווקא להסתיר. מה הניע אותך?

"התחושה שקיבלתי מסביב הייתה שלא צריך לדבר על זה, ולא אהבתי את זה. מה הבושה? מה הסוד הגדול? כשהלכתי לעשות את הגרידה, הרגשתי כמו בתוך סרט נע – רק איתי בבוקר היו עוד עשר נשים. זה משהו שהוא יומיומי, הייתי מרגישה הרבה יותר נורמלית אם הייתי יודעת שהמון נשים עוברות את זה.

זה לא מכביד?

"אני לא אשקר – אני הולכת בסופר ופתאום ניגשים אליי אנשים זרים ואומרים לי 'בעזרת ה' זה עוד יקרה'. זה משהו מאוד אינטימי שכולם יודעים עלייך במרחב, ואת אומרת וואלה, זה אני פרסמתי, אין לי את מי להאשים. הייתי אומרת שמספיק לי שעזרתי לאחת, אבל כתבו לי מאות שהן הרגישו לבד בתקופה הזו ותודה על הפוסט. לא באמת בא לי שכולם ידעו, אבל בסוף אני מאמינה שאנחנו פה ברשת גם מתוקף איזושהי שליחות".

קפח מאמינה מאוד בשיקוף של המציאות החוצה, וזה חלק מהאג'נדה שלה כיוצרת. "אני לא מתייפייפת לפני שאני מצלמת סטורי. פעם הצטלמתי עם מנת שווארמה, ואחותי אמרה לי, 'למה את מצטלמת כמו מוסכניק?' יורדים עליי המון, אומרים לי להיות ייצוגית, אבל אלו החיים. זאת אני. חשוב לי להראות שלא הכול נוצץ. אני לא אעקוב אחרי מישהי שכל היום מעלה חופשות ותמונות שלה במסעדות. אני אצלם גם כשנקרעה לי השקית של הזבל ועכשיו אני מנקה את הפח, כי אלה החיים בסוף, בואו לא נחיה בסרט". 

לסיום, מאיפה השם יונה?

"על שם סבתא שלי, אמא של אבא, שנולדתי ממש בסוף השבעה שלה. אמא שלי הרגישה שמתבקש שהיא תקרא לי על שמה. אני מאוד אוהבת את השם יונה. נעים להיות קצת מחוץ לקופסה".

כתבת: רקפת גרוס

קרדיט צילום: אביטל הירש למגזין פנימה

הכתבה המלאה בגליון אדר תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

הפוסט צחוק הגורל – הסטנדאפיסטית יונת קפח בראיון חגיגי באווירה פורימית הופיע לראשונה ב-פנימה.

"לא באתי לעולם הזה בשביל לחלוף על פניו. בראש מעייניי נמצאת המדינה ולכל אדם יש תפקיד, וזה יותר חשוב לי מעצמי." שמש, צילום: הלל מאיר

ביומיום תוכלו למצוא אותה גם מג'נגלת בין אולפן החדשות 'ישראל היום', כתיבת טורי דעה, המצאת פורמטים טלוויזיוניים, נסיעות ליעדים אקזוטיים ופחות ברחבי העולם או הנחיית טקסים רשמיים ובינלאומיים. שמש מגייסת את שירותה הצבאי כלוחמת ואת כישרונותיה הרטוריים המעולים כדי לשנות את הקונספציה כלפי ישראל ברחבי העולם, ומנפצת את התדמית של חיילי צה"ל.
רק עכשיו היא חזרה מנסיעה למועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה, כחלק מהמשלחת של ארגון 'האמת שלי', תנועה שהיא אחת ממקימה ומטרתה להוות קונטרה לפעילותו של 'שוברים שתיקה'. הפעם היא נסעה לא כדי לסקר אלא כדי להסביר שהמהומות ליד הגדר הן לא הפגנות, "אלו הפרות סדר אלימות. העזתים לא רוצים לחצות את הגבול כדי לשתות איתנו קפה, אלא כדי לטבוח במשפחות יהודיות".

את ליטל פגשתי לראשונה אי שם לפני עשור, כששתינו השתתפנו בתוכנית ההכשרה לדיפלומטיה ציבורית של StandWIthUs . כבר אז היא עשתה חיל ונראתה מוצלחת ולא כל כך נגישה בעיניי. שנתיים לאחר מכן שוב הצטלבו דרכינו, הפעם על ספסל הלימודים, ושם מהרגע הראשון שבאמת החלפתי איתה מילה גיליתי בחורה מרשימה, עוצמתית ובלי טיפת אגו, שמכתתת את רגליה בעולם למען שמה הטוב של מדינת ישראל.

"אין לי אגו בכלל. אחד הדברים הטובים שאימא שלי עשתה איתי הוא שכבר בגיל 16 היא לקחה אותי
לשיעורי תורה. אחד השיעורים שהכי נחקקו בזיכרוני מאז היה על למה חשוב לבטל את האגו, למה כשמישהו נותן לך הערה שאת לא אוהבת לשמוע זו הזדמנות לתקן את עצמך. לקחתי את זה לכל החיים. עולם התקשורת הוא תחום שבו אני נתקלת בהמון אנשים עם אגו, ואני מבטלת את הדבר הזה לחלוטין. אני מאוד מודה על זה, כי ככה צומחים ומתפתחים".

כאן ביתי פה אני נולדתי
שמש נולדה לפני 35 שנה לאימא ממוצא הודי ולאבא יליד הארץ. אמה עלתה ארצה בגיל 15 יחד עם אחיה הגדול, שרצה להתגייס לצה"ל.
"גדלתי בבית מאוד מסורתי ורוחני. בעבר הייתה קהילה יהודית גדולה בהודו, אבל היום נותרו שם אלפים בודדים וכמעט כולם עלו לישראל".
אמה סיפרה לה שאנטישמיות כמעט לא הייתה בהודו, וכל דת חגגה את חגיה בחופשיות.
כשהייתה בת חמש הוריה התגרשו והיא עברה יחד עם אמה ואחיה מאשדוד לגדרה. "אימא שלי גדלה אותנו די בכוחות עצמה. אני נמצאת בקשר עם אבא שלי, אבל כשהיינו קטנים הוא לא היה כל כך נוכח, ואימא שלי החזיקה אותנו. בתקופה ההיא זה היה קשה וחריג להיות אישה גרושה. לגדל ולפרנס שלושה ילדים לבד זאת משימה קשה מנשוא, והיא עשתה איתנו עבודה מדהימה".

לבטל את האגו, שמש, צילום: הלל מאיר

איך זה היה לגדול בבית כזה?
"כשאת גדלה בבית כזה את הופכת עצמאית מגיל מאוד צעיר. אני מעריצה את אימא שלי על כל מה שהיא נתנה לנו. היא גידלה שלושה ילדים בכוחות עצמה ועשתה הכול כדי שיהיה לנו טוב ושלא יחסר דבר. אני מזכירה לעצמי תמיד איזה מזל שהיה לי אותה, וכמה אני מי שאני היום, על כל רבדיי, בזכותה".
למרות שזה מאוד לא טריוויאלי שילדה בת 12 תדע באיזה מקצוע היא רוצה לעסוק בעתיד ותתחיל לצעוד במסלול הזה, ליטל כבר עשתה את בחירותיה בערך בגיל שבו אנחנו חשבנו על המגמות לחטיבה.
"חלום העיתונאות התעורר בי בגיל 12 . בתקופת בית הספר היסודי רציתי להיות רופאה, כי מאוד רציתי להציל את העולם ולרפא אותו. איכשהו מה שאני עושה היום משיק לתחום הזה בעיניי, כי יש לך כוח להשפיע על אנשים, לשנות חיים ולהביא סיפורים. ידעתי שאף אחד לא יסדר בשבילי שום דבר, וכבר בגיל צעיר הייתי פעלתנית וגם מאוד דעתנית ואידיאליסטית. כתבתי בעיתון המקומי של גדרה, ומגיל 13 כתבתי במגזינים לנוער ולילדים. הייתי מתרוצצת כל היום, מחפשת סיפורים וכתבות. זו פחות או יותר הייתה הילדות שלי".

מה חשוב לך בעשייה הזאת?
"אני מרגישה שלא באתי לעולם הזה בשביל לחלוף על פניו. בראש מעייניי נמצאת המדינה ולכל אדם יש תפקיד, וזה יותר חשוב לי מעצמי. אני רוצה להעביר את החיים שלי בידיעה שעשיתי משהו משמעותי ותרמתי".

הזדמנות למשימה
צה"ל זימן אותה להתגייס לשורותיו כחיילת במודיעין בתפקיד תרגום מאנגלית, "אבל הדבר האחרון שרציתי אחרי כל הבגרויות זה לשבת כל היום במשרד בין ארבעה קירות ולקרוא טקסטים. חתמתי על ויתור וביקשתי תפקידי לחימה".
בהשראת אחיה, שהיה אז קצין בגולני, היא התגייסה כלוחמת למג"ב, "עשיתי גיבוש למג"ב ועברתי, אבל לא ידעתי כל כך לאן אני מכניסה את עצמי. שרדתי את הטירונות בשן ועין. אחר כך ניסיתי להתקבל לגל"צ, שלחתי להם פקסים כי רציתי שינצלו את הכישורים שלי – אבל מעולם לא חזרו אליי. מאוד קשה להיכנס למקומות האלה".

למה רצית להגיע דווקא לשם?
"זה יכול היה לחסוך לי עשר שנים של עבודה, אבל במקום זה בניתי את עצמי בעשר אצבעות. אני מוקירה את הדרך וחושבת שהיא חשובה. דווקא הקושי מוליד איתו הזדמנות. למדתי את זה בילדות כשהפכתי להיות ילדה מאוד בוגרת בגיל צעיר, אחרי זה בצבא ואחרי זה בעבודה בתחום התקשורת, שזה שוק לא פשוט ולא קל. יש מעט מאוד גופי תקשורת והמון אנשים שרוצים להיכנס, ואני מגיעה מאג'נדה שמאוד לא מקובלת. רק בשנים האחרונות יש איזושהי פריחה של גופי תקשורת מהצד השני של המתרס, שמביאים גם קולות אחרים, למרות שזה עדיין לא מספיק".

את שירותה הצבאי היא גייסה לטובת העבודה העיתונאית שהיא עושה כיום. "השירות תורם לי גם היום בעבודה. שירתי בחברון, במזרח ירושלים ובכל הגזרות החמות של האינתיפאדה השנייה, התקופה שבה שירתי. ראיתי את אזורי החיכוך בעיניים, מהשטח. אני חושבת שזה נתן לי הרבה, גם כאישה – כי זה ממש מרחיב את מנעד היכולות הפיזיות והנפשיות שלך, היות שאת עוברת דברים קשים מאוד פיזית, אם זה בטירונות או באימונים – ואם זה נפשית, כי את בקושי יוצאת הביתה, ויש שמירות ארוכות בקור של ירושלים בלילה, מעצרים בלילה והמון דברים שכאישה לא דמיינתי שאעשה. זה מאוד חישל ובנה אותי".

אחרי שסיימה את שירותה הצבאי, עיתוני הילדים המתינו לה וגייסו אותה לשורותיהם.
"במשך ארבע שנים הייתי העורכת הראשית של עיתוני הילדים של ידיעות אחרונות, ואחרי זה עזבתי כי בער בי לעשות חדשות. הבנתי שיש לי תשוקה לפוליטיקה ואקטואליה ולכל מה שקשור במדינה".
שמש הפכה לכתבת חדשות בדרום בתקופה של מבצע עופרת יצוקה, משם עברה להגשת האולפן של 'ישראל היום' באינטרנט, קיבלה את תפקיד המנחה של 'ערב חדש' בחינוכית, ובשלוש השנים האחרונות היא מגישת החדשות של המהדורה המרכזית בערוץ 20 . "התחלתי כפאנליסטית בפטריונטים בעקבות טורי הדעה שלי, ועכשיו אני מגישה שם תוכניות שונות – את חדשות הלילה ואת מהדורת החדשות".

חלום העיתונאות התעורר בגיל 12, שמש באולפן ערוץ 20. צילום:

איפה התגבשו דעותייך הפוליטיות?
"כשנכנסתי לאקדמיה. פתאום במהלך לימודי התואר הראשון נתקלתי בכל מיני מרצים כמו גדעון לוי, שהעביר את אחד הקורסים שלמדתי בהם. ואז לא נותרה לי ברירה אלא להתחיל לשאול את עצמי שאלות".

מה מצבו של עולם התקשורת הישראלי בעינייך ומה צריך לשנות?
"התשובה המתבקשת ביותר היא גיוון, גיוון, גיוון. העם מתוסכל שקולו לא נשמע במהדורות. התקשורת מאוד חד-גונית, אותו מילייה לבן, תל אביבי ושמאלני שלא נותן פתח לקולות אחרים. אז יגידו 'אבל יש את עמית סגל', אבל הוא היה צריך לשתוק עשר שנים כדי להגיע למעמד שהוא נמצא בו היום, כדי שהוא יוכל באמת לדבר. צריך יותר גיוון של דעות בערוצי הטלוויזיה הגדולים, שישקפו את מה שקורה בעם באמת".

הכתבה המלאה במגזין פנימה גיליון ניסן
להצטרפות עוד החודש למגזין הנשים האיכותי בישראל לחצי כאן 

הפוסט תנו לשמש לעלות הופיע לראשונה ב-פנימה.

"מזל טוב למגזין פנימה. איזו עוצמה נשית, איזה כיף, מחכה לכן בגיליון שבט, בע"ה נעשה ונצליח!"
מתרגשות ומצפות לגיליון.

ואתן?

על הסטיילינג: ברוריה ברטלר
צילום ההפקה : סיגל קרימולובסקי
השמלות בהפקה: מיכל באום בוטיק וסטיילינג

הפוסט הצצה ראשונה להפקה החגיגית עם שרת התרבות מירי רגב הופיע לראשונה ב-פנימה.