האם יש סיכוי לאהבה? ראיון אישי ומרתק עם הסופרת תמר הרשקוביץ

ספרה העלילתי החדש של תמר הרשקוביץ הוא גלגל הצלה עבור זוגות שעומדים על סף תהום, וגם עבור כאלו שמתקשים לשמור על תודעה זוגית אל מול טרדות היומיום. אחרי שאינספור זוגות במשבר עברו בקליניקה שלה במהלך השנים, היא מיטיבה לשרטט ביד אומן ובעדינות אין קץ את הדרך הפתלתלה מייאוש ויחסים עכורים אל תקשורת, תיקון והתאהבות מחודשת, בריאיון אישי היא מספרת על אהבה למרחקים ארוכים, על כוחו של דיבור מכבד ועל מלחמת המצווה שכל זוג חייב לנהל לאורך כל חיי הזוגיות. 

באינספור מהלכים קטנים, עקב בצד אגודל ובמילים עדינות מאין כמותן, טווה הסופרת תמר הרשקוביץ את הדרך לאהבה, גם כשנדמה שהיא אבדה לגמרי. היא לא סופרת סדרתית של רומנים רומנטיים, היא גם לא מגיעה מעולמה של המילה הכתובה. במהותה היא בכלל אשת טיפול, אישה של אנשים, בעלת אוזן קשבת ועיניים טובות.

כבר 12 שנה שהיא עוסקת בנבכי הנפש. בראשית דרכה למדה עבודה סוציאלית, ולאורך השנים המשיכה לגדול ולהתפתח ולמדה גם הנחיית הורים, חינוך דיאלוגי וייעוץ אישי וזוגי. בימים אלו היא לומדת פסיכותרפיה. אל תחום הטיפול הזוגי הגיעה לאחר שנים בהנחיית הורים, שבמהלכן ראתה פעם אחר פעם איך המפתח לאתגרי ההורות נמצא בעבודה זוגית נכונה.

אחרי שליוותה אינספור זוגות על סף פרידה בקליניקה שלה, ואל מול אחוזי הגירושין הגואים, נבט בה הרעיון המהפכני להנגיש את העבודה הזוגית ואלמנטים מן הטיפול הזוגי בספר עלילתי. ספרי הדרכה רבים נכתבו בנושא לאורך השנים, ואין־סוף ספרי פרוזה נכתבו על אהבה, אבל ספר המתאר את רגעי השבר הגדולים ביותר ואת הדרך הפתלתלה לתיקון, את אינספור הצעדים קדימה ואחורה, את הריקוד המטלטל ואת התנועה הבלתי הגיונית משנאה הדדית לאהבה? הספר הזה עוד לא נכתב. עד לאחרונה.

אסף ורויטל, גיבורי הרומן החדש 'רגע לפני שנאבד' שכתבה הרשקוביץ, הם זוג על סף תהום. כמויות הציניות, הריחוק ואפילו השנאה ששוררים ביניהם, קשים לקריאה ולעיכול. ביתם אינו מבצרם, כי אם בית אסורים שבו שניהם כלואים יחד.

הסוף כמו ידוע מראש, והשאלה הגדולה היא מי יהיה הראשון מהם שיניח את המילה "גירושין" על השולחן. באופן מפתיע, טלטלה שפוקדת את בני הזוג גורמת להם להשהות את פירוק הבית לתקופה של חודשים ספורים. הרשקוביץ מיטיבה לתאר את התנועות העדינות בנפש, את חוסר הביטחון, את הצעדים הקטנים שמובילים למהלך גדול ומייצרים שינוי ואופטימיות זהירה ושברירית ביותר. כל צעד לא נכון יוביל לפירוק טוטאלי, כל צעד בכיוון הנכון יוביל לקרבה.

הסיפור הזה הוא סיפורם של זוגות רבים כיום. חלקם הגדול פונה להליכי גירושין מבלי לשקול בכלל טיפול זוגי, או מבלי לתת צ'אנס אמיתי לתהליך של תיקון. מה כבר אפשר לתקן במצב כזה? עולה בי השאלה תוך כדי קריאת הפרקים הראשונים של הספר, האם אין מצב שבו הזוגיות היא טוטאל־לוס? עם כל פרק שחולף אני מגלה שכל עוד הנר דולק, באמת אפשר לתקן.

 

ביניים: נופי הנפש

הרשקוביץ (44), תושבת נחלים, נשואה למשה ואמא לשבעה, הפכה עם השנים ובזכות כישרונה הרב לכותבת נדירה המצליחה לייצר סינרגיה מופלאה בין עולמות הטיפול והספרות. ארבעה מספריה כבר ראו אור, שניים נוספים כבר כתובים וממתינים לרגע הנכון. כולם, ללא יוצא מן הכלל, עוסקים בזוויות שונות של מערכות יחסים: קשרי הורים וילדים, קשרים זוגיים, שייכות חברתית ועוד. 

"נופי נפש, שם אני נוגעת", כך מגדירה הרשקוביץ את כתיבתה. "רוב המפגשים בינינו הם סמויים מן העין, יש הרבה סודות בלב הסוער בין בני אדם, ואת זה אני מנסה להניח בספרים".

ספריה אכן מטלטלים, נוגעים בנקודות התורפה של כולנו במערכות היחסים עם הקרובים לנו. את 'רגע לפני שנאבד' אני קוראת בתוך זמן קצר, מוצאת את עצמי נשאבת לעלילה ולסערות הנפש של הדמויות. 

"לא היה פשוט לכתוב את הספר, ואולי גם לקרוא אותו", אומרת הרשקוביץ בכנות. "יש בו אהבה לאהבה. אני מאמינה באהבה למרחקים ארוכים, מאמינה בברית הזו שנקראת נישואין, ועם זאת צריך גם להיות כנים – יש כאבים וקשיים. אבל לא האהבה פשטה את הרגל, אלא אנחנו איבדנו את הדרך אליה".

איך איבדנו? למה שיעור הגירושין כל כך גבוה בימינו?

"אני מאמינה שצריך להתגרש כשבאמת צריך, במקרים של אלימות וקשיים קיצוניים. אבל אם נזיז את זה הצידה, בשדה הנורמטיבי יש פוטנציאל עצום לאהבה, ולמרות זאת הרבה פעמים מגיעים לחינם לפירוק בית", אומרת הרשקוביץ, ומבהירה כי היא מדברת לא רק על גירושין בפועל, אלא גם על גירושין רגשיים בין בני זוג הממשיכים לחיות יחד.

"למה זה קורה? כי אנשים לא מבינים שלא מספיק מידות טובות ומודעות. גם שני אנשים מאוד מודעים ורוחניים יכולים להיקלע לתקשורת זוגית כואבת. זלדה כותבת: 'גם חתן וכלה רחמי שמיים מבקשים'. גם ברגע הגבוה הזה של חופה וקידושין, חתן וכלה זקוקים לרחמי שמיים כדי שהאופק שלהם לא יתפורר".

מה הפתרון?

"זוג צריך לדעת שאין מלכודת מסוכנת יותר משלוות האוהבים. זוג שמתחתן צריך להגיד: מרגע החתונה אנחנו במלחמת מצווה לשמור על הקשר הזה. אסור לזרום עם החיים, מוכרחים ללמוד על זוגיות ואהבה כל הזמן. אהבה נשחקת כשנותנים לחיים לזרום, והיא תינצל רק אם תהיה כל הזמן תנועת נגד של למידה.

"כדי לשמור על אהבה צריך כבוד הדדי מאוד מאוד גדול, צריך להילחם כדי להמשיך ולדבר בעדינות נפש אחד לשני. מרגע החתונה אתם מחויבים לדיבור מכבד", היא פותחת נושא שחוזר על עצמו לאורך כל הספר, ועוד נדבר עליו בהמשך.

מה לגבי מחוות, יציאה מהשגרה, הפתעות שמעוררות קרבה ואינטימיות?

"לפני החתונה הדברים הגדולים עוררו אהבה – לצאת לטיול, הפתעה מרגשת, שיחות עמוקות עד אמצע הלילה. אחרי החתונה, דקה אחרי החופה, הדברים הקטנים הם שמעוררים אהבה. ימי חולין עם חסד. למזוג לה מים לפני שאני מוזג לי. להתעורר בלילה במקומה. להבליג ולא לענות מיד. 

"הדברים הגדולים לא יעוררו אהבה. אפשר לנסוע לסין לחופשה חלומית ולחזור בדיוק לאותם כאבים, ואפשר להצטלם בפייסבוק ולכתוב ברשת מכתבי אהבה אחד לשני, זה לא יעזור. מה כן יעזור? כשהוא נכנס הביתה – תרימי את המבט מהטלפון ותגידי לו שלום בעיניים אוהבות, ספרי לו משהו טוב על הילד במקום משהו רע, תהיי חרוצה ותתלבשי ותתאפרי. אלה הדברים הקטנים.

"פגשתי זוגות יפים, מוצלחים ועשירים כמו אסף ורויטל, ואני יודעת בעומק שיופי חיצוני וכסף ובית יפה וטיולים ותנאים אופטימליים – שום דבר מהם לא מוביל לאור ואהבה. רק חסד מוביל לאהבה. הכבוד ההדדי הוא הבסיס. זה לא פתרון קסם, ויכול להיות שזה לא יצליח, אבל בלעדיו – בטוח שלא יהיה כלום. ציניות והתנשאות ודיבור משפיל ודאחקות לא מכבדות, בוודאות יגרמו להכול לקרוס".

 

כוחה של שליחות 

את טיוטת ספרה הראשון התחילה הרשקוביץ לכתוב לפני 13 שנה. "ביטוי רגשי דרך כתיבה תמיד היה חזק אצלי, עוד מילדות. אבל להתחיל להסתכל על העולם כסיפור, זו ראייה שזכיתי בה רק אחרי תהליך".

התהליך שעליו מדברת הרשקוביץ היה ניתוח להסרת גידול ברגל, שאחריו היא נאלצה לשבת בכיסא גלגלים במשך תקופה ארוכה. שטף החיים שכמו עמד מלכת, והזמן שהיה בידיה, גרמו לה להביט על החיים אחרת. "צללתי לעומקים בתוכי שבעבר לא ראיתי, ואז התחלתי לכתוב. צריך להבין עומק כדי להביא בצורה נכונה את הדקויות של האדם. זו הייתה נקודת ציון שבזכותה גיליתי את הכוח של הסיפור".

ספריה הראשונים נבעו מתוך עולמה האישי. אחד מהם נכתב על סיפור חייה של אמה. רק בספרה האחרון הגיעה הרשקוביץ לבשלות שהולידה ספר שונה מקודמיו, "מצאתי בתוכי אומץ לברוא יש מאין דמויות עם התמודדות שונה, אופי אחר, עולם מרוחק, מסע משלהם. אסף ורויטל הם דמויות דמיוניות שמייצגות את חוקיות הנפש, את הכמיהה לאהבה, ואת החורבן שמתרחש כשלא מבררים את ההבדל בין איש לאישה, את הרצון העמוק שלנו, כשלא לומדים מהו דיאלוג אמיתי".

אילו תגובות את מקבלת על הספר?

"ההד שחוזר אליי מהקוראים הוא כל כך חזק. אני שומעת גם על מטפלים שנותנים את הספר לזוגות. לשמוע שספר מחולל שינוי, שאנשים מדמים אותו למנהרה שאדם יוצא ממנה אחר ממה שנכנס – זה נותן לי כוח של שליחות. האומנות שלי משועבדת לבורא עולם ולרצון לעשות טוב. אם אישה אחת תאהב יותר את בעלה או תרגיש אהובה, אם בעל ידע לדבר קצת אחרת לאשתו – זה היה שווה הכול".

ספרה של הרשקוביץ אכן גדוש בכלים רבים, וגם זוגות אוהבים ובעלי תקשורת טובה ימצאו בו אוצרות. זו עוד נקודה שהיא חוזרת ומדגישה לאורך הריאיון – שזוגיות טובה אינה סיבה לקפוא על השמרים, כי הקיפאון עלול להיות תחילתו של משבר איטי ומתמשך.

היא מזכירה את הפחד שקיים אצל זוגות לא נשואים מפני סיום פתאומי של הקשר, את חוסר הוודאות המאפיין את תקופת הדייטים, ומבקשת להדגיש כי ניתן לאבד את בן הזוג גם לאחר הנישואין. "גם אם בגוף שלו בן הזוג כאן, עדיין אפשר לאבד אותו והוא יכול לאבד אותי. להתגרש ממש זה מורכב יותר, אבל בקלות אנחנו יכולים לאבד את עצמנו, להיות פחות עדינים, פחות אצילי נפש, ליפול להרגל, להפסיק לאהוב.

"אם אני מבינה שגם בנישואין אני יכולה לאבד את האהבה, אז הריגוש חוזר. צריך לשאול כל יום את בן או בת הזוג: האם אני ראוי לך? זה מאפשר לנו להביט למרחקים ארוכים. ללא השאלה הזו אני חיה לטווח קצר, אני המרכז, טוב לי – אז אני נמצא. אבל נישואין הם טווח רחוק, ואם אני רוצה שנאהב גם בעוד שבעים שנה, איך עליי להגיב כשכוס נשפכת, למשל? התגובה שלי בכל רגע רלוונטית גם לעוד שבעים שנה", אומרת הרשקוביץ, ומבקשת לשמר תודעה זוגית בונה. "הוא קיפל את הכביסה בצורה מבולגנת, להעיר לו או לא? כביסה מקופלת כמו שצריך, או קרבה ואהבת לב? במה אני בוחרת? כשמטרת־העל שלנו מתבררת, מה שחשוב לי יהיה אחר לגמרי".

זה קשה, לא להעיר על דברים קטנים שמפריעים.

"יש כלי שנקרא 'חשוב מול דחוף'. בדרך כלל אנחנו מגיבים מהר לדברים כי אנחנו בטוחים שהם מאוד חשובים, אבל התבוננות מגלה שאולי מדובר בדבר דחוף, אבל לא חשוב. אם נזיז את האגו נגלה שהדמיונות שלנו מלבישים על ה'דחוף' הזה אידאולוגיות. להעיר לו על הכביסה – לכאורה זה חשוב ממש, כי אלף פעמים אמרתי לו. אבל המונח 'חשוב' מחזיר אותנו למבט קדימה, לאופק: הכי חשוב לי שהוא יאהב אותי". 

הנפש האנושית, אומרת הרשקוביץ, מוּנעת מדפוסים הישרדותיים שמתדלקים את הצורך שלנו להיות תמיד צודקים ושולטים, שהכול ייעשה לפי ראות עינינו. "מי אמר שזה נכון? הכול צריך להיעשות לפי העיניים של ברית האהבה, לא לפי עינינו. יש משהו מעלינו. אהבה יכולה להישאר בוערת וגדולה רק כשיש משהו מעלינו, משהו שהוא גבוה יותר ממני וממך. אם אין נקודה ארכימדית כזו, אנחנו נקרוס לתוך עצמנו ולקטנות הזאת. הברית שכרתנו חשובה יותר מהכביסה המקופלת, וחשובה יותר משנינו".

בשבועות שאחרי הקריאה הספר עדיין מהדהד בראשי, מגיח פתאום באמצע המקלחות של הילדים או באמצע ההכנות של יום שישי, משאיר שובל עדין של התבוננות, של מבט אחר, ומחשבות על כמה תקווה יש לאהבה.

 

כתבת: רחלי מושקוביץ

צילום: אורלי שניידר למגזין פנימה

הכתבה המלאה בגליון אדר תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן.