אנשים שמתמודדים עם דיכאון הם אנשים מאוד רגישים. אנשים שהעולם צורח להם חזק בתוך הלב, והם לא יכולים להוריד את הווליום. דיכאון, פעם ניסתה להסביר לי אחותי, זה להרגיש שאין לך עור שיכול להגן עלייך, והכול חודר אלייך בעוצמה וללא שליטה. את חשופה להכול ולכולם ואין הגנה. העולם מתמוסס לאיטו, עד שמה שנשאר הוא רק את והכאב הזה ששורף אותך מבפנים. אני מניחה שיש המון דימויים שאפשר לכתוב בניסיון להסביר מה זה אומר דיכאון או פוסט־טראומה, אבל אני חושבת שמי שלא חי את זה בתוכו לא יכול להבין את זה עד הסוף. 

אחות גדולה וגיבורה

כל כך הרבה שנים יובל ניסתה להסתיר את העובדה שהיא סובלת מדיכאון. היא התביישה אפילו מעצמה. כי מה פתאום היא בדיכאון?! היא חשבה שאנשים יתרחקו ממנה, הילדים שלה יתביישו בה, ושהיא תצטרך להגיד ביי ביי לזוגיות. היו תירוצים – "שטויות, זה יעבור", "בטח זה רק חוסר איזון הורמונלי", "זאת התקופה, בין המצרים", "רגישות יתר", "נהיית מפונקת", או "לכולם יש ימים פחות טובים". 

היא תמיד חשבה שהיא הבעיה, ולא הבינה שהיא לא. שאם החיים שוברים אותנו לרסיסים קטנים, אז אי אפשר להחזיר את הכול להיות שלם כמו שהיה לפני. כי נפש היא דבר עדין אצל כולנו, ועוד יותר לאנשים שמתמודדים עם דיכאון. העולם שלנו עמוס וקיצוני באופן שגם לאדם הבריא קשה להחזיק את כל הניגודיות שיש בכל מקום. אז להם פי מיליון. 

יובל גרושה ויש לה ארבעה ילדים מדהימים שאני מודה לה' כל יום על זה שהם בחיים שלה, נותנים לה כל כך הרבה כוח לעבור את רכבת ההרים הלא פשוטה של חייה. כשהיא בסדר – ובתקופה האחרונה היא יותר בסדר מלא בסדר, תודה לה' – אז היא לא בן אדם ממוצע. היא טורפת את העולם, לביאה אמיתית, יוצרת מוכשרת, אומנית, עורכת תוכניות, היא עובדת על ספר ובעתיד תצא עם הרצאות. בתוך כל החושך שהיא עברה, היא אספה הרבה כלים לסל שלה, כלים שבאהבת חינם היא מחלקת למתמודדי נפש אחרים ועוזרת להם. כל דבר שהיא תעשה, היא תעשה הכי טוב שאפשר, כי ככה היא, אחותי הגדולה הגיבורה.

שמה חוצץ

גדלנו יחד במציאות הלא פשוטה, אבל בגלל שהיא גדולה ממני בשש שנים היא תמיד גוננה עליי, ספגה בשבילי או ניחמה אותי כשלא הצליחה להיות החוצץ ביני ובין החיים.

עברנו לפנימיות באיזשהו שלב, אני הייתי בת 11, קצת מפוחדת, ולעולם לא אשכח את הרגע הזה שהגעתי והבנתי שאני נשארת שם. שאמא שלי תלך ואני אישאר שם. ישבתי עם אחותי על המדרגות של הקבוצה, והיא הברישה לי את השיער, שהיה כולו סבוך בקשרים. בידיים העדינות שלה היא פרמה את כל ההזנחה של השיער, והרגיעה לי את הלב. כי כזאת היא אחות ליבי, תמיד מביאה מזור ללב מבקש.

כל החיים היא חיפשה אחרי הדבר שיעזור לה להרגיש טוב יותר. אין טיפול שלא עשתה, מתמודדת עם הכול בכזה אומץ. היא התאשפזה פעמיים. פעם אחת בבית מאזן, וכעבור שנה במחלקה פסיכיאטרית, שם עברה טיפול בנזעי חשמל. נזעי החשמל היו התחתית מבחינתנו, כולנו היינו שבויים בסרט קן הקוקייה, ופחדנו שזהו, משם היא כבר לא תצא. כמה בכי, כמה תפילות, כמה ברכות מרבנים, רק שמשהו יקרה. וקרה. מתברר שבשבילה, נזעי חשמל היו סוג של קסם. פתאום הדיכאון נלקח ממנה, שוב היא הייתה "בָלִי" שלי. לצערנו זה לא החזיק מעמד הרבה זמן, אבל בשבילה זה היה מגדלור, לשם היא כיוונה להגיע, להרגשה הזאת. לחיים בלי דיכאון. לפני שנה היא עברה ניתוח והושתל בגופה קוצב VNS – קוצב וגאלי שאמור לשמור אותה מאוזנת בלי התקפי דיכאון. 

מוסרי הנפש

אחות ליבי חיה בים סוער עם ימים טובים יותר וטובים פחות, ואני לא יכולה שלא לחשוב על כל הנסערים. על החיילים המופלאים שלנו, על החטופים שחזרו, ואני מפחדת לחשוב על החטופים שעוד שם. האם אי פעם הם יחזרו להיות מה שהיו לפני השבעה באוקטובר? כשאני שואלת את הלוחמים מה הם חושבים, הם מיד עונים לי: לעולם לא נחזור להיות מה שהיינו. ברגע אחד הם עזבו הכול ורצו להילחם בשבילנו, מוכנים לאבד את חייהם, את בריאות גופם ונפשם, במסירות נפש שלא ראינו כמותה שנים רבות בעם ישראל. 

התפקיד שלנו כחברה הוא קודם כול לחבק אותם כשהם באים. לא להעמיס עליהם מילים וגם לא לבקש מהם מילים. צריך מרחב תנועה לנפש, להבין שמה שהיה אולי לא יחזור להיות אותו הדבר. אבל אנחנו כולנו נלמד לאהוב את החדש, להכיל ולא לשפוט.

יש המון כאב נפשי בעם שלנו, אני פוגשת אותו, כואבת אותו, ורק מבקשת מכולנו – בואו נהיה עדינים וסבלנים עם כל האנשים. אולי הם סובלים מדיכאון, מטראומה מהמלחמה, מהחטיפה, מהסרטונים שנחשפו אליהם ושברו להם את הלב, אולי הם רק הצטרפו למשפחת השכול. מי יכול לדעת. אז פשוט תאהבו את כולם. ככה, בלי להבין, בלי לתקן, אהבה פשוטה של לב פתוח. והלוואי שנזכה, על ידי אהבת חינם, לקרב את הגאולה השלמה. ותזכרו, כמו ששרים 'התקווה 6' – אנחנו עם של גיבורי־על.

מתוך גיליון ניסן תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט ברגישות גבוהה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מקום לכאב

ברוב הימים אני מצליחה לשמור על אופטימיות ותקווה שהנה הגאולה קרבה. אבל יש ימים, או רגעים, שאני נשברת. שהכול נראה לי כל כך קשה ובלתי פתיר, עד שאני מתיישבת על הספה בחוסר אונים ודמעות יורדות לי על הפנים. היום זה יום כזה. אולי לא הייתי צריכה לכתוב את הטור שלי ביום כזה, באמת שהתלבטתי, אבל הגעתי למסקנה שזה קורה לכולנו, ורציתי לשקף את הנורמליות של הירידות. אולי זה יכול לתת כוח יותר מאשר סיפור כזה או אחר.
תוך כדי העבודה שלי אני פוגשת על בסיס יומי משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, לוחמים גיבורים שיצאו להגן עלינו ולא חזרו. אני מרגישה זכות ענקית לתת במה להורים או האחים, לספר את הסיפורים של הגיבורים שלנו, שכל אחד מהם הוא אור, עולם שלם, למשפחה ולחברים שלו. המדהים הוא שהמשפט הנוראי, שה' לוקח את הטובים ביותר, נכון. אבל הכי נכון שיש. בצורה הכי כואבת שיכולה להיות. ואני מסתכלת להם בעיניים, מודה שאני בוכה איתם לא פעם, נשברת מול הטרגדיה והכאב שלהם, שהוא בעצם לא רק שלהם, הוא של כולנו, ומנסה לתת להם מקום. מקום שיוכלו להנציח. מקום שנחזיק יחד איתם את יקיריהם. כאן איתנו.
ואז אני חוזרת הביתה ומנסה להמשיך את הנורמליות של החיים שלי, כי ככה צריך. בשביל הילדים יותר מהכול. אבל כלום לא נורמלי וכלום לא שגרתי. באמת שאני לא יודעת איך אפשר לחזור לשגרה כשגיבורים כאלה כבר לא איתנו. האוויר של ארץ הקודש חסר. חסר אותם. תמונות הנופלים שראיתי בשידור מלוות אותי, הן נחקקות לי בזיכרון. צרובות בדמעות ובצער, על הילדים היפים שאינם עוד.

 רק לצעוק אל ה'

אני רוצה לזעוק לה' חזק, הכי חזק שאפשר – די!!! אני לא רוצה לפתוח את הנייד בבוקר ברעדה ולחשוש אם יהיה שם ה"הותר לפרסום" הארור. לא רוצה שסאונדים מסוימים יקפיצו אותי כי הם דומים לאזעקה, לא רוצה מחבלים שנכנסים לרעננה, העיר השקטה שלי, ומבצעים פיגועי דריסה באמצע היום. לא רוצה להסתובב בבית עם סכין מטבח גדולה, כדי שלפחות יהיה לי משהו ביד בעת הצורך ולא אלך חלילה כצאן לטבח.
רוצה שאתה, ה', תתגלה אלינו בהתגלות שלמה. שהטוב שלך ישטוף את כל הרוע מהעולם, שכל שונאינו ישלמו על שהכאיבו לילדיך. רוצה אותך לא בהסתרה שבהסתרה, אלא בית מקדש, שכינה, וגר זאב עם כבש. כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
מי ייתן ונזכה בקרוב ממש לגאולה שלמה. לראות את כל החטופים חוזרים הביתה. את כל הפצועים מחלימים. את כל פגועי הנפש נרפאים. שכל העקורים יחזרו לביתם בשמחה ובביטחון. אך עד אז, בבקשה ה', שמור על החיילים הגיבורים שלנו, ועל כוחות הביטחון ששומרים עלינו, והכי חשוב – שמור עלינו מחילוקי דעות, מפילוג וממריבות מיותרות.
שנדע להתאחד מתוך אהבה ולא מתוך מלחמה.
אמן.

מתוך גיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט ה' שמעה תפילתי הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי חשב שהמלחמה הזאת תיקח כל כך הרבה זמן, ושהיא תיקח איתה רבים כל כך ממיטב בנינו. אולי זאת רק אני שהייתי כזאת תמימה, אבל הייתי בטוחה שזה עניין של כמה ימים. חשבתי שצה"ל רק עושה סיבוב, מנקה את הבלגן, מחזיר על הדרך את החטופים, ויאללה חוזרים לשגרה. מה הבעיה? יש לנו את הצבא החזק ביותר בעולם! 

לאט לאט הזמן עובר. נכון לכתיבת מילים אלו, עברו כבר יותר מ-100 ימים למלחמה, וברור שדרך ארוכה עוד לפנינו בעזה. בלי לדבר בכלל על מה שקורה בצפון וביהודה ושומרון, כי זה מכניס אותי עוד יותר לסחרחורת.

היקרים מכול

בתוך הטירוף הזה אני נעה כל הזמן בין בכי לחיוך. בתוכנית הבוקר שאני מגישה בטלוויזיה אני פוגשת כמעט מדי יום אנשים שאיבדו את היקרים להם מכול: חיילים צעירים, יפים וגיבורים. נראה כאילו ה' מלקט סביבו את הקדושים ביותר. אני לא מתכוונת קדושים במובן הדתי, פשוט קדושים בעצם היותם הם. מלאי חום, צחוק, אהבת אדם, חסד ועוד דברים מופלאים שרק אנשים שקרובים אליהם זכו להכיר עד כה, והשאר כבר לא יזכו. 

הלב שלי יוצא אל משפחות החטופים, שזועקים את זעקת השבויים בעזה שחייבים כבר לחזור הביתה כי שעון החול שלהם אוזל. מאז תחילת המלחמה הלב שלי נשבר כל כך הרבה פעמים, עד שהיו רגעים שחשבתי שאישאר ככה לעולם – אישה עם לב מלא רסיסים.

כה זקוקים לנחמה

למרבה הפלא, לצד כל זה ישנה עדיין שגרת היומיום. בדרך כלל השגרה סיזיפית ומרגיזה, אבל היום היא כל כך מקרקעת ומחזירה אותי לכאן ולעכשיו. בין "הותר לפרסום" לאזעקות אני ממשיכה לתזז בין חוגים (תזכירו לי למה רשמתי אותם לכל כך הרבה?), בית ספר, ארוחת צהריים (איך שוב הגיע הזמן לחשוב מה לבשל?), גיהוץ וכביסות אינסופיות. על כל אלה אני אומרת תודה לה'. כל זה נותן לי את המסגרת ההגיונית בתוך כל הטירוף הזה.

אני יודעת שלא פעם צפים רגשות אשם כשמעיזים ליהנות מהשגרה. כולנו רוצים לשנייה לנוח מכל הבלגן, ללכת לבית קפה עם חברה או להתחדש בבגד בשביל הנשמה, אבל אז מתחילות נקיפות המצפון ובאות השאלות אם שייך בכלל לבלות. 

אני חייבת להגיד שזה ממש בסדר. כולנו זקוקים לנחמה ולרגע שפוי של שקט כמו פעם. זה מחזק להיאחז בחיים שהיו לנו לפני הבלגן, בפיסה הקטנה של הפשטות שהייתה לנו. יש כל כך הרבה דרכים לנחם את עצמנו, תעשו מה שעוזר לכן להתמודד. רק היו ערניות, כי שמעתי שיש כמה שהיו בטוחות שסוף העולם הגיע, אז הן הרשו לעצמן להפליג בסבב קניות ניחומים ברשת. אבל סוף העולם לא הגיע, רק הודעת החיוב באשראי.

בשביל זה נלחמים

בכל השיחות שאני עושה עם הלוחמים הגיבורים שלנו, הם אומרים: תבלו! לכו לבתי הקפה ותחיו את החיים. בשביל זה אנחנו נלחמים. אל תיתנו להם לנצח את היופי של החיים בישראל. אלו הם החיים שלנו, של כולנו, תחיו אותם, ותכף נחזור לחיות איתכם גם.

אז אני מנסה. אני פחות בקטע של בתי קפה, אז לקחנו את הילדים למסעדה. למרות שניקרו בי רגשות אשם על כך שהבנים של החברות שלי נלחמים בעוד אני פה במסעדה, ממש השתדלתי ליהנות. הזכרתי לעצמי שזאת הבקשה שלהם: תחיו. זה התפקיד שלנו בעורף, לשמור על הנורמליות. כשכל החיילים יחזרו, השגרה ששימרנו תעטוף גם אותם. ביחד נחזור כולנו משדה הקרב, נשוב להיות אנשים רגילים שקונים ונוסעים ושותים קפה ומאפה.

שנדע ימים שקטים באמת. שנראה את הגאולה. ברחמים, ה', ברחמים. די עם ההסתר.

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט אישה עם לב מלא רסיסים הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי חשב שנגיע לזמן הזה כשהכול עדיין לא ברור? כל יום מחדש הלב נמחץ ונשבר מדאגה לחטופים שעוד נשארו מאחור ולחיילים, והשאלה "מה יהיה" מרחפת כמו צל מאיים.  

אני יודעת שיש כאלה שכבר חזרו לסוג של שגרה, אבל אודה ואומר שאני לא ממש מצליחה. אני כן עובדת בתוכנית הבוקר, עושה כביסות, דואגת לילדים ולבית, אבל מתחת להכול, אני מרגישה שהלב שלי שבור. אולי כי כל יום אני מראיינת משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, חיילים גיבורים, וזה משאיר אותי באבל תמידי ועצב. ואולי כי אני פשוט רגישה מדי.

באת אליי פתאום 

אם גם אתן בהרגשות האלה, בטייס האוטומטי הזה, אני רוצה לשתף אתכן מה מרים אותי, מה נותן לי כנפיים. כי וואו, כמה צריך את כנפי הרוח האלה שיעזרו לנו לעבור את התקופה הלא פשוטה הזאת. 

הדבר הראשון שמרים אותי הוא קהילה. קהילה נשית טובה ותומכת שמרימה ועוזרת, אפילו אם זה ברמה של שיחת טלפון – מרומם לדעת שאני לא לבד. אני זוכרת שאחרי שראיתי סרטונים קשים ולא יכולתי להפסיק לבכות ימים ולא הצלחתי לצאת מפתח הבית שלי, אחותי פשוט אספה אותי אליה כמו כשהייתי ילדה קטנה, ודאגה וידעה לומר את המילים הנכונות שהכניסו שקט, גם אם זה היה לרגעים. 

שלחתי הודעה גם לסיון רהב־מאיר ואמרתי לה, תני לי אור. תשלחי לי כל שיעור שיש לך, כל מילה שתגרש את החושך שבלב שלי. היכולת הזאת לבקש עזרה כל כך חשובה. הבנתי שלבד אני לא יכולה. חוץ מהשיעורים שסיון שלחה לי היא התפללה, דיברה ודאגה, וזה ניחם אותי. אני לא לבד. 

ומי שממש עברה לגור איתי, יותר בשבילי מאשר בשבילה, היא חברתי היקרה יובל דיין. יובל היא שמש. בכל מקום שהיא מגיעה אין יותר חושך. והביחד הזה ממש ריפא אותי. הרגשתי שיש אנשים טובים שאני יכולה ליפול והם יחזיקו אותי. ושזה בסדר להגיד, שומעות? אני חלשה. אני ממש לא חזקה, ואני צריכה עזרה.

מילים של הנצח 

הדבר השני שעוזר לי הוא ללמוד את פרשות השבוע בעומקן. יש שם מסרים אדירים לנו לכאן ועכשיו, ואני מרגישה חזק את החיבור ואת הדיוק של המילים שהן מעל הזמן. ראינו את זה עם פרשת נח, שהייתה ממש אחרי שמחת תורה, והיה כתוב בה המון פעמים חמס. ואז המשכנו בפרשות ופגשנו בישמעאל, פרא האדם. כמה אנחנו סובלים ממנו, ולצערי עוד נסבול. ואחר כך הגענו לעשיו ששונא ליעקב. וואו, כמה אנחנו מרגישים את זה. כמה אנטישמיות יש בעולם. כמה שנאה כלפינו, הפגנות באירופה של מאות אלפי אנשים שצועקים לשחרר את פלסטין, ממי שמחשיבים את עצמם לנוצרים נעלים. אני מתחברת לעוצמה היהודית שלנו, לאמונה שה' לא נשאר חייב לאף אומה שמנסה להשמיד אותנו. אנחנו יודעים שעל בימת ההיסטוריה כבר היו כל כך הרבה שניסו, והנה, עם הנצח פה, וכל אותם רשעים נשארו שם מאחור.

מעגל הנתינה 

וברגע שיכולתי קצת לצאת מבועת העצב שחנקה אותי, התחלתי להתנדב ולהיכנס לעשייה. זה נתן לי כל כך הרבה כוח פתאום, הדאגה לאנשים אחרים, ללכת לחזק אזרחים, חיילים וחיילות גיבורים. זה הרים אותי למקום של שייכות ושל אחדות. אני יודעת שיש קולות על כך שהפילוג מרים את הראש, אבל למי אכפת? אני לא שומעת, לא משתפת עם זה פעולה, ממשיכה לראות את הטוב שיש בכל פינה ומעצימה אותו.

לא תמיד יש כוח לתת ולצאת מעצמנו. זה ממש בסדר גם כשלא מתאפשר. צריך לחכות לרגע שיש קצת כנפי רוח, ומיד לקום ולעשות. 

והדבר האחרון שנותן לי כוח הוא תפילה… תפילה פשוטה מהלב. לבקש משיח. לא להתפשר על פחות מזה. המרפא הכי גדול הוא דוד המלך שנתן לנו את ספר תהילים, שכל מילה בו היא רפואה.

הגענו לעת הזאת, מספיק להתבייש במי שאנחנו. אנחנו עם קדוש עם תפקיד אלוקי, הגיע הזמן שנעשה את שמוטל עלינו, נקיים את הייעוד שלנו כעם, ולא נסתתר מאחורי מערביות מיותרת. נהיה גאים במי שאנחנו.

כי עם ישראל חי.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט עם הפנים למעלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני רוצה לשתף אתכן בלב פתוח במה שעובר עליי בתקופה הנוכחית, תושבת רעננה שאין לה ילדים בצבא, ועל הנייר, כמו שאומרים, לא אמורה להיות בבעיה גדולה מדי. ובכל זאת, אני בבעיה… בעיה גדולה מאוד. 

ראיתי סרטונים. נוראיים. כמו הרבה שלא הבינו את גודל האסון בהתחלה, וחשבנו אוקיי, זה בטח יהיה נוראי, ומזעזע, אבל בואו נראה במה מדובר. 

אבל אף אחד לא הכין אותי למה שראיתי. פתחתי. ומההלם והשוק, לא הצלחתי לסגור את הסרטון. קפאתי על מקומי. הזוועות נכנסו לי ללב, לנפש, עד לנשמה. במשך כמה ימים לא הפסקתי לבכות. 

אנשים ביקשו עזרה, וניסיתי קצת לעזור, לחבר, אבל כל מי שביקש משהו מעֵבר, כמו להשתמש ברשתות החברתיות שלי, נענה בשלילה גדולה. כי אני לא יכולה. אני מרוסקת. אני חולמת חלומות זוועה. 

אני מבינה שבמסלול אחר, יכולתי למצוא את עצמי במסיבה הזאת! בעברי אהבתי מאוד מסיבות טבע. בכל אירופה הייתי נוסעת למסיבות טבע, לרקוד, לאהוב, לפתוח את הלב, להתאחד עם המון אנשים יפים באהבה קוסמית, אהבת הלב הפתוח. 

ובמקום זה הייתי בבית הכנסת, בריקוד אחר. רקדתי עם התורה, עם האור האינסופי של הטוב. עם המסע של עם ישראל. ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. על הפניות בחיים שמשפיעות בצורה כל כך מטורפת על המציאות העכשווית שלנו.

על טייס אוטומטי 

המחשבות. בשבועות הראשונים טבעתי בלופ של מחשבות. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על השבויים, החטופות, הילדים, הסבתות. מה איתם, מה עושים להם? מה עושים להן. מה.

אבל כאימהות לילדים, לאף אחת מאיתנו לא הייתה פריווילגיה לשקוע לגמרי. צריך להכין אוכל, צריך לקפל ערמות של כביסה (כי אפילו העוזרת ברחה לי), ואיכשהו, מתוך הפעולות הקטנות האלה, הרגשתי שאני קצת מרימה את עצמי. 

היה שלב שעודד בעלי חשב שאני צריכה כדור הרגעה, או משהו שלפחות יעזור לי לישון בלי לבכות מתוך שינה, אבל לא רציתי. והאמת, שגם התביישתי. מה יגידו ההורים שהילדים שלהם אינם עוד? מה יגידו המשפחות שיקיריהן אי שם בתוך עזה? את נכנסת להתקף חרדה? מה יש לך? תתאוששי! 

אבל הפסקתי עם רגשות האשם. אני מצטערת בצער העם שלי, וזה ממש בסדר. אני לא מצליחה לתת מעצמי כלום כי המילים נעתקו לי מהפה, וזה בסדר. כי כל אחד, ובעיקר כל אחת, מגיבים אחרת למה שעברנו כעם. 

בהתחלה הייתי במצב שוק. טייס אוטומטי שעושה רק, אבל רק, מה שחייבים. ואז לאט לאט התחלתי לצאת מהחושך. כי אנחנו כאלה. ב־DNA שלנו אנחנו שורדים. אנחנו קמים ומשקמים. אנחנו בונים מחדש. מתוך ההריסות אנחנו מצליחים להיבנות.

מחולשה לכוח 

ואני נוסעת לדרום לחזק שם נשים, אבל האמת שאני נוסעת בשביל להתחזק בעצמי. לאט לאט אוספת עוד כוח, בעדינות, ומתחזקת. 

לאט לאט אנחנו ניבנה, אנחנו נקום מתוך ההריסות, נתנער מעפר ונמשיך. אנחנו חייבים את זה לכל אותם קדושים שמסרו את נפשם.

אין לאף אחד מושג מה באמת הולך להיות, כל מה שנשאר לנו זה להיתלות באמונה שלנו, גם אם אנחנו מרגישים שהיא קטנה עכשיו יותר מפעם, גם זה בסדר. הכול התבלבל, ומתוך הכאוס יבוא סדר חדש, אמיתי יותר, מחובר יותר. 

אנחנו נמשיך לרקוד ולשמוח, כי זה העם שלנו. אנחנו חזקים כל כך, גם כשנראה שאולי נחלשנו. ודבר נוסף שחשוב לזכור הוא שהעובדה שהשנה התחילה ככה, לא אומרת כלום על ההמשך. הכול יכול להתהפך לטובה. מתוך החושך יבוא אור גדול.

בעזרת ה'. מתוך אהבת ישראל, מתוך האחדות, יגיעו זמנים אחרים. אמן. 

מתוך גיליון כסלו תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט על סף תהום הופיע לראשונה ב-פנימה.

אבל לי זה קצת קשה. המלחמה שלי בתוך התשובה היא המסגרת המסודרת. מצד אחד אני מחבקת את הסדר והגבולות, אני רואה שהם עושים לי טוב, ומצד שני יש בי מלחמה עם כל הסדר היומיומי. הטור למגזין חשוון תשפ"ג. 

קביעות היא הדבר שהכי קשה לי בעולם. כילדה שבעטה בכל מסגרת אפשרית, השגרה לא תמיד זורמת לי. בתקופה שגרתי בלונדון היה לי תחביב לארוז תיק קטן, לנסוע לשדה התעופה, לראות לאיזו טיסה קרובה יש כרטיס פנוי ופשוט לעלות עליה. חשבתי שזה הפירוש של להיות אדם חופשי. לא הבנתי שכל מה שאני זה עבד לנפש הבהמית שלי, שרגע רוצה פה ורגע רוצה משהו אחר, מואסת בכל דבר מהר ומחפשת את הריגוש הבא. 

אף אחד לא מחליט עליי, ככה חשבתי. ובתחילת התשובה הבנתי שזה חלק גדול מהתיקון שלי בעולם. כל העניין האמוני של להרפות ולסמוך על ה' שהוא יודע הכי טוב, דורש ממני מאמץ. להוריד ראש ולשאול מה אומר השולחן הערוך, מה נכון ומה לא, זה לא מהלך פשוט לנפש של נוודית. 

 תמליכי 

שחררי, אני אומרת לעצמי. הכול טוב… אני כל כך רגילה לפעול לעשות לדחוף, להיות המנהלת של החיים שלי, עד שלא פעם אני צריכה ממש לעצור ולהכניס את ה' לתוך הסיפור של חיי. בראש השנה קרסתי מהעומס של חודש אלול. לקחתי על עצמי יותר מדי הרצאות, הופעות משותפות עם עודד, ימי צילום, יצירת תוכן לרשתות החברתיות, פשוט יותר מדי עשייה ולא מספיק בית. 

זה פירק אותי רגשית. המצפון עבד שעות נוספות, ולא פלא שבראש השנה ביליתי במיטה עם כאבי בטן שהגיעו ישרות ממדורי הגיהינום. לא תפילות, לא ספרי לימוד שהכנתי, סיכומי שיעורים שחיכיתי לקרוא; הכול היה מונח בצד ואני רק התפללתי לבריאות. 

כל שנה יש לנו מנהג עם משפחה נוספת שהיא כמו משפחה שלנו, לעשות את החג בירושלים. בהשגחה גמורה סיימתי לבשל את מה שהיה חלקי ולארוז הכול ממש שנייה לפני שכל החולי התפרץ. יצאנו לדרך ומהר מאוד הבנתי שמצבי גרוע. גרוע מאוד. אבל שם, בתוך הכאב והחושך, הגיעו לתקוע לי בשופר. ובדיוק ברגע הזה הרגשתי שאני ממליכה את ה' על החיים שלי. 

כי אני עושה תוכניות, ולה' יש תוכניות אחרות. לפעמים אני מצליחה להיות בסנכרון והכול זורם, ולעיתים אני כל כך לא בהרמוניה עם האמת עד שהכול פשוט קורס ומתבלגן. אז סיימתי את ראש השנה בהכנעה גמורה ובהודיה לה' יתברך על החסד הטוב ששלח לי.

לפעמים אין מה לעשות, צריך שיעור כואב בשביל להבין שאנחנו, מה אנחנו? העולם כל כך מבלבל וגורם לנו להאמין שהכול כאן ועכשיו ואין כלום אחרי, וצריך להחזיק חזק חזק בעיניים רוחניות, לנשום רגע, להרפות, ולהודות על הכול. 

כולי תקווה של שנה מחודשת, שהשגרה תמלא אותי בסדר ובמשמעת ושאזכור, בתוך הרגילות, להמליך את ה' ולראות את היופי שבעולמו. לדעת לאזן את העומס עם הבית, להיות קשובה לקול הנשי בתוכי שאומר לי, תיזהרי, את חוצה את הגבול הפנימי שלך. 

בחגים פגשתי לא מעט משפחות שנסעו לחו"ל, וכל כך שמחתי שאנחנו פונים לירושלים, שהאמת ניצחה את המנצנץ. רק מקווה לזכור את כל הדברים המופלאים האלה גם בעוד חמישה חודשים. כי קל לנו כל כך קל לשכוח את השיעורים הכי משמעותיים בשגרת היומיום שלנו.

צילום: נפתלי כהנא

רוצה לקרוא את הטור של עדן כל חודש, ולהינות מהמון תוכן איכותי? הצטרפי עכשיו . למגזין פנימה.  להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

הפוסט הדרך לגן עדן- עדן הראל: סדר עולמי חדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

הלב שלי ידע שה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה. עדן הראל

מפגש של נשים תמיד מוליד דברים טובים.
כשאנחנו נמצאות יחד ויוצרות, מדברות, מבשלות או מגדלות ירקות, לא באמת חשוב מה, העיקר שיש מקום ללב להיפתח ולדבר.

ברוך השם אני לומדת כבר כמה זמן פרמקלצ׳ר (חקלאות בת קיימא) ואני מאוד נהנית. גינת הקיץ שלי הייתה
מלאה בעגבניות, חצילים, קישואים, פלפלים חריפים, פלפלים מתוקים, וגם כמה דברים שלא הצליחו – בדיוק כמו בחיים. היופי הוא לראות את הכול מתהווה, יום יום, עוד קצת ועוד קצת, גדל ומבשיל, ואז מוגש אחר כבוד לשולחן בסעודת השבת. זה מרגש אותי כל כך.

העבודה עם האדמה מביאה איתה כל כך הרבה שקט פנימי ומקום להתבוננות, שאני מברכת על ההזדמנות לפשטות. אני ממליצה בחום, גם למי שאין גינה – תגדלי באדניות!

מה שלי ומה לא
באחת השיחות במפגש נשים, אחת הנשים סיפרה על סבתא שלה שחיתנו אותה בגיל 13 עם גבר בן 52 , וכשהם גדלו השאלה הבוערת הייתה "סבתא, אהבת אותו?", והיא ענתה להם תשובה של סבתא חכמה: "אם לא הייתי איתו, איך היה לי אתכם?".
בפעם אחרת אמרה להם אותה סבתא: "אצלכם יותר טוב, אתם מתחתנים מאהבה". היו בקבוצה נשים שטענו שהיא טעתה, שאהבה זה קלקול הוליוודי, וכולנו שבויות בזה, ולכן רבים מתגרשים.
אני יודעת שיש את כל תאוריית וולט דיסני, שבראשה עומד הפילוסוף היהודי אלן דה בוטון, שאומר שהסרטים האמריקאיים אחראים להריסת בתים ולפירוק הקשר הזוגי. אני חושבת שיש קשת רחבה וגדולה בין לבחור במישהו מתוך התאהבות רגעית ובין להכיר מישהו בשידוך, להתחתן ואז ללמוד לאהוב אותו.

אז מה זאת אהבה בעצם?
אני רוצה להניח פה מחשבות מניסיוני. אני חוויתי גירושין, פירקתי בית עם כל הכאב הכרוך בכך, אבל ידעתי שלא הייתה לנו ברירה, כי הקשר לא הצמיח אותנו אלא הרס.
קמתי עם תינוק קטן ועשיתי "לך לך", כי הלב שלי ידע: ה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה.
כשפגשתי את בעלי, התחתנתי עם אהבה בעיניים ולב מרוגש ואוהב. 12 שנה אחרי, הקשר מעמיק והאהבה גדלה. ברור שיש עבודה לעשות כל הזמן ולדייק, אבל הוא החבר הכי טוב שלי.
ולא, הסבתות שלנו לא טעו. הן רצו בשבילנו את כל העוגה, לא רק חתיכה. והן צודקות, זה אפשרי.
אז כל הרווקות – לא להתייאש. תמשיכו לחפש! ולאלה שנמצאות בנישואין, אם היה יום אחד טוב, הוא יכול לחזור.

שמעתי שהרבנית ימימה אמרה פעם, אם יש זוג שהוא בקשיים, תמיד טוב להיזכר ברגע החתונה, בשנה הראשונה, להיזכר איך הלב שלנו רקד מהתרגשות. איך היינו יכולים להישאר שלושה ימים ערים ולדבר ולדבר. בתוך כל הבישולים לשבת, עם התינוקות הבוכים והגדולים שרבים, לזכור את המפגש הראשוני שלכם, שהיה מלא בהבטחות לחיים טובים ומלא בשכינה הקדושה, והיא עוד פה.
שנזכה לתת אהבת חינם. בלי ציפיות. פשוט לפתוח את הלב ולתת. ובמילותיו המדויקות של הרב דסלר: ״טעות חמורה היא לחשוב שאנחנו נותנים לאלה שאנחנו אוהבים, האמת היא שאנחנו אוהבים את אלו שאנחנו נותנים להם״.

***
מתוך הטור של עדן הראל במגזין פנימה
רוצה להירשם בקליק או להשאיר פרטים ונחזור אלייך?
לחצי כאן!

הפוסט אהבה, חיים ושאר ירקות הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני התשובה ועוד קצת לפני כן הייתי אדם מלא בחוויות. כל יום היה לא צפוי. בא לי לטוס? קדימה. בא לי לצנוח? יאללה. לגלוש בביאריץ? מושלם. הרפתקאות -זאת הייתה מילת המפתח. אבל עם הגיל והילדים נאלצתי למתן את זה. מקסימום ללכת לים מוקדם בבוקר כשעוד ריק, לשכב על החול בפישוט איברים ולתת לשמש לחמם לי את הלב.
בתחילת התשובה הייתה לי תחושה של מים גנובים ימתקו, כאילו כל הסוד העצום הזה שאנחנו שומרים, בעלי ואני, כל כך קסום ומיוחד, שזה מילא אותי בתחושת הרפתקה. הולכים לבית כנסת בשבת ואני לבושה צנוע ועם כיסוי ראש? וואו, מהפכה! שומרים שבת שלמה, הטלפונים סגורים, מתחמקים מהסברים ברורים? אורות, ריגושים, דמעות של אושר, והכול בסוד פרטי שלנו.
אבל השנים עברו, והסוד כבר מזמן לא סוד, והשגרה שוב אותה שגרה. איזה פחד. אני פותחת את הסידור, מתפללת מנחה ועוצרת באמצע. רגע, לא בשביל זה חזרתי בתשובה. זה לא עוד טקסט שצריך לקרוא, זאת תפילה לשם יתברך! והילדים רבים מסביבי וצעקות, ואני מחפשת את נקודת החיבור עם השם. דמעות שקטות יורדות לי על הפנים, ואני מתנצלת בפני השכינה שהנה עוד תפילה נאמרה אבל לא הרגשתי שהייתי בה… אני נזכרת
איך בשבת שובה הקפדתי על כל ברכה, שתהיה מעומקה דליבא, לא לפספס את האור הגדול, להתחבר.
ועכשיו? איפה אני?

ואז אני מבינה: הנה, הגיע רגע האמת, העבודה האמיתית, להעיר את הנקודה שבלב שתתפשט ותמלא את כולי ותעיר אותי לתשובה שלמה ולתפילה כנה. עד עכשיו אורות ההתחלה מילאו אותי בכוחות וברצונות גבוהים, עכשיו הגיע הזמן לעבוד באמת. אני כל כך רוצה להתקדם ולהתקדש, ויחד עם זה כל כך מתעצלת. כאן לא יעזור חיוך כובש, אין קיצורים והנחות למפורסמים, בעבודת השם כולנו שווים. ואני מודה שלפעמים זה מייאש אותי.
לא שכולנו שווים חס ושלום, ולא שאין קיצורי דרך, אבל מה, אין מסלול מקוצר לחוזרים בתשובה? אין דרך לחתוך את התור והופ להיות דבורה הנביאה?

הגיע רגע האמת – להעיר את נקודת הלב. אילוסטציה

לא, אין. לאט לאט להתקדש, לאט לאט לתקן מידות לא טובות, להשתנות. אני כל כך רוצה להשתנות, חזרתי בתשובה כי רציתי להשתנות, רציתי להיות אדם יותר טוב. יותר ישר, יותר אוהב, חומל, עדין, בשביל להרגיש את הקשר עם השם יתברך כל רגע ורגע ולנסות להידמות למידותיו. להשפיע טוב בעולם.

השגרה הזאת פתאום גם קצת מבורכת, כי הנה יש גם את מחר. דווקא מתוך הפשטות של היום לנסות שוב להתפלל בכוונה, לברך עם הלב, להתרומם מתוך ההרגל, רצוא ושוב. אני באמת כל כך קטנה ורחוקה, וכל שנשאר לי זה להגיד בלב שבור לשם, אתה המלך. אני כלום. תעיר אותי. תחזיר אותי בתשובה שלמה. ולחפש להוסיף עוד שיעור, לפתוח ספר וללמוד, שלוש ארבע ולעבודה. לא לברוח לטלפון, להתייגע.
באמת שהשם פינק אותי. אמנם ילדותי לא הייתה פשוטה, אבל מגיל שמונה עשרה השם רק שולח לי מתנות טובות. אני בת ארבעים, כך שכבר המון זמן אני עם פינוקים, ואולי כמו אצל ילדים שנותנים להם יותר מדי והם נהיים מפונקים וכפויי טובה, ככה נהייתי אני, רוצה הכול מהר, עכשיו. אין לי כוח, סבלנות או נחת להתייגע.
אז השם, בבקשה, תן בי את הכוח להתמיד בלימוד, להעמיק, לא להתעצל ולעשות לעצמי הנחות.
לזכור שלא מגיע לי כלום ואני פה בעולם הזה בשביל לעבוד. אותך. איתך. ואם אפשר אז בבקשה תשלח לנו משיח. המסע הזה כל כך מעייף, ואם אפשר איזה כביש עוקף זמן אנחנו ממש נשמח.
מאחלת לכולנו שנזכה להעיר את הלב לעבודת השם מתוך שמחה ואמונה שלמה, וניפגש בבית המקדש במהרה בימינו. אמן.

הפוסט אז שלוש ארבע ולעבודה הופיע לראשונה ב-פנימה.