התחלה חדשה. יום אחרי תשעה באב אני כבר חולמת את אלול. באמצע אב, בחופשה המשפחתית כבר שרנו ‘אדון הסליחות’, ומא’ באלול השכמנו קום לסליחות נוסח קורונה.

זה זמן מרגש, האוויר מתחדש, הכול מתחדש. זמן שמסוגל להתחלות חדשות. כל שנה, בזמן הזה, בין ראש השנה ליום כיפור, אני מקדישה שעתיים להתכווננות לקראת השנה החדשה. יוצאת החוצה, לטבע או לבית קפה, לבד לבד, עם מחברת.

“צא מן התיבה” – כדאי לצאת מהבית בשביל זה, לצאת מכל המוכר, כדי שגם הראש שלנו ישתחרר ויגלה חלקים יצירתיים. אני עושה מעין אסיף: מה היה השנה, על מה אני מודה, מה כבר יש, ומתוך ההכרה במה שיש – מה הלאה, לאן אני רוצה להתקדם. להציב מטרות ויעדים. צעדים קטנים.

עם איזה ילד אני רוצה לחזק את מערכת היחסים שלי השנה? מה אני לוקחת על עצמי מבחינת בריאות? עבודת השם? איזה כיף זה לפתוח את המחברת כעבור שנה ולראות את ההתקדמות, לראות שבתחומים מסוימים אפילו עקפתי את המטרות שלי, שבזכות הקורונה תפילת שחרית נכנסה ללוח הזמנים הקבוע שלי, ואפילו לימוד יומי. מי היה מאמין?

לנסות בלי פחד

לפני שנים, שהבכורה שלי הייתה בת שתים עשרה, פתחתי את הארון שלה ולהפתעתי גיליתי רשימת מטרות לחופש הגדול. ‘לחזק את הקשר עם האחים’, כתבה שם המתוקה הזאת, ‘לשחק איתם לפחות פעם בשבוע’ – פתאום הבנתי למה היא מציעה לכולם בכל שבת לשחק איתה קלפים. ‘לאכול בריא’, ‘לעשות ספורט’, ‘ללמוד אנגלית’.

מה שמפתיע הוא שלא זכרתי שדיברתי או הטפתי על כמה כדאי להכין רשימת מטרות ורצונות לקראת תקופה משמעותית כמו חופש גדול, תחילת שנה או יום הולדת. מה שלא מפתיע הוא, שהילדים לומדים מאיתנו גם בלי לדבר. את רוצה שהילדים שלך ינצלו את הזמן – התנהגי כך! נצלי את הזמן.

אפשר גם לדבר, למה לא? על שנה חדשה וחלומות ורצונות. אפשר גם לחשוב יחד מה היינו רוצים שיקרה השנה. מעניין מה הילדים יגידו. אולי יותר זמן משפחתי יחד, אולי טיולים, אולי יותר אורחים. זאת שאלה נהדרת לשולחן השבת.

לעיתים ההחלטות החדשות מלוות בכאב ובחשש. כאבים על החמצות עבר, על אינסוף הבטחות שלא קוימו ולא כובדו. והילד, כמה קטן ככה מיואש. רק בן עשר, וכבר לא מאמין שיצליח. גם האימא. למה לכתוב שוב דיאטה אם כבר עשרים שנה אני מנסה ורק עולה במשקל? כמה טוב לשתף בסיפורי כישלון.

“כן, אתם זוכרים את השנתיים שעשיתי תרגילי עיניים בכל יום וגיליתי שרק עלה לי המספר ולא הצלחתי להוריד? שהבטחתי לעצמי שאכתוב ספר ורק שני הפרקים הראשונים מוכנים?” אנחנו לא מצליחים הכול, אבל לפחות מנסים את מה שבידינו. אפילו לדבר על הרצונות שלנו זה כבר צעד. בואי תהיי את הראשונה. שתפי בחלומות שלך, ברצונות שלך, והם כבר ילמדו ממך.

חלום גזור

במוצאי יום כיפור מגיע השלב השני – יצירת לוח חלום. אני מזמינה את הילדים ואנחנו פורשים על הרצפה מגזינים של ‘פנימה’ ו’אותיות וילדים’ (מודה באשמה), ובמעט תחושת חילול הקודש גוזרים את החלומות שלנו מתמונות ומילים שאנחנו מוצאים, ויוצרים על עטיפת היומנים שלנו קולאז’ מהמם, שיזכיר לנו בכל יום את שאיפותינו, רצונותינו ותשוקותינו.

וכמו שכתב הרב שטיינזלץ זצ”ל (אור פני מלך): “האדם צריך לשאוף מעלה מעלה ולחלום חלומות גבוהים, ככל שיחלום יותר, כך יותר דברים יצליחו…”

מאת: תמר נזרי

אין לנו יכולת לשלוט במסע שלהם, רק ללוות. נירית ראוכברגר. צילום: אולפני חן

כמה מאתנו זוכרים את הקיץ הראשון שהמתבגר הכריז “אני יוצא לטיול בצפון שלושה ימים עם חברים”, לצד ההלם (ואולי התרגשות?) איך הזמן כל כך מהר עבר, מגיעות הדאגות והמחשבות.
חופשת הקיץ מפנה מקום לשפע אפשרויות אבל גם יוצרת וואקום: הרבה זמן פנוי ומעט מידי מחויבויות. הצורך “לזרום”, להרגיש משוחררים ממטרות ויעדים שהגבילו אותם כל השנה, לגמרי מובנים מצד שני איך מוודאים שהם מוגנים מפני פיתויים בעטיפות שונות המשווקות היטב “כמשחררי דאגות”, איך שומרים על קשר כשנראה לנו, ההורים, שהם רוב הזמן בחוץ, חומקים לנו בין האצבעות. אנחנו מבינים שבוואצפ השכבתי החלטות מתקבלות במהירות ובצורה חד ערכית (אתה מגיע) מפעילים מנגנון לחץ מסוים. כמה חשוב לנו לגדל מתבגר שיהיה למבוגר בעל זהות עצמית ומגובשת ועם זאת לשמור שלא יתבלבל בדרך. כמה מחשבות ידועות ומוכרות שתמיד טוב שוב לשמוע.

הגל השקט

הרבה מהמתבגרים אוהבים לזרום. הבילוי דומה לאירוע מתפתח. כשהמתבגר יוצא מהבית לבילוי עם חברים וקורה משהו שגורם לו להרגיש לא נח (החברים החליטו לעשות משהו אחר שלא מתאים לי/ הסתבכתי/פגעו בי), ציר תקשורת פתוח עם ההורים הוא כמו אור בקצה מנהרה חשוכה ומפותלת. אלפי שיחות עם מתבגרים, במצבים שונים, לימדו אותי כמה חשוב שידעו וירגישו שהבית פתוח והנייד זמין לכל מצוקה. שאם מטרידים אותי ואני משתף/ת אז לפני הכל אני אמיצ/ה. דווקא אז כשהמתבגר בחוץ, אור דולק בבית הוא מקור יציבות הכרחי. מערכת יחסים טובה נבנית הרבה לפני הסמכות והגבולות: ליצור שיח לשם השיח בלי מטרה, לפנק באוכל טוב מידי פעם, לצחוק, לשתף, וגם לשתוק.  העיקר לתחזק קשר בכל צורה. כמה פשוט וכמה מורכב.

לפעמים זה קשה במיוחד מול מופע חיצוני של חוצפה/ תעוזה / הליכה על הקצה הגוררת אותנו להרגיש האשמה ולהגיב מתוך תסכול וכאב. הספרות המקצועית של גיל ההתבגרות מלמדת אותנו שהתנהגויות אלו הם חלק מהתפתחות ולא, בהכרח, מאשרות את ההצלחה או הכישלון שלנו כהורים.

דמות דיוקנו של אביו

יוסף מתמודד עם אשת פוטיפר. נתון למעמד חברתי מורכב, פיזית הוא לבד אבל מבחינה תודעתי הוא שואב את הכוח מהבית. זה נכון שהמציאות היום מורכבת מתמיד: זמינות הידע והמסרים, תרבות הבילויים, הניידים שמטשטשים את הגבול בין החוץ לבית. סקרים וקטעי עיתונות דואגים לתדלק את החששות שלנו מפני הפיתויים והסכנות שיש לעולם להציע. המתבגרים גדלים לעצמאות זה חלק טבעי מההתפתחות שלהם. במסע הזה אין לנו יכולת לשלוט או לבחור במקומם אבל יש לנו היכולת להתמיד וללוות אותם. פרופסור חיים עומר הגדיר זאת כ”נוכחות מנטלית”. עצם הידיעה היכן הוא מבלה ומיהם חבריו מנכיחים את ההורה בתודעה של המתבגר. רובנו מבינים שמציאות הורית אינה יכולה להסתכם בדרישת “ככה אמרתי!” אבל סיכום עם המתבגר לשלוח סמס בשעה מוסכמת, הגדרת שעת חזרה יוצרת נוכחות הורית גם בהעדרם. מחקרים מראים קשר מובהק בין נוכחות הורית לירידה בהתנהגויות סיכון.

להקדים תרופה

“הבור ריק אין בו מים אבל יש בו נחשים ועקרבים” כל ריק נוטה להתמלא.
החופש מייצר הרבה זמן של ריק. ארוחת ערב משותפת, פרויקט מעניין, אתגר משותף, זמני תפילה, התנדבות במקום מעניין, הגדרת הספקים בתחומים שבמהלך השנה לא קיבלו מקום או הערכה (תחביב/ תחומי עניין), כל אלו עשויים להיות עוגנים במהלך היום או החופשה כולה. נסו לייצר אלטרנטיבה טובה שתמנע מהריק להתמלא בנחשים ועקרבים
שתהיה לכולנו חופשה נעימה ומקרבת.

הכותבת היא ראשת התמחות קידום נוער בסיכון במכללת ‘אורות ישראל’

תדברו במה מותר ולא במה אסור.
דברו אליהם כמו שאתם רוצים 
שידברו אליכם. 
גם כשאתם חושבים שהם עושים לכם דווקא, 
תביטו בעיניהם הקטנות ותיווכחו לדעת 
שהם אף פעם לא נגדכם אלא בעד עצמם. 

למדו אותם מה זו אהבה טהורה
שלא תלויה בהתנהגות זו או אחרת. 
תראו להם את הדרך גם כשהיא מלאה
באבנים גדולות.
תאירו אותה בהתבוננות שיש בה
תקוה ואמונה. 
תאהבו אותם גם כשהם מתנהגים
“לא יפה” או בעצם-לא כמו שציפיתם. 

תהיו שם בשבילם תמיד. חיבוק, אילוסטרציה

טעו בהם אמונה וביטחון עצמי. 
האמינו בהם, 
האמינו במה שהם יכולים להיות 
אם רק ירצו. 
האמינו בהיותם בני אדם טובים, 
ערכיים וסובלניים. 

תראו בהם את הטוב גם ברגעי משבר. 
כיתבו לכם במחברת מה מיוחד בהם. 
כל יום. 
ודווקא בימים קשים.
תלמדו מהם. 
יש בהם הרבה מעבר ל- 
חמוד, מתוק, מקסים וחכם. 
תראו אותם.
גם בתור ישויות נפרדות
וגם כחלק מהמבנה המשפחתי שלכם.

תהיו שם בשבילם.
תמיד. 

שחררו את הביקורת והשיפוטיות, 
תחייכו אליהם
שימו עליהם יד
חבקו אותם. 
תהיו נוכחים בחיים שלהם, 
לא רק וירטואלית, 
אלא גם פיזית. 
זכרו שהם רואים הכל
ולא קונים זיוף.

חינוך מתחיל באהבה.
לאהוב מישהו אין פירושו לעשות כרצונו. 
לאהוב אותם פירושו להנהיג אותם. 
בענווה גדולה אבל עם המון ביטחון בדרך.
להיות אנשים שראויים להיות הורים
גם כשהם לא בסביבה.

חישבו מה יגדל אותם ומה יביא אותם
להיות בוגרים משמעותיים, בני ובנות זוג אוהבים, 
אנשים ערכיים, שיודעים לדחות סיפוקים, 
להתמודד עם תסכולים, לדבר רגשות, 
לומר מה הם צריכים, לחבק את הקושי, 
להאמין בעצמם, להגשים חלומות, 
להיות חברים טובים, לא לפחד מכישלונות, 
לאהוב את החיים ולחיות חיים משמעותיים.

ואסיים במשפט של יאנוש קורצ’אק:
“תיקון העולם משמעו תיקון החינוך.”

ואז כמו צונאמי ענק הפצעים מתעוררים
כל אחד והטריגר שמעיר אותו.
כל אחד בתורו ובדיוק בזמן המתאים. 

הפצעים האלה מדממים בקרבנו בעיקר כשהילדים שלנו חווים דבר דומה לסיבה שהפצע חרוט אצלנו.
הפצע הזה מתעורר ואיתו הזכרונות,
הכאב או ההתרגשות, השמחה או העצב
הגאווה או האכזבה,
הביטחון או חוסר היציבות
החום והאהבה או הקרירות. 

באותה נשימה גם מתעוררים הריחות,
המיקום המדוייק, הפרצופים של האנשים שהיו אז, מה קרה לפני ואחרי
ולפעמים הכל מעומעם ומתערבב עם אי אלו זכרונות ילדות נוספים. 

הזכרונות האלה הם חלק מההורים שאנו היום.
הילדות היא כנראה התקופה שתעצב את חיינו,לנצח.
ודורות אחרינו.
כמה שננסה להימנע מהמאבק המתמיד בין הילד שהיינו אנו לבין הילד שלנו,
זה שם. 

זה פוגע ישר בלב.
זה בלתי נמנע.
זה קצת כמו חור בקיר,
גם אם תסגור אותו עם סיד, עדיין יהיה שם חור. 

הפצעים האלה
הרבה פעמים מנהלים אותנו
מביאים אותנו, ההורים לאוטומט שלנו
ללא מחשבה

ואף החלשה של הדבר הכי חשוב בקשר בין הורה לילד-
יצירת ניפרדות (nifradut), או בעברית- ההבנה
שאני זה לא הוא
והוא זה לא אני. 

והחוויה שלי לא קשורה לחוויה שתהיה לו
הפחדים שהיו לי לא בהכרח הפחדים שיש או יהיו לו וגם הקשיים,
הקונפליקטים, ההתמודדויות החברתיות
הקושי בלימודים בבית הספר. 

זו כנראה המשימה הכי קשה שלנו כהורים.
ולא כנראה.
זו ה-משימה הכי קשה.
וככל שהם גדלים המשימה הזו  נהיית יותר ויותר מורכבת.
כי הם כבר פחות ופחות בשליטתנו.
והם בוחרים בשביל שלהם.
בדרך שלהם
ואנחנו נעמוד מאחור, נביט בעקבות שלהם
נתפלל
נברך אותם בדרך צלחה
ונלמד, בלי שום הכנה מוקדמת-
להפריד.
כי הם לא אנחנו.
ודרכם היא לא דרכנו
והזהות שלהם היא לא שלנו. 

והם יכולים לעבור את אותו מסלול חיים,
אותו חוויות ואותם קשיים,
אבל 180 מעלות הפוך מאיתנו.
וככל שנהיה מודעים לדבר הזה יותר-
כך נפעל ונגיב אליהם ביתר מחשבה ופחות באוטומט. 

וגם אני
לומדת להיפרד
לשחרר
להבין שהם זה לא אני
אמנם סחבתי וילדתי
וגידלתי ועודני מגדלת
אבל הם יצעדו בדרכם,
בשביל שלהם
יחוו את העולם
יריחו
יתאכזבו
ישמחו
יתרגשו
יתעצבו
יכעסו
יפלו
ויקומו

בסיפור החיים שלהם.
לא שלי.

ואני אעמוד מהצד,
אביט, אכוון,
נוכחת,
ואתפלל שתאיר להם הדרך. 

והיי, אפרת,
הם זו לא את.
אף אחד מהם.
תנשמי.
תפרידי. 

לרבים מאיתנו יש חלומות ושאיפות כאלה לגבי הילדים שלנו. רצון לשמור אותם עטופים ושמורים עם התמימות והאמון שלהם בעולם.
כך חשבו גם בבית משפחת כהן בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים התפוצצו בירושלים. יוני ושירה היו הקטנים במשפחה, ילדים מתוקים ורגישים. שירה הייתה בת שש ויוני בן שלוש.
כשהייתי באה לבקר את המשפחה דיברנו תמיד בקולות מהוסים, וכל פעם שאחד הקטנים התקרב כולם נלחצו. “ששש… אל תספרו לילדים!”, “ששש… יוני שומע! אחר כך יהיו לו סיוטים בלילה”.
בבית משפחת כהן היה אסור לדבר ליד הילדים. כל כך שמרו עליהם, כל כך חששו עליהם, מה יקרה אם הם ישמעו? אם יפחדו? ניסו לעטוף בשבילם את המציאות בצמר גפן.
“לא קרה כלום, הכול בסדר”, היו אומרים להם תדיר.
לפעמים אחיהם הגדולים והמגוננים אפילו עזרו להם להכין שיעורי בית, כלומר – הכינו בשבילם את השיעורים.
למה שהמורה תכעס עליהם? הם הרי כל כך נעלבים כשצועקים עליהם.

בומרנג
היום יוני ושירה הם בני יותר מעשרים, ואף אחד מהם לא מתפקד.
הם עדיין סובלים מחרדות, למרות ואולי בגלל שניסו למנוע מהם לשמוע ולהתמודד. במשך שנות ילדותם ונערותם הם חוו הכול. כיכר ציון, סמים, נשירה מהלימודים.
אי אפשר באמת לחסוך מהילדים התמודדות. ואם ננסה לחסוך מהם – הם ייקחו אותה בכוח.
את דואגת, אימא? הבת שלך תראה לך שהיא יודעת להתמודד, ועוד עם דברים שאת בחיים לא התמודדת איתם.
תמימות תהיה לחשוב שאם איננו מדברים בפירוש ובקול על הדברים הרעים שמתרחשים, אז הילדים לא יודעים.
כאשר מתרחש פיגוע, תאונת דרכים קשה או כל אסון חלילה,  התחושות, הפחדים, המנגינה שמעבר למילים – נשמעים, אם נרצה ואם לא. משהו קרה, הם ירגישו. אי אפשר לעבוד על הילדים שלנו.
הם גם יידעו שמשהו קרה והם גם ילמדו לשקר, כמו אימא – שברור שמשהו קרה לה, אבל היא עומדת על כך שהכול ממש בסדר.

אי אפשר לחסוך מהילדים התמודדות. אילוסטרציה

איזון
“אני מפחדת לדבר עם הילדים שלי על דברים קשים”, סיפרה לי נורית, “אבל הילד שומע בבית הספר ובא אליי. מה לעשות עם זה?”. הילדים שומעים, מדברים ומרגישים.
מה הם יקלטו בחיישנים שלהם אם לא נדבר איתם בעצמנו?
אם לא מדברים עם הילדים על דברים רעים שקורים, המסר שעובר בלי מילים הוא: אני לא סומך עליך, אני לא מאמין בך שתוכל לעמוד במה שקורה, לא מאמין שתוכל להתמודד עם המציאות. אתה עוד קטן, לא יכול, לא מסוגל. חלש.

כמובן, אין צורך לרדת לפרטים ואין צורך להראות תמונות. בטח שלא לראות איך המחבל קופץ ודוקר. שכל ישר, כן? לא להעמיס במידע. אבל כן לדבר בצורה עניינית על מה שקרה, לא ברגשנות יתר ובביטויים כמו “אני לא עומדת בזה”, “זה איום ונורא”, “אני מפורקת כולי” וכן הלאה.
חשוב לדבר, ליידע מה מעציב אותי עכשיו.

“אימא, למה את בוהה?” שואלת אותי בתי בת התשע. “אני חושבת על משפחת עטר שנהרגה בתאונה, אני עצובה”. “אימא, למה את אומרת תהילים?”. “אני מתפללת על תושבי הדרום. שמעת מה קורה שם? יש טילים מעזה ואזעקות והילדים מפחדים ורצים למקלטים. רוצה שנתפלל ביחד?”.
דיבור במידה על דברים רעים שמתרחשים עשוי לחזק את הביטחון אצל הילד, “סוף סוף יש מילים למה שהרגשתי, סוף סוף אני מבין מה קרה”.

***
מתוך המדור חוג הורים במגזין פנימה
לקריאת החלק השני במדור ‘שיתוף והעצמה’ של גלית גלבוע
להצטרפות מהירה לחצי כאן

ומשם המחשבות רצות הביתה. לבתים של כולנו. לילד שלא בטוח שמועדף כמו שלפעמים אנחנו רוצים לגונן עליו יותר, מרגישים שהוא צריך קצת מעבר. לזה שאנחנו קולטים ממנו שדר מסויים או לזה שמדליק אצלנו משהו או מפעיל אותנו יותר. כל אלה מגיעים ממקום מאוד אוהב, כן ואמיתי שלנו מול הילד ובאותה מידה עלול להתפרש כאפליה לשאר הילדים.

אז מה עושים?
אני חושבת שהתשובה לשאלה הזאת מגיעה אלינו דווקא בחנוכה.
בעמידה שלנו מול הנרות אנחנו נחשפים למראה מדהים – השָמש מעביר משלהבתו אש לנר ועוד נר ועוד אחד וראו זה פלא – לא קורה כלום. שאר הנרות לא נדלקים פחות, לא מרגישים שקרה להם משהו מהעובדה שרגע לפני כן הדליקו נר אחר. כל הנרות רואים שלפעמים  יש נר עם פתיל קצר ולוקח יותר זמן ומאמץ להדליק אותו ולעומתו נר אחר נדלק מיד.
גם השָמש לא מתרגש מהעובדה שהאש שלו מועברת או שלפעמים הוא עובד קשה יותר, זה לא מפחית ממנו דבר. ובעיניי, זה בהחלט יכול להיות מתכון להתנהלות משפחתית.

ההורים הם השָמש.
הם יודעים, מאמינים ומשקיעים מאמץ ומחשבה במה צריך לתת לכל ילד. הם אוהבים את כולם ומבינים שלפעמים יש שוני בצרכים של כל אחד מהם. לפעמים למישהו יש פתיל קצר. יש נושאים מסויימים שבהם יש למישהו צורך אחר. והם עדיין עושים ופועלים ומתאימים.

האור של הביחד יוצר את החנוכיה השלמה

והחג הזה הוא הזמנה שלנו לדבר את העניין הזה במשפחות שלנו, להדגים במוחשי, הרבה פעמים לעצמנו ולפעמים גם להם, שאיזה יופי שבסוף כל הנרות דולקים בגובה אחיד כשהשלהבות של כולם מאירות. והשמש יכול בביטחון ורוגע לחזור ולעמוד במקום שלו לצד או ליד הנרות שהדליק ולהמשיך לשמש את כולם באורו. והאור של הביחד הזה הוא שיוצר את החנוכיה השלמה, את האור המלא בבית. רק בזכות ההקשבה לצרכים הייחודיים של כל אחד מבני המשפחה ניתן להגיע למצב של חנוכיה דולקת.
וזה באמת החלק הקשה של ההורים, השמשים במשפחה. העבודה האמיתית היא בזיהוי נכון של הצרכים האלה, מתי הם של הילד ומתי הם שלי.
מתי הפתיל שלו קצר מדי ולא נדלק ומתי זו אני שדואגת שם ומאריכה בהישארות שלי בהדלקה שבעצם ממיסה אותו ומקטינה אותו, לפעמים אפילו ביחס לשאר הנרות בשורה. חשוב לזכור שזו האחריות שלנו מול אותו ילד וגם מול השאר. והבנה כזו בבית, עושה את ההבדל.

שנזכה להאיר לבתינו פנימה ומשם גם החוצה. חנוכה שמח.

יכולות להיות כמה סיבות למצב הזה, הנה כיוון חשיבה אחד:
התחושה שלך כלפי האוכל שטרחת על ההכנה שלו, דומה גם למה שהילד מרגיש. ילד שיהיה שותף בהכנה ובהגשה ירגיש אחריות עליו ואפילו יעודד את האחים וההורים לאכול ממעשה ידיו.

יש לנו נטייה לגרש את הילדים מהמטבח, להיות לבד ב’ממלכה’ הזו שלנו ולצפות שהילדים יגיעו כשנקרא להם, שיאכלו בנימוס ויעשו מה שנבקש בשולחן.
אבל האמת היא שגם ילד קטן יכול לעזור במטבח, כל אחד לפי גיל, וככל שנקדים לשלב אותם – כך יהיה קל יותר לצפות שיעזרו כשיגדלו:

♥ אפשר לסדר צלחות, להגיש סלטים לשולחן.

♥ גם ילד בגיל גן יכול לחתוך סלט, בהשגחה, עם סכין מתאים ולא חד מדי. אם הם חותכים סלט בפעילות בגן, אז הם יכולים גם בבית.

♥ אם לא מתאים אז לא חייב לתת לו את כל המשימה המלאה. אפשר לומר למשל – השארתי לך לחתוך את המלפפונים.

♥ לא לתקן אחרי הילד! גם אם הצלחת לא בדיוק בקו ישר או שהסכין משמאל- אל תסדרי בעצמך. גם אם כאילו הוא לא רואה (הוא יראה, והוא יספוג את המסר). אם חשוב לך שיהיה מסודר כרצונך, אפשר להזמין אותו ולהסביר איך לסדר כפי שאת רוצה.

ילדים יכולים להשתלב במטבח בכל גיל. אילוסטרציה

והעצה אולי הכי חשובה:
♥ לא בכל מחיר ולפי הכוחות שלי – לפעמים העזרה שלהם מבלגנת, ולי אין מצב רוח לזה. נכון, אז או שניתן להם לעשות משהו ממש פשוט, או שנדחה לפעם אחרת.

חשוב לזכור שגם אם יש לי צער מכך שלא אוכלים את מה שהכנתי, וגם אם ממש השקעתי-  יכול להיות שלא יאכלו, וזו זכותם של הילדים לבחור מה להכניס לגופם.

לאפשר להם להיות חלק מהמסע. אוראל סולימני

“ועכשיו זה כבר מאוחר מדי”.
ככה היא אמרה לי והסתכלה מחוץ לחלון.
ואני חשבתי לעצמי כמה כואב להגיד את המשפט הזה והחלטתי לא לוותר.
“מאוחר מדי למה?” שאלתי.
“היחסים בינינו כבר הרוסים, לא עמדתי בציפיות שלה אף פעם”.

ציפיות במשפחה.
כמה רצון טוב יש בבסיס שלהן וכמה הן לפעמים יכולות להפוך למשקולת כבדה, למקור אכזבה ולגורם מחבל ביחסים. ובעניין הזה, יש אחריות לשני הצדדים.
כי אם אני, כהורה, יוצר ציפייה מסוימת מילד שלי בלי לשתף אותו במה שעומד מאחורי זה, בכוונה העמוקה והאמיתית שלי שרק רוצה שיהיה לו הכי טוב – אז אולי בלי כוונה אעמיס על גבו משא כבד, לפעמים כבד מדי. ואם הילד שלי מסתובב שנים עם המשא הזה ולא משתף אותי שכואב לו הגב, אז הוא מוסיף משקל.
ולטובתנו יש לנו פה כהורים תפקיד חשוב – ללמד אותו לדבר איתי. הדרך הכי יעילה שאני מצאתי, היא פשוט  – לעשות את זה בעצמנו.
להיות עבורם מודל לחיקוי, מולם ומול אחרים. להבין איפה יש בחיינו ציפיות של אחרים מאיתנו שאולי לא נוח לנו איתן לגמרי ולהסכים לבחון אותן בעין טובה.

יש לצאת מנקודת הנחה שציפייה נובעת מהאמון של מי שמולנו בנו, ומתחושה שאנחנו מסוגלים, ומשם לבחון מה מפריע, מה לא מתאים. להיות כנים עם עצמנו ועם מי שמולנו ולדבר באופן ישיר על הדברים. לאפשר למי שמולי הזדמנות להסביר, לחשוב על הדברים, לשנות. ואז…. אז אף פעם לא מאוחר.
אף פעם לא מאוחר להתאים, לחדש, לשנות.

הילדים שלנו רואים ולומדים ומאפשרים – לנו ולהם  – לסחוב על הגב שלנו את מה שמתאים ונכון להם באמת. להתאים את החלומות שלהם לשלנו והפוך. לקחת אותנו למסע שלהם.
לאפשר להם להיות חלק מהמסע שלנו.

אחת הבעיות הרציניות שלי מול הילדים היא עצם היותי אימא שלהם. כבר הבנתי שכתוב לי על המצח במקום שרק הם רואים “כבר התלוננת היום?”. לא משנה מה אבחר לעשות, הם יתלוננו. הם מתלוננים מהיום שהגיחו לאוויר העולם, ומאז התלונות משתנות בהתאם לגיל. מרגע שהם נולדים עד שהם לומדים לדבר (גיל אפס עד
שנה) : “אהההההה”. מרגע שהם לומדים לדבר עד שהם ממש לומדים לדבר (גיל שנה עד שנתיים) : “א ב א… א בא… אבא…”. מרגע שהם ממש לומדים לדבר עד שהם הופכים לאושיית אופנה (גיל 2-5) : “לא בא לי את החולצה הזאת!” מרגע שהם הופכים לאושיית אופנה עד שהם מתבגרים (גיל 5-10): “למה אורז עם דג ולא שניצל עם צ’יפס?!” מרגע שהם מתבגרים עד שהם ממש מתחילים להתבגר (10-15):  “למה מבקשים תמיד רק ממני?!” מרגע שהם ממש מתחילים להתבגר עד שהם חושבים שהם כבר מבוגרים (15-20): “למה?!”
הם ימשיכו להתלונן עליי גם לבן הזוג שלהם, לפסיכולוגית שלהם, לאורחים שלהם, למשפחה המורחבת שלהם, לילדים שלהם, לחברים שלהם ולכל מי שיקשיב להם.
זה שלהם.

עושה כמיטב יכולתי

לא מפרידה כוחות אין לי כוח לחופש, לא לחופש של הילדים.
אני עושה כמיטב יכולתי ויכולתי מוגבלת. החופש מותח את יכולתי עד קצה הגבול שלה, ויש לכך כמה סיבות או הצדקות. כואב לי השכל רק מלהתחיל לחשוב על עיסוקים שמותאמים לגיל שנתיים עד עשרים, ואל תמליצו לי להפריד כוחות, אין לי כוחות לזה.
מהו חופש אידיאלי בשבילי? אז ככה, אחרי שבדקתי המון יעדים בארץ ובעולם, בחרתי בסוף – בסוף. סוף המסלול. היום שבו יוחלט שסיימתי את עבודות השירות פה ואחזור לחבק את השם יתברך.
הרגע שבו אשמע בת קול משמיים שתכריז בקול עמוק עם אפקט אקו מרגש: “הגעת ליעד!”.
אחרי פרוצדורות מעוררות לתשובה אהיה מוכנה לקבורה, יגידו עליי אי אלו הספדים (תקצרו בבקשה, אתם מעכבים לי את תחילת החופש הכי גדול). הליכה איטית להניח אותי במקום השקט בעולם (למה אתם הולכים כל כך לאט?!) , ואז תהילים ועניינים ואחר כך יכסו בחול את מה שקוראים לו אני. כמעט שקט.
“בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שׁכְֹבֵי קֶבֶר” (תהילים, פ”ח, ו).
עכשיו הם יניחו עליי אבנים בלי לדעת למה ויתנצלו על זה שהם חיים (לכו הביתה כבר!), ורק אז הם ילכו – והחופש
שלי יתחיל. איזו שלווה, אימא’לה. איזה שקט. חופש.

ברור לי שרגע אחרי השקט אשמע קול רעש גדול. שופרות, בלגן ורעש. “כולם לקום! תחיית המתים!”.
במתים חופשי.

מתוך הטור החודשי במגזין פנימה

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן!