אני רוצה לספר לכן על יובל, אחותי הגדולה והאמיצה, ועל כל מתמודדי הנפש הגיבורים. גם הוותיקים, גם החדשים וגם אלו שעוד יצטרפו לצערנו הגדול. אחותי סובלת מדיכאון מז'ורי עמיד. הדיכאון שלה הוא על רקע פוסט־טראומה מורכבת, טראומה שנוצרה מחוויית מציאות חיים מאוד לא פשוטה.
אנשים שמתמודדים עם דיכאון הם אנשים מאוד רגישים. אנשים שהעולם צורח להם חזק בתוך הלב, והם לא יכולים להוריד את הווליום. דיכאון, פעם ניסתה להסביר לי אחותי, זה להרגיש שאין לך עור שיכול להגן עלייך, והכול חודר אלייך בעוצמה וללא שליטה. את חשופה להכול ולכולם ואין הגנה. העולם מתמוסס לאיטו, עד שמה שנשאר הוא רק את והכאב הזה ששורף אותך מבפנים. אני מניחה שיש המון דימויים שאפשר לכתוב בניסיון להסביר מה זה אומר דיכאון או פוסט־טראומה, אבל אני חושבת שמי שלא חי את זה בתוכו לא יכול להבין את זה עד הסוף.
אחות גדולה וגיבורה
כל כך הרבה שנים יובל ניסתה להסתיר את העובדה שהיא סובלת מדיכאון. היא התביישה אפילו מעצמה. כי מה פתאום היא בדיכאון?! היא חשבה שאנשים יתרחקו ממנה, הילדים שלה יתביישו בה, ושהיא תצטרך להגיד ביי ביי לזוגיות. היו תירוצים – "שטויות, זה יעבור", "בטח זה רק חוסר איזון הורמונלי", "זאת התקופה, בין המצרים", "רגישות יתר", "נהיית מפונקת", או "לכולם יש ימים פחות טובים".
היא תמיד חשבה שהיא הבעיה, ולא הבינה שהיא לא. שאם החיים שוברים אותנו לרסיסים קטנים, אז אי אפשר להחזיר את הכול להיות שלם כמו שהיה לפני. כי נפש היא דבר עדין אצל כולנו, ועוד יותר לאנשים שמתמודדים עם דיכאון. העולם שלנו עמוס וקיצוני באופן שגם לאדם הבריא קשה להחזיק את כל הניגודיות שיש בכל מקום. אז להם פי מיליון.
יובל גרושה ויש לה ארבעה ילדים מדהימים שאני מודה לה' כל יום על זה שהם בחיים שלה, נותנים לה כל כך הרבה כוח לעבור את רכבת ההרים הלא פשוטה של חייה. כשהיא בסדר – ובתקופה האחרונה היא יותר בסדר מלא בסדר, תודה לה' – אז היא לא בן אדם ממוצע. היא טורפת את העולם, לביאה אמיתית, יוצרת מוכשרת, אומנית, עורכת תוכניות, היא עובדת על ספר ובעתיד תצא עם הרצאות. בתוך כל החושך שהיא עברה, היא אספה הרבה כלים לסל שלה, כלים שבאהבת חינם היא מחלקת למתמודדי נפש אחרים ועוזרת להם. כל דבר שהיא תעשה, היא תעשה הכי טוב שאפשר, כי ככה היא, אחותי הגדולה הגיבורה.
שמה חוצץ
גדלנו יחד במציאות הלא פשוטה, אבל בגלל שהיא גדולה ממני בשש שנים היא תמיד גוננה עליי, ספגה בשבילי או ניחמה אותי כשלא הצליחה להיות החוצץ ביני ובין החיים.
עברנו לפנימיות באיזשהו שלב, אני הייתי בת 11, קצת מפוחדת, ולעולם לא אשכח את הרגע הזה שהגעתי והבנתי שאני נשארת שם. שאמא שלי תלך ואני אישאר שם. ישבתי עם אחותי על המדרגות של הקבוצה, והיא הברישה לי את השיער, שהיה כולו סבוך בקשרים. בידיים העדינות שלה היא פרמה את כל ההזנחה של השיער, והרגיעה לי את הלב. כי כזאת היא אחות ליבי, תמיד מביאה מזור ללב מבקש.
כל החיים היא חיפשה אחרי הדבר שיעזור לה להרגיש טוב יותר. אין טיפול שלא עשתה, מתמודדת עם הכול בכזה אומץ. היא התאשפזה פעמיים. פעם אחת בבית מאזן, וכעבור שנה במחלקה פסיכיאטרית, שם עברה טיפול בנזעי חשמל. נזעי החשמל היו התחתית מבחינתנו, כולנו היינו שבויים בסרט קן הקוקייה, ופחדנו שזהו, משם היא כבר לא תצא. כמה בכי, כמה תפילות, כמה ברכות מרבנים, רק שמשהו יקרה. וקרה. מתברר שבשבילה, נזעי חשמל היו סוג של קסם. פתאום הדיכאון נלקח ממנה, שוב היא הייתה "בָלִי" שלי. לצערנו זה לא החזיק מעמד הרבה זמן, אבל בשבילה זה היה מגדלור, לשם היא כיוונה להגיע, להרגשה הזאת. לחיים בלי דיכאון. לפני שנה היא עברה ניתוח והושתל בגופה קוצב VNS – קוצב וגאלי שאמור לשמור אותה מאוזנת בלי התקפי דיכאון.
מוסרי הנפש
אחות ליבי חיה בים סוער עם ימים טובים יותר וטובים פחות, ואני לא יכולה שלא לחשוב על כל הנסערים. על החיילים המופלאים שלנו, על החטופים שחזרו, ואני מפחדת לחשוב על החטופים שעוד שם. האם אי פעם הם יחזרו להיות מה שהיו לפני השבעה באוקטובר? כשאני שואלת את הלוחמים מה הם חושבים, הם מיד עונים לי: לעולם לא נחזור להיות מה שהיינו. ברגע אחד הם עזבו הכול ורצו להילחם בשבילנו, מוכנים לאבד את חייהם, את בריאות גופם ונפשם, במסירות נפש שלא ראינו כמותה שנים רבות בעם ישראל.
התפקיד שלנו כחברה הוא קודם כול לחבק אותם כשהם באים. לא להעמיס עליהם מילים וגם לא לבקש מהם מילים. צריך מרחב תנועה לנפש, להבין שמה שהיה אולי לא יחזור להיות אותו הדבר. אבל אנחנו כולנו נלמד לאהוב את החדש, להכיל ולא לשפוט.
יש המון כאב נפשי בעם שלנו, אני פוגשת אותו, כואבת אותו, ורק מבקשת מכולנו – בואו נהיה עדינים וסבלנים עם כל האנשים. אולי הם סובלים מדיכאון, מטראומה מהמלחמה, מהחטיפה, מהסרטונים שנחשפו אליהם ושברו להם את הלב, אולי הם רק הצטרפו למשפחת השכול. מי יכול לדעת. אז פשוט תאהבו את כולם. ככה, בלי להבין, בלי לתקן, אהבה פשוטה של לב פתוח. והלוואי שנזכה, על ידי אהבת חינם, לקרב את הגאולה השלמה. ותזכרו, כמו ששרים 'התקווה 6' – אנחנו עם של גיבורי־על.
מתוך גיליון ניסן תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
