ההצגה חייבת להימשך

 

מול בית משפחת לובר עדיין ניצבים דגלי ישראל, ושום רוח אינה עוקרת אותם ממקומם. את השלט שתלו על הדלת אחרי השבעה, "נא לא לדפוק", הם הורידו כשכל ילדיהם יצאו מעזה, ואני הרשיתי לעצמי לדפוק. על השולחן בסלון מונח כיבוד עשיר עבור המבקרים הרבים הפוקדים את הבית הזה, ונדמה שכולם באים לקבל מיושביו כוח.
בפתח השיחה עם תחיה (55) וחגי (55) לובר אני שואלת מה נותן להם כוח בימים אלה, ותחיה עונה: "זה מאוד מקל שיש הרבה ילדים והרבה נכדים. אני יודעת שהבן שלי נלחם בשביל שנוכל לחיות פה בצורה נורמלית. המראה של הנכדה המתוקה שלי צוחקת ושמחה, גורם לי לחייך".
חגי מצידו אומר, "כמו שלידה של ילד היא חוויה זוגית, כך גם אובדן של ילד. אם לא הייתי נשוי לתחיה, אני לא יודע איך הייתי מתמודד". ותחיה משלימה את דבריו: "כשמתעוררים באמצע הלילה יש למי לבכות, למי לפרוק, עם מי להתחבק. אני שמחה גם שלרוב הילדים שלי יש בני זוג, שהם לא לבד".
תחיה מספרת שביקשה מראש המועצה לא להוריד את הדגלים מהכניסה לבית. "כשאבא שלי, שאיבד השנה שלושה נכדים, שר בהלוויה 'אשר בחר בנו מכל העמים', שאלתי את עצמי אם אני באמת כזו מיוחדת, שה' בחר דווקא בי שהבן שלי ימסור את הנפש בשביל עם ישראל. כשאני רואה את הדגלים בחוץ, אני מרגישה שבאמת ה' בחר בנו, ואולי זה אומר משהו".
"המשמעות הלאומית בסיפור שלנו נותנת הרבה כוח", מסכים חגי.

 

צירי לידה

שנה אחורה, צהרי יום ראשון. התאריך הוא ה' באדר תשע"ג, ותחיה וחגי נוסעים יחד ברכב. הם שומעים שהיה פיגוע בכפר חווארה שבשומרון ומיד מתקשרים לבנם יהונתן שמתגורר ביצהר, לא רחוק ממקום הפיגוע, לבדוק שהוא בסדר.
"אני מתקשר אליו בדיבורית ומיד הוא עונה לי – 'זה לא אצלנו'", משחזר חגי. "יהונתן עדיין על הקו, והפלאפון של תחיה מצלצל. על הקו אחיה שלום, שמבשר לה שילדיו, הלל ויגל, הם הנרצחים בפיגוע. יהונתן שומע מרחוק ושואל בתדהמה – מה? מה? מה? ואנחנו אומרים לו – זה הלל ויגל".
המשפחה ביקשה שחגי ותחיה ייסעו להוריה של תחיה, הרב שמואל ויונה יניב, לבשר להם על מות נכדיהם. אולם אחרי שכבר הגיעו לשם, התקשרה אל תחיה גיסתה אסתי, וביקשה שתבוא להיות איתם. "נקרעתי בין אמא שלי לאח שלי, אבל רצתי לשלומק'ה", משחזרת תחיה את הסיטואציה הקשה. "כשהגעתי, שלום אמר לי 'אבל תחיה, זה שניים'. היום אני יודעת להגיד שאני בקושי מכילה אובדן של אחד, אז איך אפשר להכיל שניים?!"
באותם רגעים, בנם יהונתן מיהר הביתה. אשתו אביה, שהייתה אז בחודש התשיעי, החלה להרגיש צירים, והוא פחד שהיא תשמע את הבשורה לפני שהוא יגיע. תהליך הלידה התארך, ורק בחלוף שלושה ימים מההלוויה נולד התינוק. "חז"ל אמרו 'שלושה ימים לבכי'", אומרת תחיה. "הרגשתי שהנשמות של הלל ויגל נפגשות עם נשמת התינוק, והם לא משחררים אותו". התינוק שנולד נקרא נחמן ישראל, כנחמה על מותם של שני בני הדודים שנהרגו ביום אחד.
שנה בדיוק חלפה, ובחודש אדר האחרון נולד בנו השני של יהונתן, אשר לא זכה להכיר את אביו. סמ"ר (במיל') אלישע יהונתן לובר הי"ד נפל בקרב בדרום רצועת עזה, ונטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, סמוך לקברם של הלל ויגל.
"אני לא אוהב את הביטוי 'נפל'", אומר חגי. "הוא נמצא ליד כיסא הכבוד. התעלה על כנפי השכינה".
תחיה: "עלה בסערה השמימה".

גם הלידה של בנו השני של יהונתן הייתה כרוכה בכאב השכול. "תאריך הלידה המשוער עבר", מספרת תחיה, "והרגשתי שיהונתן לא משחרר את התינוק. התפללתי לילה שלם וביקשתי שישחרר לנו אותו. בבוקר, כשהבנו שהלידה מתקדמת, נסענו להר הרצל להיות עם יהונתן".
חגי: "בכינו והיינו באורות ליד הקבר, ופתאום ניגש אליי לוחם שלדג שהגיע לְאזכרה וביקש לחבק אותי. הוא שאל אותי אם הגענו לאזכרה של יהונתן, ועניתי שבאנו כי אשתו בחדר לידה. הלוחם הגיב בצער, ואמרתי לו שיגיד מזל טוב, שישמח וירקוד, כי אלה לא דמעות של כאב אלא של שמחה. יש שני חדרים בלב, אפשר לשמוח במאה אחוז וגם לכאוב במאה אחוז". התינוק שנולד נקרא אמציה – שם שבחר יהונתן עוד בטרם נפילתו.

בחדרי הלב של אמא

למרות הסערה, נדמה שביתם של הזוג לובר נשאר יציב. הזוגיות שלהם מעוררת השראה. המפגש המרתק איתם הוא מעין הצגה זוגית, המתובלת במילות חיבה ובהרבה כבוד הדדי, ונוגעת בכל תחומי החיים.
חגי הוא שחקן מטבעו. מציג כל משפט כמו על במה, בחוכמה וברגש רב. תחיה היא אשת חינוך מרשימה וגננת מוערכת. הם הכירו בסניף עזרא בני ברק, שם הדריכו יחד, וכעבור שלוש שנים, כשהיו בשנות העשרים לחייהם, התחתנו ועברו לגור בירושלים, בסמיכות לישיבת מרכז הרב שבה למד חגי.
בעקבות פנייה של אחד מרבני הישיבה, הם החליטו להצטרף למשימת ההתיישבות שהייתה אז בשיאה, והעתיקו את מקום מגוריהם ליישוב בית אל. "באנו לכאן בגלל האידאולוגיה נטו, כי היה צריך ליישב את יש"ע", מספר חגי. "אמרנו שאם יהיו מספיק מתיישבים, אנחנו עפים מפה. אבל בסופו של דבר נהיינו בורגנים עם בית גדול. לילדים היה פה גן עדן והם התאהבו במקום. הצלחנו לייצר כאן איכות חיים, וזה הניצחון שלנו".
לבני הזוג לובר נולדו תשעה ילדים, יהונתן הוא השישי שבהם. את הלידה שלו הם זוכרים היטב. תחיה קיבלה אפידורל והכול נראה שקט ורגוע, כשלפתע נכנסה מיילדת וקלטה שמשהו לא תקין. היא הזעיקה מיד עזרה, ותחיה הובהלה לחדר ניתוח כי התינוק היה במצוקת נשימה.

"במשך כל הניתוח צעקתי – אנא ה' הושיעה נא, תושיע את התינוק הזה", משחזרת תחיה, וחגי מוסיף, "רגע לידתו היה דומה מאוד לרגע פטירתו. הכול מאוד רגוע וכיף, אושר גדול, ופתאום – בום. הכול מתהפך".
"אחרי אחת הלידות", אומרת תחיה, "אחד הילדים שאל אותי איך יש לי מקום בלב לאהוב את כל הילדים. עניתי לו שכשתינוק נולד, הלב של האמא גדל יחד איתו, ויש לה לב בגודל של כל הילדים שלה. אבל אף אחד לא שואל מה קורה ללב של אמא כשהילד שלה נהרג. יש רגשות שאנחנו מתורגלים אליהם, אבל רגש כזה, אי אפשר להסביר אותו".
יהונתן היה ילד יפה תואר, נוח ורגוע, שאף פעם לא התעצבן או צעק. היה לו קצב אחר, עולם פנימי משלו. "הוא היה עם עצמאות מובחנת", מתרפק חגי על הזיכרונות, "אחד שעומד על האישיות שלו, עושה הכול לאט ומתוך מחשבה. הוא החליט מה הדרך שלו, והלך בה גם אם היא הייתה אחרת משל כולם. הדבר היחיד שהוא התלבט לגביו היה אם לגדל פאות, כי הוא חשב שאמא לא תאהב את זה".
"כל כך אהבתי את הפאות שלו", אומרת תחיה בחיוך, "בתור גננת, אם מישהו מהילדים בגן מעז לגעת לילד בפאות, אני עוצרת הכול. אין אצלי דבר כזה".

מפגש נשמות

בשנות הנעורים הלך יהונתן לישיבה התיכונית בשומריה, ולאחר מכן המשיך לישיבה הגבוהה ביצהר. חגי מתאר שהייתה לו דרך מיוחדת משלו בעבודת ה'. "הוא היה ילד של אהבה, הוא ממש מסר את עצמו לקב"ה. הוא היה יוצא ל'טיול הפקרות', שבו הוא מפקיד את עצמו בידי הקב"ה ועולה לאיזה טרמפ שיגיע ראשון. כששאלו אותו לאן הוא נוסע, היה עונה – 'לפי הבחינות והצירופים של אותו הרגע'. הוא מעולם לא אמר ביקורת. כולם הרגישו בנוח לידו, אבל אם קיללו או דיברו לשון הרע, הוא היה קם והולך".
יהונתן אימץ אורח חיים חסידי, והיה מרבה לטבול במקווה ולהשתטח על קברי צדיקים, לבקר בטישים ובחצרות אדמו"רים. תחיה מספרת שהיה לו איש קשר שעדכן אותו מתי מתקיימים טישים. אחרי שיהונתן נהרג הגיע אותו בחור לטיש בערב שבת, וחסיד אחד ניגש אליו עם תמונה של יהונתן ושאל אם הוא מכיר אותו. כשענה בחיוב, אמר לו אותו חסיד, "תדע לך, כל מאה שערים בוכה עליו, איזו אצילות נפש הייתה לו".
"זו הסיבה שהקב"ה לקח דווקא אותו", אומרת תחיה בעיניים בורקות. "אם מאה שערים בוכה על חייל, הגענו לימות המשיח. רק יהונתן היה יכול לעשות את החיבור הזה".
כשהתחיל לצאת לשידוכים, הטיל על אמו את המשימה לחפש עבורו כלה.
באותה תקופה, כשהיה בטירונות, נרצח יהודה דימנטמן הי"ד, שהיה חבר קרוב שלו. יהונתן היה נסער ובכה מאוד, וסיפר לאמו שיהודה ממש השתדל למצוא לו כלה. תוך כדי השיחה עלה שמו של חברו הטוב של יהודה, שהיה רשום אצל תחיה כמישהו שאפשר להתייעץ איתו לגבי שידוך ליהונתן. במהלך השבעה היא התקשרה אל החבר, התנצלה, ואמרה לו – את הבית הזה שנהרס עכשיו, אתה תקים עם יהונתן. החבר התרגש מאוד ואמר שיעשה השתדלות. לאחר ימים אחדים הוא שלח לה את הפרטים של אביה.
"הסתכלתי על הפרטים שלה", נזכרת תחיה, "ואמרתי לחגי: 'זה יהונתן בבת. מצאנו את הכלה של יהונתן'". יהונתן ואביה נפגשו, ולאחר חמש פגישות, ביום השלושים למותו של יהודה, הם החליטו להתחתן. בצירוף מצמרר, שנתיים לאחר מכן, יהונתן נהרג באותו תאריך שבו נרצח יהודה. "נשמותיהם של שני הצדיקים הללו קשורות זו בזו", אומרת תחיה בכאב.

אחרי שהחלה המלחמה, ארבעה מבני משפחת לובר גויסו ללחימה ברצועת עזה. כשבאו לבשר להורים על מות בנם, הם שאלו מי מהם. "בדרך הטבע, חשבתי שאם יקרה משהו, זה לפייטרים", מספר חגי. "יהונתן היה אחד שזלזל בגאווה הצבאית. כשחזר הביתה מהטירונות, מיד היה מוריד את המדים. אבל מאז שמחת תורה, הוא לקח את כל ההקפדה המיוחדת שלו במצוות לכיוון הלחימה: הקפיד תמיד שהנשק יהיה נקי ומוכן, כמו שהקפיד על התפילין, והתאמן שוב ושוב".
"חבריו לנשק סיפרו שכשהיה יורה, היה יוצא עשן מה'נגב' מרוב שהוא היה מקפיד ומנקה אותו", מוסיפה תחיה.

אספקלריא מאירה

25 שנה חלפו מאז שחגי הקים את תיאטרון אספקלריא. למי שפוגש אותו היום נראה שהוא שחקן מבטן ומלידה, אך מתברר שזה לא היה החלום הראשון שלו. בצעירותו היה נטוע עמוק בעולם התורה וחלם להיות רב. הוא למד רבנות בישיבה, וכדי להתחבר לנוער שאותו הוא עתיד ללמד, הלך לעבוד בבני עקיבא ונרשם ללימודי משחק ב'מעלה' על מנת לשפר את העמידה מול קהל.
"כשהייתי יוצא מבית המדרש הייתי אומר את התפילה 'מודה אני לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות'", הוא מספר. "חשבתי שזו פשוט בושה לצאת לבילוי, לקולנוע, להצגה".

תחיה נזכרת שבפעם הראשונה שהלכו יחד להצגה כחלק מהלימודים שלו, הוא רצה להוריד את הכיפה ולהכניס את הציציות, וחגי מודה שהוא התלבט מאוד אם לעזוב את בית המדרש ולהתעסק ב"שטויות". "אבל פתאום הבנתי את הכוח העצום של התיאטרון. הבנתי שזה משפיע, שזה עובד. שלכל אזרחי מדינת ישראל יש צורך בתרבות. גם לנו". ותחיה מוסיפה: "הרגשתי שהוא לוקח את כל ההרצאות שהוא העביר, את כל שיעורי התורה, ומתרגם אותם לשפה חדשה – להצגות".
כך נולדה ההצגה הראשונה שלו, שנקראה 'תלוש', ובהמשך הוא הקים את תיאטרון אספקלריא, שהיה מחלוצי התרבות היהודית המתחדשת. בזכות העבודה קשה, ההשקעה וההתפתחות המקצועית, ובמקביל למאבקים בבירוקרטיה, התיאטרון הצליח. "העלינו לתודעה הציבורית שיש דבר כזה תיאטרון יהודי", הוא קובע. "שזה טבעי שילד יצפה בהצגה על הרב אליהו זצ"ל, שאמא לעשרה ילדים יכולה להיות שחקנית. שחקן תיאטרון תורם לעם ישראל לא פחות מאיש חינוך. נתנו השראה לאחרים בציבור שלנו שאפשר לעסוק בתיאטרון. גם בתחום התקציבי פרצנו את הדרך, אם כי עדיין יש אפליה גדולה בנושא הזה".
מאז ומתמיד חגי נפגש ויצר יחד עם אנשים מכל גוני החברה הישראלית. מאז נפילתו של יהונתן החיבורים האלה התעצמו, והוא נפגש עם פעילים של ארגונים שונים, בהם גם 'אחים לנשק', ואף נאם בעצרת בכיכר החטופים – צעד שגרר גם ביקורת.
אתה מאמין שאפשר ליצור אחדות, למרות כל מה שעברנו בשנה שלפני המלחמה?
"יש הבדל בין אחדות ובין התרפסות. אנחנו נמצאים עכשיו במצב אחר, אין חרמות אחרי השבעה באוקטובר. היום אף אחד כבר לא אומר 'זה לא אח שלי'. אני מדבר עם כולם ונפגש עם כולם. דיברתי בכיכר החטופים, התחברתי עם האנשים וחיבקתי אותם. כשישבתי עם 'אחים לנשק' אמרתי להם שאני לא מוותר על ארץ ישראל השלמה, ואני לא משנה את עמדותיי. אבל בזמן הקרוב צריך להרגיע את המערכת. כולנו שבורים. כולנו שכולים. כולנו אובדי דרך. יש רצון אמיתי לאחדות, ולא צריך להפריע לזה לקרות".

מה אתה עונה לאלה שחושבים שאתה תמים, שהצד השני משחק בך למטרותיו כי אתה אב שכול?
"זה נכון שהרבה דלתות נפתחות בפניי כי אני אב שכול, אבל גם לפני שיהונתן נהרג עסקתי באחדות. וגם אם הרצונות שלהם לא טובים, זה לא הופך את המעשים שלי לכאלה. אם אני עושה דבר טוב, ומישהו אחר הופך את זה לרע, זה לא אומר שזה לא בסדר".
בזמן השבעה על יהונתן הייתה אמורה לעלות בתיאטרון אספקלריא הצגת הבכורה של המחזה 'שבעה באוקטובר'. חגי, שהיה אמור לשחק בהצגה, ביטל הכול ורצה לגנוז אותה. הוא לא חשב שיצליח לעמוד על במה מול קהל. אולם לבסוף החליט להעלות את ההצגה, לזכרו של יהונתן, בערב השלושים למותו. בהצגת יחיד מטלטלת ומרגשת כאחד, הוא הציג בכישרון נדיר את דמותו של גבר אשר אשתו נרצחה ביום הראשון למלחמת חרבות ברזל. ההתמודדות המורכבת שלו עם המציאות הקשה וגידול הילדים לבד מעוררת אמפתיה וחמלה, ולעיתים אף צחוק.
ולא רק השחקן מתמודד בהצגה הזו. גם הצופים שאינם נמנים עם משפחת השכול, עוברים מסע ארוך של הבנה איך מצופה מהם להתייחס לאנשים שחרב עליהם כל עולמם. שאלה כמו "איך אתה?" נתקלת במהלך ההצגה בתשובה אוטומטית של השחקן: "אנחנו חזקים. הטרור לא ינצח אותנו. במותם ציוו לנו את החיים. אין לנו ארץ אחרת. עם ישראל חי". רק בסוף ההצגה, לאחר שהדמות עוברת תהליך ארוך, הסיסמאות האלה מקבלות תוכן ומשמעות.

אתה מסוגל להגיד את המשפטים האלה במציאות שלך?
"מבחינתי זו תוכנית עבודה. זה היעד שלנו ולשם אנחנו הולכים. אני אומר לילדים שזה יהיה קשה, וניפול, ונצטרך זמן. לעולם לא נחזור להיות מה שהיינו פעם, אבל נהיה יותר ממה שהיינו פעם. אומרים עלינו שאנחנו משפחה חזקה, אני חושב שאנחנו משפחה לומדת. יש כאב, וזה קשה ובלתי נתפס, אבל זה יכול להוביל גם למקומות חיוביים. אני בוכה, אבל אני יודע שאנחנו הולכים לקראת חיים וצמיחה. תינוקות ייוולדו, אנחנו עוד נצחק ונרקוד".

 

צילום: נעמה שטרן

מתוך גיליון ניסן תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן