רק לאחרונה, כשהגיעה אתי אלבוים למעין מפגש מחזור של בנות כיתתה, נפל לה האסימון בקול רעש גדול. "פתאום הבנתי שכולנו, כל בנות הכיתה, הן דור שני לשואה. אמרתי להן: אני לא מאמינה שכולנו עברנו את אותן חוויות ילדות, ההורים של כולנו התחבאו בצעירותם בבורות או הצטופפו בגטאות או היו במחנות – ובכל זאת, בתור ילדות אף פעם לא דיברנו על כך".

אלבוים (59), סופרת ועיתונאית מוערכת, מאירת פנים כדרכה. אף שאנחנו משוחחות על נושאים טעונים, העין הטובה שלה על העולם אינה נעלמת לרגע. שיחתנו נערכת לקראת יום הקדיש הכללי, עשרה בטבת, המתקרב בצעדי ענק. כמי שנושא זיכרון השואה קרוב לליבה עד מאוד, היא יודעת שגם הפעם תוזמן להרצות ולדבר, להעביר את ההיסטוריה הכואבת לדור הבא. העיסוק בתחום הפך לחלק משליחות חייה, בלי שהתכוונה לכך.

על אף היותה בת לניצולי שואה, אלבוים גדלה בבית שמח ובריא. בשנות ילדותה מיעטו הוריה לשתף אותה ואת שתי אחיותיה במה שעברו "שם". רק כשהייתה אלבוים, בת הזקונים במשפחה, בת 15 וחצי, היא הגיעה לאמה ובפיה בקשה: לשמוע הכול. "אמרתי לה: אמא, את היית בגיל הזה באושוויץ. עברת את זה על בשרך. אני רק רוצה לשמוע", היא נזכרת.

"עד אז ההורים לא סיפרו לנו על השואה בהרחבה כי הם פשוט חסו עלינו. ידענו שבני משפחתם נספו וידענו שהם עברו גיהינום, אבל בתקופה ההיא, בכלל במדינת ישראל, פחות הקשיבו לסיפורים האישיים של הניצולים, והתייחסו יותר לסיפורי הגבורה, כמו מרד גטו ורשה. רק לאחר משפט אייכמן, שבו העידו ניצולים, נוצרה במדינה פתיחות לשמוע את סיפוריהם האישיים של ניצולי השואה. בהמשך הוכנסו לתוכנית הלימודים בבתי הספר לימודי השואה, וכך קראנו ספרים בנושא. רק אז הייתי בשלה לשמוע את סיפורם של הוריי".

ברגע שנפתח הסכר, מספרת אלבוים, הכול נפתח. "אבא ז"ל ואמא שתבדל"א סיפרו לי כל יום ובכל הזדמנות את מה שעברו בשואה. היינו מתיישבים מדי יום עם כוס קפה או תה, אבא ואמא מספרים ואני מקשיבה לסיפורים. מאז, כמעט בכל שיחה הנושא עלה. פתאום שמעתי אותם אומרים בטבעיות במהלך היום: 'זה מזכיר לי שכשהייתי במחנה…'"

הזיכרונות ליוו את הוריה תמיד, אבל בשתיקה, אומרת אלבוים בצער. רק משביקשה היא לשמוע, הרשו לעצמם להסיר את מעטה הבדידות והסוד, "הם הכניסו אותי לשם, למקום הפרטי שלהם. הרגשתי שזו שליחות וייעוד בשבילי לשמוע אותם ולספוג בשבילם".

היו תקופות שבהן היה לך קשה לשמוע?

"בגיל 23, כשחבקתי את בני הראשון, מיד לאחר הלידה, המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה: 'אם הייתי עכשיו באושוויץ היו חוטפים לי אותו. ואולי גם אותי היו שולחים יחד איתו לתאי הגזים'", היא מספרת. מאז כבדו עליה הסיפורים והיא התקשתה להכיל את הזוועות.

"בכל גיל חוויתי את סיפורי השואה אחרת", היא משתפת בגילוי לב, "כשהייתי ילדה חשבתי לעצמי: אילו הייתי באושוויץ, הייתי קופצת מהרכבת, בורחת דרך הסדק הצר שבחלון, ולא אכפת לי אם הייתי נפצעת או שוברת את רגליי. הייתי מתגלגלת תוך כדי קפיצה, רצה ליער ומצטרפת אל הפרטיזנים.

"כשהגעתי לגיל 15 וחצי, הגיל שבו הובלה אמי והוכנסה בשערי אושוויץ, חשבתי לעצמי: ודאי הייתי נוהגת כמו אמי. לא הייתי בורחת מהרכבת כי לא הייתי רוצה להשאיר מאחור את הוריי ואחיי הקטנים. הייתי שורדת את הסלקציה ומעבירה את ימיי באושוויץ באומץ ובתבונה, ממש כפי שעשתה אמי.

"כשילדיי היו קטנים כל הזמן עברו בי מחשבות איך הייתי עוברת את השואה עם ילדים קטנים. והיום, כאישה מבוגרת, אני יודעת שהיו שולחים אותי ישירות אל תאי הגזים".

 מאושוויץ לישראל

אמה של אתי, שרה ליבוביץ (94) לבית הרקשוביץ, היא אישיות מיוחדת במינה. היא מרבה לצחוק ולהאיר פנים וחיה את חייה בשמחה. כמעט אי אפשר לראות עליה שהיא מ"שם".

אבל היא ועוד איך מ"שם". כשהייתה בת 15 ועשרה חודשים הובלה עם הוריה וחמשת אחיה ב"קרון הגיהינום" אל הלא נודע. את כל הזוועות שעברו עליה שם היא זוכרת לפרטי פרטים. את הציווי עליהן, נשים צנועות מבטן ומלידה, להתפשט. את הצלפות השוט האיומות. את הרעב הכבד. את הרצח האכזרי של בני משפחתה ואת הרצון לשרוד בכל זאת, בשל הישארותה נצר יחיד בעולם.

עם שחרור מחנה אושוויץ שקלה 28 קילוגרמים בלבד וסבלה מתת־תזונה מסוכנת. למרות זאת, זכתה להבריא ולהחלים. היא פגשה את בן דודה, שלום ז"ל, ששרד גם הוא. הוא היה דואג לה ללחם ומבקר אותה רבות, עד שבגיל 17 החליטו להינשא זה לזה ולהמשיך את השושלת למרות הכול.

למרות תחזיותיהם השחורות של הרופאים, כעבור שנה היא הפכה לאמא וילדה את בתה הבכורה. שלום ושרה הפליגו לארץ ישראל, נשקו לאדמתה וביקשו לפתוח דף חדש בארץ היהודים.

אתי, באיזה מין בית גדלת?

"גדלנו בבית מקסים. שני הוריי הם אנשים טובים וחייכנים והאווירה הייתה תמיד נעימה וחיובית. הוריי תמיד התנדבו ועשו מעשי חסד. במשך השנים הם ליוו עשרות גרים ליווי צמוד כהורים ממש, עד שהפכו לחלק מהמשפחה שלנו. הם היו רצים לשדה התעופה לקבל עולים חדשים. מאוד הערכתי והערצתי את היכולת שלהם לתרום לחברה ולהתנדב. הבנתי שזה סוג של נקמה בנאצים – להרבות אהבת חינם ונתינה בעולם. להוסיף אור. הפוך על הפוך. אני גאה בהם".

מהרגע שהוריה החלו לספר את סיפורם, ביקשה אמה להפוך לאשת עדות בצורה מסודרת. "היא עשתה קורס ב'יד ושם' ומאז, סביב עשרה בטבת ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, הגיע עומס של בקשות להרצאות. היא הגיעה לכל מקום בארץ כדי לספר.

"לקראת אחד מימי הזיכרון, כשהייתי בהיריון ואם לתינוק, אמא קבעה בטעות שתי הרצאות בשני מקומות שונים בארץ לאותו היום", מספרת אלבוים על המאורע שטבע בה חותם. "היא שאלה אותי אם אני מוכנה להגיע להרצות במקומה, מול בנות אולפנה, כדי שלא תיאלץ לבטל. הסכמתי, אני מכירה את הסיפור מגיל 15 ושמעתי אותו כל כך הרבה פעמים, עד שזכרתי הכול בעל פה".

אך מסתבר שהזיכרון בלבד לא היה מספיק. "הטקס התחיל והדמעות עלו לי. התחלתי לחשוב על ילדיי ומה היה קורה לנו עכשיו אילו היינו באושוויץ… כשעליתי לדבר, וכל העיניים הופנו אלי, פתחתי ואמרתי: 'שמי אתי אלבוים, אני דור שני לשואה, ובאתי לספר את הסיפור של ההורים שלי', ואז נשנקתי בבכי. התייפחתי ממש. הושיבו אותי על כיסא והגישו לי כוס מים, אבל רק בכיתי ולא הצלחתי לספר. בכיתי במשך כל ההרצאה… כשחזרתי הביתה אמרתי לאמא: זה לא בשבילי. זה גדול עליי. אני לא יכולה לעשות את זה".

איך צומח ספר?

הקושי הרגשי לדבר על השואה, בייחוד כאמא לילדים קטנים, הוא שמנע מאתי לממש את אחד מחלומותיה של אמה. במשך שנים ביקשה האם שרה שהשתיים יכתבו יחד ספר על קורותיה בשואה, אך רק בשנים האחרונות הרגישה אלבוים כי היא מוכנה להיענות לאתגר.

"לפני תשע שנים, כשששת ילדיי גדלו, הרגשתי פתאום שאני בשלה לעשות את המסע הזה בצורה מסודרת. הגעתי עם מצלמה ומחברת ויצאנו לדרך. הגעתי לאמא ודיברנו בכל פעם ארבע שעות. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את כל הסיפור בצורה כרונולוגית. גייסתי את כל הניסיון העיתונאי שלי, ריאיינתי את אמא בצורה מקצועית ומעמיקה ושאלתי את השאלות הנכונות".

היה משהו מאתגר ושונה בלראיין את אמא?

"לניצולי שואה בדרך כלל מאוד קשה לתאר את הרגשות שלהם כשהם מעלים את זיכרונותיהם, אחרת הם יתפרקו. הם מספרים בעיקר עובדות. כל הזמן ביקשתי להחזיר את אמא אל הרגשות שלה – מה הרגשת? האם פחדת? אבל היה לה קשה להתחבר לרגשות, וזה מובן. זו הסיבה, אגב, שהיא מצליחה לספר את הסיפור שלה לקהל ואילו אני מתפרקת בבכי. לכן, כדי להוסיף לספר את פורקן הרגש, הרגשתי צורך להוסיף לו גם את הסיפור שלי".

אלבוים בנתה לבסוף את הספר על סיפורה של אמה כשלאורכו שזורים פרקים הכתובים מנקודת מבטה שלה כבת הדור השני לשואה. התוצאה יוצאת מגדר הרגיל, אך הדרך הייתה מורכבת עד מאוד. כשהיו בידיה 18 שעות הקלטה, נזכרת אלבוים, היא נתקלה במבוי סתום. "לא ידעתי איך אני הופכת את זה לספר. היו לי, נוסף על שעות ההקלטה הרבות, גם המון טקסטים ששכתבתי ושכתבתי בעצמי".

בסייעתא דשמיא השמורה לשליחים, היא שמעה על מכון 'שם עולם' שבדיוק באותם ימים התעתד לפתוח את הקורס הראשון שלו ל"שליחי זיכרון", המיועד לבני הדור השני לשואה. "היינו עשרים משתתפים והפכנו להיות ממש אחים ואחיות", היא מתארת בהתרגשות, "חווינו עשרה מפגשים משני־חיים. שם למדתי איך לספר את הסיפור של אמא, והפכתי להיות שליחת זיכרון". מאז, נוסף על הספר, שנכתב בצורה יסודית, מרתקת ונוגעת ללב, היא החלה למסור הרצאות על השואה בעצמה.

הספר 'נערה באושוויץ' שכתבה יחד עם אמה, ויצא בהוצאת ידיעות ספרים, הפך לרב־מכר, למרות שהוא עוסק בנושא לא קל לקריאה. חברו שם יחדיו כישרון הכתיבה של אתי, הקלילות והפתיחות של שרה ותחושת השליחות של שתיהן.

מתוך מלאי הזיכרונות הכואבים של אמך, איזה סיפור תפס אותך במיוחד?

אלבוים חושבת מעט, בוררת מתוך הסיפורים הרבים, ולבסוף בוחרת אחד. "אמא שלי לא יצאה עם מצעד המוות ב־18 בינואר 1945, כשהנאצים לקחו את כולם לגרמניה, בסוף המלחמה. היא הייתה חולה מדי באותו יום, והושארה שם יחד עם אלפי חולים. ב־27 בינואר, כשהרוסים שחררו את אושוויץ, הם נכנסו למחנה והחלו לטפל בחולים. הם חשבו שהכי חכם יהיה להאכיל אותם בבשר סוס כדי שיבריאו, אז הם ירו באחד הסוסים וחילקו לכל החולים היהודים את הבשר שלו.

"אמא הגיעה ממשפחה חרדית, וכשהיא קיבלה את חתיכת הסוס המיועדת לה, היא אמרה לעצמה: 'אבא הורה לי (באחת הפעמים שראה אותה מבעד לארבע גדרות תיל לפני שנרצח, כשהיה זונדר קומנדו, ה"ל) שאני חייבת לאכול הכול כדי לשרוד ולהתחזק. אז אני חייבת לאכול את הסוס הזה, אבל לפחות אכשיר את הבשר קודם'. היא הלכה עם חברה לקצין רוסי וביקשה מלח. הוא אמר שאין כעת מלח ומחר בבוקר יהיה. אמא וחברתה קברו את חתיכות הסוס שלהן בתוך השלג והלכו לישון. אחר כך התברר שכל מי שאכל מהסוס, קיפד את חייו עד הבוקר.

"בזכות האמונה של אמא והרצון לקיים מצוות אחרי כל הגיהינום שהיא עברה, ולבקש מלח מקצין רוסי כדי להכשיר את הבשר כמו שהכשירו בביתם – היא שרדה. בעיניי זה סיפור מופלא", אומרת אלבוים.

אילו תגובות קיבלתן על הספר?

"אנחנו מקבלות תגובות נרגשות עד היום, מכל העולם. קוראים מספרים שהספר העביר אותם חוויה עוצמתית. בזמן הקורונה תרגמנו את הספר לאנגלית תחת השם 'One Girl in Auschwitz' והוא נמכר באמזון. השנה הצלחנו למכור את הזכויות שלו להוצאת הרפר־קולינס שיושבת בניו יורק והיא ההוצאה לאור השנייה בגודלה בעולם. ברוך ה', זה הישג מרשים מאוד לספר ישראלי. הם מתכננים לתרגם את הספר לשפות נוספות ולמכור אותו ברחבי העולם".

אלבוים משתפת בתגובה אחת, יוצאת מגדר הרגיל, שקיבלה בעקבות הספר. "השיא היה כשפנתה אליי בפייסבוק מישהי נוצרייה מארצות הברית, שהתרגשה מאוד מהספר וביקשה את אישורנו להטביע בכתובת קעקע על זרועה את המספר של אמי, כדי שכל אחד ישאל אותה מה זה והיא תספר את הסיפור של אמי. הייתי בהלם מהבקשה, אבל אמרתי לה שזכותה לעשות מה שהיא מרגישה לנכון".

איך אמא שלך הרגישה כשראתה את הספר המוגמר?

"היא התרגשה מאוד. זה היה החלום שלה במשך שנים, שהעדות שלה תופיע בספר. מבחינתה זו ההנצחה. היו ימים שהייתי מתקשרת אליה בערב ושואלת מה היא עושה והיא הייתה עונה לי: 'קוראת בספר'. הייתי שואלת: 'באיזה ספר?' והיא הייתה עונה: 'מה זאת אומרת, בספר על הסיפור שלי!' היא הייתה קוראת בו שוב ושוב, ובכל פעם מתרגשת מחדש שהוצאנו אותו. הבאתי אותה איתי ליריד בשבוע הספר כדי לחתום על הספר, והיא התרגשה מאוד מהמעמד".

רק להמשיך לכתוב

סיפור חייה של אמה הוא ככל הנראה הספר המשמעותי ביותר מבחינת אלבוים, אך ברצף קריירת הכתיבה המכובדת שלה הוא רק סעיף אחד מני רבים.

מאחוריה כ־28 שנות כתיבה כסופרת, כעורכת, כעיתונאית ואפילו כמחזאית. היא כתבה לא פחות מ־17 ספרי מבוגרים, ילדים, נוער ועיון, ונחשבת לסופרת מצליחה ואהובה מאוד. למרות המעמד המכובד שאליו הגיעה, היא אינה שוכחת את ראשית דרכה המקצועית, שהתחילה בכלל בתחום הדרכת הטיולים, וכללה לא מעט סירובים ודחיות מהוצאות לאור.

את ספר הביכורים שלה, 'סחלבים בשער הגיא', הוציאה לבסוף בהוצאה עצמית, לאחר שההוצאות השונות סירבו לפרסם אותו. לימים הוא צבר פופולריות רבה, נכנס לתוכניות הלימוד לבגרות באולפנות ובתיכונים וזכה להצלחה רבה בקרב בני נוער. עשרים שנה אחרי צאתו הוא אף יצא לאור בשנית בהוצאה מחודשת.

"הספר נכתב עם תינוקת בזרועותיי או תוך כדי נדנוד עגלה עם הרגל", היא מספרת בחיוך. "הוא מספר על המלחמה בדרך לירושלים בתקופת הקמת המדינה. יש בו הרבה תמימות ואהבת ארץ ישראל, וכנראה התמימות הזו גורמת לו להתאים יותר לנוער מאשר למבוגרים. בזמנו הגשתי אותו להוצאות לאור כספר למבוגרים, ואולי לכן הוא לא התקבל". מלבד בני נוער, גם קשישים רבים התחברו לתום ולאירועי התקופה ושלחו לאלבוים תגובות חמות.

ממקומך כיום כסופרת מצליחה ופופולרית, מה היית אומרת לאתי של אז, שהוצאות הספרים השיבו את פניה ריקם?

"הייתי אומרת לה להמשיך לכתוב. כי יום אחד ייפתח השער, בעזרת ה', והספרים יצאו לאור. רק להמשיך לכתוב, להמשיך, להמשיך".

בראייה לאחור, יש משהו בקריירה שלך שהיית עושה אחרת?

"כשהתחלתי לכתוב רציתי מאוד ללמוד בסדנת כתיבה. אז, לפני 28 שנים, לא היו סדנאות זמינות בכל מקום כמו היום, והדבר דרש נסיעה בערבים לתל אביב. בעלי עבד בצבא קבע וחזר מאוחר, הילדים היו קטנים ולא הצלחתי להירשם לסדנה כזו. במשך שנים זה היה החלום שלי.

"לפני כ־15 שנים שיתפתי את הספרנית ביישוב בתסכול שלי, והיא ענתה: 'מה הבעיה, תעבירי סדנה בספרייה שלנו וכך תלמדי'. וכך היה. משם המשכתי להעביר סדנאות כתיבה, ומהן למדתי בעצמי. לפני כמה שנים עשיתי גם תואר שני באוניברסיטת אריאל בתחום ספרות השואה. אז יש לי הרבה ידע בספרות, אבל עד היום חסרה לי חוויית הלימוד כסופרת מתחילה בסדנת כתיבה", היא מודה. לכן, למי שחולמת על עתיד בתחום הכתיבה, אלבוים ממליצה להתחיל במקום שהיא עצמה החמיצה ולהירשם לסדנה. "יש לי עדיין חלום להירשם לאחת בשם בדוי", היא מגלה וחיוכה מתרחב, "אבל סביר שמישהו מהמשתתפים יעלה עליי, ובתור סופרת מוכרת לא נעים לעבור סדנה כזו עם ציפיות גבוהות מכולם".

מלבד אהבתה לכתיבה ולספרות, אלבוים היא בעלת חיבה גדולה לסיפורי התנ"ך ולפרשת השבוע. ספרה האחרון, 'גיבורות התנ"ך', יצא לאור לפני חודשים ספורים בהוצאת ידיעות ספרים. הספר מביא את סיפוריהן של 26 נשים משמעותיות המוזכרות בספר הספרים, על פי מפרשים שונים, ולעיתים גם על פי פרשנות אישית.

"הספר הוא כולו מורשת אבי ז"ל, שנפטר לפני כ־15 שנים", משתפת אלבוים ועיניה רכות. "אבא היה אדם מאוד מאמין שאהב תנ"ך. הוא סיים את הש"ס שבע פעמים ואחרי הפנסיה ישב ללמוד בכולל מדי יום. גם הקורסים שלקח באוניברסיטה היו בתנ"ך. כל לילה לפני השינה הוא היה מספר לנו סיפורי צדיקים וחסידים, וגם סיפורים על דמויות מהתנ"ך. זה היה מרתק. לכן כתיבת הספר הזה הייתה מאוד טבעית עבורי. אבא העביר לי את האהבה לתורה ולגמרא ואת האמונה החזקה בקב"ה. בכל יום אני קוראת חלק מפרשת השבוע כולל פרשנים. הכול בזכותו".

ספר אחד, אם כן, נכתב לאורו של אביה. ספר אחר מספר את סיפורה של אמה. אלבוים היא טיפוס משפחתי ביותר, ולא בכדי המשפחתיות הזו משתקפת בספריה – שרבים מהם מיועדים לילדים ונוער. בין כתיבת ספר אחד למשנהו היא הספיקה להביא לעולם שישה ילדים ולגדל גם אותם לאהבת הספר ולהיכרות עם ההיסטוריה המשפחתית. כיום היא כבר סבתא לנכדים, והזמן שהתפנה לה עם התרוקנות הקן יוביל ככל הנראה לעוד כמה ספרי פרוזה מצליחים שעוד נשמע עליהם בעתיד.

 שגרירה של החיים

בשנים האחרונות, ובעקבות הספר שכתבה על אמה, אלבוים לקחה על עצמה ביתר שאת גם את משימת הנצחת השואה. "אני מגיעה לכל מקום שמזמינים אותי אליו ומספרת את סיפורם של הוריי. אומנם לפעמים אני מזילה דמעה, אבל כבר לא מתפרקת כמו פעם".

אלבוים גם הצטרפה אל אמה פעמיים למסעות לפולין עם משלחות נוער. בנסיעה אחרת, מצומצמת ומשפחתית, אף חזרה עם אמה אל התופת ואל נופי ילדותה. מסע השורשים ההוא עבר בין היתר בכפר קומיאט, שם התגוררה משפחתה של אמה, ושם צפו היא וצאצאיה מרחוק על בית ילדותה. "אמא אמרה: 'די לי במה שרואים מכאן. עזבו'", נזכרת אתי בהחלטה שלא להיכנס לבית עצמו.

בבית הקברות היהודי המקומי איתרו בני המשפחה את קברה של סבתא רבתא של אתי, לפי המסלול שאמה זכרה בעל פה, למרות מרחק השנים והשינויים שעבר המקום. "רק כשראינו את המצבה הייתי בטוחה שאנחנו באמת במקום הנכון", מספרת אלבוים. "המקום מאוד השתנה. היום, בדיעבד, אני חושבת שהיינו זמן קצר מאוד בכפר של אמא, אולי קצר מדי. לא תחקרנו, לא שאלנו שם. לא צילמנו מספיק. היינו קצת בטראומה שם, גם אמא. שמענו ממנה הרבה סיפורים חדשים במסע הזה. זה היה מסע־אמא".

לבסוף הגיעו גם אל שערי אושוויץ־בירקנאו. "כשהגענו לשם כל הגוף שלי רעד. לא ידעתי מה אני הולכת לראות. חשבתי שאני נכנסת בשערי הגיהינום. לא יכולתי להכיל את הרעד הזה. את מרגישה שאין לך נשימה. אבל דווקא שם, כשעמדנו מתחת לקשת של שערי אושוויץ ממש, אמא כינסה אותנו ואמרה: 'אני רוצה לספר פה בדיחה'. היינו בהלם. כאן, בפתח השער המפחיד הזה?" היא נזכרת.

"אמא סיפרה על חסיד אחד שבא לרבו ומבקש ברכה למציאת זיווג. הרב אמר לו שייתן לו סגולה, אבל התלמיד אמר: אני לא רוצה סגולה, אני רוצה בלונדינית… כולנו צחקנו ואמא צחקה, וזה נתן הרפיה קלה לנפש שלנו. הביקור באושוויץ היה מתוך עוצמה וחוזק, למרות שהוא היה קשה. אמא כל הזמן אמרה: תראו איך ניצחנו אותם. איזו אמונה בקב"ה שהציל אותנו".

אלבוים מספרת שזו התנהלות טיפוסית מצד אמה: "אלו תובנות שאמא הטביעה בנו. שלא הכול שחור בחיים, יש גם שמחה. וגם אם קרה משהו נורא – את לא יכולה להיות שקועה רק בזה".

למרות העוצמה, הקשר הקרוב ואינספור הפעמים שאלבוים שמעה את הסיפור המשפחתי, היא בטוחה כי היא אינה יודעת הכול. "אמא אמרה לנו לא פעם: 'דעו לכם שלא סיפרתי הכול. יש דברים שלא אספר לעולם, ואקח אותם איתי לקבר אחרי 120 שנה"

לעילוי נשמתה של איתי אלבוים ז"ל.

מתוך גיליון טבת תשפ"ג.

צילום: רעות קרונברג

הפוסט ילדותה של אתי אלבוים- ראיון אישי הופיע לראשונה ב-פנימה.

נלחמים בשתי חזיתות
"אני לוחם בגבעתי, ואמא שלי לוחמת באימהות הלוחמים. כל אחד והחזית שלו. ביחד אנחנו מנצחים במלחמה", כך כתב בנה של נאוה רוזנבלום. עד לפני ארבעה חודשים עבדה נאוה במשרה מסודרת כרואת חשבון ומבקרת פנים, והייתה רחוקה מפעילות ציבורית. אך אז פרצה המלחמה, שני בניה הצטרפו ללחימה בעזה, והיא נרתמה לארגון 'אימהות הלוחמים', שהוקם אחרי מבצע צוק איתן.
אנחנו משוחחות כשהיא באוהל מול הכנסת, לשם מגיעות אימהות הלוחמים מדי יום רביעי עם חולצות ודגלים, וההמולה נשמעת ברקע.
"בתחילת המלחמה, כשדיברנו עם אנשים ואמרנו שהמסר העיקרי של הארגון הוא שחיי חיילינו קודמים לחיי האויב, אמרו לנו שזה מובן מאליו", משתפת נאוה, "ובאמת גם הבנים שלי הלוחמים הרגישו שהצבא מרבה לפעול מהאוויר ומגן עליהם. אבל ככל שחלף הזמן, ובעיקר אחרי הפסקת האש הראשונה, החל טשטוש – מכות האש הפכו לפחות חזקות, והתחילו לשלוח את החיילים לכל מיני משימות לא ראויות ומסכנות חיים, כמו למחוק גרפיטי או לנקות בית חולים באזור מסוכן".
גם הוראות הפתיחה באש ברצועת הביטחון החדשה מדירות שינה מעיניהן. למשל, הובא לידיעת אימהות הלוחמים מקרה שבו חיילים הבחינו במחבל עם RPG בחצר בית חולים, ביקשו אישור לחסל אותו ולא קיבלו. מיד לאחר מכן המחבל יצא ופצע שני חיילים. "אחת המטרות שלנו היא להשמיע את הקולות האלה", אומרת נאוה.

אלו דברים שפחות עולים בכותרות.
"גם לנו קשה לבוא ולצעוק את הדברים האלה בקול, כי אנחנו באמת לטובת צה"ל, צה"ל זה הילדים שלנו. חלק מהאימהות פה הן אימהות של מפקדים בכירים, וחלק כמוני, של סדירים. זה לא שאנחנו אומרות שחיי חיילינו קודמים לניצחון במלחמה או קודמים למדינה; אנחנו מבינות מה זה צבא, אנחנו לא נאיביות. הקריאה שלנו היא להמשיך עד הניצחון".
לצד הדרישה הזו, נאוה מדגישה כי ישנן פקודות מסוימות שלא ברור אם הן ניתנות כחלק מצורך מבצעי או כדי לשמור על מעמדנו מול העולם. "צריך לעמוד איתנים מול הדרישות האלה אם הן באות על חשבון חיי חיילינו", היא מבהירה. "אם כדי לעמוד בציפיות של ארצות הברית ידידתנו אנו נדרשים לסכן חיי חיילים – חיי החיילים קודמים".
אימהות הלוחמים פועלות מול חברי כנסת ואנשי ציבור, ושלחו לנשיא האמריקאי ביידן מכתב שלווה במיצג גדול. הן אף נוסעות עם ארגונים אחרים לחסום את מעבר משאיות הסיוע לתושבי רצועת עזה, ומבקרות חיילים פצועים ובני משפחותיהם בבתי חולים כל שבוע.

נאוה מספרת כי בארגון שותפות אימהות מכול גוני הקשת. "כמו שיושבים בנמ"ר בנים מכל הסוגים והאוכלוסיות – זה גם חתך האוכלוסייה של האימהות". לדבריה, גם התגובות שהן מקבלות אוהדות מאוד, והתמיכה חוצת מגזרים. "אנחנו מרגישות שהקול שלנו הוא חיזוק לקולות האחרים שנשמעים, ושהוא חשוב ומשמעותי מאוד למקבלי ההחלטות".

מצפון תיפתח
בזמן שרוב העיניים נשואות אל המתרחש בדרום, המתיחות בצפון ידועה, אך מדוברת הרבה פחות. "יש לילות שאני לא ישנה", משתפת עו"ד אפרת שכטר מקיבוץ שדה נחמיה הסמוך לקריית שמונה. הקיבוץ לא פונה, אף שהוא מרוחק רק כשישה קילומטרים מהגבול. "זה פחד שאני לא יכולה לתאר למי שלא חווה אותו. אנחנו חיים כך יום יום כבר חודשים ארוכים ובלי תאריך תפוגה".
לדבריה מצטרפת ד"ר שגית קורבס, שפונתה משלומי. "אני מרגישה פליטה בארצי. כולנו, משפחות וקהילות, פשוט התפזרנו לכל עבר. יש תלישות וחוסר ידיעה לא רק מתי זה ייגמר, אלא גם מה יהיה הביטחון שלנו ביום שאחרי".
עו"ד שכטר עובדת כיועצת משפטית בחברה בין־לאומית, וד"ר קרביס היא מומחית ליחסים בין־לאומיים. יחד הן פעילות ב'לובי 1701', שנקרא כך על שם החלטת האו"ם בסוף מלחמת לבנון השנייה, שקבעה כי השטח מגבול הצפון עד גבול הליטני יפורז מכוחות ומנשק וינכח שם כוח בין־לאומי. ההחלטה, כאמור, לא עמדה במבחן המציאות.
"מה שקרה בשבעה באוקטובר הוא סוג של טריילר למה שיכול לקרות כאן אצלנו בצפון", מסבירה שכטר. "בשל חוסר הוודאות לגבי מה שקורה באזור שלנו, שגם לא מקבל את ההד התקשורתי, הבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו, להיות פרואקטיביים ולהשמיע את קולנו. כך הוקם הלובי".
הלובי פעיל בכל החזיתות, גם בתקשורת הבין־לאומית. "אנחנו רוצים להכין את דעת הקהל העולמית לכך שאם חיזבאללה לא ייסוג והתוקפנות תמשיך, ישראל תהיה חייבת לפעול, ואז שלא יגידו לנו להיכנס להפסקת אש. אם רוצים הפסקת אש – שידאגו עכשיו להבטיח את הביטחון שלנו ושחיזבאללה ייסוג לאחור עד מעבר לליטני", הן מסבירות.

התחושה שלהן היא שהמתרחש בצפון מקבל חשיפה מצומצמת במהדורות החדשות, "ממשיכים כאילו מדובר במדינה אחרת. ועוד לא התחלנו לדבר על איום המנהרות. המלחמה כאן היא מלחמה מושתקת והרבה פעמים גם מסלפים נתונים", קובלת קרביס.
"כל הזמן מדווחים ש'לא נגרם נזק', וזה כל כך לא נכון", מוסיפה שכטר, "רואים נזקים עצומים פה גם לבתים וגם לעסקים. אנחנו מופתעות לפעמים מאי־הדיוק בדיווחים". בשל כך הלובי החל להוציא דוח פגיעות יומי, כדי לדווח על המצב בצפון ולהעלות את המודעות למתרחש באזור.

עין ליו"ש צופייה
ומחזית הצפון – לחזית השומרון. בעוד בצפון התושבים מפונים ומחכים ליום פקודה, בשומרון וביהודה מתרחשת מערכה מסוג אחר. באחד מערבי שבת, כחודש לאחר פרוץ המלחמה, שמעה מיכל פרנקל, תושבת עלי, יריות מהיישוב רחלים הסמוך אליהם, שהתגלו בהמשך כירי מהכפר הסמוך שחדר לחמישה בתים ביישוב.
מספר ימים קודם לכן, יסכה כהן ושאר נשות היישוב מגדלים בשומרון קמו בבוקר וראו עשרות עובדים פלסטינים עורכים מסיק בעצי הזית הצמודים לבתיהם. רבים מהגברים ביישוב היו מגויסים, החרדה הייתה גדולה, והן לא הבינו כיצד לאחר הטבח עולם כמנהגו נוהג. יסכה החליטה לפרסם עצומה על מנת לקרוא לעצירת המסיקים.
מיכל חברה ליסכה, והקריאה שלהן התרחבה להפסקת ההפקרות ולשינוי תפיסת הביטחון ביהודה ושומרון. אליהן הצטרפו נשים נוספות מכל רחבי ההתיישבות, והן הקימו יחד את ארגון 'הצופות – פורום נשות המגויסים'. אני משוחחת עם מיכל יחד עם שרון אבני, תושבת תקוע, שאף היא פעילה בארגון. "הצופות מלשון התצפיתניות", מסבירה מיכל, "כמו התצפיתניות בעזה שלא ספרו את הדיווחים שלהן מהשטח, שלמרות כל ההתראות שהביאו המידע נבלע – גם אנחנו, נשים שחיות פה בשטח, שצופות ורואות את כל מה שקורה, מעבירות את המידע הזה לכנסת, לתקשורת ולצבא, כדי שישנו את תפיסת הביטחון".
"מה שהיה לא יכול עוד להיות", מחדדת שרון. "המציאות שלנו השתנתה, והנהלים והפקודות של כל מערכת הביטחון צריכים להשתנות מהיסוד כדי להתאים את עצמם להתמודדות עם האיומים החדשים".

מה הדרישה שלכן, בפועל?
שרון: "קודם כול – פירוק היכולות הצבאיות של הרשות הפלסטינית. יש 40,000 שוטרים של הרשות, וברגע אחד הם יכולים לשנות את עמדתם ולהפוך את הקנה שלהם כלפינו, ראינו את זה בהמון פיגועים.
"בנוסף, אנחנו דורשות הרתעה, אכיפה ופעולות מנע נדרשות. בתקוע, למשל, כבר היו אירועים של כדורים תועים שהגיעו למרכז היישוב. ההערכה של מערכת הביטחון היא שיש מעל חצי מיליון כלי נשק בלתי חוקיים חופשיים, נוסף על התחמושת, הנשקים, הרכבים הממוגנים והציוד שמחזיקים אנשי הביטחון של הרשות. אנחנו מבקשות באופן יזום להגיב, להיכנס לכפרים, להוציא נשקים לא חוקיים".
מיכל: "אנחנו גם לא מוכנות שיהיו עוד הסתות ממשיות של טרור ברשתות. רואים בטלגרם שהם מצלמים את היישובים ואת הילדים שלנו שוחים במעיינות שליד. אנחנו עוקבות אחרי הפרסומים ורואות את ההסתות. איפה הסייבר של מדינת ישראל?! למה לא חוסמים אותם?"
שרון מציינת כי הן לא מנותקות מהמציאות, והן מודעות לפעולות מבצעיות חסרות תקדים שנעשו ביהודה ושומרון, גם מבחינה מספרית וגם מבחינה איכותית. יחד עם זאת, לטענתן זה עדיין לא מספיק, וצריך פחות הרתעה ויותר פעולות שמביאות הגנה מלכתחילה.
לשתיהן חשוב להדגיש שהן מחזקות את מערכות הביטחון, ופועלות על מנת לדחוף את ההנהגה ואת הפיקוד הגבוה בצבא לעשייה משמעותית. "הפעילות שלנו היא במטרה לדייק מה שחסר, כי אנחנו רואות בשטח איומים שגורמי המודיעין לא בהכרח מזהים. אנחנו לרגע לא מתיימרות להיות הרמטכ"ל, אנחנו רק משתפות מה קורה בשטח שלנו, שהוא ייחודי, כי בטח במלחמה עצימה כזו, עם כל כך הרבה רעשי רקע מסביב, הרבה פעמים מתפספסים נתונים ומידע מהשטח".
פעילות הפורום חולשת על תחומים רבים של הסברה – הפצת תכנים ברשת, ראיונות לתקשורת ופגישות עם אנשי צבא, לרבות אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס.

אתן מרגישות שהצלחתן להישמע ולהשפיע?
"אנחנו פונות לצבא ורואות שזה משפיע", עונה מיכל. "כשאנחנו יורדות לרזולוציות נמוכות ואומרות להם למשל שירד מחסום באחד היישובים או שקיים איום ספציפי כזה או אחר – אנחנו רואות שהם מגיבים בהתאם.
"המון אנשים בשטח פונים אלינו כשיש בעיות. הפכנו להיות מוקד שירות לקוחות", היא צוחקת. "יש לנו שגרירה בכל יישוב שנמצאת איתנו בקשר וכותבת לנו מה קורה ביישוב שלה מבחינה ביטחונית. כל אחת יכולה להיות שותפה".
ושרון מוסיפה: "אנחנו נפגשות עם שרים וחברי כנסת, ומזמנים אותנו לוועדות ולכנסים של שדולת הניצחון ושל גבורה נשית. הפורום הצליח למצב את עצמו כשיח נשי לגיטימי ומשמעותי. הפכנו לכתובת, גם לגורמי ביטחון וגם לאנשים בשטח".

יש תקווה
הכוח הנשי מלווה גם את רחל הדס קלרמן, דודתו של איתן מור שנחטף לעזה ופעילה ב'פורום תקווה'. דווקא במצב שבו נטיית הלב היא ליפול לייאוש, הקימו שלוש משפחות של חטופים את פורום תקווה, שמונה כיום כשלושים משפחות.
בהתחלה הם הצטרפו למטה החטופים הכללי, אבל כשראו שמי שמוביל מושך לכיוון מסוים שפחות התאים להם, החליט צביקה מור, אביו של איתן, להקים פורום נוסף. "לא במקום המטה", מדגישה רחל גיסתו, "אלא על מנת להביא אמירה נוספת".
"השם של הפורום נועד להרים את הראש", היא מסבירה, "יש לנו תקווה, יש מה לעשות, ויש איך לעשות את זה נכון".
הייחודיות של הפורום היא שהוא מוביל ראייה שהיא גם לאומית. "אנחנו מאוד רוצים את החטופים, לא ויתרנו עליהם לשנייה, וזה חלילה לא בא ממקום של לוותר עליהם בשום צורה שהיא, אלא ממקום של לעשות את הדברים עם ראייה לאומית, בדרך שלא תגרום לנו לסבל עתידי גדול יותר, כך שגם נוציא אותם וגם ננצח".

מה האלטרנטיבה שהפורום מציע לשחרור החטופים?
"אנחנו מדברים המון על זה שמי שצריך לשלם את כל המחיר הוא האויב, לא עם ישראל. עם ישראל כבר שילם מחיר כבד מאוד ולא צריך לשלם עוד מחירים, לא עכשיו ולא בעתיד. המסר שנשאיר לדורות הבאים לא יהיה ששווה לחטוף לנו וששווה לעשות את מה שעשו לנו, אלא הפוך מכך.
"יש עוד המון מה לעשות", היא מבהירה, "לא מיצינו בכלל את כל האפשרויות והמישורים שבהם ניתן ללחוץ על חמאס כדי שהם יהיו אלה שישלמו את המחיר, עד שהחטופים יהיו להם נטל ולא נכס, שהם יצאו על הברכיים ויגידו – קחו מאיתנו את החטופים כבר".

ספגתם הרבה ביקורת משאר המשפחות של החטופים.
"לא מכל המשפחות. עם רוב המשפחות יש אווירה טובה וקשרים טובים, למרות שיש חילוקי דעות מאוד גדולים, זה נכון. לכן אנחנו אומרים את הדברים לא בשם כולם, אלא בשם מי שרוצה. כל אחד יכול להגיד את דעותיו".

בכוח האמונה

אומרים שברק לא מכה באותו מקום פעמיים, אבל במקרה של חיה הראל הוא הכה שלוש פעמים. סבה, סגן אלוף יואב וספי, נפל במלחמת יום כיפור בקרב גבורה שבעקבותיו הוענק לו עיטור העוז. דודה ארנון נפל בגיל 19 במלחמת שלום הגליל, ובכסלו האחרון אחיה התאום, ארנון בנבניסטי וספי, הקרוי על שם דודו, נפל בעזה בגיל 26. ארנון, ששירת בסיירת גבעתי, התייצב בשבעה באוקטובר בנחל עוז, אף שלא קיבל צו מילואים, והתעקש להתגייס ללחימה.
פורום הגבורה, שחיה חברה בו, מונה יותר מ־130 משפחות שכולות. מטרתו לקיים את צוואת הבנים – לא לעצור באמצע הלחימה, ולהמשיך עד להשגת כל יעדי המלחמה, כדי שמותם לא יהיה לשווא. מדי שבוע מגיעות המשפחות אל הכנסת כדי להשמיע את המסר הזה, ובמקביל הן פועלות גם באפיקים נוספים בקידום מסרים של אחדות, בהעברת שיחות בבתי ספר, ובקרוב הן מתכננות ליזום מעגלי גבורה של שיח ושירה על מנת להכיר את הנופלים ולחבר בין המגזרים השונים.
***מאיפה יש לך כוח, דווקא ברגע כזה של שבר, לקום ולפעול?
"אני יודעת שזה הקול של אחי, והרצון להשמיע אותו נתן לי כוח לקום ולעשות. במשך כל הלחימה, וגם כשהוא היה בעזה, אחי לא הפסיק להגיד שנמשיך עד הניצחון. אנשים שהיו סביבו אומרים שהוא לא הפסיק להחדיר בהם את רוח הניצחון, והוא גם אמר לסבתא שלי, שדיבר איתה יום לפני – 'אני יודע על מה אני נלחם ולמה אני נלחם'. ההזדמנות להשמיע את קולו נותנת לי כוח, וגם העשייה למען הכלל. אני יודעת שהוא סיים את חייו בשליחות עצומה למען עם ישראל, ועכשיו אני מחפשת בעצמי איך אני יכולה לתרום".

איך היה הקשר ביניכם כתאומים?
"היינו משלימים אחד את השני. הוא היה ילד שובב ואני הייתי שונה. אימא שלי מתארת אותי יושבת בשקט על הספסל בגן השעשועים בזמן שהיא רצה אחריו כבר שמונה סיבובים. גם כשהיה בצבא וגם לפני זה, יכולתי להרגיש אותו. בצבא, אם ידעתי שקשה לו – נסעתי אליו בימי שישי. שני האחים שלי לחמו, אבל הייתה לי הרגשה נורא קשה לגבי ארנון, כי כנראה הרגשתי אותו ואת הסיכון שהוא נמצא בו. תאומים זה מעבר למילים", היא אומרת בכאב, "זו הרגשה. אני יכולה להגיד שאני מרגישה שחלק ממני, מהגוף שלי, פשוט נלקח".
את הרוח החזקה ארנון קיבל מהבית. "גדלתי בבית של אמונה", מספרת חיה. "סבא שלי, ממש לפני שנהרג, שלח מכתב שבו כתב 'ארנון, עינב, ורד ושרהל'ה היקרים, אני אוהב אתכם, הרבה נשיקות. התחלתי להאמין שיש אלוקים בשמיים. אבא שלכם יואב'. המכתב הגיע בשבעה.
"סבא שלי היה איש 'השומר הצעיר', אדם חילוני. הוא עבר שבעה טנקים שספגו פגיעות ישירות וניצל מהם. הגדוד שלו השמיד בפיקודו מעל 70 טנקים סורים, אז בטח מה שהוא ראה היה מעבר לכל דמיון. אני לא יודעת מה בדיוק הביא אותו להאמין בבורא עולם, אבל אני חושבת שזו צוואה לחיים שלנו. אמא שלי חזרה בתשובה בגיל 18, ואני ספגתי את זה, אבל גם חקרתי בעצמי והלכתי אחרי האמונה שלי".
היא מספרת כשכסבתא שלה חתמה לבנה ארנון על אישור להתגייס, היא אמרה: "יש אלוקים בשמיים – פעם שנייה זה לא יקרה". ולמרות זאת, כשזה קרה היא לא איבדה את האמונה.
"מה שמשאיר אותי חזקה ומעמיד אותי על הרגליים זו האמונה", משתפת חיה. "לחיות עם אמונה זה לחיות עם תרופה תמידית של כוח, לקום כל יום לקום ולהבין למה אנחנו חיים פה. אנחנו חיים פה כי יש לנו שליחות לקיים ולעשות, בשביל עם ישראל.
"ביום ההוא, כשהקצינים הגיעו, אחרי שעה־שעתיים אספתי את עצמי ואמרתי לעצמי – חיה, את נשארת חזקה, יש בורא לעולם. חיזקתי את עצמי באמונה, וזה מה שנתן לי כוח להתמודד אחר כך. לא משנה איזה ניסיון יש בחיים – אם יש לך אמונה, תצליחי לקום מחדש".

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ניסן תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מביאות גאולה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"יש לי יכולת להתנהל בכל מקום בצורה שבה אני לא מדכאת את עצמי ואת דעותיי וגם לא מתנגשת עם המערכת", היא אומרת. "המטרה שלי אינה להגיע דווקא לבמה שמאלנית, אלא שיאפשרו לי להתבטא כמו שאני רוצה וחושבת, בלי צנזורה".

דרומי רגילה להיות שונה. "מילדות, בכל מקום שהייתי בו, הייתי חריגה", היא מעידה על עצמה, ומסבירה כיצד למרות היותה אשת ימין מובהקת, היא מרגישה בנוח גם במעוזי השמאל: "אני אוהבת לגור בתל אביב, שם אני מרגישה בנוח עם הזהות שלי. נולדתי בטבעון, מקום שמאלני מאוד, וההורים שלי היו ועודם מאוד ימניים. גדלתי בבית פוליטי: אני זוכרת את רפול מבקר בבית הוריי, אבא שלי היה לוקח אותי לאוהל של צומת באלונים, אני גם זוכרת הערות שהמורות שלי הפנו כלפיי בנוגע לדעותיי".

צילום: שיר טורם

במחאות האחרונות נגד הרפורמה המשפטית היו בתל אביב הפגנות גדולות והרבה זעם כלפי הימין. כתל אביבית, הרגשת שזה פוגש גם אותך?

"לא. במובן מסוים, עכשיו כשאני יותר מוכרת, אני אפילו מרגישה בסוג של שליחות. פונים אליי בשקט אנשים מהשכונה, מחמיאים לי על ההופעה שלי בטלוויזיה, או קורצים לעברי ושואלים אם אני מגיעה להפגנת הימין הערב. אני גם משמשת כתובת. התקשרה אליי אמא שהבן שלה לומד בבית הספר של הילדה שלי. הילד שלה חזר הביתה ושאל: 'למה אומרים שאבא טיפש?' הוא הסביר לה שאמרו לו בבית הספר שמי שמצביע לביבי הוא טיפש. אני לא יכולה לתאר לך כמה ההורים שלו משכילים, בכירים במקצועם וליברלים, והילד שלהם צריך ללכת עם המטען הזה. קבוצות ווטסאפ של הורים הפכו לפוליטיות וללוח מודעות להפגנות. מישהי אמרה לי פעם: 'אצלנו אין אף ימני, כולם שמאל'. שאלתי אותה אם היא לא חושבת על האפשרות שאולי הימניים מפחדים לדבר בקול".

להרתיע במקום להכריע

לפני חודשים ספורים יצא לאור ספר הביכורים של דרומי, 'פרחים בקנה'. הספר, בהוצאת סלע מאיר, עוסק בשינוי האתוס ההתקפי של צה"ל, ומתייחס לראשונה בצורה מקיפה, עמוקה ומסודרת לתהליכי עומק המשנים את הצבא מבפנים. דרומי מאבחנת וסוקרת את השינויים הטקטוניים, פוליטיים וחברתיים כאחד, שעובר צה"ל מאז המהפך של שנת 1977, עם עליית בגין והימין לשלטון, ועד היום. הספר זכה לשבחים רבים ולפרס מולדובן לספרות צבאית.

אף ששירתה בצה"ל כמדריכת שריון וכקצינה, דרומי מבהירה כי לא עברה הצבאי הוא שהוביל לכתיבת הספר: "צריך בסך הכול סקרנות, אכפתיות ועיניים פקוחות כדי להבין שמשהו לא טוב קורה בצה"ל".

התהליך שעבר על צה"ל בעשורים האחרונים, מאז עלה הליכוד לשלטון לראשונה, שינה את מטרות הצבא מהכרעת האויב והבסתו – להרתעתו בלבד, אומרת דרומי. לצורך הספר היא ערכה ראיונות עומק רבים עם אנשי צבא בכירים כמו האלוף לשעבר יאיר גולן, תת־אלוף צ'יקו תמיר, שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון ורבים אחרים.

מה הוביל אותך לבצע צלילת עומק אל תוך קרבי הצבא הישראלי?

"הרבה זמן הלכתי עם המחשבה שתגובת השמאל למהפך של 77' לא הסתיימה רק בהפיכה המשפטית ובאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק, אלא נכנסה והשפיעה גם על מערכת הביטחון. איך יכול להיות שמפא"י הייתה מיליטריסטית מאוד, ואילו דור ההמשך שלה, אנשי המערך, פתאום התחילו לדבר על שלום ועל ויתורים? הבנתי שלא מדובר רק ברחמים על הפלסטינים, ושחלק גדול מזה הוא תגובת נגד לעליית הימין לשלטון".

דרומי מתארת בספרה כיצד בעשורים האחרונים מתרחשים תהליכים אנטי־מיליטריסטיים בצבא, המכרסמים בחוסנו וביכולותיה של מדינת ישראל להגן על עצמה. הדבר מתבטא, בין היתר, בכניסתם של גופים אזרחיים בעלי תפיסות של פמיניזם רדיקלי, פציפיזם וכדומה, אל תוך שערי הבסיסים. עם שינויה של התפיסה הצה"לית, וככל שהדרג הפיקודי הפנים כי מטרתו של צה"ל אינה הכרעת האויב אלא הפעלת מנופים ולחצים כלפיו, כמו פתרונות מדיניים או לוחמה פסיכולוגית, הסכר נפרץ, ולצבא פרצו תפיסות שאינן קשורות לביטחון כי אם לפוליטיקה, מגדר וחברה.

צמרת מנותקת

ספרה של דרומי עוקב לא רק אחר השפה הצה"לית שהשתנתה, אלא גם אחר המחירים הכבדים ששילמו חיילים וקצינים בעקבות השינויים האלו: מושגים מעורפלים כמו "הוגעה", "מנופים" ו"אפקטים פיזיים ותודעתיים" הפכו לשגורים בפי הדרג הבכיר, אך היו לא ברורים למפקדים בשטח.

בצמרת צה"ל אולי חשבו שמושגים אינטלקטואליים ודיון ערכי מפותל בחדרי ישיבות ממוזגים יכולים להיות מתורגמים ללחימה בשטח, אך בפועל הם יצרו בלבול וטשטוש בשדה הקרב כאשר מפקדים לא ידעו כיצד להתאים וליישם אותם במלחמה אמיתית. הפער הזה עלה בחיי אדם.

אחרי כל זה, את חושבת שאמא בישראל יכולה לשלוח את ילדיה לצבא ולהאמין שישמרו עליהם?

"אם לא נוכל להאמין בזה אנחנו בבעיה גדולה. אנחנו חייבות להאמין בזה".

אם היית עכשיו אמא לילד בגיל גיוס, היית שולחת אותו לשירות קרבי?

"ליחידות הכי קרביות", היא עונה בלי היסוס. "אין לנו צבא אחר, אין לנו מדינה אחרת".

את מתארת בספר כיצד הצליחו ארגונים פמיניסטיים להיכנס לתוך הצבא ולחולל מהפכה מתחת לאפם של בכירי צה"ל. מה הוליד את המהפכה הזו?

"גם הסיפור הזה התאפשר כי צה"ל ויתר על עקרונות צבאיים בסיסיים. אני מביאה בספר את ההיסטוריה של הפמיניזם והקשר בין הפמיניזם לפציפיזם, שהפך להיות עיקרון מוביל של ארגוני הנשים. בישראל הפמיניזם הרדיקלי מעורבב עמוק עם השמאל הרדיקלי. הנשים שהביאו את הרעיונות האלה לצבא לא באו מתוך דאגה לנשים, אבל זה היה סיפור כיסוי טוב, כי אישה שתבוא ותגיד שצה"ל הוא צבא כובש ושלדעתה צריך להחליש אותו, מי יקשיב לה?"

את חושבת שהמצב שהגענו אליו הוא בר־תיקון?

"זה תהליך שייקח שנים, אבל במובן מסוים מה שקרה עם הסרבנות במחאה נגד הרפורמה הוא התחלה של תיקון. על אחד השלטים בהפגנת הימין נכתב 'תודה לטכנאים על המטס'. הסרבנות בעצם הובילה למחאת נגד ופקחה את עיניהם של רבים, לכן אני חושבת שהשינוי יגיע מלמטה. הצבא קשוב לציבור, שומע את הביקורות וזה מחלחל.

"אני בשום אופן לא מספידה את צה"ל. המבצע האחרון היה נחוץ לא רק לביטחון ישראל אלא גם כדי להזכיר שעל אף המשבר הגדול, הצבא עדיין חזק. האויב חשב שהחברה הישראלית חלשה בגלל המחלוקות הפנימיות, והמבצע החזיר את ההרתעה מול אויבינו, ולהבדיל אלפי הבדלות – הראה למתנגדי הרפורמה מהו הקו האדום"

דרומי סבורה כי הידלדלות המחאות והידרדרותן לגבולות הגרוטסקה קשורות גם לעובדה שהן נגעו בצה"ל, ציפור נפשו של הציבור הישראלי. "במשך שנים השמאל זועק שצה"ל הופך לצבא של סרוגים, ופתאום הוא אומר שהצבא שלו בטאבו. בעיניי השמאל הישראלי מצוי במשבר גדול מאוד. תראי איך הוא זנח לגמרי את הסוגיה הפלסטינית – המהירות שבה הם השליכו את דגלי אש"ף ולקחו את דגלי ישראל כדי להוכיח שהם פטריוטים מראה כמה אין שם עקרונות מלבד אנטי־ימניות".

תיק תקשורת

מאחורי דרומי עבר תקשורתי עשיר, על אף שמלכתחילה היא כלל לא דמיינה את עצמה כעיתונאית. היא סיימה תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל והמזרח התיכון, תואר שני בלימודי מדינת ישראל ויהדות ארצות הברית, וכן למדה בתוכנית המצטיינים לזהות ומדיניות של המכללה למדינאות.

את דרכה בתקשורת החלה בערוץ 20 כמגישה של תוכניות שונות. ב־2016 החלה לכתוב טורי דעה בעיתון 'הארץ', כתיבה שנמשכה חמש שנים והסתיימה בטריקת דלת. כיום היא לוקחת חלק בתוכנית 'מבקרי המדינה' בערוץ הכנסת, מגישה מספר תוכניות קבועות בערוץ 14, בעלת טור קבוע ב'מקור ראשון', כתבת מגזין באתר מאקו וכותבת טורי דעה ב'ישראל היום' וב'ידיעות אחרונות'. כמו כן, דרומי מכהנת כמנהלת 'פורום המזרח התיכון' בישראל.

אירוע טלוויזיוני

תרבות הפוליטיקלי קורקט, אומרת דרומי, הרסה את היכולת לנהל שיח, ואילו 'הפטריוטים' לא מיישרת קו עם תרבות הדיבור החדשה הזו. "אנשים אוהבים לשמוע את האמת כמו שהיא. אצלנו צוחקים על הכול. חוץ מזה, אנחנו אוהבים אחד את השני וזה עובר גם לצופים", היא מעידה, ומספרת על יחסים קרובים עם חברתה למסך, הסופרת והפובליציסטית עירית לינור. "אני מתייעצת איתה, אנחנו נפגשות מדי פעם ומעבירות זו לזו קישורים לבגדים של זארה".

כתבת: הדס צורי

צילום: שיר טורם

איפור: רותם זוהר מרפלד

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פנימה של חודש תמוז

להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט העיתונאית והפובליציסטית נוה דרומי בריאיון נוקב ואישי במגזין פנימה הופיע לראשונה ב-פנימה.

השפה העברית היא נס של תחייה.

אין עוד שפה בעולם ששימשה שפה מדוברת, נעלמה ליותר מ־1,500 שנה, ולאחריהן חזרה להיות חיה ומתפתחת. אלא שבשנים האחרונות מתחוללים שינויים מרחיקי לכת, ושפת הקודש האהובה משתנה לנגד עינינו על ידי גורמים המנסים לעצב את החברה הישראלית מחדש באמצעותה.

חדשות לבקרים נשמעות טענות הנוגעות לכך ששפתנו הלאומית היא פטריארכלית ומדירה נשים, וכן קריאות ל"תיקון" השפה ועוולות חברתיות שלכאורה נגזרות ממנה.

מי שמובילה את המאבק ועומדת בחוד החנית היא יושבת ראש מפלגת העבודה, מרב מיכאלי, המדברת במכוון בלשון נקבה או בשפה הפונה לשני המינים. על שיבושי הלשון שלה כמו "הציבור יודעת" אנו נוטים להסתכל בחיוך או בלעג, להתייחס אליהם כאל קוריוז ולבטל את מה שנראה לנו קיצוני אומנם, אך בלתי מזיק.

אלא שבשנתיים האחרונות התחביר הרב־מגדרי כבר אינו נחלתה הבלעדית של מיכאלי, והוא הולך ותופס מקום בציבוריות הישראלית. אט אט גלשה הכתיבה הרב־מגדרית גם אל משרדי הממשלה, עיריות שונות וגופים ציבוריים ופרטיים. אפילו מוסדות דתיים שהקשר בינם ובין מאבקים לשוויון מגדרי קלוש, אימצו לעיתים את הכתיבה הא־מגדרית, שהפכה לטרנד הנתפס כצעיר ומגניב. 

התוצאה: שינויים מבניים ודקדוקיים בתחביר העברי, בצורת האותיות ובאופן ההגייה. את הקו הנטוי, המאפשר כתיבה לגברים ולנשים גם יחד (למשל: דרוש/ה עובד/ת) מאיימת להחליף נקודה המייצגת רצף של מגדרים (דרוש.ה עובד.ת) ותפיסת עולם שהיא הרבה מעבר לקידום נשים. רבים אינם מודעים לתופעה ההולכת ומתרחבת ורואים בשינויים עניין אופנתי, לא מעטים אף מאמצים את השינויים מבלי להעמיק במי ובמה שעומד מאחוריהם.

מי יודע מה יהיו תוצאותיה של ההפיכה השקטה שמתחוללת בשפה העברית? מה ומי עומדים מאחוריה? וכיצד השינוי בשפה עלול להוביל לשינויי עומק בחברה הישראלית? יצאנו לסקור לעומק את אחת הסוגיות הבוערות כיום.

נקודה שהיא רצף

כדי להבין כיצד פועלים הכוחות המשפיעים על השפה ומהי האידיאולוגיה העומדת מאחוריהם אני משוחחת עם דפנה איזנרייך, אשת דיגיטל ותוכן המנהלת את היוזמה 'דברו אלינו' שמקדמת שימוש ב"שפה שוויונית". 

בשנתיים האחרונות מעבירה איזנרייך סדנאות והרצאות בנושא שפה ומגדר ומלמדת איך לכתוב טקסטים שוויוניים. היא הפכה לפעילה חברתית בתחום ואוחזת באג'נדה פמיניסטית ומגדרית שנויה במחלוקת. השיחה איתה מורכבת, טעונה, ולא פעם מגיעה למבוי סתום. בכל זאת, דבריה חשובים ומעידים על השינוי המאיים להתחולל בשפת הקודש.

שבירת כלים וכללים

מן העבר השני של המתרס אני משוחחת עם עורכת הדין נעמה סלע (58), יושבת ראש 'פורום הארגונים למען המשפחה'. נעמה – אולי באופן מפתיע – איננה דתייה, ולדבריה היא עוסקת במאבק בפרוגרס כתחביב.

הפורום הוקם באוקטובר 2020 והוא כולל ארגונים דתיים וחילוניים כמו 'קפה שפירא', 'שוברות שוויון', 'אבות למען צדק', 'איגוד רבני קהילות', 'בוחרים במשפחה', 'בצלמו', 'פורום דרור בליכוד' ועוד. הפורום, כך מספרת סלע, יוצר ממשקים מול ועדות בכנסת ופועל נגד יוזמות חקיקה פרוגרסיביות במטרה להעלות למודעות הציבורית את הנזק שההשקפה הפרוגרסיבית עושה בכל המערכות – בצבא, בתרבות, בחינוך, באקדמיה ובשפה.

כיצד החלה הפעילות שלך למען השפה?

"את הנקודה הא־מגדרית ה'חמודה' ראיתי לפני שנתיים וחצי. במכתב רשמי שפרסם משרד החינוך הייתה נקודה מפרידה במקום פנייה בלשון סתמי רגיל, שהוא זכר ברבים. תמהתי במה מדובר. צורת הכתיבה צרמה לי לעין והייתה נראית לי חריגה, אז כתבתי מכתב למשרד החינוך. בתגובה הם אמרו שזו הייתה טעות וההנחיה היא לא להשתמש בנקודה הזו".

המכתב ההוא היה רק סנונית ראשונה שבישרה את בוא מבול הכתיבה המגדרית, אומרת סלע. "עם הזמן התופעה הלכה והתפשטה כמו פטריות אחר הגשם. פה מודעה ושם מודעה, במיוחד במודעות דרושים שבהן נכתב 'דרוש.ה'. כשחיפשתי על הנושא חומר רקע, הבנתי שזו לא נקודה תמימה או חיננית, אלא שיש מאחוריה אידיאולוגיה רדיקלית". 

ספרי לי על מקרה שבו פעלתם לשינוי.

"במסך של דף הבית באתר קופת החולים 'מאוחדת' ראינו יום אחד שכל האופציות מובחנות בנקודה בין זכר לנקבה. החלטנו שלא נשתף פעולה עם הדבר הזה. פתחנו במערכה רב־זרועית שכללה מנגנון המוני של שליחת מיילים למנכ"לית וליושב ראש הדירקטוריון. אלפי אנשים שלחו מיילים והם לא הגיבו. רק אחרי שכתבתי מכתב ויצרתי קשר עם יושב ראש הדירקטוריון של הקופה, ואמרתי לו שאם לא יחזירו את המסך הקודם נגרום לכך שציבור עצום יעברו לקופת חולים אחרת – הם נלחצו והחזירו למה שהיה. הלחץ הציבורי עבד".

מה הלאה? לאן אנחנו צועדים מכאן?

"השיטה הפרוגרסיבית, כשמה כן היא – כל הזמן בתנועה ובשינוי. היא נוגסת במסורת, ולכן צריך להיות מאוד ערניים וחדים. מי שרוצה לשמור על זהות יהודית, ציונית ומשפחתית צריך להסתייג ולהישמר מכל משמר, כי זה לא שינוי קוסמטי, אלא ניסיון להרוס את המהות".

הכתבה המלאה בגליון חשוון של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

קרדיט תמונה: לע"מ

הפוסט העברית החדשה הופיע לראשונה ב-פנימה.

כבר מאות רבות של שנים מגיעים יהודים לשפוך את ליבם במקום קבורתה של רחל אמנו. העדויות הקדומות ביותר לנקודת הציון של הקבר הן מהמאה האחת־עשרה. מאז ועד היום, במשך יותר מאלף שנה, ההיסטוריה רצופה בתיאורים של יהודים שהגיעו להתפלל במקום ומצאו את האם האבודה על אם הדרך.

בעזרת תערוכת צילומים היסטורית של הספרייה הלאומית, ויחד עם העיתונאי והחוקר נדב שרגאי, שהתחקה באדיקות אחר סיפורו ההיסטורי של ציון הקבר בספרו 'על אם הדרך – סיפורו של קבר רחל', יצאתי למסע בעקבות מקום קבורתה של רחל אמנו. ההיסטוריה הפתלתלה של המקום, סגולותיו המיוחדות, אירועים לא שגרתיים שהתרחשו סביבו ומקומו בתרבות היהודית המתחדשת בארץ ישראל הפכו אותו למוקד של עלייה לרגל, תפילה וחיבור.

• מלחמת ששת הימים

ושבו מארץ אויב

ב־7 ביוני 1967, יומה השני של מלחמת ששת הימים, פרץ גדוד 62 של חטיבת ירושלים את הדרך לבית לחם. העיר נכבשה ומתחם קבר רחל שוחרר.

לא זו בלבד שישראל לא נחלה תבוסה צורבת מול צבאות ערב, אלא שהיא ניצחה ניצחון אדיר והחזירה לידיה מקומות מקודשים לעם היהודי, ובהם קבר רחל. עיתון 'הארץ' דיווח אז כי ביום השחרור הגיע מספר המבקרים בקבר רחל לכ־45,000 ביום. 

"תור הזהב של המקום היה כמובן מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כשמאות אלפים נהרו לשם בשנים הראשונות", מעיד שרגאי. 

כמה מגיעים כיום אל קבר רחל?

"בערבי חגים ושבתות – כמה אלפים. בימי שגרה המספר יכול לרדת לכמה מאות. בי"א בחשוון – עשרות אלפים".

• ההתיישבות היהודית החדשה בבית לחם 

ושבו בנים לגבולם

27 שנה חלפו מאז ימי אוסלו, ו־17 שנה מאז צאת ספרו של שרגאי. אני שואלת אותו מה היה מוסיף לספר לו נכתב היום, והוא אינו מתלבט לרגע: "הייתי כותב פרק נוסף ובו תיאור של קורות ההתיישבות החדשה בסמוך לקבר רחל, משוחח עם המשפחות שם ומתאר את התהליך שהביא לכך".

לפני כשנתיים פרסם שרגאי כתבה נרחבת בנושא ב'ישראל היום'. "בעיניי מדובר בגיבורים. חבל שהציבור הרחב בארץ לא נחשף מספיק לדמויותיהם ולסיפורם המרגש", הוא אומר, ומתאר התיישבות מיוחדת וחלוצית.

לעת סיום הוא מבקש לצטט את אחת המרואיינות, "מגיבורות הכתבה ההיא", כך הוא מכנה את איילת בר חן, שהתגוררה במשך שש שנים, עם תשעת ילדיה, בסמוך לקבר רחל. 

"בית לחם ברחה לנו מן החלומות", אמרה אז בר חן, "פתאום קלטנו שיש עיר כל כך מרכזית בהיסטוריה היהודית, ששכחנו אותה. העמקנו בפרקי התנ"ך שעוסקים במקום, בסיפורי רחל ובנימין, ישי ודוד, רות ובועז, והתחברנו ממקום של תורה".

"כיום מתגוררות במובלעת הזו שיצר ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין 11 משפחות יהודיות, ובמקום פועלת ישיבה ובה שבעים תלמידים, במסגרת המאחז היהודי 'בני רחל' –  התיישבות יהודית קבועה בפאתי בית לחם, לראשונה מאז ימי בר־כוכבא", מספר שרגאי.

תגיד, מה מביא את רחל אמנו להיות נוכחת כל כך בחיי עם ישראל גם אלפי שנים אחרי פטירתה? כיצד הפך קברה, שנמצא באזור באמת מורכב, למקום לעלייה לרגל ותפילה?

"אני מניח שהממד הטרגי כל כך בחייה של רחל הוא זה שמביא ציבורים רחבים ומגוונים כל כך להזדהות עם דמותה", מנסה שרגאי לפתור את התעלומה. "על שני נדבכים הושתת הזיכרון היהודי של רחל אמנו. הנדבך הראשון היה סיפור חייה הטרגי והעצוב, שמשמש כר נרחב להזדהות אישית עם דמותה. הנדבך השני היה נבואת הנחמה של ירמיהו, שהיה הראשון שהתייחס אל רחל כאם המזילה דמעות על בניה. נביא החורבן תיאר את רחל כמי שבכייה הבוקע שערי רקיע עתיד לסלול את הדרך לגאולה, לקיבוץ הגלויות ולשיבת הבנים לגבולם. 

"הקבר הפך בהדרגה למעין כותל קטן. רוחה של רחל, רוח אם אהובה, שבחיקה ניתן למצוא נחמה ומרפא, הייתה מרחפת בעיני רוחם ובדמיונם של באי קברה, עד שלרבים מהם היה נדמה שהיא עודנה בחיים", מתאר שרגאי. "נראה שאין עוד מקום בארץ ישראל, חוץ מהכותל המערבי, שבו הזילו יהודים דמעות רבות כל כך. על דמותה של רחל כפי שהשתרשה במסורת הדורות התרפקו גבירים ושועי ארץ יחד עם פשוטי העם וקשי יום. כולם היו בניה, והם שהעניקו לאתר הצנוע הזה משמעות".

סגולת המקום

סגולות ומנהגים רבים נקשרו בקבר רחל, בעיקר כאלו הנוגעים לפריון וללידה.

יש מספרים על מנהג לאסוף אבנים מסביב הקבר כסגולה ללידה קלה. סגולה ידועה בין פוקדי המקום, המוזכרת על ידי ה'ישמח ישראל' בספרו 'אוצרות ירושלים', גורסת כי הקפת הקבר שבע פעמים על ידי חוט לבן, שלאחר מכן נענד כצמיד, היא ברכה ללידה ולרפואה.

גם למפתחות מתחם הקבר, שהם גדולים ומסיביים במיוחד, מיוחסות תכונות ניסיות. "אלפי יולדות ביקשו לאורך השנים את המפתח, ערב לידה, כברכה ללידה מוצלחת ונטולת סיכונים", מספר שרגאי. המפתח היה מוחזר בכל פעם לשמשי המקום, וכיום הוא מופקד בידי בני משפחת פריימן.

צילום: גלויה שהודפסה על ידי הוצאת ׳לבנון׳ לפני כמאה שנה. התמונה המקורית צולמה בסוף המאה, עוברי אורח פוקדים את קבר רחל. מתוך ספרו של ההולנדי א' דאפר )1677 .)נלקח מתוך ספרו של התשע־עשרה על ידי פליקס בונפיס. נלקח מאתר הספרייה הלאומית.

הכתבה המלאה בגליון חשוון של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

הפוסט ושבו בנים לגבולם: כתבה מיוחדת ליום פטירת רחל אימנו הופיע לראשונה ב-פנימה.

שבע שנים אחרי שהתפוצצה אחת מפרשיות המין החמורות במגזר הדתי־לאומי, היא עומדת ומשתפת אותנו באומץ. 

מיכל מבקשת להעלות למודעות את ההשלכות ארוכות הטווח של פגיעות מיניות. היא מאמינה כי בעזרת הידע הנכון ביכולתנו למנוע את הפגיעה הבאה ולתת יד לשיקום נפגעות העבר: "יש לקהילה כוח גדול בריפוי. אני רוצה שאנשים ילמדו דרכים לסייע לנפגעים הקרובים אליהם".

לרגע היא לא חשדה שמדובר בה, שהיא עצמה נוצלה מינית על ידי לא אחר מאשר מי שהיה הסמכות הרוחנית שלה. אפילו שיחת הטלפון של הרב שמואל אליהו לא עוררה את חשדה, אף שנאמר בה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מורם ורבם נחשד בעבירות מין חמורות.

במשך שנתיים ימים הייתה מיכל הכהן, אשת אברך שלמד בישיבת אורות האר"י בצפת, נתונה למסכת קשה של ניצול מיני, שהתרחשה במסווה של "הרפיות" על יסוד עקרונות קבליים לכאורה. הפוגע היה לא אחר מאשר ראש הישיבה והקהילה, עזרא שיינברג, רב נערץ שניצל באופן חמור את מרותו ואת סמכותו הרוחנית כדי לפגוע בנשים בקהילה ומחוצה לה.

שבע שנים אחרי שהתפוצצה אחת מפרשיות הניצול המיני הגדולות בציבור הדתי־לאומי, ורגע לפני שהפוגע משתחרר מהכלא, בצעד אמיץ ונדיר מספרת מיכל את סיפורה בפנים גלויות, במטרה למנוע את הפגיעה הבאה ומתוך הבנה כי הבושה צריכה להיות מנת חלקו של הפוגע ולא של הנפגעת.

בפנים גלויות

היא יושבת לפניי, אישה חזקה ורהוטה המצוידת באומץ יוצא דופן. רק בת שלושים, אבל מאחוריה שנים לא פשוטות של מאבקים משפטיים, אישיים וציבוריים. היא נשואה לשילה ואמא לשחר וליואב, שנולדו לאחר שעולמה של אמם התנפץ לרסיסים, ועודנו נבנה מחדש עד היום. רק לאחרונה עברה המשפחה הצעירה ללוד, משם הם מוסיפים להילחם על הוצאת הצדק והאמת לאור.

"ההחלטה לחשוף את עצמי בפני הציבור לא קרתה ביום אחד", משתפת מיכל, ומספרת כי החליטה לשלם מחיר אישי על מנת לוודא שמי שפגע בה לכל הפחות יישא בעונש שנקבע לו במשפט הפלילי עד תומו. "עסקת הטיעון קבעה לו שבע שנים ותשעה חודשים. עונש מגוחך ביחס לחומרת המעשים", היא מעירה בצער, "והוא עוד היה עלול להתקצר על ידי ועדת השחרורים".

לפני כשנה, לאחר התייעצות עם איתן זליגר, יועץ תקשורת המייעץ לה בהתנדבות מלאה, החליטה מיכל להתראיין לראשונה בשמה המלא ובליווי תמונתה. הכתבה איתה, שפורסמה ככותרת ראשית באתר ynet, יצרה הד תקשורתי וציבורי שמנע את שחרורו המוקדם של האיש שפגע בה. מחאתה נשאה פירות. 

החשיפה הולידה בה גם את הרצון לפעול בגלוי כדי למנוע את הפגיעה הבאה, ובחודשיים האחרונים היא החלה להעביר הרצאות ברחבי הארץ שבהן היא ממפה את גורמי הסיכון, את תמרורי האזהרה ואת הדרכים העקלקלות והמניפולטיביות שמשמשות את הפוגעים כדי לנצל אנשים בסביבתם.

מיכל הכהן, אשת אברך שלמד בישיבת אורות האר״י בצפת, ועומדת מאחורי דף הפייסבוק נפגעות עזרא שיינברג.

היה לך קשר ישיר איתו בתחילת הדרך?

"אחרי שהתקופה הראשונית חלפה, והרגשתי קצת יותר בנוח, הוא גילה שאני אישה דעתנית שלא חוששת לומר את שעל ליבי. פניתי אליו והבעתי מחאה על כך שאין עזרת נשים מסודרת בבית הכנסת של הישיבה". 

מיכל מעירה כי מנקודת מבטה כיום היא מבינה שהעובדה שלא הייתה עזרת נשים מסודרת הפחיתה את היכולת של הנשים להיפגש והעמיקה עוד יותר את תחושת הבדידות. "הוא למד להכיר אותי וידע איך לפעול כדי לרכוש את אמוני. בדיעבד, אני יודעת שעל נשים אחרות הוא פעל בדרכים שונות, בהתאם לאופי שזיהה בהן. הייתה לו אינטליגנציה רגשית גבוהה שהוא ניצל לרעה. הוא בחר, למשל, לתמוך בפרויקטים התנדבותיים שיזמתי, ובאחרות בחר שלא לתמוך".

בשלב מאוחר יותר, נזכרת מיכל, עודד אותה שיינברג לצאת מקבוצת הווטסאפ של נשות האברכים. "היום אני רואה במעשה נורת אזהרה מהבהבת או אפילו זרקור מסנוור, ממש בדומה לגבר אלים שמנתק את האישה מן הסביבה החברתית והתומכת שלה, אך בזמנו הייתי נתונה עמוק תחת שטיפת המוח שהוא העביר אותי והייתי בטוחה שהכול נעשה לטובתי, כדי לעזור לי להתקדש ולהתרומם".

תקופה מסוימת אחרי שהתאקלמו הזוג הכהן בצפת, מיכל החלה להקיא באופן תדיר, שלא כתוצאה מהיריון. הסיבה לא הייתה ברורה, ובצר לו פנה שילה בעלה להיוועץ ברבו. "זה היה עניין שבשגרה, להתייעץ עם הרב ששימש לנו מעין אב רוחני. עזרא אמר לשילה שיש לו יכולת לסייע לי, ושלח לי במייל סרטוני מדיטציות שעושות עבודה על הדמיון. הוא ביקש שאצור קשר כדי שהוא ידריך אותי מה לעשות. שאלתי את עצמי מה יש פה להסביר, אך נהגתי כדבריו ויצרתי קשר במייל", מספרת מיכל.

"קיבלתי מייל חזרה ובו הוא כתב ש'האור המקיף' שלי פגום, אך על ידי עשר הספירות יהיה ניתן לטפל ולתקן זאת". בנקודה הזו מיכל נושמת עמוק ומציינת כי ההדרגתיות שבה הדברים קרו היא שאפשרה את חומרת הפגיעה. "אני נוהגת לדמות את המהלך לקורים שהולכים ונטווים סביב הקורבן, כך שהיכולת שלו להתנתק ולברוח נחלשת ככל שחולף הזמן".

אם הדברים היו מסלימים בקצב מהיר יותר, היא מבהירה, הם לא היו מתרחשים כלל, כי פעמוני האזהרה היו מצלצלים. שנה תמימה חלפה מאותו מייל ראשוני ועד שה"עזרה" וה"טיפולים" שקיבלה משיינברג עברו להתבצע פנים מול פנים. "למעבר המתון נוסף דיבור בשפה של קודש, שנתן את האשליה שמדובר בהתערבות רוחנית".

בחלוף שנתם הראשונה בצפת, החליטו שילה ומיכל לעזוב את הישיבה על מנת ששילה יתגייס לצבא. "אשתו של עזרא התקשרה ואמרה לי שאי אפשר לוותר על לימוד תורה כמו של שילה, באותו היום גם הר"מ שלו סיפר לי כמה הלימוד של שילה מיוחד, וכעבור יומיים החברותא שלו אמר לי ממש את אותם הדברים. השתכנענו והחלטנו להישאר שנה נוספת".

ובמקביל ה"טיפולים" החריפו?

"בשלב הזה עזרא הכניס אלמנט חדש כדי להפעיל עליי מניפולציה רגשית. הוא ידע שעדיין לא הריתי, והוא התחיל להשתמש בזה כדי להעלות הילוך. שילה מגיע ממשפחה של הורים גרושים, ועזרא דיבר איתי על האחריות שלי לבנות עבור שילה משפחה. מבחינתנו לא היה בוער להתערב בנושא הפוריות. היינו צעירים מאוד, נשואים שנה בסך הכול, והמרחק מהמשפחה גם כן גרם לי להמתין שדברים יסתדרו מאליהם ללא התערבות", היא מספרת בגילוי לב.

מיכל מוסיפה גם כי מאז ומעולם חששה ללכת לרופאים לבדה – חולשה משמעותית ששיינברג היה מודע אליה וניצל אותה לטובתו. "התחלתי לראות בו סוג של קרש הצלה, שיאפשר לי גם להימנע מרופאים וגם להשיג את ההיריון המיוחל עבור שילה", היא אומרת, ומסבירה איך במילים של קודש הקורים הלכו והתהדקו סביבה: "עזרא אמר לי שהקבלה המעשית לא מספיקה וצריך לתת לה ממשות – מה שיתאפשר רק בהרפיות שהוא יעשה לי במפגש פנים מול פנים. נלחצתי מהמחשבה וסירבתי, אך הוא הפעיל עליי מכבש לחצים רגשי סביב הנקודה של ההיריון והיכולת שלי לעזור לשילה. בנקודה הזו אני מניחה שהרבה אנשים יתקשו להבין, אבל חשוב להביא בחשבון שאני אחרי שנה של שטיפות מוח וכבר לא בצלילות הדעת".

שיינברג לחץ עליה שוב להגיע לביתו על אף סירוביה הקודמים. רק לאחר שניאותה להגיע, ומשנסגרה הדלת מאחוריה, אמר לה שהטיפול יכלול מגע. נורות האזהרה הבהבו ללא הפסקה, אך מיכל הצעירה כבר הייתה נתונה בשבי רגשי מתמשך, תחת מניפולציות רבות ומכבש לחצים מצידה של דמות סמכותית, מבוגרת וכריזמטית במיוחד.

למרות זאת, היא לא קיבלה את מרותו בשתיקה. "בכיתי בטירוף והתחלתי לרדת במדרגות לכיוון היציאה מהבית", היא מתארת את ניסיונות ההתנגדות שלה, "בתגובה עזרא התחיל לצעוק עליי שאין לי מושג כמה מאמץ הוא עשה בשביל לפנות לי את הזמן". הצעקות, שכללו גם טענות על ביטול תורה וגזל זמן, הותירו את מיכל במקומה.

"אחרי המפגש הראשון חזרתי הביתה בוכה", היא אומרת, והכאב העצום נשמע היטב בקולה, "כשלא ברור לי אם זו הטראומה מזה שהלכתי לסוג של רופא לבד או שמשהו היה לא תקין".

היו נקודות זמן מסוימות שבהן התעוררו אצלך ספקות?

"באמצע השנה השנייה שלנו בישיבה התגנבה לליבי מחשבה שאולי כל מה שקורה הוא לא קדוש, אבל ממש באותו היום הגיעו לביקור אצל עזרא אנשים חשובים. שכנעתי את עצמי שאני הקטנה כנראה לא מספיק צדיקה כדי להבין שהכול בקדושה. חשוב לזכור שמדובר באדם שהיה נערץ על ידי הציבור, שהוסמך לרב על ידי לא אחר מאשר הרב מרדכי אליהו זצ"ל. אדם שנהג לקום כל יום בארבע בבוקר לשם לימוד תורה. רבנים היו מגיעים להיוועץ בו וחברי כנסת שיחרו לפתחו".

מיכל מדגישה שוב ושוב שפגיעה מינית יכולה להגיע מכל אדם, ולא משנה עד כמה הוא נחשב ומוערך. שפה של קודש לא צריכה לבלבל את ההבחנה בין מותר לאסור, ואין רב שיכול לעבור על השולחן ערוך בשם הקדושה.

ה"הרפיות" וה"טיפולים" המשיכו, ובמשך הזמן הזה עברה מיכל כמה וכמה הפלות ספונטניות. "הייתי אצלו כעשר פעמים ולאחר מכן המפגשים עברו לבית שלי, בזמן ששילה בישיבה. באחד הביקורים שלו אמרתי שאני לא מסוגלת להמשיך והוא עזב בלי לגעת בי, אך עם צעקות שבגללי הוא ביטל לימוד תורה ושאני לא ראויה כפי שחשב שאני. התחננתי שיסלח לי והתפללתי להיות ראויה, הוא היה מטיח בי שאין בי אמונת חכמים".

חלקת את התחושות והקושי עם שילה?

"עזרא הצליח לבודד אותנו הנשים לא רק זו מזו, אלא גם מבני הזוג. הוא טען שהוא מטפל בכלים של קבלה מעשית ולכן חשוב שהדבר יישמר בסוד, כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. העזתי וחלקתי עם שילה שהטיפול של הרב קשוח בשבילי, אך כיוון שהייתי מנועה לכאורה מלפרט, שילה עודד אותי והדגיש שהוא סומך על הרב. 

"עוד הרבה לפני שהמפגשים קיבלו אופי שכרוך באיסורים ברורים פניתי לחברה מהקהילה וציינתי שעזרא הציע לי עזרה ואמר שזה סוד. משהו בתוכי כבר חש איזו אי־נחת, וחיפשתי להתייעץ עם אדם קרוב", היא מספרת בכאב, "אבל החברה לא רצתה לשמוע, מתוך אמונה ברב ובדרישתו לסודיות. כך גם לא ידעתי שרבות סביבי נמצאות באותה מציאות נוראית. בשיחות שאני מעבירה היום אני מדגישה כמה חשוב להטות אוזן דווקא כשדברים אפופים בסודיות".

שבעה המונית

בקיץ 2015 רעדו אמות הסיפים של העיר צפת. הרב שמואל אליהו קיבל טלפון ממספר חסוי, אישה מהעיר שאלה האם ייתכן כי "קבלה מעשית" תהיה מנוגדת להלכה. הרב השיב בשלילה, והשואלת ניתקה את השיחה במהירות ומבלי להזדהות. מספר ימים חלפו עד שהיא אזרה אומץ, הגיעה אל הרב אליהו ושטחה בפניו מסכת ניצול קשה ומורכבת, שהייתה רק קצה הקרחון למעלליו הרבים של שיינברג.

"ביום חמישי בבוקר, היום שבו הפרשה התפוצצה, קיבלתי מייל מעזרא, שבו הוא כתב שהוא לא יוכל לעזור לי יותר. בערב הוא התקשר ואמר שאם הרב שמואל יפנה אליי, שאומר שהוא מעולם לא נגע בי", נזכרת מיכל.

סוף השבוע ההוא עבר על קהילת אורות האר"י בצפת באווירה אפופת מסתורין. האמת כבר בעבעה ותססה מתחת לפני השטח, וראש הקהילה התפלל בביתו בתואנה כי אינו מרגיש טוב. "השבת עברה בתחושות מוזרות ומעורבות שאנחנו לא יודעים לתת להן הסבר", משחזרת מיכל. "בצאת השבת הרב שמואל התקשר, ביקש לשים את השיחה על רמקול כך ששנינו נשמע, ואמר בהתחלה באופן מרומז 'עזרא עבר על השולחן הערוך עם נשים'. הוא הבין שאנחנו לא קולטים ועבר לניסוח ישיר יותר: 'עזרא ניצל נשים מינית'. כשעדיין לא הגבנו, הרב אמר: 'עזרא אנס נשים'".

מה הרגשת?

"המעשים אפופי הקדושה לכאורה יצרו מיסוך עמוק כל כך, עד שבשלב הראשון לא הבנתי שאני בין הנפגעות", מיכל מנסה להסביר את עומק המניפולציה שהייתה נתונה בה. "כשעזרא התקשר פעם נוספת, התחייבתי בפניו שאסביר לרב שמואל שהכול היה קדוש וטהור, אבל דווקא אז, משהו בדיבור שלו סדק אצלי את האמון בו. העובדה שהוא ביקש ממני שוב לשקר ולומר שלא נגע בי, הצליחה לחדור שטיפת מוח של שנתיים. פתאום שמעתי את עצמי אומרת לו שאני לא מאמינה לו יותר".

באותו הערב פגשה מיכל את שילה, שכבר הספיק לשמוע שאשתו בין הנפגעות. "שילה הקשיב לי בלי שיפוטיות בכלל, פשוט הכיל את הכאב שלי, כשאנחנו מנסים יחד לעכל את ההבנה שנחתה עלינו ברגע אחד". 

נשארתם עם הידיעה הזו לבד, או ששיתפתם מישהו סביבכם?

 "החלטתי לספר לאבא שלי, והתגובה שלו הייתה כל כך מדויקת לצרכים שלי. הוא לא שאל לפרטים, לא העביר ביקורת, והבטיח שנעבור את זה יחד. נפגעת צריכה לשמוע שלא עוזבים אותה, שיש לה קרקע יציבה תחת הרגליים ברגעים שבהם היא הכי לא בטוחה בעולם שלה. כל שאלה שמנסה לברר מה בדיוק היה ואיך הוא נגע היא לא רלוונטית, ומחזירה את הנפגעת למצב של פגיעה. שוב מחללים את גופה וחודרים לפרטיותה".

מיכל ושילה כבר היו בעומק השבר, אך עבר שבוע שלם עד שהקהילה כולה קיבלה את הידיעה על כך שמנהיגה סרח. "אנשים בירכו 'ברוך דיין האמת', נשים התעלפו, ויש שגנזו את ספריו של עזרא. הקהילה כולה נכנסה לתהליך של שבעה המונית. אנשים עברו מבית לבית, ישבו, דיברו, ניסו להבין איך הגענו לנקודת השפל הזו", מספרת מיכל.

ומה קרה כשהסיפור התפרסם בתקשורת?

"הרגשתי שאני מסתובבת ערומה. שכל אדם יכול לנבור בחיי האישיים, למרות ששמי לא מופיע. אחרי שהתפרסמה הכתבה הראשונה על 'הרב מהצפון', השמועות עשו להן כנפיים והגיעו לאחותי הגדולה, היא התקשרה והביעה דעה מאוד ספקנית, הדגישה שאסור לקפוץ למסקנות, עד שפרצתי בבכי ואמרתי שמדובר בי, שאני עצמי הקורבן.

"השתרר שקט של כמה שניות ואז היא התנצלה והתחייבה להיות איתי יד ביד, יחד עם כל המשפחה, לאורך כל הדרך, בלי שום שיפוטיות או ביקורתיות. וכך היה. היא ומשפחתה, יחד עם הוריי, הגיעו לשבת אלינו ואפשרו לי לבטא את כל מנעד הרגשות שהציף אותי. לבכות את זה, אבל גם לצחוק את זה, לשנוא אותו ולאהוב את האיש שלי". 

השבת ההיא העניקה למיכל כוחות לגשת למשטרה ולהגיש תלונה. "להפתעתי גיליתי שמדובר ממש בחקירה. ישבו מולי מנהלת התיק ועוד שתי חוקרות ונדרשתי לתת דיווח שיורד לפרטים הכי קטנים. בחקירה הראשונה אפשרו לשילה להישאר איתי, אך בחקירות הבאות התמודדתי לבדי". 

מיכל מתארת איך השאלות שנשאלה העצימו את תחושת האשמה. "באחת הפעמים החוקרת סגרה את המחשב, הביטה לתוך עיניי ושאלה: 'איך נשים חכמות וחזקות כמוכן נפלו לתרמית כזו?' תשובתי הייתה שאני שואלת את עצמי את אותה השאלה בדיוק. עד היום אני מתפלאת איך חוקרת מנוסה שואלת שאלה כזו פוגענית, ולא פחות מכך – איך היה בי הכוח לענות לה".

בעודה עמוק בתוך שלבי החקירות השונים, גילתה מיכל שהיא בראשיתו של היריון, שחיים חדשים מתחילים להירקם בקרבה. "יכולתי ממש לצפות את זה. הבנתי שמה שעמד בדרכנו עד אז היו ה'ההרפיות' האלו".

כאן המקום לציין כי עד היום, לכל אורך המשפט הפלילי והאזרחי, לא לקח שיינברג אחריות על מעשיו ולא התנצל בפני הנפגעות. רק בסמוך לדיון בוועדת השחרורים, ולאחר שהובהר כי אי־לקיחת אחריות עשויה למנוע את קיצור המאסר, טען עורך דינו כי הוא מכיר בפגיעה, אך לא מכיר בנזק שנלווה לה.

מבקשת לתת כלים ולמנוע את הפגיעה הבאה. מיכל באחת מהרצאותיה.

שליחות חייה

בחמש השנים האחרונות מנהלת מיכל את דף הפייסבוק 'נפגעות עזרא שיינברג', שם היא מעלה על הכתב את המורכבויות, התחושות, החששות והמאבקים שהם מנת חלקן של הנפגעות בפרשה. באומץ לב גדול היא פותחת לקוראים צוהר לחייה, מתוך ידיעה ברורה כי אין אדם המוגן מפני פגיעה, וכי הכלי החזק ביותר כנגד פגיעות הוא ידע. היא זוכה לחיבוק גדול מהציבור ולתמיכה מעשית בעת הצורך.

רק לאחרונה ניהלה באמצעות הדף מאבק להדרתו של שיינברג מתפילות ראש השנה ביישוב קצרין, זאת לאחר שבית המשפט אפשר לו לצאת לחופשה ולחגוג את החג עם משפחתו. בזכות פעילותה, נשות קהילת קצרין הגיעו לבית הכנסת שאליו נכנס שיינברג בעורמה ומבלי שיבחינו המתפללים בזהותו, ומחו על הימצאותו במקום.

בעוד חודשים ספורים עתיד שיינברג להשתחרר מהכלא. משפחתו קנתה בית ביישוב קצרין ומתכוונת ככל הנראה להשתקע בעיר. מיכל משמשת מגדלור של אמת וצדק עבור רבים מהתושבים, החוששים מאוד לחיי משפחותיהם ולעתידה של העיר. היא מתווה דרך ומעניקה כוח לרבים מהם להילחם למען עצמם ולמען קהילתם. 

במקביל לניהול התביעה האזרחית ולהובלת מאבקים ברשת, בחודשים האחרונים החלה מיכל להעביר הרצאות לקהל הרחב. היא מדברת בגילוי לב על הפרשה ששינתה את חייה, על תמרורי האזהרה שימנעו את הפגיעה הבאה, ומתארת כיצד טווים פוגעים את קוריהם סביב אנשים תמימים במטרה לפגוע ולחרב. להרצאה שלה קראה בשם 'שחר חדש'.

"לבן הבכור שלי קראתי שחר, כי הוא היה קרן אור בתוך חושך גדול. הילדים שלי הם קרן האור הגדולה בחיי, ובעקבות ההרצאה גם יגיע בעזרת ה' הרבה אור. עם כל הקושי, ועם העובדה שעד היום אני מתקשה לצאת ללימודים או לעבודה בשל האמון בעולם שכל כך נסדק אצלי, אני יודעת שיום יבוא ואצליח לחזור לחיים". 

הכתבה המלאה בגליון חשוון של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

כתיבה וצילום: אילה יבגי

איפור: נאוה אלפסי

הפוסט יוצאת לאור: מי שעומדת מאחורי דף הפייסבוק "נפגעות עזרא שיינברג" בראיון ראשון למגזין פנימה הופיע לראשונה ב-פנימה.

צילום: רון קדמי

שרה נתניהו (62) נולדה בקרית טבעון למשפחה ציונית מאוד. אביה, שמואל בן ארצי, היה סופר ומשורר, ואחיה לחמו במלחמת יום הכיפורים. בנערותה הייתה כתבת של מעריב לנוער, והתנדבה בבית הילדים בקיבוץ לביא. שם גילתה לראשונה את יכולותיה הבינאישיות עם ילדים, שהיוו את הבסיס לעבודתה בהמשך בתור פסיכולוגית חינוכית.

"בצה"ל נבחרתי להיות מאבחנת של סיירת אמ"ן. התפקידים בצבא ובבית הילדים בקיבוץ הכניסו אותי לעולם הפסיכולוגיה. המפקד שלי היה הפסיכולוג הראשי של אמ"ן, והוא זה שאמר לי 'את פסיכולוגית, יש לך את זה. את צריכה ללכת ללמוד פסיכולוגיה'. למדתי בתל אביב תואר ראשון ואחר כך תואר שני באוניברסיטה העברית".

בשונה מחברותיה ללימודים, נתניהו לא פנתה להקמת קליניקה פרטית, אלא בחרה לעבוד במנהל החינוך בעיריית ירושלים ולעזור למעוטי הכנסה. "בחרתי לעבוד בעיקר עם המגזר החרדי, כי אמרתי ששם לא יזהו אותי, הם לא רואים טלוויזיה. סיכמתי עם המנהלות שאני לא אומרת את שם המשפחה שלי כי רציתי להיות רק שרה הפסיכולוגית, ובאמת לא זיהו אותי. אבל פעם אחת הגננות אמרה לי: 'אני יודעת מי את, את אשתו של הרב נתניהו!' חזרתי הביתה ואמרתי לבעלי 'זכית לתואר רב'", היא צוחקת ומעבירה יד על חצאיתה. לא מזמן חזרה מהעבודה, עדיין לבושה בבגדים שאיתם הלכה כדי לכבד את המקום – חצאית ארוכה וגרביונים כהים. הסיפוק הרב נשמע בקולה.

נתניהו עם בניה. צילום: מהאלבום המשפחתי

"נכנסתי לעבודה הרבה לפני שבעלי חזר לפוליטיקה בפעם השנייה. כשהוא נבחר שוב לראשות הממשלה, המנהלות לקחו אותי לשיחה ושאלו אותי: 'איך לקרוא לך?' אמרתי: כרגיל, שרה. 'ואת תמשיכי אותו הדבר?' הן שאלו, עניתי שכן. כשאני באה לבית הספר לעבוד אני הולכת לחדר המורים לשתות קפה עם המורות, אף אחד לא מגיש לי. אין שום הבדל ביני לבין שום פסיכולוגית אחרת".

הילדים מזהים אותך?

"הילדים מזהים. ילדות מבקשות שאני אטפל בהן, אבל כשאני איתן שם בחדר אני שרה הפסיכולוגית שלהן. גם מורות שקשה להן נעזרות בי או מתייעצות איתי, הן רואות בי דמות מקצועית, לא ציבורית.

אני תמיד אומרת לבעלי: מצד אחד אתה נמצא שם גבוה, ומצד שני אני הכי למטה, כי בחרתי לעבוד בשטח, לגעת ישירות בלב של האנשים שזקוקים לעזרה. אבל את זה לא יודעים ולא שומעים, רואים בעיקר את העיוות הגדול שהתקשורת עושה לי", היא אומרת בכאב. 

"הטלפון האדום לא מפסיק לצלצל"

בשעות הבוקר היא עובדת עם ילדים, אך בשעות הצהריים היא מגיעה הביתה ונכנסת לתפקיד אשת ראש הממשלה במשרה מלאה. הנושאים שקרובים לליבה ושבהם היא עסוקה בפעילותה הציבורית הם עזרה לקשישים ולניצולי שואה, דאגה לחיילים בודדים ומניעת צער בעלי חיים.

יש לכם זמן שהוא רק לעצמכם?

"שאלה טובה. כמעט אף פעם לא. לפעמים בשבת אני מנסה לתפוס קצת שקט, אבל גם אז הטלפון האדום לא מפסיק לצלצל ומסמכים חשובים נכנסים. לפעמים בערב שבת אנחנו מצליחים להתכנס קצת בשקט לארוחה יחד עם הבנים. אנחנו לא מזמינים אנשים. כיוון שאנחנו משפחה קטנה והחיים שלנו כל כך סוערים ומלאים באנשים, הזמן הזה בשבת הוא התרפיה שלנו, הזמן שלנו להיות רק עם עצמנו. אנחנו רוצים לשבת ולנשום, ללבוש טרנינג, אבל גם זה כמעט לא אפשרי.

לצערי, אבנר בני הצעיר עבר למרכז. אבל אני זוכרת את התקופה שהוא היה גר פה. בשבת בבוקר הוא ובעלי היו לומדים את פרשת השבוע, ההפטרה ופרקי אבות. זה היה קודש בשבילי. כשהם למדו אני ישבתי כאן, ליד הטלפון, כדי לא לאפשר לאף שיחה להיכנס. בכל פעם שהתקשרו הרמתי ואמרתי בלחישה 'ראש הממשלה לומד עכשיו עם הבן שלו'. וזה לא טלפונים של חברים, זה טלפונים של העבודה, אבל האינטראקציה והלימוד היו כל כך חשובים לי".

"שומר על הילדים של כולנו". צילום מהאלבום המשפחתי

את אהבת הלמידה שאב בנה אבנר מאביה, שהתגורר איתם בשנים האחרונות לחייו. "אבנר תמיד למד עם אבא שלי. הוא גדל איתו כמו בן וזה הקנה לו את כל אהבת התנ"ך. כבר בגיל ארבע הוא ניגש לאבא שלי וביקש ללמוד איתו תנ"ך, ואבא שלי אמר לו לחכות לגיל שש". התברר שההשקעה השתלמה, וברבות השנים הוכתר אבנר לחתן התנ"ך הארצי לנוער ולסגן התנ"ך העולמי. "כשאיבדנו את אבא שלי זו הייתה מכה נוראית, אני לא חושבת שהתאוששתי עד היום, וגם הבנים ככה. אבנר ישב ובכה, 'עם מי אני אלמד תנ"ך', אז בעלי אמר: אתה תלמד איתי".

"הוא היה כל כולו רוח", היא נזכרת באביה באהבה ובגעגוע. "מורה דגול לתנ"ך, תלמידים שלו מלפני שישים שנה היו מגיעים כל שנה לאזכרה שלו. הוא היה סופר, קיבל את פרס קצטניק לספרות שואה ואת פרס קסת הזהב, יש לי מדף שלם של ספרים שלו. הוא היה איש כל כך צנוע. הוא כתב על נובהרדוק ספר יחיד במינו שהנציח את תורת המוסר".

במבט לאחור, היית בוחרת שוב במסלול חייכם?

"שאלה טובה שלפעמים גם אני שואלת את עצמי. בפעם הראשונה שהוא נבחר לראשות הממשלה הייתי רק בת 35, אשת ראש הממשלה הכי צעירה שהייתה. אבנר זחל בבית הזה עם חיתולים".

אתם מצליחים למצוא זמן לזוגיות?

"אתמול מצאנו לעצמנו שעה וישבנו לאכול יחד. השעה הזאת הפכה יקרה כל כך. נכון, אני חולקת אותו עם כל המדינה ועם כל העולם. פעם אמרתי שגם אני אזרחית המדינה, כשהוא שומר על הילדים של כולנו הוא גם שומר על הילדים שלי". 

"הכוחות והאהבה שאנחנו מקבלים מהציבור עוזרים מאוד" היא מוסיפה "מישהו אמר לי 'סליחה, אני לא כל כך חשוב, אבל רק רציתי להודות', עניתי לו, אתה חשוב מאוד, כל אחד הוא נשמה גדולה. האהבה והתמיכה של נשים ששומעות אותי בפעם הראשונה ואומרות לי שהן מעריכות אותי, למרות כל הדיבה נגדי, מחממות את הלב. אני רוצה למסור לכל האנשים שתומכים בנו, תודה רבה". 

הפוסט השרה שאיתו: שרה נתניהו מסכמת 12 שנים בבית ראש הממשלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בין המשתתפים הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול הרב דוד לאו שליט"א, שר הדתות הרב יעקב אביטן שליט"א, משה פדלון ראש עיריית הרצליה לצד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, איש העסקים חזי בצלאל,  מנכ"ל קבוצת קניוני עופר משה רוזנבלום, איש העסקים יואב פפושדו, פרדי אינסאז מבעלי רשת סקופ, אבי שומר מבעלי צומת ספרים, איש העסקים שפי ששון, משה לוי גיבור ישראל, רונן שמיר מאלפא קוסמטיקס, ברוך ריינר מבעלי תמנון, פאר חביב מבעלי פאר פארם, דובי עמיתי,  הקבלנים  צפריר וזוהר שרבט,   פרזנטורית רשת סאקרה – אנה זק ובן זוגה רועי סנדלר, איציק זוהר ועוד.

האירוע כלל תהלוכת ספר תורה בשירה וריקודים, הכנסת ספר תורה בבית הכנסת "היכל מרדכי" ולבסוף סעודת מצווה חגיגית באולם "ירושלים" בבית הכנסת.

משה גולברי פתח את האירוע ואמר: "אנו עומלים על הכנת ספר התורה כשנה לעילוי נשמת אמנו היקרה אשר ליוותה אותנו בעשרות השנים האחרונות גם ברמה האישית וגם ברמה העסקית, תמיד הייתה מעורבת, התעייצנו אתה על כל מהלך ודבר. אנו מתרגשים ממעמד  זה ומברכים את עם ישראל בשקט, שלווה ובריאות.

את  האירוע קטעו אזעקות שנשמעו במקום  ומטחי טילים ששוגרו לעבר גוש דן, עם עלייתו של שר הדתות הרב יעקב אביטן שליט"א לשאת דברים בפני החוגגים.

הפוסט בעלי קבוצת GOLBARY חגגו הכנסת ספר תורה לזכר אמם הופיע לראשונה ב-פנימה.

בישראל כלל הסקר 500 ישראלים עם הכנסה שנתית למשק בית הנמוכה מ-100 אלף דולר וגילה כי מקרב הסובלים מאי-ביטחון תזונתי – שהוגדר על ידי ה-USDA כ"מחסור במשאבים כספיים זמינים למזון לכל בני הבית" – 25% מאלה שסבלו מאי-ביטחון תזונתי אמרו שאין להם מספיק כסף כדי לקנות מזון, כ-%12 אמרו שהם אינם יודעים מהיכן תגיע הארוחה הבאה שלהם.

באופן גלובלי מן הסקר עלה כי 49% מהנשאלים סבלו מאי-ביטחון תזונתי במהלך חייהם – מתוכם כ-61% התמודדו עם מצב זה לראשונה מאז תחילת המגפה.

"נגישות למזון בריא במחיר סביר צריכה להיות הנורמה עבור כל אדם, אך באופן טרגי, אנחנו מוצאים את עצמנו במשבר עולמי הדורש את תשומת לבנו, כאשר למעלה מ-820 מיליון אנשים ברחבי העולם סובלים מרעב, משבר שהחריף בשל המגפה", אמר ד"ר קנת בראדלי, מנהל הבריאות והתזונה הראשי בהרבלייף.

עבור רבים מהמשיבים בעולם, החששות אינם נוגעים רק אליהם באופן אישי: כ-58% מהמשיבים הגלובליים הם הורים, ועבור אלה שסבלו מאי-ביטחון תזונתי, כ-88% חוששים שבריאותם של ילדיהם תושפע בשל אי-הביטחון התזונתי במהלך המגפה.

עד לחודש מרץ טרום הפתיחה המלאה של מערכת החינוך בישראל כ- 60% מההורים אמרו שילדיהם כרגע לומדים מרחוק, ומתוכם, בערך כחמישה מתוך עשרה אמרו שהם נוטים להסתמך על הארוחות בבית הספר כדי להבטיח שילדיהם אוכלים ארוחות בריאות. לכן, כ-54% חוששים שילדיהם אינם צורכים את כל אבות המזון החיוניים בשל היעדר הנגישות לארוחות בבית הספר בזמן שהם לומדים מרחוק.

גם בשנת לימודים רגילה שמתקיימת פנים-אל-פנים, הארוחות בבית הספר אינן נגישות כפי שחלק מהמשיבים היו רוצים. כשמונים ושישה אחוזים מהמשיבים הישראלים סבורים שהארוחות בבית הספר צריכות להיות זמינות ללא תשלום – ואותו מספר משיבים סבור שיש לבטל את התשלום שבתי הספר גובים עבור הארוחות.

אך ארוחות בבית הספר הן רק נדבך אחד של אכילה בריאה, והתוצאות מצאו כי 49% מהמשיבים הישראלים אמרו כי הם מתקשים לשמור על תזונה שתואמת את ההנחיות התזונתיות של מדינתם.

"הבנת ההנחיות לתזונה מאוזנת בריאה היא חשובה ועלינו, כמין האנושי, להבטיח לאנשים בכל רחבי העולם נגישות למזון בריא במחירים סבירים", אומר ד"ר קנת בראדלי.

המשיבים הישראלים דיווחו על קשיים נוספים בהקפדה על תזונה בהתאם להנחיות המדינה. אותם משיבים דיווחו על הקושי באחסון מזון טרי במהלך המגפה, בשל ביקורים בתדירות נמוכה יותר בחנויות המזון (30%). וזאת בנוסף לכך שמזון בריא הוא יקר מדי עבור רבים (50%) ואוכל בריא אינו זמין באזור מגוריהם (18%).

כדי להתמודד עם אי-הביטחון התזונתי, הישראלים שינו את הרגלי הקניות שלהם, 39% החלו לקנות בחנויות זולות יותר ו-45% רכשו מוצרים זולים יותר. 22% קיבלו סיוע בצורת סלי מזון ותלושי מזון, בעוד כ- 39% מהמשיבים נאלצו לדלג על ארוחות או לשמור מזון למועד מאוחר יותר (28%).

לדברי רון פורת מנכ"ל חברת הרבלייף ישראל: " נתוני המחקר מעידים על גדילה של אי בטחון תזונתי בישראל ובעולם בעקבות הקורונה, בישראל מקווים כי מבצע החיסונים ישנה את תמונת המצב באופן דרמטי. המשק נפתח, מספר הנדבקים ממשיך לרדת ונדמה כי מדינת ישראל מתחילה לחזור לשגרה, בפער משמעותי מול מדינות אחרות, רבות מהן נמצאות עדיין בסגר."

הרבלייף היא חברת תזונה גלובלית שנוסדה בשנת 1980 בארה”ב וכיום הינה אחת מהחברות המובילות בתחום הבריאות וסגנון חיים. מטרת החברה היא לספק גישה לתזונה מותאמת אישית עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם באמצעות מוצרים מבוססי מדע המיוצרים בסטנדרט הגבוה ביותר.

עמותת Feed the Children נוסדה לפני למעלה מ-40 שנה בארה"ב. העמותה היא ארגון ללא מטרות רווח שמתמקד בטיפול ברעב בילדים. משימתם היא לספק תקווה ומשאבים למיעוטי יכולת ולסייע לקהילות ומשפחות לחיות חיים יציבים.

הפוסט פוסט קורונה: מחקר חדש בדק את השפעת הקורונה על אי – ביטחון תזונתי הופיע לראשונה ב-פנימה.