עדיין לא נחַתִי מהחגים, אבל אני יודעת שלילדים ממש טוב האיסוף אל תוך השגרה.
אבל לי זה קצת קשה. המלחמה שלי בתוך התשובה היא המסגרת המסודרת. מצד אחד אני מחבקת את הסדר והגבולות, אני רואה שהם עושים לי טוב, ומצד שני יש בי מלחמה עם כל הסדר היומיומי. הטור למגזין חשוון תשפ"ג.
קביעות היא הדבר שהכי קשה לי בעולם. כילדה שבעטה בכל מסגרת אפשרית, השגרה לא תמיד זורמת לי. בתקופה שגרתי בלונדון היה לי תחביב לארוז תיק קטן, לנסוע לשדה התעופה, לראות לאיזו טיסה קרובה יש כרטיס פנוי ופשוט לעלות עליה. חשבתי שזה הפירוש של להיות אדם חופשי. לא הבנתי שכל מה שאני זה עבד לנפש הבהמית שלי, שרגע רוצה פה ורגע רוצה משהו אחר, מואסת בכל דבר מהר ומחפשת את הריגוש הבא.
אף אחד לא מחליט עליי, ככה חשבתי. ובתחילת התשובה הבנתי שזה חלק גדול מהתיקון שלי בעולם. כל העניין האמוני של להרפות ולסמוך על ה' שהוא יודע הכי טוב, דורש ממני מאמץ. להוריד ראש ולשאול מה אומר השולחן הערוך, מה נכון ומה לא, זה לא מהלך פשוט לנפש של נוודית.
תמליכי
שחררי, אני אומרת לעצמי. הכול טוב… אני כל כך רגילה לפעול לעשות לדחוף, להיות המנהלת של החיים שלי, עד שלא פעם אני צריכה ממש לעצור ולהכניס את ה' לתוך הסיפור של חיי. בראש השנה קרסתי מהעומס של חודש אלול. לקחתי על עצמי יותר מדי הרצאות, הופעות משותפות עם עודד, ימי צילום, יצירת תוכן לרשתות החברתיות, פשוט יותר מדי עשייה ולא מספיק בית.
זה פירק אותי רגשית. המצפון עבד שעות נוספות, ולא פלא שבראש השנה ביליתי במיטה עם כאבי בטן שהגיעו ישרות ממדורי הגיהינום. לא תפילות, לא ספרי לימוד שהכנתי, סיכומי שיעורים שחיכיתי לקרוא; הכול היה מונח בצד ואני רק התפללתי לבריאות.
כל שנה יש לנו מנהג עם משפחה נוספת שהיא כמו משפחה שלנו, לעשות את החג בירושלים. בהשגחה גמורה סיימתי לבשל את מה שהיה חלקי ולארוז הכול ממש שנייה לפני שכל החולי התפרץ. יצאנו לדרך ומהר מאוד הבנתי שמצבי גרוע. גרוע מאוד. אבל שם, בתוך הכאב והחושך, הגיעו לתקוע לי בשופר. ובדיוק ברגע הזה הרגשתי שאני ממליכה את ה' על החיים שלי.
כי אני עושה תוכניות, ולה' יש תוכניות אחרות. לפעמים אני מצליחה להיות בסנכרון והכול זורם, ולעיתים אני כל כך לא בהרמוניה עם האמת עד שהכול פשוט קורס ומתבלגן. אז סיימתי את ראש השנה בהכנעה גמורה ובהודיה לה' יתברך על החסד הטוב ששלח לי.
לפעמים אין מה לעשות, צריך שיעור כואב בשביל להבין שאנחנו, מה אנחנו? העולם כל כך מבלבל וגורם לנו להאמין שהכול כאן ועכשיו ואין כלום אחרי, וצריך להחזיק חזק חזק בעיניים רוחניות, לנשום רגע, להרפות, ולהודות על הכול.
כולי תקווה של שנה מחודשת, שהשגרה תמלא אותי בסדר ובמשמעת ושאזכור, בתוך הרגילות, להמליך את ה' ולראות את היופי שבעולמו. לדעת לאזן את העומס עם הבית, להיות קשובה לקול הנשי בתוכי שאומר לי, תיזהרי, את חוצה את הגבול הפנימי שלך.
בחגים פגשתי לא מעט משפחות שנסעו לחו"ל, וכל כך שמחתי שאנחנו פונים לירושלים, שהאמת ניצחה את המנצנץ. רק מקווה לזכור את כל הדברים המופלאים האלה גם בעוד חמישה חודשים. כי קל לנו כל כך קל לשכוח את השיעורים הכי משמעותיים בשגרת היומיום שלנו.
צילום: נפתלי כהנא
רוצה לקרוא את הטור של עדן כל חודש, ולהינות מהמון תוכן איכותי? הצטרפי עכשיו . למגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן.
