הקיץ בחוץ בשיאו, הילדים בחופש ומארחים חברים ובני דודים, וזה הזמן המושלם לשבת מחוץ לבית בערב כשהאוויר מתקרר.

לאחר סגרי הקורונה הראשונים נרשמה בשוק הנדל"ן בכל העולם עלייה חדה בביקוש לבתים עם מרפסת, חצר או גינה. אנשים התרגלו והתאהבו באפשרות לשבת בחוץ ולשאוף אוויר צח שמקורו לאו דווקא במזגן. ובארץ חמה כמו שלנו, זה בהחלט מתבקש.

איך מעצבים נכון את החצר או המרפסת?

הצללה – אם אתם מתכוונים לשבת בחוץ בשעות היום או הערב המאוחרות, כדאי מאוד לדאוג להצללה כלשהי, זה עשוי להוריד את הטמפרטורה בכמה מעלות.

ריהוט – התאימו את הריהוט לסוג הבילוי. זכרו שמקום שנוח לשבת בו ימשוך אתכם לשהות בו יותר.

צמחייה – השקיעו בעציצים או בצמחייה ירוקה, זה מייפה, מרענן ויראה גם מתוך הבית. השקעה קטנה ותגמול ענקי.

גידור – אם אתם צריכים להפריד את החצר או המרפסת מהשכנים או מהרחוב, עשו זאת בדרך אסתטית ונעימה, מחומרים טבעיים שיהיה נעים גם לכם וגם לצד השני להסתכל עליהם.

ריצוף – אופי הריצוף ייקבע על פי אופי הבילוי בחוץ. אם עיקר הבילוי בחוץ נעשה באכילה או בנסיעה על בימבות, שקלו ריצוף קשיח ורציף שאינו מחליק. אם אתם מעדיפים לשחק כדורגל או להניח בריכה לילדים, העדיפו דשא.

תאורה – תאורה נעימה תגרום לכם למקסם את השטח גם בלילה. ניתן לרכוש די בזול גרילנדות שמעניקות מראה קיצי ומאירות גם כשהשקע הקרוב די רחוק. ויש אפילו אופציות סולאריות נהדרות. מומלץ לבחור בתאורה צהובה שתיצור אווירה נעימה.

עיצוב: רעות כהן אדריכלות ועיצוב פנים 052-3343049

מתוך גיליון אב תשפ"ג. לטור המלא ועוד תוכן איכותי הצטרפי עוד היום למגזין פנימה

הפוסט בשנה הבאה נשב על המרפסת הופיע לראשונה ב-פנימה.

אך מעל הכול, נדמה שהחלוציות המשמעותית ביותר מתבטאת דווקא בגישתם החינוכית הסבלנית והמיוחדת של הזוג הגר. בעולם שמקדם הישגיות ותחרותיות, הם שמים דגש על ערכים כמו קבלה, שונות והכלה. לאורך השנים העניקו בית לא רק לשמונת ילדיהם, אלא גם לתלמידי המכינה, לנערים ולנערות שחיפשו דרך, ולכל מי שהיה זקוק לאוזן קשבת ולמיטה חמה.

באמצע שום מקום

הזוג הגר הכירו בילדות, ונישאו כשהיו בראשית שנות העשרים לחייהם. הרב משה היה אז לקראת סיום שלוש שנות קבע בצה"ל ושירת בסיני. התקופה הייתה אחרת, ואביה של רונית לא הבין כיצד אפשר להתחתן עם איש צבא.

"כשחזרתי הביתה בלילה שבו החלטנו להתחתן, והודעתי להורים שלי שאני מתחתנת, אבא שלי שאל אותי עם מי", היא מחייכת. "מוישי בדיוק חתם עוד פעם קבע, זה היה הלם בשביל אבי, וזה באמת היה מאתגר. מוישי היה בסיני, ואני בדיוק התחלתי ללמוד משפטים בבר אילן, הייתי טסה אליו בטיסות צבאיות".

בתוך שנה מיום נישואיהם השתחרר הרב משה, ורונית עודדה אותו ללכת לישיבה: "אמרתי למוישי שאני מרגישה שאנחנו חייבים נשימה. הרגשתי שחייבים ללכת לישיבה, אני לא יודעת אפילו להסביר למה". הוא הקשיב לעצתה, ולמד במשך שלוש שנים במרכז הרב אצל הרב צבי יהודה קוק. באותה התקופה רונית למדה חינוך מיוחד בירושלים.

בשלהי שנות ה־70, שניהם ספורות לאחר שנישאו, יצא הרב משה עם חברים לטיול במדבר יהודה, והגיע לבית היערן ביער יתיר. כשחזר הביתה הוא אמר לרונית: "מצאתי את המקום שבו נגור". במקביל, גם חברו רוני שכנר (לימים ראש המועצה הראשון בדרום הר חברון) היה בטיול באזור. השניים נפגשו בישיבת מרכז הרב, ושם רקמו את רעיון ההקמה של יישוב חדש.

הם החלו לאסוף חברים לגרעין הראשון, והשאר היסטוריה; המושב בית יתיר הפך לעובדה מוגמרת. הרב משה מראה לי תמונה של המבנה הנטוש של המשטרה הירדנית באמצע המדבר. "כך נראה דרום הר חברון כשהגענו אליו בפעם הראשונה", הוא אומר. בהמשך הוקמו באזור גם היישובים מעון, כרמל וסוסיא.

מאתגר לאתגר

מסע חייהם של הזוג הגר רצוף תחושת שליחות עמוקה. כשהיו השניים כבר הורים לחמישה ילדים וליישוב בראשיתי פורח, נקרא הרב מוישי לדגל – והתבקש לחזור לצבא הקבע למשך שנה אחת.

השנה הייתה 1990, בנם הבכור של השניים היה בן תשע בלבד, ורונית הייתה בהיריון לא רגיל – של שלישייה. "זה היה חלום חיינו", היא נזכרת באולטרסאונד שבו קיבלה את הבשורה, וההתרגשות של אז עדיין מהדהדת בקולה. את ההיריון כולו עברה בשמירת היריון, בעוד בעלה שומר על הגבול הצפוני של המדינה בלבנון.

איך הסתדרת לבד?

"הסתדרנו", אומרת רונית כאילו מדובר בעניין של מה בכך. "אמא שלי הייתה באה פעם בשבוע וגם אבא של מוישי. זה היה אתגר, אבל ידעתי שאין מצב, הוא לא יכול להפסיק תפקיד כזה. בסופו של דבר הייתה שנה מדהימה, רצופה בהרגשה של שליחות בכל החזיתות".

הרב השתחרר ארבעה חודשים לאחר לידת השלישייה, והמשיך להתקדם לתפקידים בכירים במסגרת שירות המילואים. הוא כיהן כמג"ד, סמח"ט וסגן מפקד אוגדה בדרגת אלוף משנה.

עוד בטרם השתחרר הרב משנת הקבע הנוספת והאחרונה שלו, כבר ידעו הזוג הגר מהי שליחותם הבאה: הקמת מכינה ייעודית לצעירים דתיים לפני צבא. "בשנת הקבע מוישי ראה את הקושי של מי שמגיע לשירות צבאי מלא ומנסה להישאר דתי. זה היה הטריגר להקמת המכינה", מספרת רונית. "כשהוא בכלל התלבט אם לצאת לשנת הקבע הזו, אמרתי לו שאני הייתי שמחה מאוד אם לילדים שלי היה מג"ד דתי. כשקמים בבוקר ורואים את המג"ד עטור טלית ותפילין זה אחרת. אלו היו חלק מהשיקולים, והיה ברור שנלך על זה".

איך בפועל הקמתם את המכינה?

הרב משה: "באתי לרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, עם ארגז ענבים מהכרם, ואמרתי לו שאני רוצה להקים מכינה. הוא אמר לי: 'תחליט בעצמך אם למדת מספיק כדי לעשות זאת'. קיבלתי את הצעתו בכך שמאז הקמת המכינה אני לא מפסיק ללמוד תורה".

רונית צוחקת ומוסיפה: "אנחנו בקשרים טובים מאוד. הרב סדן היה מדריך של מוישי בבני עקיבא".

המכינה הקדם־צבאית ביתיר היא המכינה הוותיקה ביותר במדינת ישראל (מכינת עלי הוקמה במקור כישיבה). בכל שנה לומדים בה עשרות רבות של תלמידים, המשלבים בין בניית קומה רוחנית ותורנית, עבודות חקלאיות באזור והכנה לצבא. בוגריה מילאו לאורך השנים תפקידי מפתח בצה"ל.

היום מקומן החשוב של המכינות ברור ומובן, אך בימים ההם פילס הרב הגר דרך חדשה לגמרי, שלא הייתה מובנת ומקובלת על כולם. דחיית השירות הצבאי, למשל, לוותה בהרמות גבה, והרב משה הביא איתו נציגי ציבור ורבנים לפגישה עם שר הביטחון דאז, משה ארנס, עד שהדברים הוסדרו.

גם בישיבות ההסדר קמו מתנגדים רבים למפעל המכינות המתפתח, וכמה ראשי ישיבות אף ארגנו אסיפה אצל הרב שפירא ושטחו בפניו את טענותיהם כי המכינות הורסות את הנוער. הרב סדן והרב משה שמעו על המפגש מהרב נריה, שהתריע על כך בפניהם. הם הגיעו למקום וסיפרו על השינויים שעוברים החבר'ה במכינה. בסיום המפגש אמר הרב שפירא: "נשקו להם את הידיים ואת הרגליים. הם יעשו דברים אחרים ממה שעושים בישיבות". וכך המשיך מפעל המכינות לצמוח.

"במחזור הראשון היו 19 תלמידים", נזכרת רונית. "המחזורים הראשונים היו כמו ילדים שלנו, והיו מאומצים אצל משפחות ביישוב. יש לנו קשרים איתם עד היום".

"המכינה היא קודם כול בית", מוסיף הרב. "אנחנו לא הולכים על כמות, ובדרך כלל אין יותר משמונים תלמידים במחזור. מתאים לנו יחס אישי וקשר משפחתי".

על פי משנתו החינוכית של הרב משה, אין לערוך סינון ומבחני קבלה לתלמידים שרוצים לבוא וללמוד. מי שבא – ברוך הבא. האידיאולוגיה הזו מלווה את המכינה לאורך השנים, ופותחת דלתות בפני נערים המורגלים שהן נסגרות בפניהם.

כבר מראש, כשהקמתם את המכינה, הרעיון היה להיות עם דלת פתוחה?

הרב: "היה צריך להיות אנטי־חברתי במידה קיצונית כדי לא להתקבל לפה. ההגדרה שלי הייתה שיוצאים מפה טייסים צנועים ואפסנאים גאים. זאת אומרת, אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שכולם יכולים להגיע לפה.

"הגיע לפה פעם בחור עם שרשראות לריאיון, התיישב ואמר לי בקול צרוד ומחוספס: אני רוצה ללמוד אצלך במכינה", נזכר הרב. "ברוך ה', הוא עבר שנה וחצי במכינה, שלוש שנים בצנחנים, והיום הוא גם רב וגם דוקטור ואב למשפחה מדהימה. במקום אחר לא קיבלו אותו באותם ימים. אם מסתכלים על התוצרים של המכינה, יש לה תוצרים נפלאים".

ובכל זאת, כשאין סינון צצות לא מעט בעיות. איך מתמודדים עם נושא המשמעת, למשל?

"זה נושא קשה מאוד", אומר הרב בכנות. "במגזר החילוני יש משמעת ברזל במכינות. אצלנו, במכינות הדתיות, פחות. הסיבה העיקרית, לדעתנו, היא שהחבר'ה מגיעים למכינה במקום לישיבה כי הם סבלו מכפייה של רבנים או הורים, ואז הם מפתחים אנטי. והאנטי גורם נזק גדול מאוד. לכן צריך לחבק אותם, לתת בהם אמון, ולהאמין שיהיה בסדר. ככה נהגנו. אלו תהליכים ארוכי טווח".

בית פתוח

גישתם הפתוחה והמקבלת של הזוג הגר הביאה במרוצת השנים לא מעט נערים ונערות לפתח ביתם, שבו שהו תקופות ארוכות וזכו לעוגן ולהזדמנות שנייה. עבור חלקם, בית משפחת הגר היה תחנה אחרונה לפני הרחוב.

לזוג הגר יש גם ילד מאומץ, שהגיע ארצה בצעירותו באחת העליות מאתיופיה. "הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, עוד לפני שהשלישייה נולדה. הוא הגיע לארץ בגיל תיכון ואמו עלתה אחר כך. באתיופיה הוא היה רועה צאן, כי שם רק ילד אחד במשפחה היה הולך ללמוד והשאר עבדו. בארץ הוא למד בפנימייה, ובחופשים היה בא אלינו. ליווינו אותו כשהוא התגייס, התחתן והקים משפחה מדהימה. הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. כשאנחנו חוסכים כסף לילדים, אנחנו חוסכים גם להם".

לצד הפעילות הערכית הרבה, הקמת היישוב והמכינה, בנו הרב והרבנית גם את ביתם המשותף, והביאו לעולם שמונה ילדים (בצלאל, חרות, הוריה, עיינה, אביה, והשלישייה – כרמי, יהודה ובניה).

בתם השלישית, הוריה ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים טרגית לפני 24 שנה, בוקר לאחר מסיבת אירוסיה. היא הייתה בת 19 בלבד, באמצע שירותה הצבאי.

ליד הספה בביתם של הזוג הגר מונחת "בובת געגוע" שנתנה להם חברתה, שהוכנה מצעיף של הוריה. על קיר הסלון תלויה תמונה גדולה, צילום אומנותי בשחור־לבן של הבת שנלקחה מהם בטרם עת. את התמונה צילם ארוסה, מיכאל, שהיה בן המחזור השלישי במכינה, ונהרג עימה בתאונה כשהסיע אותה בחזרה לבסיס בשעת בוקר מוקדמת.

"באותו בוקר מישהי, כנראה אחת החיילות, צלצלה אליי בשש וחצי ושאלה אותי מה קורה עם הוריה, כי הם כבר רוצים לצאת", משתפת רונית. "רצתי, פתחתי את הרדיו ושמעתי את הסוף של הידיעה. הבנתי שמשהו קרה. ניסיתי להתקשר אליה והיא לא ענתה. התקשרתי למוקד ואמרתי שאני רוצה לדעת אם קרה משהו בדרך לקריית ארבע. שאלו מי מדברת, ואמרו שהם לא יכולים להגיד. אמרתי למוישי – קרה אסון. קח מהר את האוטו ותנסה לראות. הוא הגיע עד לשער היישוב ושם ראה את ראש המועצה, שהיה בדרכו אלינו".

איך קרתה התאונה?

"התנגש בהם נהג. אנחנו לא שאלנו כלום, אבל הביאו דוח. לא הצליחו לקבוע בדיוק מה קרה, אבל זה היה נהג שכבר היה מעורב בתאונה קטלנית. הנהג בא הנה ביום האחרון של השבעה. מוישי חיבק אותו ואמר לו 'הכול משמיים'".

רונית מוציאה את אלבום האירוסין, קפסולת זמן יקרה מפז. "באירוע עצמו לא חשבנו לצלם, וכשיצאנו מההלוויה חבר של מיכאל אמר לי שיש המון תמונות שהוא צילם אתמול". כך נותרה להם מזכרת אחרונה.

הכתבה המלאה בגיליון אב של מגזין פנימה. להצטרפות לחצו כאן

הפוסט מקום בעולם: הרב משה והרבנית רונית הגר בריאיון שכולו חלוציות ואהבת ישראל הופיע לראשונה ב-פנימה.

מעט מצחיק לנסות ולהציג את פרופסור אומן, שתמונתו וחיוכו הרחב מדברים בעד עצמם. מאחורי הפרטים היבשים והישגיו הרבים מסתתרת חוויית ילדות מופלאה, חרף שינויים רבים ותקופה היסטורית קשה ביותר לעם היהודי.

הוא גדל בפרנקפורט שבגרמניה למשפחה חרדית. אביו היה סוחר בדים ואמו השלימה לימודי תואר ראשון, "זה היה חריג באותם זמנים", הוא מדגיש. שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו לארצות הברית. "במעבר הזה הפסדנו את כל הרכוש שלנו. ההורים שלי עבדו קשה מאוד – אבי עבד בשתי משרות שונות ואמי בשלוש – כדי שנוכל לקבל חינוך יהודי וכללי מצוין".

מגיל אפס הוא חונך להביט על העולם בעיניים חוקרות. "אפילו בניו יורק אמא שלי מצאה מרחבים שבהם היא יכלה ללמד אותנו על הטבע ועל הכוכבים. היא לימדה אותנו להתעניין בעולם שסובב אותנו".

יש זיכרון ספציפי מההורים שלך שמלווה אותך עד היום?

"אמא שלי הייתה אומרת: 'האמת היא השקר הכי טוב', כלומר מבחינה אסטרטגית, ההחלטה הכי טובה היא להגיד את האמת. אני חושב על זה כשאני מתבקש לעשות דברים שאני לא שלם איתם. לדוגמה כשמבקשים ממני לכתוב המלצה על ספר שלא קראתי או המלצה על מישהו שאינני מעריך, אני מעדיף לסרב מאשר לכתוב דברים שאינני עומד מאחוריהם".

מה היית רוצה שילדיך ייקחו מהבית שאתה הקמת?

"היה לנו בית פתוח, אפשרנו לילדינו לבחור בעצמם את דרכם. כשהילדים היו מתייעצים איתי הייתי אומר להם שאני בישלתי בשבילם, אבל הם אלה שצריכים לבחור מה לקחת מהשולחן. יש לי בן אחד שהוא פרופסור בבר אילן, אבל כל השאר הצליחו מאוד בתחומים אחרים בקריירה שלהם. אני חושב שאפילו בני שלמה, שנהרג במלחמת שלום הגליל, לא היה ממשיך כמוני באקדמיה".

כמי שעוסק בקבלת החלטות, איך אתה רואה את השפעת בית ילדותנו על החלטותינו כבוגרים?

"אינני פסיכולוג, אך אני מניח שהגישה של כל אדם מושפעת מהבית, וקשה מאוד להתנתק מכך. בסוף העבר הוא שמעצב את ההווה שלנו".

אורית סטרוק (63), שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, חברת כנסת מטעם הציונות הדתית. בת 63, אם ל־11, תושבת חברון

"ככל שחולפות השנים אני מבינה כמה דברים טובים קיבלתי מהבית", אומרת אורית סטרוק. אף שפנתה לדרך שונה מזו שחונכה עליה, היא מתארת יחסים קרובים באופן יוצא דופן, מלאי דאגה ואהבה, בינה ובין הוריה.

"הבית שלנו לא היה דתי וההורים שלי היו שמאלנים בדעותיהם. אבי היה פעיל ציבורית ואפילו עסק ביצירת קשרים עם הפלסטינים. לפני גיל 17 חזרתי בתשובה, בחרתי בדרך שהייתה שונה ומקוטבת לגמרי מהשקפת העולם של הוריי, ולמדתי מהם איך חיים יחד בחילוקי דעות, בלי לוותר על הכבוד וההערכה זה כלפי זה. זה משהו שהולך איתי עד היום, שאפשר להכיר אנשים שחושבים אחרת לגמרי ממני ולחיות יחד איתם בהערכה ובאהבה גדולה".

מה העניין הכי משמעותי שלקחת איתך מבית הורייך?

"את תחושת החובה לעסוק בצורכי ציבור. כבר כשהייתי בכיתה ג' אבא שלי הציע לי לרתום את ילדי השכונה לפנות לילדי העולים החדשים מברית המועצות ולהציע להם לשחק איתנו. זאת הייתה המשימה הציבורית הראשונה שלקחתי על עצמי.

"בבית שלנו הייתה הרבה מאוד הכנסת אורחים. תמיד גר איתנו עוד מישהו – פעם זה היה בן דוד שהגיע מחו"ל ופעם בת דודה שהגיעה לתקופה בארץ, כל מיני אנשים שלא היה להם עוגן, והבית של ההורים שלי היה פתוח לרווחה עבורם".

יש זיכרון ספציפי מהורייך שמלווה אותך עד היום?

"כשחזרתי בתשובה הפסקתי ללכת למסיבות וניתקתי הרבה קשרים. יום אחד ניגשה אליי מישהי שלמדה שנה מעליי בתיכון ואמרה לי שגם היא חוזרת בתשובה ושהיא רוצה שנהיה חברות. עד היום אנחנו חברות טובות מאוד.

"רק אחרי הרבה שנים גיליתי שאמא שלי ביקשה ממנה לגשת אליי. היא ראתה מה אני עוברת וחששה שאהיה בודדה בתהליך. ריגש אותי לדעת שהיא ראתה אותי ואת הרגשות שלי מעל הכול. לימים, כשכבר גידלתי את ילדיי, הבנתי מה עזר לאמא שלי להתמודד – ההבנה שהילדים שלנו הם לא שלנו, הם אנשים בפני עצמם. אם כבר – אנחנו שלהם, וקיבלנו את הזכות לתת להם את מה שהם צריכים כדי לגדול".

יש משהו שבחרת להשאיר מאחור?

"בחרתי ללכת בדרך מאוד שונה מהוריי בכל מה שקשור לתורה ומצוות, והייתי צריכה ללמוד את אורחות החיים הדתיים במקומות אחרים, לכן באותם ימים נעשיתי בת בית אצל הרב דרוקמן. אחרי שסיימתי את השירות הלאומי, שיתפתי את הוריי בכך שאני רוצה להתחתן, אך בשונה מהחברות שלי, אין מי שיכיר לי בחורים. אז אבא שלי הלך לבית הכנסת, ניגש לרב דרוקמן ואמר לו: 'אתה החזרת אותה בתשובה – אז עכשיו אתה גם תחתן אותה'. אחרי השיחה הזאת הרב הכיר לי את בעלי. אני מבינה שההורים שלי יכלו לבחור לנתק אותי בגלל הבחירות שעשיתי, אבל במקום זה הם אפשרו לי לחיות בשני העולמות, וזה מה שעזר לי לצמוח נכון".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט שתלתם ניגונים בי אמי ואבי הופיע לראשונה ב-פנימה.

מוריה זעירא (54), אמא לשמונה ילדים וסבתא לשני נכדים, נשואה לישראל. גרים בכיכר דיזנגוף, מקימי ראש יהודי בתל אביב

מקום אהוב בארץ

ירושלים, שם נמצא האוויר הכי נקי בארץ. יש בה אנרגיות אחרות. כשמגיעים אליה רואים את הטוב שבה. אני מחכה שבית המקדש ייבנה, וכשאני מתהלכת בירושלים מרגישה שהגאולה קרובה.

שבת בשבילך 

מאז שעברנו לתל אביב שבת היא השיא של השבוע ושל השליחות, אור ענק. קשה מאוד להסביר במילים מה קורה פה בשבתות. אנחנו חלק מתשע משפחות של ראש יהודי שפותחות את ביתן בשבת. הכול סובב סביב השבת, וההכנות אליה מתחילות מיום שלישי. כל שבת אנחנו מארחים יותר משלושים איש. התפילה מאוד מרגשת, מרוממת, משמחת ומרקידה את הלב. אני מרגישה בשבת השראת שכינה. יש חבר'ה שזו הפעם הראשונה שלהם בבית הכנסת. זו משפחה ענקית שמגיעה הביתה.

תפילה שאת אוהבת במיוחד

קבלת שבת. יש בה אור מיוחד, קדושה והתעלות. הניגונים עצמם, הריקודים והאש של כולם בעיניים כשהם מתפללים ושרים בקבלת שבת, זה שיא השיאים בשבילי.

זיכרון ילדות משמעותי 

כשהייתי בחופש בין כיתה ו' לז' ההורים שלי החליטו לעבור לימית כדי לעצור את הנסיגה, ולמדתי בבית ספר חילוני בגלל סיבות לוגיסטיות. אולי אז נזרע הגרעין הראשון לראש יהודי. זו הייתה שנה מאוד עוצמתית גם במפגש עם האנשים וגם במשפחה. הגירוש עצמו לצערי נשאר לי כטראומה כאובה מאוד עד היום. 

תל אביב

לפני שעברנו לגור כאן, כשהייתי מגיעה לכאן לשבת ספרתי את השעות עד לעזיבה. והיום, לעיר עצמה אני עוד לא מחוברת, משתדלת לראות את היופי שבה, אבל האנשים פה ומה שהם עוברים עם החירות לבחור – אני פשוט מאוהבת בהם. 

קירוב לבבות 

כל מפגש או חיבור בעיניים הוא רגע מכונן של קירוב לבבות, הלב שלי לא מתעייף מזה. כל פעם מחדש נוגע לא נוגע. זה חיים של רגעים קסומים. זכיתי שאני פה. סיפור אחד שנחקק לי הוא של בחורה שהכרתי שהייתה בתהליכי תשובה וערב שבת אחת ראיתי אותה עצובה ובוכה, והיא סיפרה לי שהיא נאלצה לחלל שבת. נתתי לה את החיבוק ואמרתי לה שממשיכים הלאה והכול בסדר. שלוש שנים אחרי אני עדיין זוכרת. מה שאנשים עוברים פה, זו זכות להיות כאן לידם.

עם ישראל 2023

הוא בצירי משיח, אין לנו ברירה אלא להתברר. הקב"ה מרים אותנו קומה, ואנחנו צריכים להחזיק חזק ולשמור על האמת ועל הקב"ה. בסוף מה שקורה פה באחד על אחד, בשיח, בחיבור לערכים, זה השינוי. אלו צירים כואבים, אבל זו זכות להיות בדור הזה שמברר את צירי הגאולה. 

דמות שהיית מתחלפת איתה ליום אחד

הרב שמואל אליהו. האור שהוא מפיץ, הכוחות, האמת והאנרגיות שלו. מצד אחד הוא נוגע בגבוה ומצד שני הוא כל כך איתנו. הייתי רוצה לחוות את זה כדי לדעת לאן לשאוף.

נקודת מפנה בחיים 

המעבר לתל אביב. גדלתי באלון שבות, ואני ובעלי היינו ממקימי מעלה חבר. החיים שלי היו סביב התנחלויות, וכל מה שקשור לתל אביב היה מעבר להרי החושך, בחיים לא חשבתי שאעבור לשם. עם הזמן בעלי התחיל עם ראש יהודי וניסה במשך 18 שנה לשכנע אותי לעבור. הייתי באה לשבת בתל אביב ובורחת. ואז הייתה לי הארה פנימית עם בירור מאוד עמוק, והחלטתי שאני קופצת למים. אחרי שהחלטתי הסתערתי על המשימה. זה היה כרוך בירידה בתנאים, לפני כן היה לנו הכול, אבל הנשמה רצתה להוסיף עוד טוב בעולם. זו שליחות משפחתית, ועם כל האורות יש פה הרבה מורכבות משפחתית.

רעות בשבילך

שתי הבנות שלי הן האורות שלי, וגם שאר הילדים כמובן. רעות היא כמו פרח שנפתח בתל אביב, היא גילתה את עצמה בשנת השירות והתחברה לשליחות שלנו. היא מאוד מוכשרת בנגינה ומובילה איתנו מסיבות ראש חודש ומלווה מלכה שאנחנו עושים. המוזיקה שלה מאוד דומיננטית והיא מצליחה דרכה לגעת בהמון נשמות. זכינו בה ובכל הילדים. הילדים שלנו הם גיבורים. 

רעות זעירא (23), מחנכת פנימייה באולפנת חמרה בבקעת הירדן

מקום אהוב בארץ

תל אביב עיר הקודש. משהו בה חופשי, אני אוהבת את האנשים וההמולה בה. בעיקר היא מאפשרת לי להיות אני בלי שישפטו אותי. אני מגלה בה את עצמי כשאני נוסעת על איילון ורואה את הבניינים והאורות והלב שלי נפתח. 

שבת בשבילך 

מרכז השבוע, יום סוער. המון מתרחש בשבת בתל אביב בראש יהודי. בפן הרגשי, במפגש עם האנשים, בתפילות שהן זכות וחיות. ארוחות השבת ענקיות ויש תחושה של "פני שבת נקבלה", כי רוב האנשים בתל אביב לא חוגגים את השבת, אבל מי שכן בוחר להיכנס לבית הכנסת נמצא שם כל כולו. זה השיא של השבוע.

תפילה שאת אוהבת במיוחד

תפילת הלל. הניגונים, הריקודים, הצבע הלבן וההתעסקות בצד האופטימי של החיים. יש הרבה תפילות שהן על החורבן ועל מה שחסר, אבל ההלל מתעסק בצד האופטימי של החיים. 

זיכרון ילדות משמעותי 

אני זוכרת ילדות שבה הלכתי יחפה ברחובות, אספתי קרשים לל"ג בעומר ושיחקתי כדורסל בחוץ עם האחים שלי. זה משהו שעד היום גורם לי ללכת יחפה ברחובות תל אביב. בסוף אני מתנחלת. 

תל אביב בשבילך

בית. אני מתחזקת בה רוחנית ומרגישה שיש בה געגוע גדול לקב"ה, החיפוש וחוסר הוודאות בה מולידים משהו חי בעבודת ה' שלי ושל אנשים סביבי. זו עיר שיש בה המון כאב ובדידות, ובכל זאת אני מרגישה בה עטופה ומחובקת.

קירוב לבבות 

פעם בחודש אנחנו עושות ג'ם של נשים, התוועדות נשית שבה אני מנגנת בגיטרה ואמא שלי מדברת. זה ערב של פתיחת לב ושל שירה. משהו במוזיקה שובר את כל ההבדלים בין הנשים וגורם לקירוב לבבות חזק. אלה רגעים שהם מעבר למילים, קסם.

עם ישראל 2023

אני מרגישה שעם ישראל קרוב מתמיד לעצמו. המוכנות להילחם והעוצמות מסמלים בעיניי קרבה בין אחים. רק כשיש אמוציות ועוצמות כאלו זה מעיד על הקרבה הגדולה בינינו. בסוף על האחים שלי אני אצעק הכי הרבה, הם הכי קרובים אליי ואני הכי שייכת אליהם. ומה שקורה עכשיו מעיד כמה אנחנו קרובים ושייכים אחד לשני.

דמות שהיית מתחלפת איתה ליום אחד

הרב שלמה קרליבך, כי אני מחוברת לשליחות שלו – להרבות אהבה ולהאיר את עבודת ה'.

נקודת מפנה בחיים 

סוף כיתה י"ב, שיחת מסדרון עם ראש האולפנה. הייתי בתקופה שמשהו בי סירב להקשיב פנימה, לרגשות, לרצונות. התנהלתי מהראש עם המון מתח ודיסטנס עם העולם. היא הראשונה שהסתכלה לי בעיניים, ישר ללב, ואמרה את המילים: "רעות, אני לא קונה את ההצגה שלך". רק חיכיתי שמישהו אחד יראה אותי באמת. המשפט הזה שלח אותי לעבודה של הסרת קליפות של שנים. הפכתי לאדם רגיש, פנימי, חי. שנים קדימה אני יודעת להגיד שהיא המבוגר שהאמין בי. היום, כשאני מתעסקת בחינוך, זו התורה שלי: להפוך את הקליפות לשקופות ולהסתכל ישר ללב. 

אמא שלך בשבילך

שני ההורים שלי מתוקים. אני מעריכה את אמא שלי ואוהבת אותה מאוד. אני לומדת ממנה על פשטות וחסד ובריאות נפשית. היא אמא בכל רמ"ח איבריה, ואחר כך היא לעם ישראל, אידיאליסטית. כל מי שאני היום שייך להורים שלי ולבית שינקתי ממנו. 

מתוך גיליון סיוון תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות לחצי כאן

הפוסט כאן זה לב: מפיצות אהבה בלב תל אביב הופיע לראשונה ב-פנימה.

מתוך השבר והכאב, ועל אף האתגרים הנלווים לנישואין שניים, הן ביקשו לחיות חיים מלאים ושמחים, תוך עבודה מתמדת ומדויקת של איחוי קצוות, איחוד לבבות, ולעיתים גם בניית בית משותף לילדים שמקורם בבתים שאינם עוד. נישואים אלו רצופים, על אחת כמה וכמה, תקווה עדינה עד מאוד.

פותחת מחסומים

הודיה זייני־בסטקר (38), אם לנער בן 18, יודעת מהו טעמם המר של נישואין שכשלו. את מסע חייה המורכב היא החליטה למנף לתיקון חברתי, ולאורך השנים כתבה בצורה כנה וכובשת בפייסבוק. היא תרמה להנכחת סוגיית הגרושים והגרושות במרחב הציבורי, והציפה את הבעייתיות ביחסה של החברה הדתית־לאומית כלפיהם.

זייני־בסטקר היא אישה חזקה שצמחה מתוך משבר, ולמרות שנים רבות רצופות קשיים לא ויתרה על החלום להקים בית שני. 14 שנים חלפו מאז גירושיה ועד שעמדה שוב תחת החופה, במעמד שלא הותיר עין יבשה.

"התחתנתי בגיל 19 וחצי, כשהייתי בשירות הלאומי", היא מספרת, "והיה בנישואין משהו בוסרי שלא הצליח להבשיל. בגיל 22 נפרדנו, תוך כדי שהייתי סטודנטית ואם לתינוק קטן. נאלצתי לצאת לעבוד בכל עבודה אפשרית כדי לפרנס אותנו, לעיתים 12 שעות ביום, והחיים הפכו למאתגרים מאוד".

היו לך עוגנים ועזרה מבחוץ?

"הוריי עזרו לי מאוד, אבל גרתי ביישוב קטן, והסביבה לא ידעה להכיל את הסיטואציה. לפני 15 שנה התופעה הייתה פחות מצויה והרגשתי לא רצויה בשום מעגל קהילתי־חברתי בגלל שאני גרושה. אנשים הפנו עורף ולא ידעו להכיל. כשרציתי לעבור ליישוב אחר הבנתי שגם שם לא רוצים גרושות, ועברתי לעיר".

באופן מפתיע, מה שחיזק את זייני־בסטקר היו דווקא הרשתות החברתיות. בפייסבוק היא מצאה לדבריה "במה מרפאת" ומרחב מכיל: "מאז שאני חברה בפייסבוק התרחבה לי הפרספקטיבה, וזכיתי להעלות למודעות מתוך השיתוף הכן והאותנטי תופעות שהיו פחות נוכחות במרחב. כמות השיתופים והתגובות הגיעה לממדים אדירים, לא האמנתי.

"הבנתי שהעולם צמא לתיקון, ושהשיקוף שלי רק הדהד תופעה שלא זכתה למקום ראוי בשיח. קיבלתי המון אהדה, נפקחו לי העיניים, גיליתי טווח רחב של תרבויות, מוצאים ודרכי חשיבה, וגיליתי שאני חזקה יותר משחשבתי".

איזו תקווה את יכולה לתת לנשים שרוצות לבנות בית שני?

"כבר שנתיים שאני במקום טוב ומאושר, ועדיין בוחרת להישאר בחלק מהקבוצות של גרושים, כדי להראות שזה אפשרי. אלה שעדיין באמצע המסע ואיבדו אמון רואים שאפשר למצוא זוגיות טובה בלי להתפשר. עם ישראל עומד על אדני המשפחה, והבסיס למשפחה בריאה הוא זוגיות שמחה שהיא השורש, מקור החוסן והכוח. אני מאחלת לכל מי שעדיין לא זכה שיזכה לחוויה מתקנת".

גם כעת, בעודה נשואה באושר, לא שוכחת זייני־בסטקר שהחיים הם עבודה. "אלירן ואני מבינים שכל אחד מהצדדים מגיע עם ההרגלים שלו, ואנחנו משתדלים לכבד את השוני ולתמוך זה בזה ללא שיפוטיות. אנחנו מקדישים זמן משמעותי לבניית הזוגיות וביסוסה, ולא מאיצים תהליכים".

ביניים: כקריעת האוקיינוס

הדסה וקנין־עמר (33) תושבת בנימין, היא אם לחמישה, מעלה תכנים ברשתות החברתיות, מנחה ומרצה. לפני עשר שנים שכלה את בעלה אלירן בתאונת עבודה עקב רשלנות באתר בנייה, ונשארה אלמנה בת 23 עם ארבעה ילדים. לאחר שנה נישאה לאושר, בעלה עד היום, גרוש ואב לארבעה מנישואיו הראשונים. וקנין־עמר משתפת אותי בכנות ברגעי השבר והבנייה של ביתה השני, ומדגישה את חשיבותו של הליווי המקצועי.

"גדלתי באלון מורה במשפחה של 14 אחים", היא פותחת, "בגיל 17 התחתנתי לראשונה, היינו נשואים באהבה שש שנים וארבעה חודשים עד שאלירן נהרג.

"שנת האבל הראשונה הוסיפה לי מאה שנים לחיים וכיום אני בת 133", היא אומרת בקריצה. "הכאב לא עזב אותי לרגע, נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. הרגשות התקהו ואיבדתי את היכולת להרגיש, שמחה ועצב כאחד. הרגשתי שלקחו לי חתיכה מהלב, שחסרים לי איברים, ואף אחד לא יודע מה באמת קורה מבפנים, פשוט כי לא רואים".

חשבת שתתחתני שוב?

"כשהתאלמנתי הבנתי בשכל שלא אישאר לבד, אבל בלב חשבתי שלא הגיוני שאתחתן שוב. ביקשתי מהקב"ה שיפתח לי את הלב, ואם הוא הביא אותי למצב הזה, אז שיסדר את העניינים. לא רציתי לצאת לדייטים, וביקשתי מה' שאם יש מישהו שנועד לי, שישלח אותו עד אליי, בלי מאמץ".

וה' נענה לתפילותייך?

"טסתי לאומן, עמדתי מול הציון של רבי נחמן ואמרתי לבורא עולם: אם אתה משאיר אותי אלמנה – תן לי כוח להישאר אלמנה. אבל אם אני צריכה להתחתן – בבקשה תשלח אותו עד אליי. כשהמטוס נחת, עוד לפני שירדתי ממנו, קיבלתי הודעה מחברה שכתבה: אני רוצה להכיר לך את אושר, מאמינה שהוא יסב לך המון אושר. התברר בדיעבד שכמה אנשים חשבו עליו בשבילי".

כבר בפגישה השלישית הבינו השניים שהכיוון הוא להיות יחד. עוד בתוך שנת האבל הם התארסו, ולאחריה נישאו.

אילו אתגרים יש בבית שני לעומת הראשון?

"אם זיווג ראשון הוא כקריעת ים סוף, אז זיווג שני הוא כקריעת האוקיינוס. הקרע הראשון נמצא ונוכח כל הזמן, גם אם הזוגיות טובה. בנישואין שניים כל אחד מבני הזוג מביא משבר, געגוע, כאב, ונדרשת עבודה יומיומית כדי לייצב את החיים ולהעלות אותם על תדר נכון ומדויק.

"בנוסף, כשזוג מתחתן לראשונה הם גדלים יחד לתוך חיי הנישואין ולאט לאט מצרפים ילדים והזוגיות גדלה איתם. אנחנו התחתנו כשלכל אחד מאיתנו כבר היו ארבעה ילדים. היה קשה להיפגש ולתחזק את הזוגיות".

"אחוזים גבוהים מאוד מהנישואין השניים לא שורדים, בגלל המורכבות המשפחתית. בית שני מאתגר פי כמה וכמה מבית ראשון, ולכן אל תהיו גיבורים גדולים – לכו לייעוץ צמוד, זו לא בושה. כדי להצליח במשימה צריך המון יצירתיות".

בימים שבהם אנו זוכרים את חורבן בית המקדש, את מרגישה שקל לך יותר להזדהות עם הכאב הלאומי על רקע כאבך הפרטי?

"כשהפכתי לאלמנה הרגשתי את הכאב על שחרב לי הבית, אז הבנתי יותר מה זה אומר שלקב"ה אין בית. כל כך הרבה שנים עברו מאז החורבן, והקב"ה מנהל את העולם ומחיה אותנו. זה נותן לי כוח לחיות, לגדול, ליפול ולקום. הקב"ה הוא המודל שלי.

בלי לרצות לרַצות

בימים אלו עולה ברחבי הארץ ההצגה 'פעם שלישית גדילה' מאת היוצרת, השחקנית והזמרת גתית לביא־גבאי, שחוותה על בשרה את חורבן ביתה הראשון והשני, ונשואה כעת באושר בשלישית.

ההצגה, שזוכה לתגובות נלהבות, נולדה לפני כשנה, והספיקה מאז להתארח בין היתר בתיאטרון החאן בירושלים ובמועדון הגולה בפתח תקווה, ועתידה לעלות הקיץ בירושלים ובאריאל. ההצגה מבוססת על סיפוריהן של נשים גרושות בחברה הדתית ותובנות ממסע חייהן, ומביאה אל השיח נושאים רגישים שכמעט אינם מדוברים. ההיכרות של הגיבורה עם עצמה, עם חולשותיה ועם כוחותיה נעה בין מערכות היחסים הזוגיים שהיא בוחרת בכל פעם ממקום לא מודע או קורבני.

היוצרת, לביא־גבאי (45), היא תושבת בית אל, אם לשני בנים מנישואיה הראשונים ולארבעת ילדיו של בעלה כיום, דוד גבאי, החיים יחד איתם במשמורת משותפת.

יש שיגידו שאת אמיצה. מאיפה הכוחות להעלות על הבמה נושא רגיש כמו גירושין?

"התגרשתי פעמיים, והרגשתי שאני רוצה להביא את החוויות והתובנות מאירועי חיי ומסיפוריהן של עוד נשים כדי לתת כוחות ושמחה, תקווה ואופטימיות, אמונה שאפשר לצמוח ממשברי גירושין. כמו כן רציתי להציע דרכים למניעה, כדי שנשים לא יצטרכו לעבור את מה שאני עברתי", היא אומרת בכנות.

מסע חייה של לביא־גבאי רצוף קשיים שלצידם לימוד וגדילה, כשמה של ההצגה. "השקעתי המון מאמץ כדי להגיע לזוגיות השנייה שלי. בהתחלה הייתי צריכה להבין מה קרה ולמה, ולכן סירבתי לצאת לפגישות. כשכבר רציתי עברתי תקופה של סדנאות מודעות, שדכניות, מפגשים, טיפולי גוף־נפש. יצאתי להמון דייטים והיו ציפיות, אכזבות ומפחי נפש".

היא מעידה על עצמה שניצלה את הזמנים בהם היו ילדיה עם אביהם כדי לבנות מחדש את האמון בעצמה וביכולת לנהל מערכת זוגית שמחה. "לקראת בניית הבית השלישי היה בי כבר רצון אחר, יותר מחובר לצרכים, יותר בוגר, אמיתי ופנימי מהרצון הקודם, שאני קוראת לו 'התאהבתי בלהתחתן', כלומר לעשות מה שמקובל או לברוח מבדידות או מסטטוס".

אחד המוטיבים המרכזיים בהצגה נסוב סביב תופעת הביטול העצמי של אחד מבני הזוג בתוך המערכת הזוגית. "לזוגיות צריך שניים, ואם אחד מבני הזוג מבטל את עצמו זה פוגע בקשר", היא אומרת, ופורטת כיצד דפוסים של ריצוי וביטול עצמי בתוך קשר מחריבים את הבית כולו. לביא־גבאי גם מדגישה את החשיבות שבפנייה לטיפול לפני שמגיעים למצבי קצה: "זוגות צריכים להבין שטיפול זו זכות, הזדמנות להתפתחות ואפילו חובה. כל אחד צריך להבין ולהכיר את עצמו ואת הכוחות שלו". את תהליך היצירה של ההצגה הרגישה ליוותה הבימאית אפרת קוזין, שהעניקה מעטפת מקצועית ורגשית לתהליך המורכב.

אילו קשיים ליוו את תהליך הכתיבה, הבימוי וההפקה של ההצגה?

"כתיבת ההצגה דרשה התמסרות טוטאלית. לא היה לי פשוט להיזכר בחוויות קשות ולכתוב עליהן, ונדרשתי בכל פעם לבחור במה לגעת ובמה לא. נוסף על כך הייתי צריכה כמובן לחשוב גם על הילדים, לא לחשוף אותם. גם בתור זוג התלבטנו רבות על החשיפה והפרסום".

התוצר הסופי מצליח לשמור על עמימות בקשר לזהות הנוגעים בדבר, אך עם זאת לגעת בלב הדברים, במסע המטלטל של אישה המחפשת אהבה, אך קודם כול את עצמה. התגובות אוהדות במיוחד, ונשים מכל הקשת מוצאות את עצמן בין הסצנות והמונולוגים.

אימהות רבות אף מגיעות יחד עם בנותיהן הרווקות או המתבגרות. "אני מרגישה שיש דברים בהצגה שמתכתבים עם ההצגה של נועה אריאל ז"ל, למרות שהנושא הוא לא העניין של סממנים לאלימות, אלא דפוס הריצוי והאילמות של הגיבורה", אומרת לביא־גבאי. "כבר אמרו לי שחשוב להביא את ההצגה לבנות אולפנות, מדרשות ושירות לאומי, כדי שיהיו מודעות לנושא עוד לפני שהן נכנסות לקשר".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט בית שני: על חורבן ביתם הראשון ובניין הבית השני הופיע לראשונה ב-פנימה.

חברת אלוני, המתמחה בייבוא ושיווק של המותגים המובילים בתחום הריצוף, חיפוי וכלים סניטרים, משיקה קולקציה חדשה של אריחי גרניט פורצלן לחיפוי וריצוף בצורת משושים ובדוגמת טראצו צבעוני, המזכיר קונפטי.

הקולקציה שואבת השראתה מאריחי הטראצו של פעם, בהם השתמשו באמצע המאה ה-15 בוונציה, כשיטה לנצל את עודפי האריחים בריצוף הבתים בצורה ייחודית, "גאומטרית", בד"כ ע"י יצירת "שטיח" בריצוף.

האריחים מגיעים בטקסטורה צבעונית עליזה וחלקן משלבות דמוי פרקט צבעוני בוורוד, תכלת, צהוב, כאשר חיבור האריחים יוצר צורות גאומטריות ייחודיות ומשתנות.

לדברי בתיה מורנו, מנהלת תחום אריחים בחברת אלוני: "האדריכלות המודרנית, אשר תומכת במראה האורבני, משלבת סגנונות וחומרים. אחד הטרנדים הבולטים, הוא שימוש באריחים משושים לא רק כחיפוי קיר, אלא גם בריצוף, כהמשכיות של הקיר והרצפה יחד וכן בשילוב חומרים (כמו מראה של טראצו בשילוב פרקט)  היוצרים בהרמוניה מראה וינטג'י עם פן מודרני טרנדי."

"אריחי משושים מעניקים דרור ליצירתיות ואפשרות להפוך כל חלל לייחודי. ניתן לשלבם  בכל רצפה או קיר וליצור מיקס רנדומאלי בתבנית גיאומטרית, עם אפשרויות לא מוגבלות. "

הפוסט טרנד הקונפטי בעולם העיצוב! הופיע לראשונה ב-פנימה.

זכרתי ואני זוכרת הכול. כל דקירה שהם דקרו וצעקו 'אללה אכבר' עם כעס מאוד גדול בעיניים. זכרתי את הקולות, את הריח ואת המראות, אבל לאט לאט חזרתי לעצמי. התחזקתי, הרמתי את עצמי והמשכתי הלאה. זה לא נעלם. זה כל הזמן מלווה אותי, אבל אני בחרתי לנצח".

שלט הכניסה לנווה דקלים

רבים מאיתנו זוכרים את הכאב העצום שהביא איתו הקיץ הכתום ההוא לפני 13 שנה. הקיץ שבו יושמה ההחלטה על הרס יישובים ועל גירוש של אלפי יהודים מבתיהם שביישובי גוש קטיף וצפון השומרון. יחד עם קבלת החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות התמלאו היישובים ברבבות אנשים שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לחזק את המקום ואת התושבים ולמנוע את הנורא מכול.

מי שלא מכיר את סיפורה האישי של סיגל סופר (47), אמא לשבעה בגיל 6 עד 25 ואם בית באולפנת נווה דקלים המתחדשת שבניצן, קרוב לוודאי שלא ינחש אילו חיים מלאי כאב והתמודדויות היא עברה. סיגל, שנענתה לבקשה לריאיון בלי לחשוב פעמיים, ציינה שהיא רואה בזה הזדמנות לפרסום הניסים שקרו לה ולמשפחתה, ודרך לזכור ולהזכיר לאלה שעלולים לשכוח.

"עברנו לנווה דקלים שנה אחרי החתונה שלנו," מספרת סיגל. "גרנו שם 14 שנה עד יום הגירוש".
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נאלצו תושבי גוש קטיף להתמודד עםמתקפות טרור קשות. במשך שנים הם היוו חומת מגן אנושית לכל תושבי הדרום כשהם סופגים פצמ"רים, ירי בכבישים ואירועים של חדירת מחבלים בעיקר מכיוון עזה. משפחות רבות שהתגוררו בגוש הוגדרו כנפגעות טרור, ולצערנו היו גם כאלה שהצטרפו למעגל השכול. למרות כל אלה המשיכו התושבים לעשות כל שביכולתם כדי לשמור על רוח המקום, לגדול ולפתח.

"נכון שהיו הרבה תקופות מתוחות מבחינה ביטחונית, אבל היה משהו ביישובים של הגוש שהוא בלתי ניתן לתיאור במילים. הכוח שקיבלנו זה מזה, ההבנה שזה המקום שלנו ושום דבר לא ישנה את העובדה הזאת, האחדות והחיבוק הקהילתי התמידי שהיה שם", משתפת סיגל והכמיהה למקום שהיה לה לבית ניכרת בקולה.

סיגל וביתה תהל שנפצעה בפיגוע אחרי הגירוש. צילום: מרים צחי

משפחת סופר הצעירה ראתה בנווה דקלים את המקום המושלם להקמת הבית ולהרחבת המשפחה.
אף אחד לא דמיין שכעבור שנתיים במקום גם הם יצטרפו למעגל המשפחות נפגעות הטרור.
"זה קרה בשבת בבוקר. הייתי בת 23 , אמא לשיראל שהייתה בת שנה וקצת ולאביב שהיה תינוק בן שלושה שבועות. יצאתי מפתח הבית, הילדים היו איתי בעגלה, והתכוונתי ללכת לברכת הכוהנים בבית הכנסת בפעם הראשונה מאז הלידה. שם הם חיכו לנו, שני מחבלים עם סכינים".
המחבלים התנפלו על סיגל, הפילו אותה, בעטו בה ודקרו אותה בכל גופה כשהיא מנסה בכל הכוח למנוע את גישתם אל עגלת הילדים ושומרת שהעגלה לא תתהפך.
"אני יודעת שהיה שם נס גדול. הקב"ה היה איתי. מדובר באירוע של שני מחבלים חמושים שיכלו בקלות לפגוע בילדים שלי והם לא נגעו בהם. בשלב מסוים הבת הגדולה התחילה לבכות וזה כנראה מה שהוציא אותי מההלם שהייתי בו. עד אז מה שעשיתי היה להגן על הילדים ועל עצמי ולא צעקתי לעזרה. ברגע שהיא התחילה לבכות אני התחלתי לצרוח. השכנה שמעה והתקשרה לצבא, שכנים נוספים שמעו והזעיקו עזרה. בדיעבד הבנתי ששמעו את
הצעקות שלי בכל היישוב"

את הכתבה המלאה תוכלי למצוא בגיליון אב האחרון

*** הצטרפי עכשיו לקבלת מנוי למגזין במחיר מיוחד! ***

הפוסט גלים של געגוע הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט לזאת יקרא אישה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מעלימה ראיות. צופיה לקס, צילום: ראיה לקס

”אמא, אני רוצה שנעשה יום הולדת בבית” אומרת לי ביתי בת התשע.
“בשביל מה את רוצה יום הולדת בבית? יש לך בכיתה, יש לך עם המשפחה, יש לך בשבת, למה עוד מסיבה?”
“כי אני רוצה”.
טוב, אחרי טיעון כזה מי יכול לסרב?

הקושי הגדול ביותר כשמגיעים אורחים (גם אם הם בכיתה ד') זה הניסיון להפוך בית הפוך לבית מסודר בפרק זמן בלתי סביר. מה זה פרק זמן בלתי סביר?
שנה למשל.
הקושי הגדול הוא השלב שבו צריך להסתיר את הדברים הבלתי מוסדרים; נעליים שמפוזרות לכל עבר, (תחשבו, תשעה ילדים כפול 2 זוגות לפחות + נעלי בית וגרביים. סדר גודל של חנות נעליים ממוצעת.) ילקוטים, קלמרים וציורי אחר הצהריים שעוד לא מצאו את דרכם לפח. ומילא רק זה, תוסיפו לבלאגן הזה את ערימות הכביסה הבלתי נגמרות שאני מצליחה לקפל רק ביום שישי בקושי. ואם לא די בכך- קבלו את האויב הגדול שלנו, חדרי האמבטיה והשירותים. לפעמים אני תוהה לעצמי למה אני מחלקת לילדים מגבות אם בסופו של דבר הם מנגבות את הרצפה, או יותר נכון מתפלשות על הרצפה והופכות לשלולית מבד. בסל הכביסה בו אמורים להיות בגדים יבשים מלוכלכים נחות ערימות של בגדים בסטטוס רטובים עד רטובים מאוד מרטיבים את שאר הבגדים שבסל.

אז בכל פעם שמגיעים אורחים אני עושה הכל כדי להעלים ראיות של כביסה מלוכלכת שהרי בהיררכיה שבין כביסה נקיה לא מקופלת לזו המלוכלכת – מקומה של המלוכלכת שפל יותר ולכן כל שנדרש הוא רק להסתירה.
כן, כן, להסתיר. איפה? במכונה.

בשביל מה יום הולדת גם בבית? | אילוסטרציה מתוך מאגר shutterstock

אני מפשילה שרוולים, מוציאה את המגבות מהסלסילה, ודוחסת.
דוחסת בכוח ובלי רחמים, מכניסה כמה שיותר כבסים אל המכונה ואם נשאר עוד חלקיק מקום, אני גם דוחסת גרביים.

רק אחרי שהסלסילה ריקה, אני נרגעת. את הכביסה הלא מקופלת אני מסתירה בארון הבגדים מתחת לשמלות. מעבירה ספריי אקונומיקה בשירותים ומסירה את החומר בזרם קטלני של הדוש ומשם רצה אל חדר הילדים, דוחפת את כל הפליימוביל לארגז פלסטיק תוך כדי שאני זורקת הוראות סדר לכל עבר (רק עבר שומע, הילדים לא), זורקת כיסוי על המיטה וחוזרת על פעולות ההסתרה בסלון.

מבחינתי , מרגע זה אני יכולה לקבל אורחים. רק שלא יציצו מתחת לספה.

הפוסט עושה סדר בבאלגן הופיע לראשונה ב-פנימה.

הכיורים מלאים, ב"ה, אני לא מחפשת לעצמי עוד עבודה

לא חכמה בעייני לשמור על בריאות ולחנך אחרים שיאכלו בכלים בריאים ובלי מיקרוגל ובשמירה על האקולוגיה,
אבל את נפשם הם מלכלכים ומחליאים. כשהנפש מדויקת, נקייה, מתהלכת באסירוּת תודה על כל מה שיש בחיים, אזי כל הטוב מתדפק על הדלת של אותה נפש.
ואז כשיש איזון והבריאות הנפשית מונחת על השולחן, אפשר להקפיד ולהחמיר בלא לבשל בחד פעמי.

שלא תבינו לא נכון,אני לא נגד שמירה על הגוף הפיזי.
אני פשוט בעד שקודם נשמור על נפשינו נקייה ומכוונת וחסרת טינה.
אותה טינה שיוצרת חסימת עורקים לא מאפשרת לדם לזרום בכל חלקי הגוף, ואז פתאום יש בעיה עם לחץ הדם וקצב פעימות הלב.

בואו ניקח אוויר
ננשום פנימה מילים טובות, מחשבות טובות
על עצמינו ועל העולם שסובב אותנו
ונשתה כוס קפה, בספל זכוכית.
לחיים!

הפוסט בריאות הנפש והחד פעמי הופיע לראשונה ב-פנימה.