חברת אלוני, המתמחה בייבוא ושיווק של המותגים המובילים בתחום הריצוף, חיפוי וכלים סניטרים, משיקה קולקציה חדשה של אריחי גרניט פורצלן לחיפוי וריצוף בצורת משושים ובדוגמת טראצו צבעוני, המזכיר קונפטי.

הקולקציה שואבת השראתה מאריחי הטראצו של פעם, בהם השתמשו באמצע המאה ה-15 בוונציה, כשיטה לנצל את עודפי האריחים בריצוף הבתים בצורה ייחודית, “גאומטרית”, בד”כ ע”י יצירת “שטיח” בריצוף.

האריחים מגיעים בטקסטורה צבעונית עליזה וחלקן משלבות דמוי פרקט צבעוני בוורוד, תכלת, צהוב, כאשר חיבור האריחים יוצר צורות גאומטריות ייחודיות ומשתנות.

לדברי בתיה מורנו, מנהלת תחום אריחים בחברת אלוני: “האדריכלות המודרנית, אשר תומכת במראה האורבני, משלבת סגנונות וחומרים. אחד הטרנדים הבולטים, הוא שימוש באריחים משושים לא רק כחיפוי קיר, אלא גם בריצוף, כהמשכיות של הקיר והרצפה יחד וכן בשילוב חומרים (כמו מראה של טראצו בשילוב פרקט)  היוצרים בהרמוניה מראה וינטג’י עם פן מודרני טרנדי.”

“אריחי משושים מעניקים דרור ליצירתיות ואפשרות להפוך כל חלל לייחודי. ניתן לשלבם  בכל רצפה או קיר וליצור מיקס רנדומאלי בתבנית גיאומטרית, עם אפשרויות לא מוגבלות. ”

זכרתי ואני זוכרת הכול. כל דקירה שהם דקרו וצעקו ‘אללה אכבר’ עם כעס מאוד גדול בעיניים. זכרתי את הקולות, את הריח ואת המראות, אבל לאט לאט חזרתי לעצמי. התחזקתי, הרמתי את עצמי והמשכתי הלאה. זה לא נעלם. זה כל הזמן מלווה אותי, אבל אני בחרתי לנצח”.

שלט הכניסה לנווה דקלים

רבים מאיתנו זוכרים את הכאב העצום שהביא איתו הקיץ הכתום ההוא לפני 13 שנה. הקיץ שבו יושמה ההחלטה על הרס יישובים ועל גירוש של אלפי יהודים מבתיהם שביישובי גוש קטיף וצפון השומרון. יחד עם קבלת החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות התמלאו היישובים ברבבות אנשים שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לחזק את המקום ואת התושבים ולמנוע את הנורא מכול.

מי שלא מכיר את סיפורה האישי של סיגל סופר (47), אמא לשבעה בגיל 6 עד 25 ואם בית באולפנת נווה דקלים המתחדשת שבניצן, קרוב לוודאי שלא ינחש אילו חיים מלאי כאב והתמודדויות היא עברה. סיגל, שנענתה לבקשה לריאיון בלי לחשוב פעמיים, ציינה שהיא רואה בזה הזדמנות לפרסום הניסים שקרו לה ולמשפחתה, ודרך לזכור ולהזכיר לאלה שעלולים לשכוח.

“עברנו לנווה דקלים שנה אחרי החתונה שלנו,” מספרת סיגל. “גרנו שם 14 שנה עד יום הגירוש”.
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נאלצו תושבי גוש קטיף להתמודד עםמתקפות טרור קשות. במשך שנים הם היוו חומת מגן אנושית לכל תושבי הדרום כשהם סופגים פצמ”רים, ירי בכבישים ואירועים של חדירת מחבלים בעיקר מכיוון עזה. משפחות רבות שהתגוררו בגוש הוגדרו כנפגעות טרור, ולצערנו היו גם כאלה שהצטרפו למעגל השכול. למרות כל אלה המשיכו התושבים לעשות כל שביכולתם כדי לשמור על רוח המקום, לגדול ולפתח.

“נכון שהיו הרבה תקופות מתוחות מבחינה ביטחונית, אבל היה משהו ביישובים של הגוש שהוא בלתי ניתן לתיאור במילים. הכוח שקיבלנו זה מזה, ההבנה שזה המקום שלנו ושום דבר לא ישנה את העובדה הזאת, האחדות והחיבוק הקהילתי התמידי שהיה שם”, משתפת סיגל והכמיהה למקום שהיה לה לבית ניכרת בקולה.

סיגל וביתה תהל שנפצעה בפיגוע אחרי הגירוש. צילום: מרים צחי

משפחת סופר הצעירה ראתה בנווה דקלים את המקום המושלם להקמת הבית ולהרחבת המשפחה.
אף אחד לא דמיין שכעבור שנתיים במקום גם הם יצטרפו למעגל המשפחות נפגעות הטרור.
“זה קרה בשבת בבוקר. הייתי בת 23 , אמא לשיראל שהייתה בת שנה וקצת ולאביב שהיה תינוק בן שלושה שבועות. יצאתי מפתח הבית, הילדים היו איתי בעגלה, והתכוונתי ללכת לברכת הכוהנים בבית הכנסת בפעם הראשונה מאז הלידה. שם הם חיכו לנו, שני מחבלים עם סכינים”.
המחבלים התנפלו על סיגל, הפילו אותה, בעטו בה ודקרו אותה בכל גופה כשהיא מנסה בכל הכוח למנוע את גישתם אל עגלת הילדים ושומרת שהעגלה לא תתהפך.
“אני יודעת שהיה שם נס גדול. הקב”ה היה איתי. מדובר באירוע של שני מחבלים חמושים שיכלו בקלות לפגוע בילדים שלי והם לא נגעו בהם. בשלב מסוים הבת הגדולה התחילה לבכות וזה כנראה מה שהוציא אותי מההלם שהייתי בו. עד אז מה שעשיתי היה להגן על הילדים ועל עצמי ולא צעקתי לעזרה. ברגע שהיא התחילה לבכות אני התחלתי לצרוח. השכנה שמעה והתקשרה לצבא, שכנים נוספים שמעו והזעיקו עזרה. בדיעבד הבנתי ששמעו את
הצעקות שלי בכל היישוב”

את הכתבה המלאה תוכלי למצוא בגיליון אב האחרון

*** הצטרפי עכשיו לקבלת מנוי למגזין במחיר מיוחד! ***

מעלימה ראיות. צופיה לקס, צילום: ראיה לקס

”אמא, אני רוצה שנעשה יום הולדת בבית” אומרת לי ביתי בת התשע.
“בשביל מה את רוצה יום הולדת בבית? יש לך בכיתה, יש לך עם המשפחה, יש לך בשבת, למה עוד מסיבה?”
“כי אני רוצה”.
טוב, אחרי טיעון כזה מי יכול לסרב?

הקושי הגדול ביותר כשמגיעים אורחים (גם אם הם בכיתה ד’) זה הניסיון להפוך בית הפוך לבית מסודר בפרק זמן בלתי סביר. מה זה פרק זמן בלתי סביר?
שנה למשל.
הקושי הגדול הוא השלב שבו צריך להסתיר את הדברים הבלתי מוסדרים; נעליים שמפוזרות לכל עבר, (תחשבו, תשעה ילדים כפול 2 זוגות לפחות + נעלי בית וגרביים. סדר גודל של חנות נעליים ממוצעת.) ילקוטים, קלמרים וציורי אחר הצהריים שעוד לא מצאו את דרכם לפח. ומילא רק זה, תוסיפו לבלאגן הזה את ערימות הכביסה הבלתי נגמרות שאני מצליחה לקפל רק ביום שישי בקושי. ואם לא די בכך- קבלו את האויב הגדול שלנו, חדרי האמבטיה והשירותים. לפעמים אני תוהה לעצמי למה אני מחלקת לילדים מגבות אם בסופו של דבר הם מנגבות את הרצפה, או יותר נכון מתפלשות על הרצפה והופכות לשלולית מבד. בסל הכביסה בו אמורים להיות בגדים יבשים מלוכלכים נחות ערימות של בגדים בסטטוס רטובים עד רטובים מאוד מרטיבים את שאר הבגדים שבסל.

אז בכל פעם שמגיעים אורחים אני עושה הכל כדי להעלים ראיות של כביסה מלוכלכת שהרי בהיררכיה שבין כביסה נקיה לא מקופלת לזו המלוכלכת – מקומה של המלוכלכת שפל יותר ולכן כל שנדרש הוא רק להסתירה.
כן, כן, להסתיר. איפה? במכונה.

בשביל מה יום הולדת גם בבית? | אילוסטרציה מתוך מאגר shutterstock

אני מפשילה שרוולים, מוציאה את המגבות מהסלסילה, ודוחסת.
דוחסת בכוח ובלי רחמים, מכניסה כמה שיותר כבסים אל המכונה ואם נשאר עוד חלקיק מקום, אני גם דוחסת גרביים.

רק אחרי שהסלסילה ריקה, אני נרגעת. את הכביסה הלא מקופלת אני מסתירה בארון הבגדים מתחת לשמלות. מעבירה ספריי אקונומיקה בשירותים ומסירה את החומר בזרם קטלני של הדוש ומשם רצה אל חדר הילדים, דוחפת את כל הפליימוביל לארגז פלסטיק תוך כדי שאני זורקת הוראות סדר לכל עבר (רק עבר שומע, הילדים לא), זורקת כיסוי על המיטה וחוזרת על פעולות ההסתרה בסלון.

מבחינתי , מרגע זה אני יכולה לקבל אורחים. רק שלא יציצו מתחת לספה.

הכיורים מלאים, ב”ה, אני לא מחפשת לעצמי עוד עבודה

לא חכמה בעייני לשמור על בריאות ולחנך אחרים שיאכלו בכלים בריאים ובלי מיקרוגל ובשמירה על האקולוגיה,
אבל את נפשם הם מלכלכים ומחליאים. כשהנפש מדויקת, נקייה, מתהלכת באסירוּת תודה על כל מה שיש בחיים, אזי כל הטוב מתדפק על הדלת של אותה נפש.
ואז כשיש איזון והבריאות הנפשית מונחת על השולחן, אפשר להקפיד ולהחמיר בלא לבשל בחד פעמי.

שלא תבינו לא נכון,אני לא נגד שמירה על הגוף הפיזי.
אני פשוט בעד שקודם נשמור על נפשינו נקייה ומכוונת וחסרת טינה.
אותה טינה שיוצרת חסימת עורקים לא מאפשרת לדם לזרום בכל חלקי הגוף, ואז פתאום יש בעיה עם לחץ הדם וקצב פעימות הלב.

בואו ניקח אוויר
ננשום פנימה מילים טובות, מחשבות טובות
על עצמינו ועל העולם שסובב אותנו
ונשתה כוס קפה, בספל זכוכית.
לחיים!

צילום: יואל אליווה
באדיבות דלתות פנדור

• המטבח עוצב בסגנון כפרי לייט, בהיר ופונקציונלי. הוא קרוב אל פינת האוכל, אך מותקן בו אי לנוחות השימוש ביומיום.
• לצד המקרר נפתחת אחת מחזיתות הארונות אל חדר מזווה אחורי.

שולחן האוכל נפתח כדי לארח בנוחות אורחים מרובים

העיצוב מקפיד על קו מואר, נקי, חם וביתי

החלל המרכזי מחולק לארבע פונקציות: מטבח, פינת אוכל, סלון ופינת משפחה. כך כל אחד מבני הבית יכול ליהנות מהבית בדרכו

בקומה העליונה יצרה המעצבת פינה אישית ומובדלת לבת הגדולה שעדיין מתגוררת בבית

• היחידה מתפקדת כדירה עצמאית לכל דבר, עם מטבח משלה, כניסה נפרדת, חדר שינה וחדר רחצה
• קירות פיר המדרגות מחופים לכל אורכם בבריקים שמעניקים מראה חמים וטבעי

***
פורסם במדור עיצוב בית במגזין פנימה
להצטרפות – לחצי כאן וקבלי מידי חודש מגזין עשיר ומעניין
בשבילך

היו פגישות במקומות הזויים, בשעות הזויות, בדרכי היכרות מוזרות. היו קשרים שנמשכו כמה שנים באון- אנד-אוף ובכל פעם צחקנו שאנחנו לא מצליחים ביחד ולא מצליחים לבד. עוד ועוד סיפורים עם מתח גבוה, וזה בכלל בלי להיכנס לסיפור ההוא שרמה בורשטיין הייתה יכולה בכיף לעשות ממנו סרט המשך, כולל טיסה לאומן בלילה הכי קפוא ומושלג בשנה, לטובת אותו קשר.
מתברר שאני חובבת הרפתקאות. אין לי רגע דל.

שישו ושמחו
הרפתקאות הן לא דבר רע. לצאת להרפתקה פירושו ללכת אל הלא נודע, מתוך הרבה אמון בחיים שיזמנו לי טוב וכיף, דופק פועם וצבע בלחיים.
יש בריאות גדולה וביטחון עצמי שופע ברצון לצאת להרפתקה מעניינת. כמו לשאול שאלה פתוחה, שהחיים עצמם נותנים לה מענה.

האם הסיפור הזה יוביל אותי אל בית חלומותיי? . אילוסטרציה מתוך מאגר שאטרסטוק

בכל תחומי החיים שלי אני עסוקה בהרפתקאות, מפיקה דברים גדולים ומרתקים, חיה בקצב גבוה. אבל בעולם הדייטים, שמתי לב שכל הרפתקה כזו שהקפיצה לי את הלב ועוררה בו הרבה פרפרים, בסופו של דבר התנפצה ברעש גדול אל קיר המציאות. נשארתי עם טעם מר בפה, ולבד.
כי העניין הוא, שלחיות יום אחרי יום ושנה אחרי שנה באותו מקום, זה דבר שעלול לייאש ולכבות קצת. בכל יום ויום אחר הצהריים, כשכולן מכינות ארוחת ערב לילדיהן, מקלחות ונשיקת לילה טוב, עובר בי גל עמום של צער. הנה, גם היום זה לא קרה לי.
גם היום אני עדיין לבד. קשה מאוד להיכנע לשקט הזה, אז הנפש מחפשת פיצוי וחיוּת וקצת רעש, ולכן כל הצעה קטנה הופכת לשישו-ושמחו, לסיפור מעניין, להרגשה שלפחות קורה לי משהו בחיים האלה, שאני לא ספונה בחדרי ומרגישה תקועה.

אל בית חלומותיי
כשהבנתי שנותרתי עם טעם מר מההרפתקאות, הצלחתי לראות שעד היום נשביתי בקסמיהם של הסיפורים המעניינים כי הם הוציאו אותי מהמקום הכבוי שבו לא רציתי להיות, אבל בכלל לא טרחתי לבדוק שהם תואמים את המטרה שלי – למצוא אהבת אמת הדדית, להקים בית יציב ושמח, בית שמגדל את יושביו.
זה נפלא להיפגש באמצע הלילה בקברי צדיקים, אבל זה פחות נפלא כשזה קורה עם בחור שלא שואל אם זה בכלל נוח לי, ולא טורח ליצור תקשורת מינימלית.
זאת חוויה אמיתית לטוס לאומן בשלג, זאת פחות חוויה כשזה קורה עם מישהו שעסוק בביקורת ושיפוט על כל תחום בחיי. וכך היה בכל סיפור וסיפור. לא היה סנכרון בין ההרפתקה למטרה של בניית הבית, ובגלל שכל כך נבהלתי מלהישאר לבד ובשקט, העדפתי ללכת על ההרפתקה. מה הפלא שנשארתי עם טעם מר? מאז שהבנתי את זה, אני לא כופרת בהרפתקאות. אני נהנית מהשפע שהן מביאות לי, אבל אני טורחת לשאול את עצמי שאלה אחת: האם הסיפור החדש והמרתק הזה יוביל אותי אל בית חלומותיי, הבית הזה שאני טווה ורוקמת בחלום ובהקיץ, הבית הזה ששנינו מתקבלים בו כפי שאנחנו?
וכשבית החלומות שלנו נמצא לי מול העיניים, ואני מכוונת אל המטרה, אני יוצאת להרפתקה בהסכמה מלאה, חווה ונסערת, צוחקת הרבה וסומכת על החיים מתוך אמונה שמי שמכוונת אל מטרה מיטיבה ונכונה,
בעזרת השם גם תגיע.

***
מתוך המדור ‘עד החתונה’ במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן 

עוברת על מה שיש לי בחיי ומודה על זה. אחד-אחד.
תודה ה’ שיש לי בעל,
ומקופלת בתוך הנשימה הזו גם המריבה המתסכלת שהייתה היום בצהריים,
ואיך הרגשנו לא מוכלים ורחוקים, אבל אני אומרת תודה, כי יש לי בעל.
תודה ה’ על הילדים האהובים.
על מעיין, על נעם, על לביא.

תודה  שיש לי למי לקום בלילה ומי שיזדחל למיטתי בלילות. מתנות קטנות, אילוסטרציה

ואני זוכרת לתוך הנשימה הזו את המקומות שהייתי קצרה אליהם,
ורגעים שכעסתי על- אמת ולא רק כעס- הפנים.
נושמת את החוויות הטובות ואת התחושה שזכינו בהם. במי שהם.
תודה ה’ על אמא שלי , ואני יודעת את לבי ואת השנים שעברנו בקשר הזה.
תודה שיש לנו איפה לגור
תודה על השכנים המיוחדים והאהובים,
תודה ה’ על ההרקדה הזו שלי, שפעם בשבוע מפיחה בי חיים.

ואני ממשיכה ומתכנסת ומגיעה אליי פנימה
תודה ה על כל כך הרבה הודעות שקיבלתי מאנשים שאהבו את מה שכתבתי בטור,
שזה האיר בהם תקווה ואוויר
תודה ה’ שהצלחתי היום בכמה דברים שהיו בדרכי, בנעם ובשמחה.
תודה ה’ על מתנות שנתת בי ודרכי.
תודה ה’ שאני עייפה מדברים טובים.

תודה ה’ שיש לי למי לכבס ולבשל ולנקות,
תודה ה’ שיש לי למי לקום בלילה ויש מי שמזדחל למיטתי בלילות.
תודה ה’ שאתה נותן בי רצון וכוחות לתקן את טעויותיי
תודה ה’ שאתה מאמין בי שמסוגלת
תודה ה’ על שנותן לי פה עוד יום
ועוד.

תודה.

יש דירות גדולות וקטנות, חדשות או ישנות.
דירות של בנים ודירות של בנות, אם תכנסו מיד תראו את ההבדל.
יש דירות של דיירים רבים עם חגיגות, בלאגן וחברה שתמיד עוטפת,
ויש דירות של דייר אחד  שכבר נמאס לו ממערכות יחסים סבוכות,
שהספיק לו להתווכח עם שותף על מקלחת חמה, כלים בכיור או יוקר החשבונות.
כל אחד ואופיו כל אחת ורצונה.

הבית הזה (ויש שיתעקשו להגדירו: הדירה) אוצר בתוכו חיים שלמים,
חיים של אנשים שונים שכל אחד נמצא בדרכו, בדרך להקים את הבית שלו.
בבית שכזה גרים אנשים שעד לפני רגע היו זרים ומנהלים יחד משק בית,
כל אחד הוא אישיות
כל אחת היא דמות.

בין בית ההורים לדירות מעבר. פורשת כנפיים, אילוסטרציה.

אין היררכיה של אבא ואמא וילדים שסרים למרותם
אלא כולנו ברמה דומה, יחידה אחת של כמה אינדיבידואלים שונים.
כל אחת והחלומות שלה כל אחד וההרגלים שלו.
האם ככה אפשר לבנות בית?

אז כן, מנסים ובונים מקום חם ובטוח שמשמש אותך לתקופת חיים מיוחדת.
האחת מוותרת, השניה מתעקשת, השלישית לומדת פחות לשלוט,
והרביעית מתרגלת דיבור ברור ובקשות פשוטות,
וכולן יחד זוכרות שהן בעצם רק בדרך.

כי בית הוריי החם והאהוב כבר לא תואם לצרכיי וביתי שלי טרם נבנה,
ובין דירה לדירה אני אוגרת ואוספת חפצים והרגלים
ואהבות ורגעי געגוע
והכנה לבית שיקום במהרה.

אז אם תשאלו למה אני מתגעגעת ועל מה הכי חולמת בתקופת החיפוש הזו?
מיד אענה, לבית.

למדתי לזוז הצידה ולשחרר . אילוסטרציה

עד תחילת ההריון של לביא שלנו,עשיתי את רוב מטלות הבית לבד,עם גיבוי של בעלי לפרקים. היה לנו כלל שבעלי הביא: מקפלים כביסה ישירות מהחבל ורק אז  תולים את החדשה.
ועמדנו בזה 7 וחצי שנים מתוך שנות נישואינו.

ואז הגיע הריון מבורך ואיתגר את גופי,וכשהייתי 24 שעות ביממה סביב בחילות והקאות ועירוי נוזלים, הבנו שהגיע הזמן לעשות שינוי והכנסנו נערה שתעזור לנו בניקיון.
יש לי את הסדרים שלי, את שיטות הניקיון עליהן גדלתי ופתאום התבקשתי ללמד את עצמי לזוז הצידה ולאפשר למישהי חיצונית לעשות כפי שנכון בעיניה.
וזה החיה את נפשי.
גם אם באמת לא תמיד הבית היה נקי לשביעות רצוני, למדתי לנשום ולשחרר וגם ללמד מה חשוב לי.

מאז ב”ה זכיתי ללדת בן מתוק וגם אחרי הלידה הרגשנו שהבית זקוק ליד נוספת שתטפל בו. נשארתי זו שאמונה על הטיפול בילדים והדאגה לאוכל ולכביסות וכמובן תשומת לב וחיבוקים ונשיקות, ואת ההשלמות עשתה כל פעם נערה אחרת שהגיעה לכאן.
ופתאום יש ערימות של כביסות בכל מקום. ואם פעם בקושי השתמשתי במייבש היום אני לגמרי חיה איתו חיי שלום ורעות. מכבסת ומייבשת.
איך אומר אמיר דדון? קוראים לזה לגדול.