רות סמואל טננהולץ (77), ד"ר לספרות אנגלית, סופרת ומתרגמת מקצועית, עמיתת מחקר שם בפורום לזיכרון השואה, פעילה בקבוצת דור שני לשואה. אמא לשישה, סבתא ל־21 לנכדים ולתשעה נינים. גרה בקריית שמואל, חיפה
פינה אהובה בבית
חדר העבודה שלי, העטיפה שהיא הכי אני. יש לי שם סלון קטן, מחשב שהוא חצי מהחיים ותמונות שבחרתי בקפידה. על הקיר תלויה תעודה שקיבלתי מהנכדים שלי, וכתוב עליה שלמדתי בנכדיון ויש לי פרופסורה בהצטיינות בסבתאות. חתומים על התעודה כל נכדיי. אחרי 15 שנה, הם העניקו לי תעודה חדשה עם חתימות חדשות. את הדוקטורט אף פעם לא תליתי, אבל את תעודות הסבתאות כן.
עשרה בטבת בשבילך
זה לא יום עצוב בשבילי, כתוב שהיום הזה עתיד להפוך ליום חג. פנינה הבת שלי נולדה בעשרה בטבת, וגם הבת שלה. אני לא צמה בעשרה בטבת. בשבילי היום הזה כבר הפך ליום חג.
דמות שהשפיעה עלייך
אבא שלי היה דמות מרכזית בחיים שלי, וגם אחותי הגדולה לאה. נולדתי קצת אחרי השואה בהולנד. אבא שלי לימד אותי את כל חוכמת חיי. למדתי ממנו אמרות כמו לא לתרום אף פעם לצלב האדום, שנכונה עד היום. אחותי הגדולה הייתה נר לרגליי והלכתי אחריה לכל מקום. עליתי לארץ בעקבותיה והיה לנו קשר מאוד מיוחד. היא תמיד הייתה שם בשבילי, כיבדתי ואהבתי אותה מאוד.
זיכרון ילדות משמעותי
כשהייתי בת תשע הגיע שליח בני עקיבא מישראל עם חניכים והקים מחנה בכפר שלנו, שהיינו היהודים היחידים שחיו בו. אני זוכרת את היום הזה, זה היום שבו הכול השתנה. פתחתי לו את הדלת, הוא היה משהו זוהר שהגיע מישראל. זה היה מיוחד. באותה שבת הלכנו להתפלל במחנה עם החניכים ואבא שלי עלה לתורה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי תפילה, וזה ממש זיכרון מכונן בשבילי. עד לאותו רגע לא ראיתי כל כך הרבה יהודים.
זמן מלחמה
המלחמה הנוכחית שינתה הכול. אני בארץ משנת 1969, חווינו פה מלחמות, אבל תמיד ידעתי שישראל היא המקום הכי בטוח בשביל העם היהודי. היום הזה בעוטף ישראל שינה הכול. אני עד היום לא מאמינה שזה קרה, והכי קשה לי התגובה של העולם, השנאה ללא בושה, השקרים. אני עוסקת בימים אלו בהסברה ופוגשת הרבה את השנאה הזו.
דור שלישי של אהוביי לובש מדים, והיום אני מבינה יותר מה הוריי הרגישו, את הכעס וחוסר האונים האינסופי. ברוך ה', לנו יש את צה"ל ונכבוש הכול בחזרה. בשבילי זה סוג של מלחמת עצמאות. צריך להמציא מחדש את המדינה שלנו.
צילום: רעות קורנברג
תפילה שאת מתחברת אליה
פרק צ"א בתהילים, "יושב בסתר עליון". המזמור הזה חרוט על המצבה של הוריי. זה המזמור שהם היו אומרים בזמן השואה בכל פעם שהם ניצלו מסכנה. אצלנו בבית כשהיו בעיות אפילו לא אמרנו את המזמור, היינו אומרים רק את המילים "תהילים צ"א". כשאני באה לבית הכנסת ואומרים את מזמור צ"א, אני תמיד קמה.
מעשה שאת שמחה בו
אני פעילה בחמ"ל המקומי, וחיפשו מישהו שימכור ביצים ממושב של מפונים. התנדבתי והבית שלי היה מלא ביצים. במשך יומיים באו אנשים ולקחו, וזה היה מאוד מוצלח. זה שימח אותי מאוד. אני כל הזמן רוצה לעלות על טנק ולהיכנס לעזה ולעשות את העבודה, אבל לא רוצים לתת לי טנק, אז לפחות אמכור ביצים.
ספר שתקראי שוב
אני קוראת בעיקר באנגלית, ואוהבת את הסופר דניאל סילבה ואת הספרים שלו על סוכן המוסד הבדיוני גבריאל אלון. כשיוצא ספר חדש שלו אני קוראת ומעבירה לנכד שלי, ואחר כך אנחנו מדברים עליו.
מה תמיד יש לך בתיק
סוכריית מנטה. נעים להתרענן מדי פעם עם סוכרייה ובקבוק מים, כי אני מאבדת את הקול די מהר, ובארץ חם. וכרטיס אשראי, כמובן.
עצה טובה שקיבלת מאמא שלך
לפני שהתחתנתי אמא שלי לימדה אותי להכשיר בשר, שזה לא דבר של מה בכך. היא החדירה בי את הרעיון שהתפקיד שלי כאישה הוא להיות מרכז הבית. היא לימדה אותי איך לגרום לאווירה של ביתיות ושל שבת, ריח טוב ומפה על השולחן.
פנינה בשבילך
כבר כשהיא נולדה היא הייתה מושלמת. תינוקת נוחה, נחמדה וטובה. אני אוהבת את התמימות שלה, את הטוהר והקבלה של כל העולם. היא מאוד עמוקה ומכילה וצדיקה גדולה. היא יודעת לפרגן ולא לכעוס. ילדה מהממת, תמיד הייתה כך, וכמובן גם כל הנכדים והנינים שהיא נתנה לי.
צילום: רעות קורנברג
פנינה פרייליך (49), מאמנת לחתונה, בעלת המותג 'כלה בקלות'. נשואה ליאיר, אמא לתשעה ילדים וסבתא לארבעה נכדים. גרה בבית אל
פינה אהובה בבית
פינת העבודה שלי בחדר השינה. יש בה כורסה וכוורת יפה, שולחן וחלון גדול לנוף. כל היצירה שלי באה משם, אני מקבלת מהפינה הזאת המון כוחות.
עשרה בטבת בשבילך
תאריך יום ההולדת שלי ושל הבת שלי תחיה, ובנוסף גם התחתנו בט' בלילה. אנחנו ממש מתעקשים להפוך את עשרה בטבת ליום טוב. ברמת תודעת השואה, זה יום שאני קוראת בו ורואה בו עוד סרטונים על הסיפור המשפחתי, ואנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי להפוך אותו ליום של גאולה.
דמות שהשפיעה עלייך
סבא וסבתא של בעלי, שאול וצביה רחל רוזנברג. שניהם ניצולי שואה שנפגשו במחנה מעבר כששניהם היו חולים מאוד אחרי אושוויץ, ואיבדו את רוב האחים וההורים שלהם. הם היו אנשים מאוד שמחים למרות הזוועות שעברו. סבא היה תמיד מחייך ומבסוט, והם תמיד התרגשו לראות אותנו. הנקודה שהכי השפיעה עליי הייתה ההודיה שלהם. הם בחרו תמיד להיות בשמחה ולראות את הצד הטוב של הדברים, להאמין ולהודות. ההתרגשות שלהם מכך שיש להם נכדים ונינים בארץ ישראל הייתה גדולה.
זיכרון ילדות משמעותי
כשהייתי בת שמונה נסענו בחנוכה למשפחה בארצות הברית, וחגגו שם את חג המולד. בכל מקום שהגענו ראינו גשרים מקושטים, אורות מטורפים, והכול היה יפה ומושקע. זו הייתה חוויה שלא הכרתי, ושאלתי את אמא שלי, "מי זה האיש החשוב הזה שלכל מקום שאנחנו מגיעים אליו מקשטים לכבודו?" ואמא שלי ענתה: "איזה כיף שגידלתי את הבת שלי בארץ ישראל, לא להאמין שהבת שלי שואלת שאלה כזאת".
זמן מלחמה
המלחמה הטביעה בי את ההבנה שאנחנו באמצע סיפור גדול ושאנחנו לא יודעים מה יהיה, וצריך ללמוד מה ה' מספר לי במציאות הזו. להבין שאני לא רואה למרחוק, להיות במקום של כניעה טובה. איך זה יתקדם? זה מאיתו. זה מקום שמאוד התחזק אצלי.
תפילה שאת מתחברת אליה
קבלת שבת. מאז שהילדים גדלו, אין שבת שאני לא עולה לישיבה. זה כמו התבודדות שבועית, היא מעלה לי את ההודיות והבקשות של השבוע. כל אירועי החיים הפרטיים והלאומיים עולים אצלי בתפילה הזו. בשבילי התפילות והתחינות הן מטעֵן שבועי.
החלטה שאת שמחה בה
עד לפני ארבע שנים הייתי מורה, והחלפתי מקצוע. זו החלטה שאני מאוד שמחה בה. הרגשתי שאני לא מסופקת וכבר עייפה מללמד, הרגשתי שהנפש שלי מחפשת משהו אחר.
ספר שתקראי שוב
חוץ מתהילים, הספר 'משהו נפלא עומד להתרחש' של יוסי קדמי. זה ספר שמלמד איך לעבור את החיים בהוויה חיובית וטובה.
מה תמיד יש לך בתיק
טישו ובקבוקון בושם.
עצה טובה שקיבלת מאמא שלך
אהבת הארץ, החיבור לארץ ישראל. ההורים שלי עשו הכול כדי לעלות לארץ ולגדל אותנו כאן. יש משפט באנגלית: You want it, you like it, go for it . את אוהבת את זה? בא לך? תעשי! תגשימי את עצמך בחיים ואל תיתני למחסומים לעצור אותך.
אמא בשבילך
אהבה עצומה אינסופית ויציבה. אמא שלי היא השראה לחלום בגדול ולהגשים חלומות. לחיות חיים גדולים ומשמעותיים, עם חוש הומור ויצירתיות. אמא שלי היא נצח ישראל.
מתוך גיליון טבת תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
