נכנסנו לחודש תמוז. שלושת השבועות וחורבן הבית לפנינו, והם גם פה בתוכנו. שמונת החודשים האחרונים היו קשים מנשוא, ובמהלכם ראינו, חווינו וכאבנו אובדן של בני משפחה וחברים, שבר של בתים רבים כל כך, עוצמות לא מוכרות של בכי וכאב ותפיסות עולם שנופצו ברגע או בימים בודדים. כל אלו חדרו לנפש של כולנו וזרעו בה חורבן. 

אחד המרחבים שההתמודדות המורכבת הזאת חדרה אליהם הוא המרחב הזוגי, אשר נאלץ להכיל בתוכו רגשות ומחשבות לא מוכרים ובמקביל להמשיך ולהחזיק בתפקוד היומיומי השגרתי של הבית והילדים. המודעות לקשיים האלו ולקווים המנחים להתמודדות עימם יכולה לסייע לזוגות לעבד את התקופה הלא פשוטה הזאת, ולצייד אותם בכוחות ובכלים לקראת המשך המלחמה והאתגרים המתמשכים שהיא מביאה עימה. 

קולות מהשטח

הקשבה לקולות העולים מהשטח ומחדרי הטיפול מעלה שזוגות רבים חווים אתגרים דומים:

בדידות – רבים חשים מאז שמחת תורה אֵבל וכאב בעוצמות משתנות. באופן טבעי, הציפייה מבן הזוג היא להכיל את הכאב, לתמוך ולסייע בהתמודדות עימו, אך פעמים רבות ציפייה זו נוחלת אכזבה, כי בן הזוג כאוב בעצמו מאותן סיבות, ומתקשה להעניק את התמיכה והשותפות המצופה ממנו. מצב זה מתעצם בקרב גברים שחזרו הביתה לאחר תקופת מילואים ממושכת, ורבים מהם אינם מצליחים לחזור לתפקוד שגרתי בבית. 

כאב מצטבר – תחושה זו של בדידות בכאב אינה נחווית רק בהווה, ביחס למה שקורה כאן ועכשיו. זוגות רבים מעידים על מטענים שהם מחזיקים זה על זה עוד מהחודשים הקודמים, מתחילת המלחמה ואף לפניה. הם מתקשים לשחרר את הכעס והאכזבה על כך שבן הזוג לא היה שם לתת יד וכתף בימים מורכבים. גם חוויה זו נוכחת יותר בקרב זוגות שבהם בן הזוג גויס בתחילת המלחמה, ולא היה יכול, טכנית או רגשית, לשמש משענת עבור בת זוגו. 

חוסר ודאות – חודשי לחימה ארוכים מאחורינו, וככל הנראה לא מעט ימי מלחמה עוד לפנינו. מצב זה, של מלחמה קיומית על הבית, מעלה אצל רבות ורבים דאגה ופחד לגבי העתיד. רגשות אלו, הנוגעים לחיי האהובים לנו, משפיעים על התפקוד האישי והביתי, ומקשים לחוש נינוחות גם במרחב הזוגי.

סימני שאלה – הזעזוע המתמשך גרם לרבים לבחון מחדש את חייהם. זוגות רבים מדווחים על רצון של אחד מבני הזוג לבצע שינוי משמעותי בחייו, אם בתחום התעסוקה, אם במקום המגורים, אם במחויבות לדת ואם באחת השאלות הכואבות ביותר – האם לשמור על הנישואים או לבחור לפרקם. סימני שאלה אלו על החיים כמו שהכרנו אותנו מטלטלים את היציבות הזוגיות המוכרת ומטילים לתוכה התלבטויות מהותיות על החיים ועל העתיד. 

פערים באינטימיות – אחד המקומות היותר רגישים שהמלחמה נכנסה אליהם הוא האינטימיות הזוגית. גברים ונשים מספרים כי המלחמה חלחלה גם לשם ויצרה פערים בצרכים הרגשיים ובתפקוד הפיזיולוגי, אשר משפיעים גם הם על המרחב הזוגי. 

ארגז כלים

לאור התמודדויות אלו, חשוב להכיר כמה קווים מנחים שיכולים לסייע ולתת אוויר וכוחות לנו, לבן הזוג ולמרחב הזוגי המשותף:

זה לא הזמן להחלטות גדולות – חשוב לדעת שתקופות מטלטלות כמו זו שאנו חווים אינן זמן לקבל החלטות מהותיות וחשובות. כמובן, חשוב שלא לדחוק אותן לקרן הזווית של הנפש. העיסוק בהן משמעותי וחשוב, אך מומלץ שלא לקבל הכרעות עכשיו, אלא להמתין לתקופת רגיעה רגשית ונפשית ובה לבחון מחדש את תחושותינו. 

סדרי עדיפויות – הבית תמיד דורש הרבה, ובוודאי עכשיו. לכן חשוב יותר מתמיד לתעדף את המשימות המשפחתיות החשובות או הדחופות, ולשחרר עד כמה שניתן את השאר. סינון זה יאפשר מרחב גדול יותר לזוגיות ולהנאה ממנה. 

קחו עזרה – זה לא הזמן להחזיק הכול לבד. קחו עזרה בקיפול הבגדים, בשיעורי הבית של הילדים או בטיפול זוגי. כל עזרה, מקצועית או לא, תשחרר מעט את הנפש ותעניק לה עוד אוויר. 

ומשהו אחרון לסיום – בסוף יהיה טוב בעזרת ה', זה יקרה. אנחנו נצא מהצד השני של התקופה הזאת מחוזקים ואוהבים, נסתכל אחורה ונגיד לעצמנו: היה כואב ונורא, אבל גדלנו. וואו, איך גדלנו.

טיפים נוספים מחכים לך באינסטגרם שלנו-https://www.instagram.com/pnima.magazin/

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט כשהחורבן נכנס הביתה הופיע לראשונה ב-פנימה.

כמה פעמים היית בטוחה שאמרת לו כשבעצם רק דמיינת שאמרת לו? כמה פעמים ביקשת משהו בצורה מדויקת והוא הביא משהו אחר כי זה נראה לו אותו דבר? כמה פעמים מה שנראה לך מאוד פשוט, נראה לו פשוט אחרת?

הבנה הדדית בזוגיות היא עניין שצריך לעמול עליו. יש לזה מחירים, אבל בדרך כלל הרווח משמעותי מספיק כדי שלא נתייאש ונמשיך לחיות יחד. 

נסי להיזכר איך הכול היה לפני שהתחתנתם. ודאי דיברתם על מה שחשוב לכם בארגוני החתונה. אך האם עצרתם ושאלתם את עצמכם מה אתם מצפים מהחיים המשותפים שלכם?

מדברים ערכים

אני פוגשת לא מעט זוגות בכל שלבי החיים. רוב בני הארבעים פלוס מסיימים את הפגישה באנחה ואמירת "איפה היית לנו לפני עשרים שנה?", כי מבאס לסחוב אי־הסכמות ופערים ערכיים במשך כל השנים האלה ולהילחם בחוסר ההבנה והציפיות. 

בחברות מסוימות מבצעים שידוכים על בסיס ערכי ולפי ניואנסים חברתיים מאוד מדויקים. בחברות אחרות מתחתנים מאהבה ומבחירה חופשית. על הרצף שביניהם נמצאים כל מיני נושאים, שחלקם מדוברים וחלקם בכלל לא. אחד הנושאים שנעלם מהשיח הזוגי בהתחלה הוא נושא הכסף. 

כסף מממן את הערכים שלנו, שאינם תמיד מדוברים בבהירות. גדלנו בבתים שונים ויש לנו ציור שונה של רעיונות. את בטוחה ששולחן חג אמור להיראות בצורה מסוימת, ואצלו בראש יש בכלל ציור אחר. שניכם אומרים את המילה "ספה", את מדמיינת משהו צבעוני ורך והוא מדמיין עור בצבע חום. במקרים רבים מתעוררים מאוחר לדון בשאלות כבדות משקל כמו איזה בית כל אחד חולם לבנות וכמה מדפים להכין בספרייה בסלון. ואז, לפעמים, נהיה ממש קשה לצלוח את האתגר.

לטפל בכסף שלנו זה בעצם לבנות את עמוד השדרה הערכי של המשפחה שלנו. וככל שנעשה זאת בשלב מוקדם יותר, כן ייטב לקשר הזוגי. מגיעים אליי גם זוגות צעירים שקיבלו מפגש לתכנון כלכלי כמתנה לאירוסין. בשלב הזה של הקשר זה בעצם מפגש עם ה"אני בעוד עשרים שנה". הנהרה הכנה על פניהם בתום הפגישה מבהירה לי שאין דרך אחרת חוץ מפתיחות, הכרה ושיח ממש בנקודת החיבור, עוד לפני שבחרנו את צבע המפיות בחתונה. 

שאלות שכדאי לשאול במהלך יישור הקו הזוגי:

1. באיזה בית גדלנו – איך התייחסו לכסף? כמה אוכל בישלו? כמה אוכל זרקו בסוף הארוחה או בסוף השבוע? מה נתנו לנו ההורים, ועל מה היינו צריכים לעמול בעצמנו?
2. מה התחושות שלי מול הבית והדרך שבה גדלתי – האם אני כועסת? מעריכה? מכבדת? רוצה לשחזר? רוצה לעשות בדיוק ההפך?
3. איזה בית אני רוצה להקים – מהם הערכים שאשמח לממן? על מה אין מצב שאוציא כסף? מי יעבוד וכמה? מתי נהיה עם הילדים? איך ובאיזה קצב נתפתח מקצועית?

רק מתוך השיח הערכי נוכל לבנות תוכנית כלכלית ערכית שתיקח אותנו קדימה בנחת. חשוב לזכור שכל תוכנית היא בסיס לשינויים, ויש לבצע את שאילת השאלות הזאת לפחות פעם בשנה כדי לוודא שאנחנו בכיוון.

חלוקת תפקידים מותאמת אישית

בכל שנה כדאי לשאול מחדש: מה התפקידים שלך ומה שלו? במה את טובה ובמה הוא? לא כולנו צריכים ליהנות או להיות טובים בהכול, ובהחלט ראוי לחלק תפקידים לפי נטייה טבעית וכישרון. אך חשוב מאוד להיות בבקרה על החלוקה במשך הזמן ולוודא שיש תחושת שוויון במטלות ושמחה בלבבות. כמו כן, קריטי להבין איך את יכולה בכל זאת לבצע את המטלות שלו והוא את שלך, כדי שהבית יתפקד גם כשלמישהו נמאס או אם קורה משהו משמעותי שלא מאפשר לאחד מכם להיות באחריות מלאה.

אחרי שמצאתם את מה שאתם טובים בו וחילקתם ביניכם את המשימות, שימו לב ששום משימה חשובה אינה נופלת בין הכיסאות. אצל זוגות רבים אחת המשימות שנדחקת לסוף הרשימה היא הטיפול בפיננסים, משום שרבים מרגישים חסרי ביטחון בתחום, בטענה שאף אחד לא לימד אותם איך לטפל בכסף שלהם. 

אם יש מטלה שאף אחד לא קיבל על עצמו, מצאו תקציב למיקור חוץ ושלמו לאשת או איש מקצוע. כן, זה ממש לגיטימי ששניכם לא אוהבים לגהץ או לא טובים בזה ועדיין רוצים חולצה מגוהצת מדי פעם. שלמו למישהו אחר שיגהץ, או קנו רק בגדים שאינם צריכים גיהוץ.

כדאי לכם לבנות שפה שבה אתם מבינים זה את זה. ישרו קו בעולם המושגים שלכם וצרו מערכת של סדרי עדיפויות שעובדת לכם. אם מה שיצרתם לא עובד, המשיכו לחפש את שיטת העבודה הנכונה. 

רק אל תזניחו

כמו בכל תחום, גם בכסף שלכם, הזנחה יוצרת מערבולות של חוסר שביעות רצון והאשמות הדדיות שלא יעשו טוב לזוגיות.

התרכזו במה שחשוב, היו בתנועה, חפשו את מי לשאול (רמז – מי שמעורר בכם השראה, שהצליח בעצמו או הצליחה בעצמה בתחום שבו אתם רוצים להצליח). גם זה תקף לכל תחום – מחינוך ילדים ועד בחירת מסלול הפנסיה.

רק אל תישארו בעמידה במקום. הפחד יתפוגג כשתהיו בתנועה. אין איפה להתחבא מתשלום חשבונות ומיציאה לעבודה, אבל יש שכר לפעולות האלה, והוא מתוק־מתוק. שקט ויציבות כלכלית מתוך תוכנית פעולה שבה שניכם פועלים היא נוסחה לקשר זוגי בריא וטוב שמאפשר צמיחה ושמחה.

הכותבת היא יועצת כלכלית ומנהלת מיזמים להשכלה פיננסית, מחברת הספר 'לא חייבת כלום לאף אחד'. 

מתוך גיליון ניסן תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שותפים לעסק? הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפתע נשמעה מוזיקה מזרחית, ואי אפשר היה שלא לחייך כשגברת רביע התפרצה בקולניות לאולם, סוחבת סלים ועגלת שוק ומעיפה על הקהל סוכריות, תוך שהיא מספרת על שיטת הטיפול הזוגי שפיתחה ושמבוססת על 58 שנים של טעויות עם בעלה רחמים עליו השלום. 

מהבמה היא פונה לקהל המגוון ושואלת מאיפה באו. למרות שההופעה בפרדס חנה, אני מופתעת לגלות שלא מעט זוגות הגיעו מירושלים, מהמרכז, ואפילו מדרום הר חברון. "מי רב בדרך לכאן?" היא שואלת, ולא מעט זוגות מחייכים ומרימים ידיים. "רק את רבת והוא לא?" היא פונה לאישה שהרימה את היד לבדה, והקהל צוחק.

"לפני שנתחיל, אני רוצה ליצור מרחב טיפולי בטוח", אומרת גברת רביע בכובד ראש. "כל מה שקורה בחדר הזה נשאר כאן. חוץ מהצילומים שאני מעלה ליוטיוב". הקהל פורץ בצחוק רועם. 

https://www.youtube.com/@gveretrabia

הזוגות מתחילים לעלות לבמה בזה אחר זה. הם נרשמים באופן ספונטני בדקות שלפני המופע, כך שגברת רביע לא יודעת מראש מי יעלה. לכל זוג מוקצבות חמש דקות וחמישים וחמש שניות, ומפתיע שלמרות הקושי שבחשיפה, לא מעט זוגות נלחמים לעלות לבמה. 

זוג אחד מספר שכבר שנים האישה לא מצליחה לצאת בזמן מהבית, הם תמיד מאחרים, וזה מכעיס את הבעל. אחריו עולה זוג חרדי, והבעל מספר על קושי מול אחותה של אשתו. זוג אחר מאותגר מכך שבן הזוג אוהב לחיות בתוך בלגן קיצוני, וכן הלאה. לכל זוג גברת רביע נותנת מבט חדש ומפוכח על הסיטואציה, מתובל בהומור ובחוכמת חיים.

בין הזוגות עולה נעמה אור, בת הזוג של דניאל, המגלם את גברת רביע, ושרה בכישרון רב שירים שכתבה זה עתה מאחורי הקלעים ושנותנים רובד נוסף לדברים שהועלו. 

חריפותה של גברת רביע, בשילוב ההומור והשירים, מביאים לכך שלמרות שהזוג עולה רק לדקות ספורות, הוא יורד מהבמה עם תובנה חדשה, ולא פחות חשוב – עם חיוך, תוך שגם הקהל המתבונן בו לומד משהו חדש על עצמו.

הומור ככלי טיפולי 

צילום: שירן כהן

דניאל קישינובסקי ונעמה אור מתגוררים עם שני ילדיהם באזור ירוק ושלו בגבעת עדה. ביתם טובל בתוך חורש פסטורלי ונראה כמקום הולם לאומנים ויוצרים. מלבד המופע של גברת רביע הם מעבירים ביחד סדנאות זוגיות. דניאל הוא גם בעל קליניקה לטיפול זוגי, ונעמה פסנתרנית ויוצרת. 

אם היה לי חשש קל מחדות לשונה של גברת רביע, הוא התמסמס ברגע שדניאל פתח לי את הדלת ונראה לבבי ואמפתי כל כך, עד שהתקשיתי לקשר בינו ובין הגברת חסרת הטקט. נעמה מצטרפת ואני מתיישבת מולם על הספה, "שתרגישי יותר כמו בטיפול זוגי", דניאל צוחק.

אני פותחת בתהייה על החיבור שבין הומור לטיפול זוגי – שנתפס כתהליך כבד ומאיים. "אנחנו ממש בשאיפה להכניס את זה לעולם הטיפול", מסביר דניאל. "מגיעים אלינו המון מטפלים כדי ללמוד איך עושים את זה". הוא מדגיש שגם מי שאין לו כישרון מולד לכך, יכול ללמוד ולרכוש כלים להטמעת ההומור ככלי טיפולי. "משחקיוּת אפשר ללמוד, יש את זה לכל אחד. המון זוגות באים אלינו ואומרים שאין להם הומור, אבל לכל אחד יש בתוכו ילד שיודע לשחק. צריך רק את הקריצה הזאת על החיים, שיש לכל אחד". 

גברת רביע אומרת דברים שלא נראה שמטפל זוגי יגיד בצורה שהיא אומרת.

דניאל: "לגמרי. לכל היותר, אולי מטפל זוגי שבנה אמון במשך הרבה זמן יחשוב איך להביא את זה בצורה שיכולה להתקבל".

נעמה: "מי שעולה יודע שזה גבר שמחופש לאישה, יש לו מראש את הקריצה הזאת. יש הסכמה של שני הצדדים שבאים כדי לשחק, וכל מה שנאמר הוא במסגרת הגבולות האלה".

במופע אתם באים יותר ממקום של להצחיק או של לטפל?

דניאל: "גם וגם. אנחנו משחקים עם המינונים כל הזמן".

נעמה: " כשזה היה טיפולי מדי ראינו שזה לא מספיק מצחיק. חקרנו את זה והעלינו קצת את המינון של הצחוק, כי זו גם מטרה מבחינתנו, שאנשים יבואו לצחוק וליהנות". 

דניאל: "צריך גם להיות רגישים לתקופה. למשל עכשיו, בתקופת המלחמה, אנשים פשוט צריכים את הפעולה הזאת של לצחוק וליהנות".

אני משתפת את בני הזוג בשאלה שעלתה לי תוך כדי המופע – האם אנשים עולים לבמה בשביל החוויה או בשביל שמשהו באמת ייפתר ביניהם, ודניאל משיב כי לדעתו אנשים עולים בשביל לקבל עצה. "יומרני לומר שבחמש דקות וחמישים וחמש שניות אפשר לפתור בעיה, אבל יש בבמה הזאת משהו מאוד עוצמתי, כשיש 400 איש שמסתכלים עליך. לא צריך חודשים של טיפול בשביל להבין משהו. 

"אנחנו אנשים אינטליגנטיים ואנחנו מבינים דברים", הוא מפרט את הגישה שלו, "אנחנו פשוט נמנעים מלהבין אותם כי זה נוח לנו. אני לא אומר שאין תובנות חדשות בחיים, אבל הרבה אנחנו כבר יודעים. כשאתה עולה מול 400 איש, זה מחייב אותך להיות אינטליגנט, לקחת אחריות וגם להבין משהו. מי שעולה משתף פעולה עם המשחק. הוא בא לקדם עלילה ולהביא אמת". 

נעמה מוסיפה: "הרבה פעמים זה גם לא מה שהם התכוונו להביא. הם עולים, וגברת רביע תופסת משהו בדינמיקה ושואלת אותם. המצב מאוד חשוף, צריך הרבה אומץ לעלות לשם. מי שעולה ממש נותן מתנה לכל הקהל, הוא מאוורר לרגע את הכביסות האלה שכל אחד שומר לעצמו. אין מה להתבייש בזה, זה מה שקורה בזוגיות, עכשיו רק נבין מה עושים שם אחרת כדי להצליח".

גברת רביע ניגשת לאחד מבני הזוג בדרך כלל.

דניאל: "היא לרוב ניגשת למי שמתלונן, ומראה לו איפה האחריות שלו במה שקורה. היא לא הולכת למי שאשם יותר, אלא למי שפתוח יותר ללמוד ולקחת אחריות. בגלל קוצר הזמן, בדרך כלל צד אחד מקבל יותר תובנה מאשר הצד השני. אבל בהן צדקי אני אומר – גברת רביע לא בצד של אף אחד, היא רואה דינמיקה, מערכת יחסים". 

צילום: שירן כהן

גם נעמה בעצמה עלתה לבמה לא פעם. "יצא פעמיים, בלי להתכוון, שעליתי בעצמי לבמה של גברת רביע", היא משתפת. "היה סשן על ביקורת, ואני מאוד רגישה לביקורת, זה ממש היה מנהל את הבית שלנו. אחרי הסשן הזה דברים השתנו. ראיתי אז שזה משנה את ההתנהלות, וממש הוריד לנו את רמת הביקורת בבית ואת הרגישות לגביה".

טרמפיסטית בלתי נשכחת

כיום גברת רביע היא כבר תופעה ידועה בעולם הטיפול. היא הובאה לכנס המטפלים הזוגיים הארצי לעשות סופרוויז'ן למטפלים, סרטונים שלה מוקרנים באוניברסיטאות, ומטפלות מגיעות להופעות ורושמות אותן כהשתלמות.

דמותה נוצרה לפני עשרים שנה, כשדניאל היה סטודנט למשחק שנה א' בניסן נתיב, ונסע בלילה לדירתו במעלה החמישה. "ביציאה מירושלים עמדה על הכביש זקנה עם שקיות וצ'ימידנים, ועצרה טרמפ. עצרתי לה, היא לא שאלה לאן אני מגיע, אלא פתחה את הדלת, הכניסה רגל לתוך האוטו ואמרה: 'בוא תעזור לי עם רגל ימין, עברתי תאונת דרכים בשער הגיא'", דניאל אומר בקולה, ואני מתחילה להאמין שהוא אכן השחקן שמגלם אותה. "עד היום יש לי את המשפט הזה במופע. היא הייתה טיפוס עם צחוק וקריצה על החיים, ואמרה מה שהיא רוצה".

כשדניאל שאל אותה לאן היא צריכה להגיע, הגברת הזקנה סירבה לענות ורק אמרה: "קצת, קצת, כפרה עליך". הם עברו את מעלה החמישה והמשיכו עוד 40 דקות עד שהגיעו למושב שבו התגוררה. "כנראה שזה היה המנהג שלה, לתפוס אנשים ולסחוב אותם שייקחו אותה עד הבית", דניאל נזכר במקרה המשעשע. 

צילום: שירן כהן

יום למחרת דניאל הביא את דמותה של גברת רביע לתרגיל בלימודים, ומשם הוא המשיך לעלות איתה לבמות ולפתח את דמותה במשך 20 שנה. במקביל, הוא למד טיפול ופתח קליניקה. אחרי שהכיר את נעמה הם למדו יחד טיפול זוגי, ובהמשך החלו לערוך סדנאות זוגיות ייחודיות לזוגות. "הבנו שאנשים הולכים לטיפולים זוגיים, מגיעים להרבה תובנות, ועדיין שום דבר לא משתנה", מסביר דניאל. "הבנו שכשיש לך שם את התבלין של ההומור העצמי, הוא מביא איתו פרספקטיבה רחבה וגם מעלה את האיי־קיו". 

נעמה: "יש מחקרים שמראים שכשאנחנו רבים, אנחנו פחות יצירתיים וחכמים. כשאנחנו בודקים את זה בסדנה, לא בתוך הריב, אנחנו בעצם מראים לאנשים עוד אופציות, ואז הם נהיים יצירתיים יותר ברגע האמת".

כל הסדנה היא דרך הומור?

דניאל: "לא, כי בשביל לעשות הומור טוב צריכים לבסס אמון. הומור גם יכול להיות מאוד רעיל ועוקצני, וזה משהו שצריך ללמוד לעבוד איתו. זה לא שאם רק תכניסו הומור זה יסדר לכם את החיים. בשביל הומור טוב צריך לעשות קודם חקירה אמיתית של מה שקורה". 

איך גברת רביע הגיעה לטיפול הזוגי?

דניאל: "הגיע זוג לקליניקה, ובטיפול הרביעי או החמישי הם אמרו – 'אפשר להיות כנים איתך? אתה אחלה, אבל האמת שבאנו בשביל גברת רביע'. לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה, אבל משהו בי אמר שאם דבר כזה מגיע לפתחי – אני אומר כן. בטיפול הבא גברת רביע פתחה להם את הדלת. עשינו טיפול של שעה ורבע, והיה חזק בטירוף". 

מה השתנה? פתאום יכולת להגיד דברים שחשבת קודם כמטפל?

דניאל: "אפילו לא חשבתי את הדברים קודם בתור המטפל. בתוכה אני רואה את הדברים אחרת. יש לה זווית אחרת על החיים". 

בשלב הבא דניאל ונעמה הכניסו את גברת רביע לסדנאות, ואחרי מאות טיפולים בסדנאות הם החליטו לצאת איתה למופע. "היה מטורף לראות את זה בהתחלה", משחזרת נעמה, "משהו ששנינו לא ראינו אף פעם בחיים. זה נוצר מול העיניים". 

ההצטרפות של נעמה למופע הייתה כמעט מקרית. כמה שעות לפני שהתחילה ההופעה הראשונה דניאל הציע לה לבוא עם פסנתר ולעלות עם שירים בין הזוגות, והשילוב בין התוכן של המופע ובין המוזיקה יצר חיבור קסום. 

נעמה, למה את מכוונת כשאת כותבת שיר במופע?

"אני מנסה להקשיב למילים ולהבין מה הרגש שיש שם, מה העומק ומה התובנה. איך אני יכולה לחבר את הזוג ולהניע אותם קדימה. חשוב לי להביא משהו מרים ומקרב, עם תקווה, ושכל הקהל גם יתחבר לסיפור". 

מחזיקה לכם את העורף

הטלטלה שעברה המדינה כולה עם פרוץ המלחמה, לא פסחה על עולמם של דניאל ונעמה. נעמה היא במקור בת קיבוץ כרמיה מעוטף עזה, וכל משפחתה התפנתה מהקיבוץ. ההופעות והסדנאות של גברת רביע התבטלו בגלל המצב, ובני הזוג חיפשו את דרכם לתרום ולהעניק ערך בתוך המצב הקשה.

שבועיים אחרי תחילת המלחמה הם החלו לקיים בהתנדבות זום שבועי לתמיכה בימי המלחמה. בזום משתתפים מדי שבוע כאלף איש, והוא נקרא "גברת רביע מחזיקה לכם את העורף". לזומים עלו אנשים המתמודדים עם אתגרים בעקבות המצב כמו מילואימניקים, נשות מגויסים, אימהות לחיילים ואפילו חיילים עם הלם קרב.

"אנשים שם עולים עם הכול", מספר דניאל. "בזום האחרון עלה מישהו שחזר מעזה ואמר – חזרתי לאישה, לילדים ולעבודה, ואני לא מוצא את משמעות החיים. גברת רביע נתנה לו להבין שהוא עבר בתקופה האחרונה פחד מוות, שהוא בסדר במקום שלו, ושכרגע זה לא הזמן הנכון לחפש את משמעות החיים, אלא הוא צריך לתת לעצמו מקום 'לרעוד' את הפחד, ולנוח. לא צריך עכשיו לתקתק". 

עולים שם דברים מאוד שונים מהמופע.

דניאל: "נכון. גברת רביע אחרת שם".

נעמה: "כולנו בוכים שם. הזום הוא יותר כמו מסאז' ללב, גם השירים שם הם בשביל לשחרר את מה שקורה ולבכות ביחד". 

אם במופע הזוגי גברת רביע מזהה את הדינימיקה, מה היא מזהה כשמישהו עולה לבד בזום? 

דניאל: "את הדפוס שלו. זה בעיקר להעצים אנשים, למצוא את המקום שבו יש להם כוחות ואפשרות להיות שם בשביל עצמם". למרות שמדובר בזום שבועי של כאלף איש, יש גרעין גדול של קהל קבוע. "אנחנו כבר מכירים פרצופים ונוצרה ממש קהילה", הוא מוסיף.

נעמה: "יש המון קשר עם הקהל. זה חלק מהקסם. אנחנו מקבלים הרבה תודות ותגובות של 'סוף סוף הצלחתי לישון בלילה' ו'איזה כיף, בכיתי אחרי חודשיים'".

נשות מגויסים עלו לזום?

נעמה: "כל העונה הן עלו, ופתאום, בזום האחרון, שלוש נשים שעלו לאורך המלחמה הגיעו יחד עם הבעלים שלהן. זה היה ממש מרגש – ליווינו את הפחד של ההתחלה, את העומס והמרמור, ואחר כך את המפגש המחודש, שגם הוא לא פשוט. גם כשהוא חוזר הביתה זה לא רק 'איזה יופי'. יש מורכבות מטורפת".

צילום: שירן כהן

מה גברת רביע יעצה להן?

דניאל: "היה זוג שעלה והאישה סיפרה שהיא כל כך חיכתה לבעלה שיחזור, אבל הבעל חזר והיא מרגישה שהוא לא איתה. זה קודם כול לקלוט מאיפה כל אחד הגיע: הבעל ישן בשטח במשך חודשים וכל הגוף שלו דרוך, מוכן להקפצות, וכך הוא מגיע למיטה שלהם עכשיו, דרוך. ושם נכנסת הדינמיקה. היא מרגישה שהוא לא איתה אחרי שמאוד חיכתה לו, והיא נעלבת, אבל הוא כולו קפוא, עדיין בהלם קרב, ואז היא מסתגרת מפניו. גברת רביע לימדה אותה, במקום להיעלב ולהרגיש לבד, לנהוג אחרת. האישה אמרה שהיא מדברת איתו, וגברת רביע אמרה לה דווקא לשתוק – 'קחי את היד שלך, שימי עליו יד. את רואה איך הוא קפוא? את רואה את הלם הקרב שלו?' האישה ענתה שהיא רואה. היא שמה עליו יד, וראו איך הוא פתאום נרגע לתוך המגע. גברת רביע לימדה אותה לגשר בין העולמות".

נשות מילואמניקים עלו עם קונפליקטים נוספים, כמו בעל שחוזר ורוצה את כל תשומת הלב, או אישה ששאלה אם מותר להתלונן שקשה לך, כשיש מצבים גרועים בהרבה. ניתן לראות דרך מסך הזום כיצד שפת גופם של המשתתפים משתנה לאורך השיחה.

"כל זוג כזה עם הסיפור שלו", אומר דניאל, "זו התרומה שלנו למלחמה".

"ולעצמנו", מוסיפה נעמה. "זה ממש החזיק אותנו ונתן משמעות".

 הטרגדיה של הזוגיות

אחד הדברים שבולטים בשיחה עם נעמה ודניאל הוא שלמרות שההערכה ההדדית ביניהם ניכרת, הם לא מתאמצים לרגע ליחצן זוגיות מושלמת. הם הכירו לפני שמונה שנים בסדנה של מודעות עצמית, שנעמה הגיעה אליה לכבוד יום ההולדת ה־30, ודניאל הגיע אליה עם אמא שלו. "ראיתי את דניאל והוא מצא חן בעיניי", מחייכת נעמה. "שרתי וניגנתי בסדנה והתביישתי להסתכל עליו, אז שרתי לאמא שלו שיר", שניהם נזכרים וצוחקים. 

"היא הסתכלה על אמא שלי", אומר דניאל, "אז הבנתי שהיא רוצה להסתכל עליי ולא מעיזה".

בהמשך, אחרי שהפכו לזוג, הם הלכו יחד ללימודי טיפול, ומספרים שהם חוללו אצלם שינוי עמוק. "היינו גם קודם זוג טוב ואוהב", אומרת נעמה, "אבל זה הקפיץ אותנו בעוד רמה, ונתן לנו המון ידע והבנה. הבנו שיש מהלכים שאפשר ללמוד על איך להתקרב, במקום לבזבז את הזמן על ריחוק. עדיין אנחנו רבים ויש לנו תקלים, אבל יוצאים מהם הרבה יותר מהר".

דניאל: "אני חושב שכל הזוגות רוצים להשתפר, להפסיק את הריבים והקונפליקטים ושיהיה נעים בבית. זה דבר כל כך בסיסי, אבל לא מלמדים אותו. ברגע שהתחלנו ללמוד, גילינו שיש מפתחות ושזה משפר את החיים. היום אנחנו מזהים הרבה יותר מהר את הקונפליקט, כי לזוגות הרבה פעמים קשה בכלל לזהות מה קורה, מרוב שהם נמצאים בתוך הדרמה. אני חושב שמה שהשתנה בעיקר הוא הראייה המערכתית שלנו את הזוגיות. כי כשאנחנו בתוך ריב, כל אחד בתוך עצמו, אתה לא רואה את המערכת".

צילום: שירן כהן

איך זה עובד בעצם?

"לכל זוג יש דינמיקה. אם נלחץ כפתור אצל בן זוג אחד, הוא מדליק אצלו משהו, וקופץ מנגנון ההגנה שלו, של ביקורת, תקיפה, היאטמות וכדומה. מנגנון ההגנה הזה לוחץ בתורו בדיוק על הכפתור שמדליק את בן הזוג השני, ומקפיץ את מנגנון ההגנה שלו. הטרגדיה של זוגיות היא שברוב הדינמיקה הזוגית, הזוגות נמצאים בשני מנגנוני הגנה שמנסים ליצור אינטימיות". אך מנגנוני ההגנה האלה, מבהיר דניאל, כמובן לא נועדו כדי ליצור אינטימיות, אלא כדי להגן עלינו. לעיתים קרובות אנחנו מבלי משים משתמשים בהם, ובצורה לא מודעת דווקא מרחיקים את בן הזוג. 

"אם לדוגמה אני מבקר אותך ותוקף אותך כי אני רוצה שתקשיבי לי, זה גורם לך להיאטם ועוד יותר לא להקשיב לי, ואז אני מפעיל עוד יותר חזק את הטקטיקה הגרועה הזאת, עד שאם אנחנו פורשים את זה על פני הרבה שנים, הטקטיקה הולכת לגמרי וזוגות מתגרשים רק על זה. אני חושב שרוב הזוגות מתגרשים על דינמיקה".

אז מה אפשר לעשות? 

"התיקון הוא קודם כול להבין את זה שאנחנו מגיעים לזוגיות עם סיפור חיים ועם ילדות. כשכל אחד מבני הזוג לומד לעשות את ההפרדה הזאת ולקבל אחריות על המקום שלו, מתחיל התיקון. כשזה קורה אנחנו קודם כול גדלים – כל אחד בעצמו, ואז אנחנו יכולים להיפגש ברמה אחרת, לא של מנגנוני הגנה, אלא של כמיהה עמוקה לקשר".

גברתי השדכנית 

הנטייה של דניאל ונעמה להמציא את עצמם בכל פעם מחדש, הביאה אותם להכניס לאחרונה את גברת רביע גם לעולם השידוכים ולמופע לפנויים ופנויות.

"במופע של הפנויים־פנויות כל הקהל רוצה להתנפל על הבמה", מספר דניאל, "הם באים לפגוש אהבה. כולם נמצאים היום באפליקציות, והתרגלו לתנועת הכן או לא ולחפש פרמטרים. אנחנו יוצרים שם תנועה חדשה של מפגש".

"אנחנו מראים להם איפה הם כבר רגילים לפסול אנשים או לא לתת צ'אנס אמיתי לקשר", מוסיפה נעמה, "ואיך זה לא קשור בכלל למי שמולם". במהלך המופע גברת רביע מעלה רווק או רווקה לבמה, משוחחת איתם, ולאחר מכן מארגנת להם דייט על הבמה. "זה דייט שאין בו כן ולא", מסבירה נעמה. "אנחנו עוסקים בדינמיקה של כל אחד, כך שגם אם הם יחליטו שלא להמשיך ביחד מחוץ לבמה, הם יוכלו לקחת תובנות הלאה, וכך גם הקהל". 

גם גברת רביע שואלת "למה את בררנית"?

דניאל: "ממש לא. השאלה היא – מה הטריק שלך, איך את מצליחה להרחיק ממך האהבה? עם כל הנתונים המדהימים שלך, איך את כזאת מתוחכמת ומצליחה לא למצוא אהבה?"

כלומר, גברת רביע מחמיאה, לא באה ממקום מבקר.

דניאל: "כן. ואז מגלים ביחד פתאום את הדפוסים. ברגע שהיא מביאה את הסיפור שלה, שהולך הרבה פעמים לילדות או לאיך שהיא סוגרת את הלב ומפחדת להיפגש – היא כבר פתחה את הלב. ברגע שבן אדם מגלה מה הטריק שלו להרחיק אהבה, זו הנקודה שבה הוא פותח את הלב שלו, כי הוא חשוף".

נעמה: "עלתה מישהי שמרגישה דחויה, והיא כל כך לא רוצה להרגיש עוד יותר דחויה, אז היא פוסלת את כולם על הרבה דברים. זה הראה לכל אחת את המנגנונים שיש לה כדי להגן על עצמה. זה מרתק. מסתכלים ומבינים שזה מה שאני עושה, זו לא גזרת גורל שאין לי בן זוג".

אתם ממש עושים שידוכים במופע? יצאו משם זוגות? 

"כן", משיב דניאל, "הלכתי ועשיתי שיחות עם הרבה שדכניות לפני המופע הזה. ממש חקרתי את עולם השדכנות. הזוגות שיצאו מהמופע בעיקר מספרים שנוצרת שם אינטראקציה שונה לחלוטין מכל האפליקציות. זה יוצר תרבות שיח אחרת, כי גברת רביע מלמדת שם איך לפגוש עוד בן אדם בלי הדפוסים שלי".

כדי לעקוף את המנגנונים הרגילים של היכרויות, גם כאן ההומור משחק תפקיד חשוב, ודניאל מספר שגם בקבוצת הווטסאפ שנפתחה לטובת העניין הם מבקשים מהמשתתפים להציג את עצמם בדרך יצירתית ובהומור, שיוצר בהמשך אינטראקציה שונה. 

כמו בטיפול המקלף שכבות, רק לקראת סיום הריאיון אני מגלה משהו מהכוח המניע של שניהם. נעמה מספרת שעד גיל שש היא גדלה בבית ילדים בקיבוץ, שבאופן חריג לתקופה שימר את עקרונות הלינה המשותפת, ושגם היא וגם דניאל הרגישו לבד בתקופות מסוימות בחיים.

צילום: שירן כהן

"חשוב לנו בעשייה שלנו שאנשים לא ירגישו לבד", אומרת נעמה. "גם עם הריבים שלהם. לא לשמור בבטן כשקשה. אני חושבת שמתוך הכאב של כל אחד מאיתנו, ההבנה שאפשר לא להישאר עם זה לבד, הפכה ממש להיות המתנה שלנו לעולם. 

"בגלל שהתקופה הנוכחית היא תקופה שהרבה זוגות עוברים בה אתגרים, חשוב לי להעביר את המסר שיש מה לעשות. זה לא שרק אצלם לא הולך טוב עכשיו, זאת תקופה מאתגרת לזוגות, ואפשר ללמוד ולהשקיע בכך".

דניאל: "ואפילו בחמש דקות וחמישים וחמש שניות".

הכתבה פורסמה בגיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שניים ורבע הופיע לראשונה ב-פנימה.

גם לשגרה ההזויה הזו הצלחנו להתרגל. יצרנו בבית שגרה לצד הדאגה הבלתי פוסקת לשלומו של בן זוג. קיבלנו לבד עשרות החלטות, ביצענו לראשונה פעולות שמעולם לא עשינו לבד, ונאלצנו לוותר על מפגשים ועל לא מעט הזדמנויות שחלמנו עליהן. 

גם הגברים עשו חישוב מסלול מחדש והתרגלו לשגרת לחימה וכוננות. הם היו בשטח, בסיטואציה של מלחמה, ונחשפו מקרוב למצבים מאיימים ומסוכנים שלוו בתחושות של מתח, פחד וכאב. חלקם ראו מקרוב חברים שלהם שנפגעו, ואף חוו אובדנים כואבים מאוד.

המצב החדש שהפריד בינינו פיזית, הציב אתגרים לזוגיות שלנו. ניסינו לשמור על הקשר מרחוק, לקחת אוויר מכל הפוגה ביחד, ובכל זאת, לא מעט צרכים שלנו הודחקו.

הנה אתה בבית 

כעת, כשחיילי מילואים רבים מתחילים לחזור הביתה בהדרגה, הזוגיות איתם צריכה שוב להתארגן מחדש. עברנו לא מעט בתקופה הזאת, ועכשיו כשהאהוב שוב בבית, לגיטימי מאוד להרגיש שצריך דקה כדי להתרגל אליו שוב.

מה הם צריכים? סבלנות, הקשבה, קבלה והערכה. סבלנות, כי הם יצטרכו שניתן להם את הזמן הנחוץ עבורם להתרגל מחדש לשגרה של חיי זוגיות, משפחה ועבודה. הם יצטרכו שנקבל אותם עם כל מה שהם עברו. אנחנו לא יודעות באיזה מצב רגשי הם יחזרו. יש כאלה שירצו לשתף, יש כאלה שירצו לשתף אבל זה ייקח להם זמן, ויש כאלה שיעדיפו לשתוק. הם יצטרכו מאיתנו הקשבה כדי לבטא את הרגשות שלהם. חלק ניכר מהגברים חוו כאב ומצוקה ללא אפשרות וזמן לעכל ולעבד אותם. הם ראויים לקבל מאיתנו הערכה. הם לחמו למעננו ולמען המדינה, היו מוכנים להקריב את חייהם בשבילנו, ומילים טובות ומעריכות שמגיעות מאיתנו, שוות עבורם המון.

ומה בנות הזוג צריכות? דברים דומים. הקשבה, הכרה והערכה. הקשבה למה שעבר עלינו: לרגשות, לקשיים, להתמודדויות. נרצה לקבל הכרה על מה שעשינו במהלך התקופה, וגם על מה שרצינו וויתרנו כי לא יכולנו עקב המצב. ולגיטימי לצפות גם להערכה ולהודיה על התפקוד והשמירה על הבית.

שני בני הזוג צריכים זמן לעכל את התקופה וזמן להשלים את הדברים שוויתרו עליהם עקב המצב, ומובן ששניהם זקוקים להרבה חיבוקים. המגע מייצר חיבור, חום, קרבה ואינטימיות. 

עונת מעבר

תקופת המלחמה התאפיינה בעוצמות גבוהות של כוחות ויכולות שגייסנו מתוכנו לעשייה ונתינה, וגם בעוצמות רגשיות גבוהות. ההתייחסות אל בני הזוג שהיו בשטח הייתה כאל גיבורים בעלי הילה שאופפת אותם. גם המרחק הפיזי שנכפה עלינו יצר דלק מיוחד של התרגשות והתחדשות בזוגיות.

כעת הגיבורים שלנו חוזרים לתפקידים הקודמים, שהם הרבה פחות הרואיים. וזה מזכיר קצת את ההתמודדות עם המעבר מהתאהבות, עם כל ההתרגשות והפרפרים, לאהבה יציבה ומתמשכת. ברגע שנכיר בכך שטבעי להיתקל בקשיים בתקופת המעבר הזו בין המילואים לשגרה, נוכל לגשת אליהם ולפתור אותם בנחת.

אז הנה כלי שיעזור לכם לחצות יחד לחוף המבטחים שלכם, לסגור פערים וליצור קרבה.

אצלך בעולם

זה נקרא "לעבור את הגשר", פרקטיקה לשיח ומפגש משמעותי שמאפשרת לעבור צד ולהתארח בעולם של בן הזוג. הכלי הזה מאפשר לכל אחד באמת לשמוע, להבין ולהרגיש מה עבר כל אחד כאשר היינו בנפרד. כאשר אישה עוברת את הגשר לעולמו של בעלה, היא מקשיבה לו בעיניים סקרניות, רכות ואוהבות. היא פנויה לשמוע את מה שחשוב לו לשתף, ורק כשהוא מרגיש שסיים וקיבל את ההקשבה וההבנה הנחוצות לו, הוא עובר את הגשר אליה ואל העולם שלה ומקשיב לה. זה מאפשר לנקות את עצמנו מהדעות ומהחוויות האישיות שלנו ולתת תשומת לב מלאה לבן הזוג. אפשר ורצוי לחזור על מה שנאמר באופן הנקי ביותר ולאפשר לבן הזוג לדייק את הדברים. 

בשלב הבא מומלץ לנהל שיחת תיאום ציפיות, שבה חושבים יחד מה חשוב לנו שיהיה מעכשיו, ומשתפים בחששות שלנו מהעתיד ובבקשות שיש לנו זה מזה. הדגש הוא לאו דווקא על המסקנות והתוצאות, אלא בעיקר על ההקשבה ההדדית. אפשר גם לתת מקום וללמוד ביחד אילו דברים חדשים וטובים היו לנו בתקופה המיוחדת הזאת, שהיינו רוצים לאמץ ולהגביר בתוך הקשר שלנו. 

מברכת אתכן במה שכולנו מבקשות בלב: רק שיחזרו בשלום. עם כל השאר כבר נתמודד בעזרת ה'.

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט להתרגל אליך שוב הופיע לראשונה ב-פנימה.

קולות מהחזית 

מי היה מאמין שאחרי 12 שנות נישואין עם חיי משפחה משותפים שמתנהלים באיזון מדויק ובאהבה, אצא לשליחות שתתלוש אותי ככה. מהבית, מהמשפחה, מהאיזון, מהמשבצות שהיו לגמרי שלי במכלול המערך המשפחתי. ואת, בלי שום כוונה או רצון, תיאלצי לנהל חיי משפחה בלי יד של אבא לילדים שלנו, ובלי חיבוק של בעל בזמנים הכל כך אלמנטריים של היומיום. 

אם בהתחלה זה היה קשה בגלל השוני מהשגרה שהיינו רגילים אליה, בשבילי זה נהיה הכי קשה דווקא ככל שזה הופך יותר לנורמה. זה הופך לנורמה שהילדים מגיעים לבית הספר בהסעה, ולא אחרי שהם שומעים מוזיקה כיפית ומדברים על דברים מעניינים עם אבא באוטו חצי שעה. ובמקום זאת, באותו זמן, מישהו שקוראים לו אבא נמצא רחוק רחוק על מדים בשטח. זה הופך לנורמה שבליל שבת אני מתפלל בשטח עם פנס ראש באור מבצעי, והילדים נשארים בבית, כי בלי אבא הם לא מוכנים ללכת לבית הכנסת. זה הופך לנורמה שאני שולח להם נשיקות לילה טוב מרחוק, והם מקרבים את הלחי הקטנה לטלפון לקבל את הנשיקה… זה הופך לנורמה שהארוחות הן מנות קרב עם החבר'ה ולא אוכל של בית – האוכל המפנק שלך שיש בו טעם של אהבה, ולא של כוננות. ששיחה איתך זה לשמוע את הקול הנעים שלך ממרחק עשרות קילומטרים, עם רגש של געגוע ונוף של כוכבים וטנקים, ולא על הספה עם כוס קפה וביחד.

מההתחלה זה היה לא פשוט. אבל כשזה נהיה נורמה, זה פשוט לא מתקבל. 

שתהא השלהבת עולה

ובתוך כל הקושי, חשבתי על זה שאולי הניצחון שלנו הוא כשאת אומרת לי את האמת. שהילדים מתגעגעים וגם את. שהיום יום קשה ולפעמים בלתי נסבל.

אבל אז את מתעשתת, ומודיעה לי בגבורה שאני לא מבין מאיפה היא מגיעה: "תישאר שם ככל שעם ישראל יצטרך". או כותבת לי שעכשיו יש משהו גדול יותר, שבשבילו את מוכנה לשאת את כל העול הפיזי והנפשי המטורף על הכתפיים שלך. ואז אני בבת אחת מתמלא בתחושת שליחות אדירה וקדוֹשה, ומבין שהנר שלנו לא עומעם, אלא התחבר לשלהבת הקודש של עם קדוש. הבית שלנו מקבל עוצמת שייכות והשפעה אדירה, לגרש את החושך בעולם על ידי השלהבת הבוערת של הקדושה של המשפחה שלנו. 

הגבורה האדירה שלך גורמת לי להבין שגם אם ייקח זמן לבנות מחדש את התא המשפחתי שלנו, האהבה שלנו רק תפרח ותשגשג, והמשפחה שלנו רק תתחזק. הנר שלנו יהיה עוצמתי כמו שלהבת גדולה שאף אחד לא יכול עליה.

רציתי לומר לך שכל העוצמה שלי כאן, היא בזכותך.

קולות מהעורף 

אנחנו יושבים בממ"ד, מסביבנו פיצוצים מטורפים, ואני מחזיקה את היד של הקטנה שלי שמפחדת. לידי יושב האיש שלי, מחזיק על הידיים עוד ילד מבוהל, מרגיע אותו. "מזל שלא גייסו אותו", אני חושבת בלב, קצת במבוכה אבל עם הקלה ניכרת. "כנראה ה' ידע שזה יותר מדי בשבילי להתמודד עם כל הטירוף הזה של האזעקות וגם עם בעל מגויס…" 

הרגעים הללו היו בשמחת תורה, שבבת אחת הפכה למלחמת יום כיפור. כל האחים והגיסים שלי יצאו בזה אחר זה מבית הכנסת, החליפו חולצת שבת במדים ונסעו. ואז יצאנו מהממ"ד, האיש שלי הדליק את הטלפון. הוא לא היה צריך להגיד לי שום דבר, כי את המבט הזה ראיתי בחג כבר מספיק פעמים. "אתה נוסע?" שאלתי אותו, הקול שלי רעד.

"כן".

איור: הודיה בן חמו

השבוע הראשון היה בכי אחד ארוך. ההלם, הזוועות, הרוע שנחשפנו אליו אם רצינו ואם לא, האזעקות הבלתי נגמרות, וההרגשה הזאת, שאין אדמה ואין ביטחון ואין אוויר.

ככל שעברו השבועות, הכול הלך ושקע פנימה. המוח הבין שאני חייבת לתפקד. הידיים בישלו, אספו אליהן ילדים מבוהלים, קיפלו אוריגמי, חפפו ראשים, הלבישו בפיג'מות. הלב, קפוא והמום, הפשיר רק בלילה. בדמעות, בדאגות לאיש שכמעט ולא מתקשר, בתמונות רעות, קשות, שרצות מול העיניים כשהן מנסות להיעצם.

בוא נדבר אמת 

"אל תספרו לו שקשה לכן", כתבו ואמרו כל מיני נשים ברשת ובמציאות. "גם ככה המציאות הזאת מורכבת, והוא בשטח, לוחם, מתמודד עם קשיים משלו. את צריכה לחזק אותו!!!" 

אז בהתחלה לא סיפרתי. בלעתי את הדמעות, חזק. דיברתי קצר וחיצוני. איזה מתוקים הילדים. איך הם בוגרים כשצריך לרוץ לממ"ד. הכול בסדר, אל תדאג. הכול בסדר. 

אבל אז הגיע גם המרחק. לא הפיזי, אלא הנפשי. הרגשתי שככל שאני לא מספרת, אני מוסיפה על המרחק הפיזי גם פער של רגשות וחוסר שיתוף. והרגשתי שזה לא נכון. בשיחה הבאה שלנו שיתפתי אותו באמת. כמה קשה לי לבד, איך אנחנו מתגעגעים, אילו לילות נוראים מגיעים בסוף כל יום. "גם אני כל כך מתגעגע", הוא אמר לי, ופתאום הקול שלו קצת נסדק. "אני מצטער שכל כך קשה לך, אבל אין לך מושג כמה עושה לי טוב שאת משתפת באמת". אז עשינו הסכם: משתפים באמת. אני סיפרתי על הקטנה שבוכה מתוך שינה "אבא, אבא", ועל הריקודים המצחיקים שהיא ממציאה בבוקר. הוא סיפר לי שהם לחמו כל הלילה (ואז עצר: "אני לא יכול לפרט בטלפון"). אני סיפרתי על הגשם שיורד כאן בלי הפסקה, ושבכל פעם שיורד גשם אני חושבת עליו, שנמצא בשטח. הוא סיפר לי שהוא בסדר. באמת בסדר. ואז הזכרתי לו את ההסכם, והוא הודה שהוא לגמרי ספוג, וקר לו מאוד.

אני סיפרתי לו שאחרי כל כך הרבה שבתות בלעדיו, בסעודה שלישית פתאום התגעגעתי נורא, והוא אמר לי: "גם אני", והייתה בזה מין נחמה מוזרה, שאפילו שכבר כל כך הרבה זמן אנחנו כל כך רחוקים, אנחנו עדיין מרגישים אחד את השנייה קרוב.

יהודה פנסטרהיים הוא רב, מחנך ומוזיקאי. שירה (סטופל) פנסטרהיים היא סופרת, מנחת שיח נשי פנימי ושחקנית ('אם הדרך', 'לחזור הביתה', 'מגויסת'), מופיעה ומרצה לנשים ובנות בארץ ובעולם. לתגובות והזמנת מופע: shirastopel@walla.co.il

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הצד שלו, הצד שלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפיוזים מתחילים להישרף לך. את ניגשת לסלון עם הגבינה שמצאת ונועצת בו מבט מצמית. הוא קולט שהוא עשה טעות, רק לא סגור מה בדיוק היה לא בסדר הפעם. הוא מכין את עצמו למתקפה. 

עכשיו, סטופ. מכירה את הסיפורים האלו, שבהם את יכולה לבחור עכשיו לאיזה כיוון הסיפור יתגלגל? בואי נבחר אופציה ראשונה, כזו שהיא ממש לא מוצלחת: תוך כדי המבט המפחיד שאת נועצת בו, את מתחילה להטיח בו כמה הוא חסר אחריות, כמה הוא לא מתחשב, כמה הוא לא אכפתי כלפייך ומזלזל ברצונות שלך. 

מה משותף לכל אלו? כל ה"מחמאות" האלו שאת זורקת עליו, הן סוג של אבחון על מי שהוא, על האדם שהוא, על הבעל שהוא, ובעיקר על האישיות והזהות שלו. 

ואין, פשוט אין דבר יותר מוריד ומעליב, מתגית שלילית ששמים עליך כאדם. המקרים הכי קשים שאני פוגשת בטיפול הם של אנשים שסוחבים איתם תגיות כאלו על האישיות שלהם. כמו נער שמאמין על עצמו שהוא באמת דפוק ומגיע עד למקומות של פגיעה עצמית ואובדנות מרוב האמונה שמשהו ממש לא בסדר בו, שמשהו באישיות שלו מקולקל מהיסוד. 

זה מה שביקורת בסגנון "אבחון אישיות" גורמת לצד שמולנו להרגיש. ואם זו ההרגשה שאני נותנת לו – שהוא עצמו פגום מהיסוד – המחשבה היחידה שהוא יתחיל להסתובב איתה היא שלא משנה מה הוא יעשה, התוצאה ממילא לא תהיה טובה. 

אבחון נוקב

גם לי וגם לך ברור שהמטרה שלך לא הייתה לסובב לו את הסכין של הביקורת בלב. בסך הכול רצית לקבל בפעם הבאה את המצרכים שביקשת. בואי ננסה רגע לבחור סיומת אחרת לאירוע, כזו שתשיג את מה שבאמת חשוב לך. 

נחזור אחורה בזמן כמה דקות טובות, ונבחר באופציה השנייה, זו שתעזור לסיטואציה הזו להיות פחות פוגענית, ועם זאת הרבה יותר אפקטיבית. 

דמייני את עצמך שוב מולו, עם המבט המצמית הזה שמכניס אותו לכוננות ספיגה, רק שהפעם, במקום להתחיל לזרוק עליו אבחון אישיות לא מחמיא במיוחד, תנסי להתמקד במשהו אחר. לא באישיות שלו, אלא בפעולה שהוא עשה. ואם לדייק, בפעולה שאת מבקשת ממנו לעשות בפעם הבאה. 

נכון, להיתקע באמצע מתכון שהתכוננת אליו רבות והכנת בשבילו רשימת קניות מדוקדקת זה מבאס ביותר, אבל זה מה יש כרגע, ומה שחשוב לך זה להשיג תוצאה שונה לפעם הבאה. אז במקום לבוא ולדבר על האישיות שלו וכמה שהוא לא יוצלח, בואי תדברי על הפעולות שאת רוצה שהוא יעשה בפעם הבאה. 

למשל – "בפעם הבאה שאתה לא סגור במאה אחוז אם זה המוצר שביקשתי, אני מבקשת שתוודא איתי ותשלח לי תמונה לפני שאתה מגיע לקופה". 

או בסיטואציה אחרת – במקרה שהוא חזר באיחור מהעבודה ולא עדכן אותך – במקום לתת לו שוב אבחון מקיף על מי שהוא, כמו חסר אחריות, או תמיד לא אכפת לך ממני, או אתה אגואיסט, בואי נלך לאפשרות הטובה יותר: "בפעם הבאה שאתה שם לב שאתה מגיע באיחור, אל תניח שאני מבינה שאתה מתעכב ושמן הסתם אני מסתדרת. שלח לי הודעה, תעדכן". 

וכן, אפשר להוסיף כאן שלל רגשות כמו: נפגעתי, לא נעים לי, דאגתי לך – הכול לגיטימי ומותר לשחרר קיטור. רק בואי לא נדבר על האישיות שלו, אלא על העובדות. אפשר ורצוי לדבר על הרגשות שלי, ומיד אחר כך לעבור לפעולות שאני מבקשת שהוא יעשה בפעם הבאה. 

שפרו מעשיכם 

ביקורת היא לגיטימית, אבל בשביל שהיא לא תהרוס, ובמיוחד אם אני רוצה שהיא תהיה יעילה – כדאי לציין איזו פעולה אני מבקשת לפעם הבאה, ולהשאיר את הביקורת ברובד של המעשים. 

למה? כי את האישיות שלנו קשה מאוד לשנות, אבל את המעשים, לעומת זאת, אפשר לשנות יחסית בקלות. 

כך אנחנו לומדים גם מהווידוי שנגיד ביום כיפור. הוא לא עוסק במאפייני האישיות שלנו. לא נאמר "אני גזלנית" או "אני שקרנית". דווקא במעמד שבו אנחנו מטיחים בעצמנו את הביקורת הכי נוקבת שיש, אנחנו מתמקדים בפעולות שעשינו, ושאותן בכוחנו לשנות. 

מתוך גיליון תשרי תשפ"ד

לעוד מדורים וכתבות במיוחד עבורך הצרטפי עוד היום למגזין פנימה בלחיצה כאן

הפוסט התוצאה הרצויה  הופיע לראשונה ב-פנימה.

ריין (43), יועצת זוגית, אישית ומינית ותיקה ומוכרת, היא אישה ששווה להכיר. בפיה תמיד יש מילים טובות, עידוד ונחמה, והיא ניחנה באוזניים קשובות להפליא. נדמה שכל אישה זקוקה לחברה כמוה.

הכנות שלה מתוקה וכובשת, ובתוך רגעים בודדים אנחנו צוללות בנוסטלגיה 21 שנה אחורנית, לתחילת דרכה הזוגית. אני מופתעת לגלות עד כמה דרכה של המטפלת הזוגית המצליחה, שהטור שלה ב'פנימה' הוא מהוותיקים והנקראים ביותר, לא הייתה מאז ומתמיד סוגה בשושנים.

"חודש וחצי אחרי שהכרתי את הראל, הוא נפצע בפיגוע ירי. את כל הדייטים שלנו בילינו בבית החולים", היא מגלה, ומוסיפה בחיוך: "אחד הרגעים הכי מרגשים היה כשהוא הציע לי נישואין, בבית החולים כמובן, אחרי שהפיזיותרפיסטית לימדה אותו לכרוע ברך.

"מתוקף הנסיבות כמעט ולא היו לנו זמן פרטי לבד, ואת הדברים הכי משמעותיים למדתי תוך כדי תנועה", היא מעידה.

בני הזוג ריין הקימו את ביתם החמים בפתח תקווה, ובתוך זמן קצר חבקו בן בכור ומתוק, אליעד. ריין הייתה אז בת 22 בלבד, נטולת ניסיון אימהי, ובכל זאת, תחושת הבטן שלה לא בישרה טובות.

"מההתחלה ראינו שמשהו אצל אליעד לא בסדר. הוא לא התפתח כמו שאר הילדים בגילו, ובמוטוריקה העדינה ובדיבור הוא היה הרבה אחרי כולם. בהתחלה קראו לזה עיכוב התפתחותי, בהמשך אבחנו כבעיות קשב וריכוז קשות וכתסמונת טורט. לאט לאט הבנו, אבל רק בכיתה ו' קיבלנו את האבחנה הסופית – אוטיזם", היא משחזרת, וקולה העדין נסדק.

"אחת השאלות הכי מפחידות להורים לילדים עם צרכים מיוחדים היא מה יקרה איתם אחרי שהם יסיימו את בית הספר", מסכימה ריין עם הקביעה שלי. "אליעד הולך להתנדב במסגרת השירות הלאומי כסניטר בבית חולים השרון במחסנים, ואני מתפללת שיהיה לו טוב. זה שלב קשוח מאוד".

צילום: הדס רוסו

הכול נשאר במשפחה

בשנה האחרונה היא הקימה בעשר אצבעותיה את 'מכון ריין' להכשרה וייעוץ משפחתי ממוקד. היא השכילה להביא אל קדמת הבמה לא רק את ניסיונה המקצועי העשיר, אלא גם את ניסיונם ושיטותיהם של מרצים נוספים ומוכרים בתחום, כמו ד"ר מירב וד"ר שמואלי שפירא, אילן והילה יפרח, מאור קפלן, יסכה שומר ואפרת צור. 

"אני לא מאמינה בללמוד ציפי", היא אומרת בענווה, "אני מאמינה בלימודים מגוונים, במנעד של גישות מקצועיות שמחוברות לקודש".

אחד המיזמים היפים שלה במכון נקרא "זוגות יועצים לזוגות". "אנחנו פותחים קורס לבני זוג שנוגעים שניהם בעולם הטיפול, במטרה להפוך אותם ליועצים זוגיים שייתנו מענה מקביל ונרחב לזוגות, במישור הגברי, הנשי והמשותף. הזוג המטפל הוא בעצם לא רק יועץ אלא גם מודל".

יש תקווה

ריין היא טיפוס אופטימי מטבעו. החיוך כמעט לא מש מפניה לאורך השיחה, ועל אף הסוגיות המורכבות שאנחנו נוגעות בהן, אני לא מבחינה ולו בצל של פסימיות.

כאחת שנחשפת בקליניקה שלה למשברים גדולים, לפגיעות קשות ולהתמודדויות מורכבות, לא מדובר בעניין של מה בכך. אני תוהה על הגישה החיובית שהיא דבקה בה, וריין זוקפת את הראייה הטובה שלה לזכותה של האמונה.

"היהדות נותנת המון תקווה. ישנן סוגיות בפסיכולוגיה שהגישה הרווחת כלפיהן היא שקשה לשנות או שמדובר במצב קבוע. אבל היהדות קובעת שתמיד יש תקווה, שכל אחד יכול לקחת את חייו בידיים ושתמיד אפשר לתקן.

"בתוך פסיכולוגית דתייה אני יודעת שהכול מושגח. כשאני יושבת בקליניקה שלי מול זוג, ברור לי שהקשיים שהוא מתמודד איתם הם השגחה פרטית, שהקב"ה נתן דווקא לזוג הזה את הקושי הספציפי הזה כי הוא רוצה ללמד אותם משהו.  אני מנסה לחשוב – מה הוא רוצה ללמד אותם? מה השליחות שלי כמטפלת? איך אפשר לעזור להם?" היא אומרת. "היהדות נותנת לנו את האפשרות להסתכל על הכול ממבט אלוקי ואמוני, וזה קריטי בעיניי".

צילום: עידית יקותיאל

זוגיות במרכז

בתקופה האחרונה צמצמה ריין את שעות פעילות הקליניקה הפרטית שלה, שהייתה לב ליבו של עולמה המקצועי בעשורים האחרונים. העבודה הרבה במכון והשליחות הגדולה שהיא רואה בהכשרת מטפלים, גרמו לה להפנות נתח נכבד מזמנה ומהאנרגיה שלה לאפיקים הללו. "בקליניקה אני פוגשת זוג בודד בכל פעם, בהכשרת צוות מתאפשר לי להשפיע על הרבה יותר זוגות, הורים ואנשים".

העבודה הרוחבית במכון מאפשרת לה לאמץ נקודות מבט חדשות, ולהביט באור שונה על אתגרי הדור. 50% מהפונים למכון, היא מספרת, פונים על רקע בעיות זוגיות, 30% מבקשים סיוע בבעיות אישיות, ו־20% מבקשים מענה בתחום ההורות. "אנשים לא רוצים לוותר על הזוגיות שלהם", היא מסבירה את התפלגות האחוזים הדרמטית, "ובדרך כלל, כשהזוגיות עובדת טוב – הכול הולך יותר טוב. גם עם הילדים".

לכתבה המלאה של ד"ר ציפי ריין תמצאי בגיליון אלול תשפ"ג

להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט "הקשיים הזוגיים הם השגחה פרטית" ד"ר ציפי ריין הופיע לראשונה ב-פנימה.

אלו בדיוק השילובים בזוגיות שעושים אותה לשלמה. בתחילת הקשר שלנו הייתי מסתכלת על הפערים בינינו וחושבת לעצמי, איך נדביק את כל השוני הזה? איך מגשרים על כל הפערים בהשקפת העולם? אבל משהו בלב אמר לי: יהיה בסדר.

אין ספק שעד היום יש דברים שאנחנו רואים בצורה שונה, אבל תמיד מחפשים איך אנחנו מקבלים את הדעה של האחר, לא ננעלים ומתבצרים בדעותינו, כי וואלה, לא תמיד אנחנו צודקים! גם לבן הזוג שלנו יש מה לתרום בנושא.

אז לכבוד 18 שנים לזוגיות שלנו, אני חולקת איתכן את עשרת הדיברות שלי לזוגיות מיטיבה:

♥ לחשוב כל הזמן איך אתם עושים אחד את השני מלך ומלכה. אם כל אחד יחשוב איך להיטיב עם השני, תחיו בגן עדן.

♥ לא לעשות רשימת מכולת של מה אני עשיתי לעומתך. הרשימות האלה, גם אם הן נעשות רק במחשבה, הורסות כל חלקה טובה. תהיו בטוחים שגם הצד השני עושה המון, רק שאתם לא רואים את זה, כי לראות את עצמנו הכי טבעי וקל לנו.

♥ לשמור על קשרים טובים עם החם והחמות. אל תשכחו שאלה ההורים שגידלו את בן הזוג וטיפלו בו, ואתם לא רוצים להיות אלה שגורמים למחלוקת ביניהם, זה אף פעם לא נגמר טוב. תורידו ראש ותבלעו את הכבוד. זה אימון טוב לחיים בלי קשר אליהם.

♥ לא לריב ליד הילדים! אם הייתם נכנסים ללב שלהם באותו הרגע וחווים את הצער והכאב שלהם, הייתם מבינים עד כמה אתם לא רוצים שהם יחוו את זה. זה שורט אותם לכל החיים. אז כן, שליטה ובגרות נדרשות כאן, לצאת מהבית לסיבוב או להיכנס לחדר ולנעול את הדלת.

♥ לזכור להגיד דברים טובים זה לזה. להשאיר פתקים קטנים עם הערכה למשהו שבן הזוג עשה, זה בונה כלי ורצון לעשות עוד.

♥ אפשר ורצוי "להרים" זה לזה ליד הילדים. זה יוצר אצלם בנפש הערכה כלפי ההורה.

♥ לדעת לבקש מה שרוצים. אצלנו אנחנו אומרים: את רוצה שאכין לך קפה? תגידי! אל תצפו שהצד השני ינחש מה אתם רוצים. גם לא אחרי 18 שנה.

♥ לברוח מדי פעם ללילה. יש הורים, יש בייביסיטריות, לא משנה איך תמצאו את הפתרון שעובד לכם – צאו ללילה אחת לכמה זמן. כל כך חשוב לשמור על גחלת האהבה כמו שהייתה פעם.

♥ לזכור שוויכוחים הם חלק מהחיים, אבל אופציית הפירוק היא בכלל לא אופציה! בעולם שבו הכול אינסטנט ובר־תחלופה מהר, את הבית אל תשברו. כל הבחוץ מתעתע. הטוב האמיתי נמצא ברגע הזה שאמרתם "כן, אני רוצה להתחתן איתך".

♥ ללמוד יחד! אתם החברותא הכי מיוחדת ושוות השקעה שיש. תמצאו את הזמן שהוא מעל הזמן שבו אתם לומדים יחד. אפשר גם ללכת לשיעור, העיקר שתזינו את הביחד הרוחני שלכם. זה נותן כל כך הרבה כוחות בבורות הקטנים של החיים.

♥ והכי חשוב, תהיו עזר זה לזה. תתמכו, תאהבו, תכילו. ה' חיבר ביניכם, וכל מה שהוא רוצה זה שיהיה לכם טוב. שתשמחו זה בזה ובקן המשפחתי שבחרתם להקים.

ולי נישאר לשנן, להזכיר וליישם גם בבית שלי.

מתוך גיליון אב תשפ"ג. לעוד טורים וכתבות מרתקות הצטרפי למגזין פנימה

קרדיט צילום: ערוץ 14

הפוסט הפכים משלימים: עשרת הדיברות לאהבה  הופיע לראשונה ב-פנימה.

• את עומדת בגבך אל השיש במטבח, נשענת עליו, אולי יחזיר לך קצת יציבות. אצבעותייך מעסות את רקותייך. בערב, כשהוא חוזר, את אומרת לו שאת סולחת. אבל משום מה הוא עדיין מרוחק, ימים שלמים אחר כך.

• את מג'נגלת בין מטלות הבית, מקיפול הכביסה הצבעונית דרך שטיפת הרצפה ועכשיו מול הכיור… רואה בקרקעית שלו את הספל האדום שלך, כבר כל כך רוצה לשבת לקפה. את מבקשת שיעזור לך, כי את מוכרחה לעצור ולנוח, והוא לא נענה לבקשתך.

• שעת לילה מאוחרת, את מרוחה על הספה עם ספר ביד, רק רוצה זמן עם עצמך. הבן המתבגר נכנס ומבקש שתכיני לו טוסט. את עונה לו "בשמחה" וקמה להכין. אבל כשאת מגישה לו, הוא בכלל לא נראה שמח מהעניין.

בשתי שפות 

למה זה קורה? איך זה שאנחנו חוות משהו אחד ברובד של הדיבור, ומשהו אחר בהרגשה? 

אנחנו כל כך מצפות מעצמנו לפעול נכון, לתקשר נכון עם בן הזוג, עם הילדים, עד שפעמים רבות אנו ממהרות לתקשר החוצה, לפני שתקשרנו פנימה עם עצמנו. אז תבדקי עם עצמך:

• האם את באמת כבר סולחת? או שזה מה שאת מצפה מעצמך שכבר יקרה, ולכן מיהרת להגיד את זה? אולי סליחה היא ערך חשוב בעינייך, ואת לא נותנת לעצמך להשתהות בכאב, לכבד את הרגשות שלך, לעבור את כל השלבים עד לתחושת הסליחה הזו?

• האם את מרגישה ראויה לעצור לנוח ושמישהו אחר ייקח את המושכות? או שעמוק בפנים את מצפה מעצמך להמשיך לעבוד? אולי את חשה בעלת ערך רק כשאת חולשת על הכול בעצמך, ולכן לא מצליחה לשחרר? אולי קשה לך להרפות, כי דברים צריכים להיעשות בדיוק כפי שאת עושה אותם?

• האם באמת רצית להכין את הטוסט הזה? או שיש לך ציור בראש שזה מה שאמא טובה אמורה לעשות?

ללא מילים 

ומה קורה בינתיים בצד השני? אנחנו יכולות ללמוד הרבה על איך נכון לפנות אל בן הזוג או אל הילדים, באיזו התנסחות ובאיזה טון, אבל אם אנחנו לא בשפה של אהבה עם עצמנו, עוד לפני שאנחנו פונות אליו, רטוריקה לא תעזור.

אם בפנים את לא סולחת לגמרי, זה הדיבור שיעבור אל בעלך. למרות שהוא ללא מילים. על אף המילים המפורשות האומרות שסלחת. ואת לא תביני מדוע הוא מרוחק, הרי אמרת…

ואם את מבקשת עזרה, אבל בו־זמנית את לא מצליחה לשחרר ולהסכים לקבל בצורה אמיתית, אין לו שם חריץ להיכנס ולהושיט לך יד. את תופסת את כל המרחב.

בינתיים, עד שתבני את הגשר בין הלב שלך החוצה, מה אפשר לתקשר עם הצד השני בשלב הביניים הזה, כשעדיין לא עשית את השינוי הפנימי?

במקום להגיד "אני סולחת לך", תוכלי לומר: "אני רוצה לסלוח אבל צריכה עוד זמן". במקום "אני צריכה עזרה", אמרי: "אני רוצה לעצור ולא מצליחה". ובמקום "אכין לך בשמחה" – "אני זקוקה כרגע לזמן לעצמי. תוכל להסתדר בלעדיי?" 

לא תאמיני איך הדיבור הכן שמחובר באמת להיכן שהלב שלך מונח כרגע, יוכל לחולל פלאים על מי שמולך. 

לארגז כלים לתקשורת נכונה והמשך הטור הצטרפו למגזין פנימה לחצי כאן

מתוך גיליון אב תשפ"ג.

הפוסט תקשורת נכונה: מה את אומרת? הופיע לראשונה ב-פנימה.

מתוך השבר והכאב, ועל אף האתגרים הנלווים לנישואין שניים, הן ביקשו לחיות חיים מלאים ושמחים, תוך עבודה מתמדת ומדויקת של איחוי קצוות, איחוד לבבות, ולעיתים גם בניית בית משותף לילדים שמקורם בבתים שאינם עוד. נישואים אלו רצופים, על אחת כמה וכמה, תקווה עדינה עד מאוד.

פותחת מחסומים

הודיה זייני־בסטקר (38), אם לנער בן 18, יודעת מהו טעמם המר של נישואין שכשלו. את מסע חייה המורכב היא החליטה למנף לתיקון חברתי, ולאורך השנים כתבה בצורה כנה וכובשת בפייסבוק. היא תרמה להנכחת סוגיית הגרושים והגרושות במרחב הציבורי, והציפה את הבעייתיות ביחסה של החברה הדתית־לאומית כלפיהם.

זייני־בסטקר היא אישה חזקה שצמחה מתוך משבר, ולמרות שנים רבות רצופות קשיים לא ויתרה על החלום להקים בית שני. 14 שנים חלפו מאז גירושיה ועד שעמדה שוב תחת החופה, במעמד שלא הותיר עין יבשה.

"התחתנתי בגיל 19 וחצי, כשהייתי בשירות הלאומי", היא מספרת, "והיה בנישואין משהו בוסרי שלא הצליח להבשיל. בגיל 22 נפרדנו, תוך כדי שהייתי סטודנטית ואם לתינוק קטן. נאלצתי לצאת לעבוד בכל עבודה אפשרית כדי לפרנס אותנו, לעיתים 12 שעות ביום, והחיים הפכו למאתגרים מאוד".

היו לך עוגנים ועזרה מבחוץ?

"הוריי עזרו לי מאוד, אבל גרתי ביישוב קטן, והסביבה לא ידעה להכיל את הסיטואציה. לפני 15 שנה התופעה הייתה פחות מצויה והרגשתי לא רצויה בשום מעגל קהילתי־חברתי בגלל שאני גרושה. אנשים הפנו עורף ולא ידעו להכיל. כשרציתי לעבור ליישוב אחר הבנתי שגם שם לא רוצים גרושות, ועברתי לעיר".

באופן מפתיע, מה שחיזק את זייני־בסטקר היו דווקא הרשתות החברתיות. בפייסבוק היא מצאה לדבריה "במה מרפאת" ומרחב מכיל: "מאז שאני חברה בפייסבוק התרחבה לי הפרספקטיבה, וזכיתי להעלות למודעות מתוך השיתוף הכן והאותנטי תופעות שהיו פחות נוכחות במרחב. כמות השיתופים והתגובות הגיעה לממדים אדירים, לא האמנתי.

"הבנתי שהעולם צמא לתיקון, ושהשיקוף שלי רק הדהד תופעה שלא זכתה למקום ראוי בשיח. קיבלתי המון אהדה, נפקחו לי העיניים, גיליתי טווח רחב של תרבויות, מוצאים ודרכי חשיבה, וגיליתי שאני חזקה יותר משחשבתי".

איזו תקווה את יכולה לתת לנשים שרוצות לבנות בית שני?

"כבר שנתיים שאני במקום טוב ומאושר, ועדיין בוחרת להישאר בחלק מהקבוצות של גרושים, כדי להראות שזה אפשרי. אלה שעדיין באמצע המסע ואיבדו אמון רואים שאפשר למצוא זוגיות טובה בלי להתפשר. עם ישראל עומד על אדני המשפחה, והבסיס למשפחה בריאה הוא זוגיות שמחה שהיא השורש, מקור החוסן והכוח. אני מאחלת לכל מי שעדיין לא זכה שיזכה לחוויה מתקנת".

גם כעת, בעודה נשואה באושר, לא שוכחת זייני־בסטקר שהחיים הם עבודה. "אלירן ואני מבינים שכל אחד מהצדדים מגיע עם ההרגלים שלו, ואנחנו משתדלים לכבד את השוני ולתמוך זה בזה ללא שיפוטיות. אנחנו מקדישים זמן משמעותי לבניית הזוגיות וביסוסה, ולא מאיצים תהליכים".

ביניים: כקריעת האוקיינוס

הדסה וקנין־עמר (33) תושבת בנימין, היא אם לחמישה, מעלה תכנים ברשתות החברתיות, מנחה ומרצה. לפני עשר שנים שכלה את בעלה אלירן בתאונת עבודה עקב רשלנות באתר בנייה, ונשארה אלמנה בת 23 עם ארבעה ילדים. לאחר שנה נישאה לאושר, בעלה עד היום, גרוש ואב לארבעה מנישואיו הראשונים. וקנין־עמר משתפת אותי בכנות ברגעי השבר והבנייה של ביתה השני, ומדגישה את חשיבותו של הליווי המקצועי.

"גדלתי באלון מורה במשפחה של 14 אחים", היא פותחת, "בגיל 17 התחתנתי לראשונה, היינו נשואים באהבה שש שנים וארבעה חודשים עד שאלירן נהרג.

"שנת האבל הראשונה הוסיפה לי מאה שנים לחיים וכיום אני בת 133", היא אומרת בקריצה. "הכאב לא עזב אותי לרגע, נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. הרגשות התקהו ואיבדתי את היכולת להרגיש, שמחה ועצב כאחד. הרגשתי שלקחו לי חתיכה מהלב, שחסרים לי איברים, ואף אחד לא יודע מה באמת קורה מבפנים, פשוט כי לא רואים".

חשבת שתתחתני שוב?

"כשהתאלמנתי הבנתי בשכל שלא אישאר לבד, אבל בלב חשבתי שלא הגיוני שאתחתן שוב. ביקשתי מהקב"ה שיפתח לי את הלב, ואם הוא הביא אותי למצב הזה, אז שיסדר את העניינים. לא רציתי לצאת לדייטים, וביקשתי מה' שאם יש מישהו שנועד לי, שישלח אותו עד אליי, בלי מאמץ".

וה' נענה לתפילותייך?

"טסתי לאומן, עמדתי מול הציון של רבי נחמן ואמרתי לבורא עולם: אם אתה משאיר אותי אלמנה – תן לי כוח להישאר אלמנה. אבל אם אני צריכה להתחתן – בבקשה תשלח אותו עד אליי. כשהמטוס נחת, עוד לפני שירדתי ממנו, קיבלתי הודעה מחברה שכתבה: אני רוצה להכיר לך את אושר, מאמינה שהוא יסב לך המון אושר. התברר בדיעבד שכמה אנשים חשבו עליו בשבילי".

כבר בפגישה השלישית הבינו השניים שהכיוון הוא להיות יחד. עוד בתוך שנת האבל הם התארסו, ולאחריה נישאו.

אילו אתגרים יש בבית שני לעומת הראשון?

"אם זיווג ראשון הוא כקריעת ים סוף, אז זיווג שני הוא כקריעת האוקיינוס. הקרע הראשון נמצא ונוכח כל הזמן, גם אם הזוגיות טובה. בנישואין שניים כל אחד מבני הזוג מביא משבר, געגוע, כאב, ונדרשת עבודה יומיומית כדי לייצב את החיים ולהעלות אותם על תדר נכון ומדויק.

"בנוסף, כשזוג מתחתן לראשונה הם גדלים יחד לתוך חיי הנישואין ולאט לאט מצרפים ילדים והזוגיות גדלה איתם. אנחנו התחתנו כשלכל אחד מאיתנו כבר היו ארבעה ילדים. היה קשה להיפגש ולתחזק את הזוגיות".

"אחוזים גבוהים מאוד מהנישואין השניים לא שורדים, בגלל המורכבות המשפחתית. בית שני מאתגר פי כמה וכמה מבית ראשון, ולכן אל תהיו גיבורים גדולים – לכו לייעוץ צמוד, זו לא בושה. כדי להצליח במשימה צריך המון יצירתיות".

בימים שבהם אנו זוכרים את חורבן בית המקדש, את מרגישה שקל לך יותר להזדהות עם הכאב הלאומי על רקע כאבך הפרטי?

"כשהפכתי לאלמנה הרגשתי את הכאב על שחרב לי הבית, אז הבנתי יותר מה זה אומר שלקב"ה אין בית. כל כך הרבה שנים עברו מאז החורבן, והקב"ה מנהל את העולם ומחיה אותנו. זה נותן לי כוח לחיות, לגדול, ליפול ולקום. הקב"ה הוא המודל שלי.

בלי לרצות לרַצות

בימים אלו עולה ברחבי הארץ ההצגה 'פעם שלישית גדילה' מאת היוצרת, השחקנית והזמרת גתית לביא־גבאי, שחוותה על בשרה את חורבן ביתה הראשון והשני, ונשואה כעת באושר בשלישית.

ההצגה, שזוכה לתגובות נלהבות, נולדה לפני כשנה, והספיקה מאז להתארח בין היתר בתיאטרון החאן בירושלים ובמועדון הגולה בפתח תקווה, ועתידה לעלות הקיץ בירושלים ובאריאל. ההצגה מבוססת על סיפוריהן של נשים גרושות בחברה הדתית ותובנות ממסע חייהן, ומביאה אל השיח נושאים רגישים שכמעט אינם מדוברים. ההיכרות של הגיבורה עם עצמה, עם חולשותיה ועם כוחותיה נעה בין מערכות היחסים הזוגיים שהיא בוחרת בכל פעם ממקום לא מודע או קורבני.

היוצרת, לביא־גבאי (45), היא תושבת בית אל, אם לשני בנים מנישואיה הראשונים ולארבעת ילדיו של בעלה כיום, דוד גבאי, החיים יחד איתם במשמורת משותפת.

יש שיגידו שאת אמיצה. מאיפה הכוחות להעלות על הבמה נושא רגיש כמו גירושין?

"התגרשתי פעמיים, והרגשתי שאני רוצה להביא את החוויות והתובנות מאירועי חיי ומסיפוריהן של עוד נשים כדי לתת כוחות ושמחה, תקווה ואופטימיות, אמונה שאפשר לצמוח ממשברי גירושין. כמו כן רציתי להציע דרכים למניעה, כדי שנשים לא יצטרכו לעבור את מה שאני עברתי", היא אומרת בכנות.

מסע חייה של לביא־גבאי רצוף קשיים שלצידם לימוד וגדילה, כשמה של ההצגה. "השקעתי המון מאמץ כדי להגיע לזוגיות השנייה שלי. בהתחלה הייתי צריכה להבין מה קרה ולמה, ולכן סירבתי לצאת לפגישות. כשכבר רציתי עברתי תקופה של סדנאות מודעות, שדכניות, מפגשים, טיפולי גוף־נפש. יצאתי להמון דייטים והיו ציפיות, אכזבות ומפחי נפש".

היא מעידה על עצמה שניצלה את הזמנים בהם היו ילדיה עם אביהם כדי לבנות מחדש את האמון בעצמה וביכולת לנהל מערכת זוגית שמחה. "לקראת בניית הבית השלישי היה בי כבר רצון אחר, יותר מחובר לצרכים, יותר בוגר, אמיתי ופנימי מהרצון הקודם, שאני קוראת לו 'התאהבתי בלהתחתן', כלומר לעשות מה שמקובל או לברוח מבדידות או מסטטוס".

אחד המוטיבים המרכזיים בהצגה נסוב סביב תופעת הביטול העצמי של אחד מבני הזוג בתוך המערכת הזוגית. "לזוגיות צריך שניים, ואם אחד מבני הזוג מבטל את עצמו זה פוגע בקשר", היא אומרת, ופורטת כיצד דפוסים של ריצוי וביטול עצמי בתוך קשר מחריבים את הבית כולו. לביא־גבאי גם מדגישה את החשיבות שבפנייה לטיפול לפני שמגיעים למצבי קצה: "זוגות צריכים להבין שטיפול זו זכות, הזדמנות להתפתחות ואפילו חובה. כל אחד צריך להבין ולהכיר את עצמו ואת הכוחות שלו". את תהליך היצירה של ההצגה הרגישה ליוותה הבימאית אפרת קוזין, שהעניקה מעטפת מקצועית ורגשית לתהליך המורכב.

אילו קשיים ליוו את תהליך הכתיבה, הבימוי וההפקה של ההצגה?

"כתיבת ההצגה דרשה התמסרות טוטאלית. לא היה לי פשוט להיזכר בחוויות קשות ולכתוב עליהן, ונדרשתי בכל פעם לבחור במה לגעת ובמה לא. נוסף על כך הייתי צריכה כמובן לחשוב גם על הילדים, לא לחשוף אותם. גם בתור זוג התלבטנו רבות על החשיפה והפרסום".

התוצר הסופי מצליח לשמור על עמימות בקשר לזהות הנוגעים בדבר, אך עם זאת לגעת בלב הדברים, במסע המטלטל של אישה המחפשת אהבה, אך קודם כול את עצמה. התגובות אוהדות במיוחד, ונשים מכל הקשת מוצאות את עצמן בין הסצנות והמונולוגים.

אימהות רבות אף מגיעות יחד עם בנותיהן הרווקות או המתבגרות. "אני מרגישה שיש דברים בהצגה שמתכתבים עם ההצגה של נועה אריאל ז"ל, למרות שהנושא הוא לא העניין של סממנים לאלימות, אלא דפוס הריצוי והאילמות של הגיבורה", אומרת לביא־גבאי. "כבר אמרו לי שחשוב להביא את ההצגה לבנות אולפנות, מדרשות ושירות לאומי, כדי שיהיו מודעות לנושא עוד לפני שהן נכנסות לקשר".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט בית שני: על חורבן ביתם הראשון ובניין הבית השני הופיע לראשונה ב-פנימה.