אוי אורי, אמרתי לה, זה לא נעים לי. אבל היא המשיכה ונתנה עוד מכה. מספיק מתוקה, אנחנו לא מרביצים. עוד מכה, הפעם לאלישע. מספיק! אני לא מרשה! כבר קצת כעסתי. אבל זה חזר על עצמו גם בהנקה אחר הצהריים למחרת, ועוד פעם… ועצרתי רגע. מה קורה לה? 

ופתאום קלטתי. מאז שאלישע נולד, אורי מרים עוברת מסע. ילדה מתוקה שרוצה לקבל אותו באהבה, לעזור, "אמא הוא בוכה!" ורצה להביא לו מוצץ או משחק, מלטפת ועושה קולות ופרצופים כדי להצחיק, וגם מצליחה מאוד. 

ועדיין, זה לא קל לה. היא, שהגיעה לעולם אחרי שנים של המתנה וגעגוע, הייתה במרכז של העולם שלנו. כולנו עליה, קשובים לרצונותיה, מתפעלים מכל תנועה, מילה, נשימה… והנה נכנס יצור לחייה. וככל שהזמן עובר, הוא נהיה חמוד וצוחק ומגיב יותר ויותר, והוא מושך תשומת לב – ששייכת לה, מה זאת אומרת?! כך נוצר בה תסכול שהופך לתוקפנות. 

אבל… גם בתוכי יש ילדה קטנה. וכשמרביצים לה, היא מתקוממת. כשמציקים לה ומתקיפים אותה, היא מתעוררת להיות תוקפנית בחזרה. וזה לוקח שבריר שנייה, משהו קדמוני, כשמישהו חותך בכביש, או כותב מילים רעילות ברשת, היא הופכת להר געש של לבה רותחת שעומדת להתפרץ. 

ואני האמא. של שתיהן. 

ובתור אמא, אני רוצה להיות בוחרת ולא מופעלת, קשובה למה שרוחש שמתחת. לתת מילים לאילמות. כשאני מנכיחה את הכאב שלה במילים, יחד עם רצון כן למצוא פתרון – זה מרפא אצלה משהו. עוד לפני הפתרון, רק מעצם התנועה שנובעת מעין טובה, מאהבה, אני מרגישה אותה נרגעת, כמו אומרת: "יש על מי לסמוך. יש פה אמא. אני לא לבד, רואים אותי. מבינים אותי".

ולא פחות חשוב – המילים האלה, המנחמות, שבאות מתוך בחירה, משפיעות גם עליי לא פחות. הילדה הפנימית שלי מבינה, וגם היא נרגעת. והמוח שלא נעכר מרגשות שליליים, נשאר צלול לחשוב על פתרונות יצירתיים למצב. 

עטופה ברחמים 

בתקופה הסוערת שלנו אני שומעת הרבה סביבי, וגם שואלת בעצמי, מי כאן המבוגר האחראי? מי יניח מילים שירפאו? מי תיקח אחריות לתנועה של עין טובה, של אהבה? והפסקתי לחפש בחוץ. אני מוצאת את עצמי נלחמת מלחמה אחת: להוציא את עצמי מתוך הסערה, להיות בעצמי האמא. 

במרחב הפנימי, אני מוצאת שכל הקולות הנשמעים היום עמוסים להתפקע ברגש. רוב העם היושב בציון אינו בקיא בכל סוגיה שעולה – משפטית, ביטחונית או תרבותית. ובכל זאת, כמעט כולם תופסים עמדה ברגע, על סמך כמה משפטים שנאמרים בטון מסוים. ומיד יש לנו מה להגיד, וממה להיכנס לחרדה או לכעס, ויש את מי לשנוא. 

כל הפצעים שהנחנו להם כי כאב מדי לגעת שם, ונראה שאי אפשר לרפא אותם בכלל, מדממים עכשיו מחדש. ומי שרוצה לרפא, לא יכולה להיות חולה. הדבר היחיד שאני רוצה לחפש, זה את מה שרוחש מתחת למילים הקשות שנאמרות, מילות הקצה. 

כשאני נשאבת למערבולת תסכול על המצב, אני עוצרת ושולפת את עצמי בכוח. מחפשת מילים לאילמות. נכון שזה כיף להיות ילדה קטנה, חסרת אחריות, שמחכה שמישהו ינקה אחריי, אבל אי אפשר לברוח מאחריות. אם לא נשמור על ניקיון, ולא ננקה גם את מה שאחרים שופכים, רק יהיה פה מסריח יותר, ויהיה קשה יותר להאמין בטוב ולפעול מכוחו. 

כולנו מבוגרים שאחראים על הילדים שאנחנו. אחראים לנשום, למצוא בתוכנו חמלה. לחפש את הכאב שמתחת, לתת לו מילים ומקום. לא לפחד לעשות את זה גם אם ברגע הראשון אין לנו תרופה, אין פתרון. 

עצם התנועה שנובעת מתוך עין טובה ואהבה, מעוררת גם בצד השני את אותו התדר. וגם כשאני לא יודעת כמה זמן ייקח, וגם אם אני פיצית ולכאורה חסרת חשיבות, טיפה ועוד טיפה תהיינה לים. ים רחמים. זה מה שאנחנו זקוקים לו… 

המון אימהות, רחם ועוד רחם, שיעטפו ביחד ברחמים מציאות חדשה שצריכה להיוולד, ויזינו בכוחות של אמונה ואהבה. את מוכנה להצטרף, אמא?

מתוך גליון אלול תשפ"ג. לעוד תוכן איכותי וערכי במיוחד עברוך הצטרפי למגזין פנימה בלחיצה כאן 

הפוסט סליחה, מי האמא פה? הופיע לראשונה ב-פנימה.

נשמע מוכר? זהו רק מקרה אחד מני רבים שמגיעים אל הקליניקה של ד"ר שירלי הרשקו, מומחית להפרעות קשב ומי שמשמשת מורת נבוכים לילדים, אנשים וזוגות שהפרעת קשב פוגעת בהם ומשבשת את חייהם.

"זה לא שלא אכפת לו", מסבירה ד"ר הרשקו, שאבחנה את הבעל במקרה הנ"ל כסובל מהפרעת קשב, "זה לא בשליטתו. הוא הכי אוהב אותה בעולם ומאוד רוצה להקשיב לה, אלא שהוא לא יכול – יש טווח קשב של חמש דקות בהפרעת קשב. עם זאת, יש המון מקום לעזרה ואופטימיות. טיפול תרופתי יסייע לו להקשיב, וגם בנוגע להתארגנות ולמשימות יש מה לעשות – צריך ללמוד איך להתארגן עם ההפרעה הזאת, בגלל המחסור בדופמין קשה להתחיל את הדברים וקשה לסיים אותם, אבל עם לימוד נכון הכול יכול להשתנות".

ד"ר הרשקו היא שם דבר בכל הנוגע לטיפול בהפרעות קשב, ושמה הולך לפניה לא רק בארץ אלא גם בחו"ל. היא עשתה דוקטורט בתחום הפרעות הקשב באוניברסיטה העברית ופוסט דוקטורט באנגליה. בכנס עולמי שנערך בפורטוגל זכה מחקר שערכה על הפרעות קשב ותזונה במקום הראשון מתוך 295 מחקרים של טובי המומחים בעולם.

עם הזמן המשיכה הרשקו גם ללימודי פסיכותרפיה ממוקדת גוף, וכיום היא אף לומדת הוראת יוגה, שלדבריה עוזרת מאוד להפרעת קשב. באמתחתה ארבעה ספרים שכתבה על הפרעת הקשב בהיבטים שונים, ופודקאסט אחד מצליח ביותר בשם "אנשי הקשב", שכבר צבר רבע מיליון האזנות.

מה הדבר הכי מפתיע שגילית על הפרעת קשב במהלך השנים?

"וואו, הכול. אנשים לא יודעים כמה דברים מפתיעים יש בה. למשל, שהיא ממשיכה גם אחרי בית הספר, ולא רק ממשיכה אלא מתעצמת ומחריפה, שהיא יכולה לגרום לחרדות ולדיכאון בשיעורים מאוד גבוהים אם לא מטפלים בה, ושיש הבדל משמעותי בין מי שיש לו הפרעת קשב ובין מי שיש לו קשיי קשב. 

"הפרעת הקשב משפיעה על המון תחומים. בזוגיות, למשל, היא מעלה פי שלושה את הסיכון לגירושין. היא משפיעה גם על תזונה, על שינה, ויש גם המון הפרעות שקשורות בה, כמו טיקים, OCD, אגרנות, אפילו פרפקציוניזם, וגם מחלות אוטואימוניות כמו סוכרת וצליאק. עם זאת בעיקר הפתיעה אותי – וזה כך עד היום – היכולת המהירה ליצור שינוי".

לשנות את המערכת

לכבוד שנת הלימודים החדשה ההולכת וקרבה, שירלי מתייחסת לטענה הרווחת כי כיום הפרעות קשב הפכו לתופעה נפוצה יותר, וכל ילד שני נשלח לאבחון, אולי אפילו אבחון יתר. "זו אשליה. יש יותר ילדים שמאובחנים עם הפרעת קשב כי יש יותר מודעות, וזה מבורך", היא אומרת, ומבהירה כי בעבר ילדים סבלו מתת־אבחון וממסגרות לימודיות שלא התאימו לצורכיהם.

החשיפה הממושכת למסכים היום לא מגדילה את שכיחות ההפרעה?

"הפרעת קשב היא מולדת לגמרי. מסכים יחריפו קשיים אצל כולם, אבל הפרעת קשב משמעותה שהאדם נולד עם מוח שהוא אחר לגמרי. מדובר ב־5%-10% מהאוכלוסייה, שמגיעה לעולם עם פחות דופמין ועם שונות במבנים הקדמיים במוח, האחראים על ויסות, ניהול ובקרה". 

המוני ילדים נוטלים ריטלין כדי שיוכלו לשבת שעות בכיתה, אבל אולי הבעיה היא בכלל במערכת, שמנסה לשים את כולם באותה שבלונה? אולי צריך לבנות לילדים האלו מערכת שתתאים להם?

"קודם כול אני מסכימה. זו המערכת, והיא אכן לא מותאמת, אבל כרגע אין מסגרת אחרת, והילדים צריכים לשבת לפחות שש שעות ביום ולהקשיב, 12 שנים לפחות, ואחר כך יש גם אקדמיה. הרבה פעמים מדובר, אגב, בילדים מאוד חכמים, שרוצים ללמוד ורוצים להקשיב, אבל לא מסוגלים, למרות שהם מאוד רוצים. הטיפול התרופתי עוזר להם להקשיב, ללמוד ולהביע את היכולות שלהם".

מבית ומחוץ 

תוך כדי התואר השני שלה, ובזמן שהיא צוללת עמוק אל עולמם של בעלי הפרעת הקשב, החלה ד"ר הרשקו לשים לב שהתסמינים וההתנהגויות שהיא חוקרת מופיעים גם אצל בן זוגה. "בהתחלה לא ידעתי שיש לו הפרעת קשב. חשבתי כל מיני מחשבות קשות, שלא אכפת לו או שהוא אגואיסט", היא מודה בכנות, "אבל בסוף הבנתי אותו לגמרי".

עם הזמן למדה הרשקו לנהל מערכת זוגית מותאמת לסיטואציה: "אני מתאימה את עצמי, מזכירה לו דברים, למשל. זה מאוד עוזר לנו גם בזוגיות וגם בהורות".

איך זה להיות חוקרת בתחום ואמא לבנות עם הפרעת קשב?

"להיות אמא שמבינה זה עולם אחר. אני לא כועסת עליהן, לא מתעצבנת, ומשחררת אותן מכל מיני דברים כמו סדר וארגון בחדר".

הפרעה ללא גיל

לקליניקה של ד"ר הרשקו מגיעים לא מעט מבוגרים לעבור אבחון להפרעת קשב, לאחר שכבר צלחו עשרות שנות חיים לצד ההפרעה. "בגיל מבוגר הפרעת הקשב הרבה יותר בולטת, ומשפיעה על המון תחומים, כמו על הזוגיות למשל", היא אומרת. "ברגע שאתה מקבל גושפנקה להתמודדות שלך, אתה מצליח להסביר הרבה דברים – לעצמך, לבן הזוג ואפילו למנהל בעבודה. האבחון הוא הצעד הראשון לשינוי. 

"לא מזמן היה אצלי אדם חמוד בן 75, שאמר: אני צריך את האבחון בשביל אשתי – יצאתי לפנסיה והיא משתגעת ממני, אני רוצה שהיא תראה מה יש לי. הוא גם ביקש להסביר לעצמו למה הוא היה כזה תלמיד גרוע, ולמה אחר כך הוא לא הצליח בעסקים. פתאום הכול הסתדר אצלו, כמו חלקי פאזל שמונחים סוף סוף במקומם. זה מדהים".

ובגיל 75 הוא הצליח לקבל כלים כדי ליצור שינוי?

"דבר ראשון, הידיעה עצמה מאוד עוזרת ומביאה לסבלנות, גם מצידו וגם מצד אשתו. וכן, הוא קיבל כלים שעזרו לו, גם תרופתיים וגם התנהגותיים".

כתבת ספר שלם על תזונה והפרעות קשב. מה הקשר ביניהם?

"זה כאוס שלם. אנשי הקשב לא מתארגנים על האוכל, הם מנשנשים כל היום, אוכלים בלי לשים לב, או שלא אוכלים בכלל במשך היום ואוכלים הרבה בערב. מאוד קשה להם לארגן אוכל לעצמם ולמשפחה, זה דורש מהם המון. הם אוכלים פחות בריא, הרבה יותר מזון מהיר, ויש להם סיכון גדול פי שניים להשמנה וסיכון גדול פי ארבעה להפרעות אכילה".

ד"ר הרשקו מספרת כי מאפיין דומיננטי נוסף של בעלי הפרעת קשב הוא רגשי אשם או נחיתות משמעותיים. "כל מי שמגיע אליי – מגיע גם איתם. אנשים תמיד מאשימים את עצמם ולא את ההפרעה. זה החלק שהכי עצוב לי, השימוש במילים כמו 'אני עצלנית', 'אני דפוק', 'אני טיפש'. אני שומעת הרבה מאוד משפטים כאלה. למעשה, לא נראה לי שעובר יום בלי שאשמע את המילה 'עצלן'. זה לא נכון, אתה לא עצלן – פשוט אין לך דופמין. יש קושי שעוצר, שתוקע, שמונע ממך לעשות דברים".

מתוך גיליון אלול תשפ"ג. לכתבה המלאה והמלצות מד"ר הרשקו לקראת החזרה ללימודים הצטרפי למגזין פנימה

הפוסט אבל מה הקשב? הופיע לראשונה ב-פנימה.

אז כן, הבית שלי מעוצב כזה, עם חפצי נוי, ספות בהירות, עציצים ושמיכות וינטג' מפוזרות על הספות. אבל בחופש הגדול יש בו גם טושים על השולחן, דפים גזורים, ספרים על הספות וגם כמה גיליונות מדבקות.

איך זה מסתדר יחד?

-כאשר ברירת המחדל של הבית היא שהוא מעוצב ושמוקדש בו מקום של כבוד לחפצים, אחרי איפוס וסידור בסוף היום הוא יחזור תמיד להיות יפה ונעים.

-הגדירו מקומות מסוימים וקבועים לפעילויות חופש, כך תוכלו לתחם את הבלגן ולסייע לאיסוף מהיר (יצירה על הרצפה מעל ניילון או קרטון פרוש מתחת למזגן – זה קריר, קל לאיסוף ומוגדר).

-יש מקומות שלא נכללים בבלגן הכולל, כך שגם אם הגיעו המון חברים או בני דודים – יש מקומות שבהם לא משחקים ותמיד יישארו כמעוזים מסודרים, וכאן כל אחת תגדיר מה הגבול שלה – חדרי שינה, סלון, מטבח או מיטות.

-אם יש לכם אחסון סגור בקרבת החלל המרכזי, אפשר להעביר אליו באופן זמני או קבוע חפצים שזיהיתן שגורמים להכי הרבה בלגן.

-זה הזמן להוציא את כל כלי המטבח היפים, המיוחדים והכי הכי מעוצבים – כן כן, לא התבלבלתי – ולערוך ארוחות חגיגיות עם הילדים. גם אם מדובר בארוחה המורכבת מטוסט, סלט וחביתה, מובטחת חוויה מעוצבת ובלתי נשכחת.

-והכי חשוב – לשחרר, לנשום וליהנות מהרגע.

משפחה נחמדה עם ארבעה ילדים חשקה במרחב נעים, מכיל ופתוח שבו יוכלו לחיות בכיף ולארח חברים ומשפחה. הם פנו למעצבת רויטל גל שתעזור להם לעצב את בית חלומותיהם. בעזרת חלונות גדולים ודומיננטיים בחלל המרכזי, נוצר בית שבו פנים וחוץ מתחברים ומשפיעים זה על זה.

> המטבח בהיר ופתוח. בינו ובין פינת האוכל נבנתה יחידת מדפים מובנית המשמשת להדלקת נרות שבת ולתצוגת חפצי יודאיקה.

שולחן האוכל נפתח לגודל מכובד המאפשר ישיבה של אורחים רבים. על הקיר הודבק טפט בהיר שנותן עומק לפינה.

בכל החלל המרכזי הושם דגש על גופי התאורה שנותנים כיוון וזריקת צבע או סגנון לכל אחד מהחללים.

מול הכניסה הוקדש קיר לזכר החורבן – אומן מיוחד עיצב בטיח כיתוב דקורטיבי שמעצים את הקיר ואת ייעודו.

> הסלון תוכנן סביב שטיח יוצא דופן, בעל צבעים עזים וייחודיים, שהתקבל בירושה. הטקסטיל בסלון וההדום הותאמו מתוך פלטת הצבעים של השטיח, ויחד עם הרהיטים הניטרליים נוצר מראה נעים והרמוני.

לחלל המרכזי מספר פינות שנוצלו לפינות ישיבה נפרדות. אחת הפינות נוצרה סביב הקמין ומשמשת כפינת רגיעה ונחת, עם נדנדה תלויה ושטיח לרביצה מול הקמין.

קרדיט למעצבת: רויטל גל (עיצוב. פשוט. יפה), מעצבת פנים ומשביחת נכסים 052-5304857

מתוך גיליון תמוז תשפ"ג. לעוד תוכן איכותי וערכי הצטרפי עוד היום למגזין. לחצי כאן

הפוסט מבית ומחוץ: עיצוב פנימי עם שרי גלסנר הופיע לראשונה ב-פנימה.

מחפשות המלצות חמות לימי הקיץ החמים? לפניכן יומן מסע מאטרקציות שונות, בדרגות קושי והשקעה מגוונות, שתוכלו להוציא אל הפועל בחודש הקרוב. נסו את זה בבית – זה בדוק.

הנה באה הרכבת

רמת השקעה: אימהות שוקעות

הכנה מראש: לא כאב ראש

מיקום: תחנת הרכבת הקרובה למקום מגורייך

עלות: כרטיסי נסיעה ונשנושים לדרך

ילדים אוהבים רכבות. זה מרעיש, זה מגניב, זה מהיר.

מבוגרים לא פעם סולדים מרכבות. הם, לעומת צאצאיהם, זכו להתוודע ללוח הזמנים המתעתע של רכבת ישראל. זו שאין לה חלופה ויכולה לאחר או לשבות מתי שבא לה.

על אף הזיכרונות הטראומתיים מימי ראשון של האולפנה והשירות הלאומי, שבהם חוויתי ברכבת בעיקר דוחק, צפיפות וחבטות רנדומליות מקיטבגים של חיילים, החלטתי לקחת את הילדים לנסיעת מבחן בכלי התחבורה הנחשק. ארזתי מים, אוכל ואופטימיות מהולה בחשש. הילדים מצידם התרגשו עד השמיים, אני מצידי פחדתי שהחוויה הזאת תיצרב אצלם לעד כטראומה, כזו שתעובד בהרחבה על ספת הפסיכולוגית בעתיד.

אך הנה בא היום, הרגע והשעה, ועלינו על רכבת. לא רק שהיא הגיעה בזמן (!) – אפילו מצאנו מקום בקלות (!) והתחלנו בנסיעה. לא אשקר, ההתרגשות של הילדים הצליחה להדביק אפילו אותי. הרגשתי כאילו גם אני נוסעת בפעם הראשונה, מגלה את עושר הנופים החולפים ושומעת את קול שקשוק הגלגלים הייחודי. ברגע של התלהבות כמעט קפצתי יחד איתם על המושבים המרופדים, עד שנזכרתי שאני בת שלושים.

האמת? לא היינו צריכים יעד לנסיעה הזאת. הנסיעה עצמה, כולל ההמתנה לרכבת ברציף והחלפה אחת – היו חוויה בפני עצמה. כשהגיע הכרטיסן, הילדים שלפו לו בגאון את כרטיסי הנייר שלנו (רב־קו זה למתקדמים), ובכל פעם שהודיעו בכרוז על התחנה הבאה הם התעניינו בשם והעלו גם אצלי כמה שאלות (למה יש כל כך הרבה תחנות בתל אביב? מי היה סבידור? והאם מישהו באמת גר בבית יהושע?)

זו הייתה גם הזדמנות נהדרת לדבר על מגוון הנופים השונים שיש לנו בארץ: הרים ועמקים, מדבר, ים גדול וימה קטנה, ים המלח, הרבה שדות ואדמה, בתים קטנים ובניינים גבוהים, והכול בארץ קטנה שאפשר לנסוע בה מצפון עד דרום תוך שעות ספורות, כולל תחנת ריענון בדרך. הנסיעה ברכבת (בשעות ובימים נוחים) היא חוויה בפני עצמה. אני ממליצה לחרוש את הארץ לאורכה עם הילדים, כשהנסיעה עצמה היא היעד.

מחפשת בילוי קרוב וזמין, שלא דורש יותר מדי היערכות או השקעה?

ביניים: החול והים

רמת השקעה: אימהות בינוניות וסבירות

הכנה מראש: לא כאב ראש

מיקום: חוף הים הקרוב לביתך

עלות: דלק ואוכל

כמי שגדלה בקריות, חוף הים אינו זר לי. ימי שישי של ילדותי היו זמן מושלם לקפיצה קצרה לחוף עם אבטיח וענבים, וחזרה מהירה לפני שבת, יחד עם ארבעה קילו חול במקומות שהשתיקה יפה להם.

ילדיי מכירים את הים יותר מרחוק, ולאחרונה החלטתי לתקן את המצב. ביום קיצי אחד יצאנו לחוף הקרוב. ארזתי בקטנה – מכולה עם פירות, חטיפים, כריכים, שתייה, מגבות, בגדי החלפה, שמפו, מברשת שיער, קרם הגנה, משקפי צלילה, כלים חד־פעמיים, שמיכה לחוף, שמיכה לאוטו, כיסאות חוף, מטקות, כלי חפירה ודלי – ויצאנו לדרך.

הילדים התרוצצו על החוף, בנו ארמונות ומגדלים, אמרו רק חמישים פעם בדקה "אמא תראי מה בניתי" ועוד ארבע מאות פעם ביקשו שאקח אותם למים ואז נחזור לחוף ואז שוב למים. עקבנו יחד גם אחרי עפיפונים צבעוניים, והענקנו ניקוד לשחקני החוף הישראלי שפינגפנגו את עצמם לדעת.

הילדים, כמובן, לא נגעו בכמויות האוכל שהבאתי, ורק רצו ארטיק במחיר מופקע. חזרנו עייפים אך מרוצים, עם ארבעה קילו של חול, בנוהל.

לעוד רעיונות בגיליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט לעבור את החופש בשמחה הופיע לראשונה ב-פנימה.

באותו עולם ממש אנחנו מצפים לקבל תשובה מהירה. הרי שלחתי מייל או ווטסאפ לפני חמש דקות תמימות, אז איך זה שעדיין לא קיבלתי תשובה? ועכשיו? ועכשיו? אנחנו רואים בוויים הכחולים עדות מזעזעת לכך שהשאלה התקבלה אך התשובה מתמהמהת, ובמי שלא עלינו ביטל את הוי הכחול – פושע נמלט.

חיובית או שלילית?

אפילו בהזיית הקורונה לא נפקד מקומה החשוב של התשובה, כל מי שנאלץ לעבור את הבדיקה חודרת האפים נאלץ גם להישאר עם השאלה המנקרת: חיובית או שלילית? מבודדת אותך יחד עם כל מי שהבטת לכיוונו ב-14 הימים האחרונים או שולחת אותך לחופשי (או לכל היותר למנוחה עם אקמול במיטה)?

ומה לגבי מי שהוצא לחל"ת? הוא נאלץ להתמודד עם שאלת השאלות: האם אי פעם יענו לו בביטוח הלאומי (למי שעדיין תוהה, כאן התשובה דווקא די ברורה ואחידה: לא).

הדור שלנו דורש תשובות, כנראה מהסיבה הפשוטה שהוא שואל שאלות. אומנם כבר אחזו חז"לינו ביכולת שאילת שאלות מפותחת, ולא זו בלבד אלא יישמו את המנהג היהודי שקדם אפילו להם – לענות על שאלה בשאלה, ועדיין הם שאלו פחות שאלות מילד ישראלי ממוצע (ממוצע אני אומרת לכם, ברור שאצלכם בבית הם שואלים יותר).

מה לעשות, עם כל הטוב שהמודרניזציה הביאה עלינו (מדיח כלים, השתק בקבוצות ווטסאפ וכלים חד פעמיים שלא צריך להדיח), היא הביאה איתה גם את השאלות. אם פעם הייתה ודאות גמורה בהכול בערך, החל מהיכן תגור ועד עם מי תחיה את שארית חייך, היום, במציאות שבה כל האפשרויות לכאורה פתוחות, שום דבר לא ברור ונשארנו בעיקר עם השאלות. אז מה הפלא שאנחנו זקוקים כל כך לתשובות טובות?

וכאן מתברר שלא לכל שאלה יש באמת תשובה בגוגל. גוגל לא יודע מתי נתחתן או איפה כדאי לנו לגור, הוא לא יודע אם היום יהיה לנו יום מוצלח או מה הופך את המתבגר הספציפי שלנו לכל כך מצוברח. הוא לא יודע איזו מתנה תשמח את בן הזוג ואפילו לא מתי יהיה הסגר הבא ובאיזו מתכונת. הוא אולי יודע מה כדאי לעשות כשעצובים ויכול להציג לנו מגוון פעילויות משמחות, אבל לא יודע לתת לנו את התשובה לשאלה למה אנחנו לא מאושרים, או מה יהפוך אותנו לכאלה.

גם אנחנו ההורים, קצת גוגל לפעמים, כי הצד הקשה באמת הוא לא של מי שמצפה לתשובה, אלא של זה שצריך לתת אותה. ואנחנו הרי כבר יודעים ש'ככה' זאת לא תשובה. אז אנחנו מנסים. לפעמים אנחנו עושים גוגל בעצמנו, לפעמים אנחנו שואלים בקבוצות של הורים אחרים, לפעמים אנחנו אומרים שהתשובה מורכבת או שאין תשובה ברורה, ולפעמים לפעמים אנחנו פשוט מודים שגם אנחנו לא יודעים.

ואם אתן שואלות למה בטור שמיועד לעשרת ימי תשובה בחרתי לעסוק דווקא בשאלות קטנות ופחות חשובות, אני חושבת שאני דווקא יודעת את התשובה, ובדיוק הולכת לעשות אותה.

הפוסט מה התשובה? רעות צימרמן בעקבות תשובות לשאלות שילדים שואלים הופיע לראשונה ב-פנימה.

התחלה חדשה. יום אחרי תשעה באב אני כבר חולמת את אלול. באמצע אב, בחופשה המשפחתית כבר שרנו 'אדון הסליחות', ומא' באלול השכמנו קום לסליחות נוסח קורונה.

זה זמן מרגש, האוויר מתחדש, הכול מתחדש. זמן שמסוגל להתחלות חדשות. כל שנה, בזמן הזה, בין ראש השנה ליום כיפור, אני מקדישה שעתיים להתכווננות לקראת השנה החדשה. יוצאת החוצה, לטבע או לבית קפה, לבד לבד, עם מחברת.

"צא מן התיבה" – כדאי לצאת מהבית בשביל זה, לצאת מכל המוכר, כדי שגם הראש שלנו ישתחרר ויגלה חלקים יצירתיים. אני עושה מעין אסיף: מה היה השנה, על מה אני מודה, מה כבר יש, ומתוך ההכרה במה שיש – מה הלאה, לאן אני רוצה להתקדם. להציב מטרות ויעדים. צעדים קטנים.

עם איזה ילד אני רוצה לחזק את מערכת היחסים שלי השנה? מה אני לוקחת על עצמי מבחינת בריאות? עבודת השם? איזה כיף זה לפתוח את המחברת כעבור שנה ולראות את ההתקדמות, לראות שבתחומים מסוימים אפילו עקפתי את המטרות שלי, שבזכות הקורונה תפילת שחרית נכנסה ללוח הזמנים הקבוע שלי, ואפילו לימוד יומי. מי היה מאמין?

לנסות בלי פחד

לפני שנים, שהבכורה שלי הייתה בת שתים עשרה, פתחתי את הארון שלה ולהפתעתי גיליתי רשימת מטרות לחופש הגדול. 'לחזק את הקשר עם האחים', כתבה שם המתוקה הזאת, 'לשחק איתם לפחות פעם בשבוע' – פתאום הבנתי למה היא מציעה לכולם בכל שבת לשחק איתה קלפים. 'לאכול בריא', 'לעשות ספורט', 'ללמוד אנגלית'.

מה שמפתיע הוא שלא זכרתי שדיברתי או הטפתי על כמה כדאי להכין רשימת מטרות ורצונות לקראת תקופה משמעותית כמו חופש גדול, תחילת שנה או יום הולדת. מה שלא מפתיע הוא, שהילדים לומדים מאיתנו גם בלי לדבר. את רוצה שהילדים שלך ינצלו את הזמן – התנהגי כך! נצלי את הזמן.

אפשר גם לדבר, למה לא? על שנה חדשה וחלומות ורצונות. אפשר גם לחשוב יחד מה היינו רוצים שיקרה השנה. מעניין מה הילדים יגידו. אולי יותר זמן משפחתי יחד, אולי טיולים, אולי יותר אורחים. זאת שאלה נהדרת לשולחן השבת.

לעיתים ההחלטות החדשות מלוות בכאב ובחשש. כאבים על החמצות עבר, על אינסוף הבטחות שלא קוימו ולא כובדו. והילד, כמה קטן ככה מיואש. רק בן עשר, וכבר לא מאמין שיצליח. גם האימא. למה לכתוב שוב דיאטה אם כבר עשרים שנה אני מנסה ורק עולה במשקל? כמה טוב לשתף בסיפורי כישלון.

"כן, אתם זוכרים את השנתיים שעשיתי תרגילי עיניים בכל יום וגיליתי שרק עלה לי המספר ולא הצלחתי להוריד? שהבטחתי לעצמי שאכתוב ספר ורק שני הפרקים הראשונים מוכנים?" אנחנו לא מצליחים הכול, אבל לפחות מנסים את מה שבידינו. אפילו לדבר על הרצונות שלנו זה כבר צעד. בואי תהיי את הראשונה. שתפי בחלומות שלך, ברצונות שלך, והם כבר ילמדו ממך.

חלום גזור

במוצאי יום כיפור מגיע השלב השני – יצירת לוח חלום. אני מזמינה את הילדים ואנחנו פורשים על הרצפה מגזינים של 'פנימה' ו'אותיות וילדים' (מודה באשמה), ובמעט תחושת חילול הקודש גוזרים את החלומות שלנו מתמונות ומילים שאנחנו מוצאים, ויוצרים על עטיפת היומנים שלנו קולאז' מהמם, שיזכיר לנו בכל יום את שאיפותינו, רצונותינו ותשוקותינו.

וכמו שכתב הרב שטיינזלץ זצ"ל (אור פני מלך): "האדם צריך לשאוף מעלה מעלה ולחלום חלומות גבוהים, ככל שיחלום יותר, כך יותר דברים יצליחו…"

מאת: תמר נזרי

הפוסט חוג הורים: מתחילים מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

אם ילד סירב למזון, הוא לא אוהב אותו – לעיתים ילדים צריכים להיחשף למאכל פעמים רבות עד רצון לנסות אותו או להתרגל אליו. וכן – זה תקף גם לירקות. מומלץ להמשיך להציע לילדים מגוון מזונות, מבלי ללחוץ עליהם, ולגוון בדרכי ההגשה.

כריך וגמרנו – לרוב נצייד את הילד בכריך לבית הספר, אך לעיתים ביום לימודים ארוך הכריך לא יספיק, והילד יכול לפנות לחטיפים או לחזור מורעב הביתה. שאלו אותו ובהתאם ציידו בעוד כריך, פרי, ו/או חטיף טבעי כמו צ'יפס פירות ללא טיגון, חטיף תמרים  חטיף תמרים עם 100% מרכיבים טבעיים – כמו "ילדודס" מבית FREE שיכולים להוות ארוחה קלה נוספת.

תפריט ילדים בבקשה  – אם תמיד נלך על "שניצל וצ'יפס", העדפות המזון של הילדים יתקבעו בהתאם, דבר שיכול ליצור גם בררנות אכילה. במקום להכין מנות "של ילדים", נסו למצוא מנות פשוטות להכנה שאפשר לשתף אותם בהכנה שלהן, וכך להגדיל את הסיכוי שירצו לאכול מהן יחד איתכם.

אם לא תאכל, לא תגדל  – לא מעט הורים מדרבנים את הילדים לאכול יותר ולסיים מהצלחת, מהחשש שלא אכלו מספיק. בפועל, לילדים בריאים יש ויסות רעב ושובע טבעי, והם יאכלו כשהגוף שלהם זקוק לכך. התערבויות כאלה יכולות לשבש את הויסות הזה, וליצור מתח מיותר.

ממתקים לא בבית – ילד שההורים שלו אוסרים עליו לאכול ממתקים, עלול לאכול אותם בסתר, לחוש רגשות אשם ולהפריז בהם כשנחשף אצל חבריו. גם ממתקים נגישים בכל עת עלולים ליצור חוסר איזון. נסו למצוא את דרך האמצע, וליצור סביבה לא קיצונית.

הפוסט תזונת ילדים – לא מה שחשבתם הופיע לראשונה ב-פנימה.

במפתיע או שלא בתאריך ה-1 בספטמבר תיפתח שנה הלימודים החדשה וכבר ב-5 בספטמבר, למורת רוחם של המורים וההורים, יצוין יום האיחורים העולמי. גאדג'טשופ עוזרת לנער את כל התירוצים האפשריים ומציגה מגוון שעונים מעוררים מעוצבים ומדליקים שיעירו גם את האנשים העקשנים והישנוניים ביותר! בעוד שטלפונים ניידים ושעונים מעוררים רגילים רק מצפצפים, ישנם כאלו שיצריכו הרבה יותר מלחיצת כפתור פשוטה בכדי לכבותם.

כך לדוגמא, בין המבחר הרב ניתן למצוא שעון מעורר בורח אשר יתגלגל בחדר עד שנצליח לתפוס ולכבות אותו. שעון מעורר מדליק נוסף הוא כזה שיקפיץ מטרת קליעה שלכיוונה צריך לירות ולקלוע בכדי להפסיק את פעולת הצפצוף. שעון מעורר אחר הוא כזה שבמקום צפצוף רגיל ישקים אותנו לקריאות תפילת מואזין שונות. עוד בנמצא שעונים מתוחכמים המשולבים בפיצ'רים וחיישנים מיוחדים שעוזרים למשל לחזות את מזג האוויר, שעונים המעוצבים בדמויות של גיבורי על ועוד ועוד!

הפוסט השעונים המעוררים שלא מוותרים לך הופיע לראשונה ב-פנימה.

סוגית עיצוב חדר הילדים היא סוגיה די מטרידה. לכאורה זהו חדר ש"זורקים" בו את כל המשחקים אבל בפועל החדר  אמור להיות מיועד ללימודים, בילוי של שעות משחק, פעילות יצירה, קריאה ועוד. אז איך גורמים לזה לקרות ולמה צריך לשים לב?

לילך הניג שמול, מנהלת מחלקת תכנון ועיצוב בחברת שניר,  מעניקה  טיפים לעיצוב חללים ביתיים עם הילדים כמשימה לקיץ ולקראת שנת הלימודים הבאה, תוך התאמה לצרכים הנוכחיים של הילדים ועל ידי מעורבות מלאה שלהם.

לדברי שמול: "החופש הגדול זו תקופה מעולה לייצר פעילות ולשתף את הילדים במיון, תרומה של צעצועים שאינם בשימוש, סידור וארגון נראות החדר מחדש. כשאנחנו מעצבים מחדש חלל שבו הילדים ישהו ביום יום שלהם, המטרה שלנו היא ליצור חלל מסודר ומאורגן, להוסיף אקססוריז ופאן אישי".

להלן מספר טיפים שכדאי לאמץ:

פונקציות וצרכים – הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא לשאול מהן הפונקציות שאותן מעוניינים להכניס לחדר. קבלו החלטה על כמה אזורים שישרתו את הילדים: פינת לימוד, יצירה, פינת קריאה/ישיבה נמוכה, אזור אחסון למשחקים ולספרים ואזור תחפושות. עכשיו כשמסודרים  בראש הצרכים, אפשר לגשת למשימת המיקום שלהם בחדר.

אחסון וצבעוניות – אנחנו לא יכולים לשלוט בצבעוניות של המשחקים או הספרים, אבל אנחנו כן יכולים לאחסן אותם בתוך מגירות, סלסלות וכלים וכך אנו "מנמיכים את עוצמת הרעש" שבצבעוניות הזאת. מומלץ לאחסן בכוורות  או בסלסלות   ייעודיות. בספרייה שילבנו יחד עם הספרים   קופסאות ארגון שבתוכן אחסנו את מוצרי היצירה השונים. את בובות הפרווה הגדולות הכנסנו לתוך סל בד אטום.

הילדים יכולים להיות אחראים על מיון המשחקים והכנסתם לקופסאות המתאימות על פי קטגוריות מתאימות. נחמד ליצור איתם מדבקות לכל קופסה וכך לדעת  מה מכילה כל אחת מהן, או למי היא שייכת.

סידור ומיון – לפני תחילת העיצוב, כדאי לשבת עם הילדים ולמיין את כל הציוד הקיים, אילו משחקים כבר אינם מעניינים אותם, מה אפשר לתרום או להעביר לחברים, לזרוק משחקים שבורים, חלקים של משחקי קופסה, טושים שאינם עובדים וכו'. לא תאמינו כמה דברים מיותרים תגלו, דברים שיצרו עומס. לאחר שתמיינו  הכל  אפשר יהיה להתחיל לסדר כל דבר  במגירה המיועדת לכך. ערך מוסף לסידור, העברת המשחקים שאינם בשימוש כתרומה.

עיצוב בגובה הילדים – כשמעצבים עבור מישהו, חשוב להתאים את העיצוב לצרכיו.  לכן ההמלצה היא לרדת לגובה הילד ולהבין מה הוא רואה  בגובה העיניים שלו.   אם יש פריטים שאתם לא רוצים שהילדים יגיעו אליהם, מומלץ להעלות אותם למעלה.

דבר חשוב נוסף הוא יצירת קיר גלריה לציורים וליצירות של הילדים. לא תאמינו כמה זה יכול להוסיף לביטחון העצמי שלהם! יחד איתם תוכלו לבחור את היצירות האהובות עליהם ביותר ולייצר קולאז' או מסגור של היצירות, גם אותו אפשר לבצע עם כל המשפחה.

לבסוף, יחד אפשר ליצור חדר שנעים ללמוד בו, לשבת בו, עם מספיק מקום ליצירה, לקרוא ולחשוב, לדמיין ולפרוח…

הפוסט נגמרו הרעיונות להפעלות? תנו להם לעצב את החדר לקראת חזרה לבית הספר! הופיע לראשונה ב-פנימה.

המתחם מיועד לחופש החופש הגדול, יפעל במהלך כל השבוע  ויכלול סדנאות יצירה מקוריות. כל ילד יקבל ערכת חומרי גלם אישית עם כל מה שצריך להכנת יצירת קיץ מושלמת. בין היצירות: קיפול ואורגמי, יצירת קשתות ומסכות חד קרן, יצירת מובייל חיות, יצירת שרשרת קרקס צבעוני, סדנת בובנאות, יצירת רעשנים, הכנת תופים,  סדנת יצירה – מטקות, סדנת  עפיפונים, יצירת תיקי ים, כובעים, עיצוב כדורים, סדנאת יצירת מיקרופון, תופי תם תם, הכנת תוף מריים, רעשנים, מקלות תיפוף, סדנאת בובנאות, סדנאת מובייל חיות, מעמד חיות אישי, מסכות חד קרן, סדנאת יצירה בגבס, פאזל פרפרים ועוד.

כל הסדנאות – ללא תשלום  ויתקיימו בסבבים, בכל סבב 10 ילדים בלבד על פי הנחיות משרד הבריאות.

ניתן להירשם לפעילות מראש בעמדת המודיעין או על-בסיס מקום פנוי. הסדנאות מיועדות לכל הגילאים, אך מתחת לגיל 5 נדרש ליווי מבוגר. הפעילות הינה בהתאם לתנאי  "התו הסגול".

שעות פעילות המתחם: ימים א, ג, ה בין השעות 11:00 ל-18:00.

הפוסט פעילויות חינם לילדים בקניון הקריון! הופיע לראשונה ב-פנימה.